” וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (דברים כ”ו)
לליל שבת (הלכה):
האמת, רציתי ללכת על כיוון אחר, ולא על הביכורים. מתוך מחשבה שכולם מכירים את הנושא- הרי מדובר בבוגרות המכון בכל זאת… (ויש לא מעט נושאים בפרשה שקשורים למקדש בעקיפין או במישרין- חפשו אותם).
ובכל זאת, נראה שגם בפרשת ביכורים ניתן לחדש.
תחילה, נעשה סדר בהלכות:
ממה מביאים: להלכה נפסק שמביאים רק משבעת המינים. ורק מפירות שהבשילו בין שבועות לסוכות (ועד חנוכה בלי מקרא ביכורים).
אבל, כמה דגשים, גם בפירות הללו:
– לא כל עץ פרי משבעת המינים מתחייב בביכורים. “אין מביאין לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר אלא מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים לפי שהן מן המובחר ואם הביא שלא מן המבחר כגון תמרים שבהרים ותאנים סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות לא נתקדשו”
– לא מוסיפים פירות ממין אחר, אפילו לא כעיטור ביכורים! רק ביונים מותר לעטר…
– לכתחילה יש להקפיד להביא כל מין בכלי בפני עצמו. וגם אז יש כללים: “ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו ואם הביאם בכלי אחד יצא ולא יביאם בערבוב אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהן וזיתים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכלי ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין וחלף או עלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ”
– מותר להביא פירות יבשים. כגון צימוקים ותאנים מיובשות.
– למרות זאת, אסור להביא מיץ ביכורים – חוץ מיין ושמן. “אין מביאין בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד שנאמר פרי האדמה ולא משקה”. הלכה זו היא על פי משניות במסכת חלה ובמסכת תרומות. רק שבמסכת חלה כתוב ש: יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ…” . זאת כיוון שאם רוצים להביא יין או שמן, צריך מראש להתכוון לכך. ואילו אצל יוסף הכהן זה כנראה קרה בדרך….
מי מביא:
– בנות שימו לב. נשים מביאות ואינן קוראות!
– הרמב”ם מדגיש בצורות שונות עד כמה חשוב להביא בעצמך! “המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח ואם לקטן מתחלה על מנת לשלחם ביד שליח הרי זה מותר לשלחם” וגם: “המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא”
מי אוכל:
– כידוע הביכורים ניתנים לכהנים. ודווקא לכהני המשמר של אותו שבוע.
– חייבים לאכול את הביכורים בירושלים, בטהרה.
– כהן לא יכול לכבד את חבריו ה’זרים’ בביכוריו. רק לכהן מותר לאכול מהם.
וגם:
– יחד עם הביכורים חייבים להביא קרבן שלמים.
– לאחר הבאת הביכורים, חייבים ‘ללון’ לפחות לילה אחד בירושלים.
– ‘אלו דברים שאין להם שיעור… הביכורים…’. אבל ראוי לתת אחד משישים. ומותר להפריש גם כל שדהו לביכורים.
שנזכה…
לסעודת שבת (מחשבה):
יש כמה הלכות\תקנות שתוקנו במהלך הדורות כדי שלא לבייש אחרים או משום כבוד הבריות. למשל, פעם כלה היתה מתקשטת צבעוניים, והענייות היו מתביישות ולא מתחתנות… כי אין להן. ולהבדיל, היו קוברים את המת בתכריכים יקרים, והיה מצב שבני עניים שמתו היו עוזבים את המת ובורחים מפני הבושה. בשני המצבים תקנו שכלה תתחתן בבגד לבן (שאמור להיות פשוט וזול) ואת המת קוברים בתכריכי פשתן זולים. (תזכרו שאת הצבעים היו מפיקים מחומרים יקרים).
תקנה דומה המשנה במסכת ביכורים:
“בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע”.
כלומר גם מי שיודע בע”פ ויודע לקרוא את נוסח מקרא הביכורים (ארמי אובד אבי..וירד מצרימה. ויביאונו אל המקום הזה…) בכל זאת הקריאו לו מילה במילה (קצת כמו הקראת ברכת כהנים כיום).
באופן פשוט- הטעם ברור. אך הרב קוק ב’עין איה’ מחדש ממשנה זאת כמה הלכות חשובות. תחילה נבין את הסברו. ומי שרוצה, הפיסקה השלמה מצורפת בסוף.
וכך הסביר: היה עדיף שכל אחד יתפלל ויתוודה לפי המיית ליבו. משום שברגע שיש נוסח קבוע, אז אתה מצטמצם ומרגיש שזה לא טבעי. אך ברגע שקבעו נוסח, אסור לשנות.
כך גם במקרא ביכורים: ודאי שהיה עדיף לומר את המקרא מכל הלב- בנעימה ובשמחה, ברגש ובהדר. ברגע שמקריאים לי, אז הכל הופך להיות טכני וקר. אז למה בכל זאת?
כדי שכולם יבואו. זה יותר חשוב מרצון הטבעי שלי.
אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע”פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש הוא עובד את עבודת הכלל ע”י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם.
השמחה שלי צריכה להיות זה, שבזכות הויתור והצימצום שלי, זכיתי את כולם לבוא למקדש. אל תחשוב רק על ההתעלות הפרטית שלך!
שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב המרהיב את הלב הטוב
איזה יופי!!
לסעודה שלישית (מעשה)
ראינו שהרב קוק, הבין שתיאור הבאת הביכורים במשנה, אנו רק פירוט פרטי המצווה, אלא גם מדרש.
אצל הרמב”ם, בדיוק הפוך. הרמב”ם הביא את כל תיאור המשנה, כלשונה. זאת אומרת, שהוא הבין שזאת הלכה.
“כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובה של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה’ אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין קרוב לירושלים והם הולכין בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך ולא היו מהלכין ביום אלא שתי ידות בלבד הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותן ואם היה להם לח ויבש מראין את הלח מלמעלה והפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתן מירושלים לפי הבאים הם יוצאין אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתן רבים ואם מעט מעט ומשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים:
כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום והם מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומרין הללויה הללו אל בקדשו וכו’ עד כל הנשמה תהלל יה הללויה והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך ה’ כי דליתני וגו’:
עכשיו, אם נקפיד על ההלכה של הרמב”ם, להעלות בנפרד כל מין ומין. זאת אומרת שהטקס הנ”ל נעשה שבעה פעמים בשנה, מכל עיר מעמד. תהלוכה לכל מין ומין.
וכיוון שסעודה שלישית, היא בתחום ‘המעשה’. שוב נזכור שהביכורים זאת אחת מעשרים וארבעה מתנות הכהונה, מצווה שתלויה במקדש. ואי אפשר לקיימה כיום. ואפילו לא בפעילות ‘אני עולה לרגל ‘ של המדרשה לידע המקדש.
החידה
איך יכול להיות שאדם יביא ביכורים מעץ שאינו שלו?
זאת למרות שצריך לומר ‘שנתת לי….’. ואגב זאת הסיבה שאישה אינה אומרת מקרא ביכורים.
“הענין הראשי להתכללות הכלל מכוחות פרטיים שהתגלה במילואו ע”י הביכורים, הקיף את כל צדדי ההתאחדות, עד שלא הניח ג”כ את הנחת הכבוד ויתרון המעלה שהי’ מקום ליחידים באומה להניח לעצמם לפי ערכם ברשות עצמם. וגם אותו החופש יניחו מידם באהבה כשיראו שבחיק הכלל יביא לתוצאות לא טובות. ישנם ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע”פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע”פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כ”ז שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע”פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל מאין מטבע שוה ומסויימת ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב צריכה המטבע להיתקן, וכיון שנתקנה הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים שלא הוצרכו לזה מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים בעלי רגש ודעה יותר הי’ לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ”א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה הי’ יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה שצמצום המטבע עושקת ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע”פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל היא כוללת ג”כ כמו כל התנדבות גם את שאר רוחנו אע”פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו.
ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, וגם כל זמן שלא בא הדבר למדה זו שמי שאינו יודע לקרות ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי’ נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ד’ ועזו בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע”פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש הוא עובד את עבודת הכלל ע”י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי’ מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע”פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד’ הגוי כולו. “שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך” , “למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ד’ אלהינו אבקשה טוב לך” .
” וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (דברים כ”ו)
פרשת הביכורים, הפותחת את פרשתינו מלמדת אותנו מדוע יצאנו ממצרים. וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.. ובעיקר: וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם. למעשה בכל שלבי מצוות ביכורים, חוֹוֶה האדם מחדש את התהליך שעברו בני ישראל בכניסתם לארץ. מחרישה ונטיעה – ‘תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ’ ועד ההגעה אל המקדש- ‘מִקְּדָשׁ ה’ כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ’. כך יאמר במקרא הביכורים – ‘וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם … וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה(=בית המקדש, ראו רש”י) וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת .
מביא הביכורים, מסלף את הסדר ההיסטורי, ומקדים את ההגעה אל מקום המקדש, לפני ההגעה לארץ ישראל, ללמד שכל מטרת הביאה לארץ, היתה כדי להגיע אל ‘המקום הזה’.
ליל שבת – הביכורים מצווה פרטית לכל אחד ואחד
מתוך משפטי הפתיחה, נבין מדוע חשוב שכל אחד ואחד יקיים את מצוות הביכורים בעצמו, ולא על ידי שליח. בניגוד לחלק מעשרים וארבע מתנות הכהונה בהם המטרה היא שתהיה פרנסה לכהן, כאן התהליך שעובר מביא הביכורים הוא העיקר. זאת הסיבה, למשל, שגם כאשר כהן מפריש ביכורים (וזוכה בהם לעצמו!) הוא עדיין צריך את כל הטקס. סימון הביכורים, עלייה למקדש, מקרא ביכורים והשתחוויה.
זו גם הסיבה שמצוות הביכורים נאמרה בלשון יחיד, כפי שמסכם הרמב”ם:
“לשון התורה הוא שיהיה אדם בעצמו נושא הביכורים ונותנן ביד הכהן, אמר ה’ יתברך ולקח הכהן הטנא מידך: ואגריפס המלך ממלכי בית שני, בעל נפש גדולה ושררה רבה” (פירוש המשניות, ביכורים פרק ג’)
וכן שתי הלכות משלימות. לכתחילה לא ישלחם בידי שליח, וכן, גם אם בדרך עזרו לך לשאת את הביכורים, כשאתה נכנס למקדש, הבא אותם בעצמך:
“המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח ואם לקטן מתחלה על מנת לשלחם ביד שליח הרי זה מותר לשלחם”
“המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא”
(הלכות ביכורים לרמב”ם)
בשני המקורות, הביא הרמב”ם את המעשה באגריפס המלך, המופיע במשנה במסכת ביכורים. הרמב”ם הדגיש, שלמרות שאגריפס ‘בעל שררה רבה’ היה, הוא קיים את המצווה בהידור – ובעצמו.
כיוון שלמצוות הביכורים אין זמן קבוע, יוצא איפה שבכל התקופה שבין שבועות לסוכות היינו רואים אנשים העולים לירושלים, כל אחד אחד בזמן ‘שמתאים לו’ ועל פי הבשלת פירותיו או תבואתו משבעת המינים.
כך, מעבר לשלושת הרגלים הקבועים, שגם הם זכר ליציאת מצרים, קובע לו כל יהודי רגל נוסף- אישי, פרטי, כהודאה על כך שאנחנו חיים בשלווה בארץ שמתקיים בה: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ”.
לסעודת שבת – הביכורים מצווה כללית
בניגוד לקביעה שלמדנו ב’ליל שבת’ מתוך המשנה והרמב”ם נראה קצת אחרת. הרמב”ם, שלא כהרגלו, מביא את המשנה בפרק ג’ במסכת ביכורים כמעט כלשונה.
“כיצד מעלין את הבכורים: כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך. ובאים ולנים ברחובה של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה’ אלהינו. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין .והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין קרוב לירושלים. והם הולכין בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך ולא היו מהלכין ביום אלא שתי ידות בלבד. הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותן. ואם היה להם לח ויבש מראין את הלח מלמעלה. והפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתן מירושלים, לפי הבאים הם יוצאין אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתן רבים ואם מעט מעט. ומשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים: כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום. והם מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומרין הללויה הללו אל בקדשו וכו’ עד כל הנשמה תהלל יה הללויה והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך ה’ כי דליתני וגו’: (הלכות ביכורים לרמב”ם, פרק ד’)
בניגוד לתיאור הבאת הביכורים בתורה, בהם בדגש הוא על הפרט: כי תבוא, ולקחת, ושמת, והלכת וענית…. המשנה מביאה טקס שלם שנעשה ‘ברוב עם’. הרמב”ם בחר להביא את תיאור הבאת הביכורים בשנה כדי ללמד שכך צריך להביא. זאת ההלכה. ‘כדי שלא יעלו יחידים’.
תחילה נשים לב, לשותפים הרבים בהבאת הביכורים: העיירות הקטנות- ‘אנשי פלוני’, עיר המעמד המרכזית, הממונה, אנשי ירושלים, הפחוות, הסגנים, הגזברים, בעלי אומנויות בירושלים והלווים. אליהם ניתן להוסיף את המלך שפגשנו העבר, וכך נוצר פסיפס של כל עם ישראל. חקלאים ובעלי אומניות, בעלי שררה עם פועלים בשדה, כהנים, לווים וישראלים, ‘הקרובים והרחוקים’- כלשון המשנה, אנשי ירושלים המארחים עם העולים לרגל הרבים ונוסיף גם את ‘מי שאינו יודע לקרוא ומי שיודע לקרוא’- המופיעים אף הם בתיאור שבמשנה.
הרב קוק, בפירושו על פרק זה בעין אי”ה מבאר את השילוב בין הפרטים הרבים לבין הכלל, המופיעים במצוות הביכורים, תוך דגש על כך שהמקום המאחד את כולם הוא המקדש:
“העלאת הבכורים אל מקום המקדש, מקום עינם ולבם של ישראלי, ראוי לו להתוות את הערך של היחש של כל איש פרטי ועסקיו הפרטיים אל קרבת ד’ ואורו, אור ישראל הכללי” (עין אי”ה ביכורים כ”ח)
“האגודה הלאומית תוכל להיות מובנת בשני אופנים, או שיסוד מרכזה אין עימו תוך מיוחד כי אם מה ששם מתרכזים הכחות הנפוצים בפרטי האומה להתקבץ לתועלת הכלל, שעי”ז שב לכל יחיד ויחיד תועלת פרטית באופן מלא, מה שלא הי’ כלל אפשר בלא הקישור הכולל. בזה האופן המרכז לעולם הוא רק מקבל מן הכלל ואינו נותן לו מאומה. אמנם במעלה עליונה בממלכת כהנים וגוי קדוש המרכז הוא מטרה אלהית גדולה ונשגבה עד אין חקר, המרכז הוא דבר קיים לעצמו, וכשם שהוא משתלם ע”י הפרטים כן ביותר הוא משפיע עליהם רעננות וכח חיים מלאים קדושה והוד אלהי. וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות , ירושלים עיר הקודש” (שם, פיסקה ל”א).
בפיסקה הראשונה מדגיש הרב קוק כיצד האומה בנויה מפרטים רבים ושונים, וכשעיני כולם אל מקום אחד, אל המקדש, הם מעצימים את ‘אורו של המקום’- אך כל אחד נשאר כפי שהוא. נותן לכלל, אך נשאר פרט.
בפיסקה השניה מוסיף הרב עוד קומה. לא רק שכל פרט תורם לכלל, אלא בזכות ההגעה אל ‘המקום’, יחד, כל פרט ופרט מתעלה בעצמו ומקבל מן הכלל. נותן לכלל, ונהיה חלק מן הכלל. זוהי סגולת האחדות במקדש.
לסעודה שלישית – הכלל ופרט משתלבים יחד
בביאורו מרחיב הרב קוק את החשיבות בייחודיות של כל אחד ואחד, תוך כדי העצמת בניין הכלל. כלומר, מצד אחד חשוב לא לטשטש את הצדדים החיוביים של היחיד, ומצד שני להיות עם אחד. נביא מספר דוגמאות מתוך פרשת הביכורים.
- עובדי האדמה מול אנשי ההייטק:
בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינה כי אם עבודת אדמה ולא תשים מגמתה למסחר ולחרושת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע”פ זה המצב מתבודדת לעצמה ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד’, אלה אע”פ שתכליתם הוא ודאי להיות עם חכם ונבון כלילי המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מכל מקום חפץ ד’ הוא שיהיו דוקא נטועים על אדמתם נהנים ונזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא להיות נפזר בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה היקרה הזאת שתהי’ יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ.
פירוש- לפי מנהג העולם עובדי אדמה הם יותר פשוטים (פרימיטיביים..) מאנשי מסחר. דבר זה נובע מכך שהם עם הראש באדמה, לעומת אנשי מסחר וחרושת ש’רואים עולם’ ומכך גם מתפתחים ולומדים מחכמות אומות שונות. חוץ מעם ישראל: אך אצלנו זה שונה. אנו רואים ערך בעבודת האדמה, ואיננו צריכים ללכת רחוק כדי לקנות חכמה. לכן דווקא בעלי אומניות בירושלים מקבלים את פניהם.
ולסיכום, אסור שיהיה נתק בין חיי הטבע לחיים המלאכותיים:
החיים האנושיים בכללן מתחלקים לחיים טבעיים ולחיים מלאכותיים, בזמן שהאומה ירודה במוסרה ועין יחידיה ולבם רק אל בצעם. אז מתרחקים מאד המפלגות, אלה העוסקים בחיים הטבעיים ואלה הנתונים בחיים מלאכותיים, אלו מאלו. האיכרים עובדי האדמה שוכני הכפרים הקרובים אל הטבע בפשטותה בחייהם, יהיו בלתי מכובדים בעיני בעלי האמנות שכבר השכילו לחיות ע”פ סדר התרבות וההתרחקות מן הטבע. עם מניעת הכבוד תבא ג”כ קרירות האהבה וחסרון היחש, כ”ז יוכל לבא רק ע”י העדר קשר קדוש אמיץ מורגש בלב כל יחיד מהמטרה העליונה של כלל האומה, שתבנה דוקא ע”י התחלקות הענפים בין יחידים ומפלגות. חיי הטבע הפשוטים הם חסרים לאיש שכבר רכש לו משאלות חיים גדולות ע”פ .כשרונו ידיעותיו וחריצותו.
- בעלי שררה יורדים אל העם
הפחות והמגנים והגזברים יוצאים לקראתם- בנין האומה בשלמותה תהי’ ע”י התאחדות שלשה כחות ראשיים בהנהגה. כח הממשלה שהוא כח סידור הפעולות, כח הרוחני מתורה חכמה ועבודת ד’, וכח הכסף, העושר הנצרך לתכלית הכלל והפרטים. ע”כ היו יוצאים לקראת מביאי הביכורים שמורים על אחדות פרטי האומה והצטרפות העבודות הפרטיות לאוצר הכלל כולו, למען תבא התכלית העליונה הנכספת מכלל האומה, שהוא חפץ ד’ בעמו. היו הראשים בשלשת החלקים, הפחות הם שרי הממשלה, המגנים הם שרי הקודש כי מצינו סגן הכהנים, והגזברים הם הממונים על עניני הכספים, שמורה על הרכוש והעושר הכללי, וכשתעמוד הממשלה והכסף, לחזק את התעודה היוצאת מכח הקדושה אז תפרח האומה בגאון ד’.
פירוש– אי אפשר שכולם יהיו פועלים. צריך גם שלושה כוחות. ממשלה– הם הפחוות (וביחיד ‘פחה’).להנהיג את העם, חינוך– הם סגני הכהנים. ואנשי הכסף – הגזברים. אך כאמור צריך את היחס המתאים בין ‘הון לשלטון’, ובין כל אלה לבין העם. לכן בהבאת הביכורים דווקא בעלי השררה מכבדים את העולים ויוצאים לקראתם.
ולסיכום: במקום שאנו נכבד אותם במקומם- בבית המשפט, בכנסת או במקדש, הם יוצאים לראות מה קורה בשטח וברחוב.
- הקרובים והרחוקים
“הקרובים היו מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים”. והנה כשם שהתאנים והענבים הם לחים מלאים לשד רענן, וטובים מאד לענין הקרובים שאין עליתם ריחוק דרכים וטורח טיפול שמירה, ומוטעמים ביותר לערך הגרוגרות והצמוקים, שבהם מוותרים קצת על נועם הטעם כדי להתקיים, למען יוכל לבא גם ממקום רחוק אל הר ד’. כך יש חילוק בין דרכי החיים הרוחניים, שבהם מעלות רבות חלוקות, ובכלל הם כח התורה וכח הנבואה. כח התורה ע”י הרחבת תורה שבע”פ, ע”י קיבוץ וריבוץ פעלים לתורה, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בעומקי הלכות, שהם נראים דברים יבשים לערך הלשד הנראה בענינים המתיחשים לנבואה, העסוקה בחכמות אלהיות ודרכים עליונים…. דוגמת הביכורים, שאמנם הקרובים הקדימו את היפה המוטעם ומלא לח מורגש התאנים והענבים, חביבים הם גם הרחוקים שהביאו הגרוגרות והצמוקים, שע”י שלחם התעלם בהם, ולמראית עין הם צנומות ויבשות בשביל כך הם מתקיימות ולאורך ימים יעמד טעמם בם וריחם לא יהי’ נגמר… ישנם אנשים כאלה שהם תמימי דרך, חזקים ביראת ד’ ואהבת שמו ותורתו, אם כי לבבם בקרבם נח ושקט , הם מוצאים לנפשם חובה לעבוד ולמשא, ולהגדיל תורה ולהרבות חסד משפט וצדקה. לפעמים יהיו נשקעים בעולם המעשה לרגלי מעשיהם בכשרון ולא יוכר אורם הצפון, רחוקים אלה הם מניאים גרוגרות וצמוקים, המתקיימים בכל הזמנים ובריבוי הדרכים וארכם, “יראת ד’ טהורה עומדת לעד” , ומה נאה המחזה לראות שבציון מכלל יופי שם עלו שבטים , וכשבת אחים גם יחד יתקבצו יחד כללי ופרטי בעלי התכונות השונות, וכ”א יכיר בפעולת רעהו הטובה ופוריה אף שהיא רחוקה מתכונתו ומחלקו הפרטי, “שלום שלום לרחוק ולקרוב” .
פירוש- באופן פשוט ‘הרחוקים והקרובים’ הוא תיאור של המרחק מן המקדש. אך הרב קוק מבאר שמדובר בשני דרכים בעבודת ה’. ישנם ‘קרובים’ מלאי קדושה וטהרה, עוסקים בחכמות אלוקיות ובנבואה. כולם גם רואים כלפי חוץ כמה הם ‘גדוילים’. כמו תאנים וענבים רעננים. לעומתם יש כאלה שאמנם האמונה נטועה חזק בליבם, אך כלפי חוץ הם נראים צנומים ויבשים כמו צמוקים. הרב קוק מדגיש שדווקא הצימוק נשמר ליותר זמן ולפעמים דווקא ההתלהבות המוחצנת – אין סופה להתקיים.
לסיכום: ‘ומה נאה המחזה לראות שבציון מכלל יופי שם עלו שבטים , וכשבת אחים גם יחד יתקבצו יחד כללי ופרטי בעלי התכונות השונות, וכל אחד יכיר בפעולת רעהו הטובה ופוריה אף שהיא רחוקה מתכונתו ומחלקו הפרטי, “שלום שלום לרחוק ולקרוב’ .
- מי שיודע לקרוא ומי שלא.
“בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע”… יפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, כל זמן שלא בא הדבר למדה זו שמי שאינו יודע לקרות ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי’ נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ד’ ועזו בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע”פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש הוא עובד את עבודת הכלל ע”י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי’ מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע”פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד’ הגוי כולו.”
פירוש– היה עדיף שכל אחד יתפלל לפי המיית ליבו. משום שברגע שיש נוסח קבוע, אז אתה מצטמצם ומרגיש שזה לא טבעי. אך ברגע שקבעו נוסח, אסור לשנות. כך גם במקרא ביכורים: ודאי שהיה עדיף לומר את המקרא מכל הלב- בנעימה ובשמחה, ברגש ובהדר. ברגע שמקריאים לי, אז הכל הופך להיות טכני וקר. אז למה בכל זאת? כדי שכולם יבואו. זה יותר חשוב מרצון הטבעי שלי. לפעמים צריך ‘צימצום רוחני’ כדי לזכות את הכלל. השמחה
סיכום: השמחה האמיתי, אינה בזה שמיציתי את עצמי והשגתי תועלת פרטית רוחנית. אלא דווקא שבזכות הויתור והצימצום שלי, זיכיתי את כולם לבוא למקדש. אל תחשוב רק על ההתעלות הפרטית שלך!
- כל אחד צריך לשמור על כבודו וייחודיתו:
כיוון שהעצמנו מאוד את חשיבות הכלל והצורך בהתחשבות באחר וקבלת השונה, ניתן היה לחשוב שאנו רוצים באחידות וטשטוש הפרט. לכן מדגיש הרב קוק גם את הצד השני:
“ולפי כבוד הנכנסים היו יוצאים”. אף שהבאת הביכורים תרהיב לבבנו לראות התאחדות הכחות של כלל האומה למקום אחד, מכחות העבודה הפשוטה העבודה האיכרית, עד העבודה היותר נשגבה ותכליתית עבודת ד’ בבית המקדש, שזה מורה על ערך האהבה הטהורה העומדת להיות כבריח התיכון מברחת את כל העם כולו מן הקצה אל הקצה, מצדו החומרי והרוחני.
והנה במערכה זאת עלינו להשמר מטעות שיוכלו קלי עולם לטעות שהאהבה הכללית אך בזאת תהי’ נכונה בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב לפוקה ומכשול לקטני בנ”א, שיזנחו ע”י פריקת עול כזאת את עצת חכמים וקדושי עליון בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג’)כ תורה ויראת ד’ הטהורה.
על כן הזהירות של מניעת ההשויה של קטן וגדול וחילוק המעלות היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי שהיא שמירת המשטר הכללי תבוא רק ע”י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד וכל כותה בין הכלל. על כן לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, למען דעת שיש הבדל בין קודש ובין קודש קדשים, בין איש נעלה ובין מי שהוא עוד יותר נעלה, ועל אחת כמה וכמה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ובין אויל לחכם לב.
“קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה’ עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה’ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה:
אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ:
כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ: כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה’ צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר:
הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה” (הפטרת כי תבוא, ישעיה ס”ב)
פרשת השבוע שלנו פותחת בבשורה גדולה – וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.. וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
אך גם מבשרת לנו על שבר גדול: יוֹלֵךְ ה’ אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ – גלות.
ההפטרה, שאת חלקה הגדול הבאנו בפסוקים לעיל, מלמדת אותנו שגם אם הגלות קשה וארוכה מנשוא, הגאולה בא תבוא ועימה אור גדול. מתי זה יקרה – ‘בעיתה אחישנה’. ומתי זה. את זאת נברר היום.
לליל שבת –בעיתה או אחישנה?
לגאולה צדדים שונים, ולו היינו שואלים אדם מה בקשת ‘שציפית לישועה’ היינו מקבלים תשובות שונות. ההפטרה מתארת כמה דברים מרכזיים – גילוי שכינה ‘אור ה’ מתגלה בעולם, קיבוץ גלויות וחוסן לאומי, ובניין המקדש. כל זה יביא לא רק להתגדלות שמו של ה’ בעולם, אלא גם להרמת כבודו של עם ישראל. ‘תחת היותך עזובה ושנואה’ תהיי ל’גאון עולם’. הקטון יהיה לאלף!.
כידוע, נכתבה רק נבואה שנצטרכה לדורות, ומי הדור שיזכה לכל הפאר הזה – זה כבר תלוי בנו:
“רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמִי, כְּתִיב, (ישעיה ס) “בְּעִתָּהּ”, וּכְתִיב “אֲחִישֶׁנָּה”, זָכוּ – “אֲחִישֶׁנָּה”, לֹא זָכוּ – “בְּעִתָּהּ”. “
( סנהדרין צ”ח.)
ריב”ל מקשה על הפסוק ומראה שיש סתירה. (רמי’ בארמית הכוונה להשליך, כלומר שיש ניגוד בין שני ביטויים או מילים). ‘בעיתה’ – משמע כשיגיע הזמן, ולעומת זאת ‘אחישנה’ – משמע שהקב”ה יזרז את התהליך? ומתרץ: זה כבר תלוי אם עם ישראל ‘זכו’ או ‘לא זכו’.
בהבנה הפשוטה, זה תלוי בזכויות עם ישראל. כלומר אם ‘זכו’ והם צדיקים תבוא הגאולה בדור שלהם. ואם לא, יחכו עד סוף כל הדורות, שאז גם ברשעותם תבוא הגאולה.
” כלומר יש עת קבועה לביאתו, אבל אם יזכו ימהרו ויחישו ביאתו, כמו שנאמר (ישעיה ס, כב), אני ה’ בעתה אחישנה, ואמרו חז”ל (סנהדרין צח, א), לא זכו בעתה זכו אחישנה. על זה אמר אשורנו תכף מיד שיעשו תשובה ויהיו זוכים, ואם אינו, לא קרוב רק עד עת קץ הקבוע והכל תלוי בתשובה. וכבר כתבתי כי הגליות מכפרים ומזככים, על כן הקללה היא ברכה. גם הגליות מעוררים לתשובה, ואז מתהפך גם כן קללה לברכה על ידי התשובה. ועל זה רומז גם כן הפסוק (דברים כג, ו), ויהפוך ה’ אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה’ אלהיך. וקשה על מה שנאמר כי אהבך דזהו פשיטא, דבודאי אינו זה להפוך הקללה לברכה על ידי שנאה כי אם על ידי אהבה. אלא רומז על התשובה” (השל”ה הקדוש , פרשת בלק, על המילים ‘אשורנו ולא קרוב’ בדברי בלעם)
הבנה זאת משתלבת עם הקללות בפרשתינו: וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ …וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ. ומכאן שתיקון הוא תשובה. אך יש המבינים אחרת.
לסעודת שבת – מה יחיש את הגאולה?
בספר פרשת דרכים (רבי יהודה רוזאניס ‘המשנה למלך’ המוכר מפירושו לרמב”ם, חי לפני כ- 300 שנה בטורקיה) מובא כיוון אחר:
“ובזה יובן מאמר הכתוב הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה’ בעתה אחישנה. ויש לדקדק במאמר בעתה אחישנה שהם דברים סותרים זה לזה דאם הוא בעתה אינו אחישנה, ואם הוא אחישנה אינו בעתה, ורז”ל נתעוררו בזה ואמרו לא זכו בעתה זכו אחישנה, אך כפי דרכנו נאמר באופן אחר. …וזהו הכוונה דכי היכי דבמצרים רבוי האנשים היה סיבה למהר את הקץ הכי נמי לעתיד לבא שאף שגזר ה’ שנהיה בגלות סך מה, מכל מקום בסבת ריבוי ישראל יבא הגואל קודם הזמן שגזר ה’, לפי שכך היא המדה שרבוי ישראל משלים הזמן. וזהו אומרו הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום ולפיכך אני ה’ בעתה הוא בעתה לפי שכך היא המדה, ואחישנה, לפי שה’ הוא המרבה לישראל כדי להביא הגואל קודם זמנו” (פרשת דרכים , דרוש חמישי)
לפי הבנתו, הקדמת זמן הגאולה אינו תלוי רק במעשי בישראל ישראל, אלא ב’ריבוי ישראל’. כלומר עצם זה שעם ישראל ‘רב ועצום’, כפי שהיה במצרים, אך הפעם באדמתו, זה עצמו יחיש את הגאולה.
גם זה רמוז בפרשתינו. ‘והיה כי תבואו אל הארץ’. עצם הביאה אל הארץ, כעם, כבר תביא את כל הטובה.
זה גם מה שאומר מביא הביכורים כשהוא מתאר את התהליך שעבר עם ישראל. “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב”. תחילה היינו ‘מתי מעט’. אך לאחר שהיינו ‘גוי עצום ורב’ הגיע השלב הבא. “וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם ..וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת”. מביא הביכורים מקדים את ‘המקום הזה’- המקדש, אל ‘הארץ הזו’. משום שתכלית כל הביאה לארץ היא להגיע אל המקום הזה.
רבי צדוק מביא הסבר אחר, שיביא אותנו ‘אל המקום הזה’:
“על כל מיני ישועות של השם יתברך לאדם יש בעתה ואחישנה (ישעיה ס’ כ”ב) .זכו –אחישנה, לא זכו- בעתה (שיר השירים רבה ח’ י”ב). ובעתה – היינו כשכבר חסר לו הדבר והוא צמא ומשתוקק ונצרך לה ….אבל על כל פנים בעתה, לזה זוכה כל נפש מישראל אף הלא זכה. שבעתה מזמין לו השם יתברך הישועה. ואם יראה שאין מזמין, זה לאות שעדיין אין צריך לה ויוכל להיות בלתה:” (צדקת הצדיק, אות נ’)
רבי צדוק מבין אחרת את המושגים ‘בעיתה’ ו’אחישנה’. לפי הבנתו דווקא ‘בעיתה’ יכול להיות לפני ‘אחישנה’. ב’עת’ היא לא תיאור של זמן, אלא של המצב הנפשי של הפרט או של עם ישראל.
כלומר, מתי זה ‘בעיתה’? כשאתה מרגיש שאתה צריך-רוצה את הדבר. אם אתה ממש רוצה, או בלשונו ‘צמא ומשתוקק ונצרך’, אז הקב”ה יביא לך את הדבר, את הישועה. זה נכון גם בישועה פרטית והן בישועת כלל ישראל.
החידוש הוא שגם אם אתה או העם במצב של ‘לא זכו’ מבחינת המצב הרוחני שלך, עדיין אתה יכול לזכות לכך בזכות ההשתוקקות!! וכן הפוך. אם אתה במצב רוחני גבוה, במצב של ‘זכו’, אך אם אין לך רצון, אתה מראה שאתה לא חפץ בדבר, והקב”ה לא ימהר לתת לך את הגאולה.
כל מביא הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה:
” והנה ידוע מאמר חז”ל (סנהדרין צח, א) זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה, כלומר אין לגאולה תאריך קבוע אלא משתנה לפי מעשי בני ישראל. ולכן נכתבו הרבה מן הנבואות ומדברי דניאל בלשון סתומה, כדי שיתפרשו באופנים שונים על זמנים שונים. וכן מצינו ביציאת מצרים, שהקב”ה הבטיח שאורך הגלות יהיה 400 שנה, ואומר הרמב”ן שנוספו 30 שנה כיוון שמונים מעקדת יצחק. מצד שני אומר הפייטן שנתקצרו ימי השעבוד ע”י תפילה ל210 שנים בלבד. אלא שבאמת כולם צודקים – השאלה ממתי מתחילים לספור את ימי הגלות. לולא צעקו ישראל היה מחשב הקב”ה את הזמן רק מהירידה למצרים. וכן מבואר בברכות (ד, א) שהבטחת “עד יעבור עם זו קנית” היתה ראויה להתקיים בימי עזרא אלא שהחטא גרם. ובסנהדרין (צב, א) ביקש הקב”ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג.
וכשם שזמן הגאולה תלוי בזכיית ישראל, כך צורת הגאולה תלויה בזכייתם, שכן אמרו (סנהדרין צח, א) זכו – עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור, והם הם דברי הרמב”ם (פרק י”ב מהל’ מלכים הל’ ב) שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג וכו’ “וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו” וכו’ גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו וכו’.” (הרב נבנצל, מאמר בניין בית המקדש בזמן הזה)
.לסעודה שלישית – זכו, בידי אדם. לא זכו בידי שמיים
הרב נבנצל, בהמשך המאמר, קושר את שני המושגים ‘בעיתה’ או ‘איחשנה’, כפתרון למחלוקת אחרת האם אנו נבנה את בית המקדש או שהמקדש יבנה בידי שמים. (ולאו דווקא ש’יפול מן השמים’, אלא שנצטרך לחכות למשיח, נביא וכו’)..
“ויש לשאול האם כשיורד מן השמים זה מצב של זכו או שלא זכו? ונראה בפשטות שהקב”ה רוצה לזכות את ישראל במצוות, ואם זכו ויש נחת רוח לקב”ה במעשה ידיהם יבנו בידיים של מטה, ואם לא זכו ואעפ”כ הגיע זמן הבית להבנות, בלית ברירה ירד מן השמים. וכן מובא גם במסכת שמחות (פרק ח): ראוי הי’ בית המקדש ליבנות שאילו לא עמדו דוד ושלמה, שנאמר: מקדש ה’ כוננו ידיך.ומוכח מזה דקרא זכו בנו בידיים. ונראה דיש להוכיח דמעולם לא היתה מסורת ביד חז”ל דאין לנו רשות לבנות הבית, דהא מבואר בבראשית רבא (פ’ תולדות) וכשנתה המלכות רשות בימי התנאים (בתקופת ר’ יהושע וחבריו) לבנות ניגשו לבנות ולא חיכו לבית מן השמים (בזמנו של אדריאנוס קיסר, שהפסיק אח”כ את הבנין ורצו למרוד בו וכו’). ולפי המסופר ע”י ההסטוריונים נעשו עוד שני ניסיונות דומים, האחד בימי בר כוכבא בדורו של רבי עקיבא, והשני בימי האמוראים (הלל השני, אביי ורבא) ברשיון יולינוס קיסר, ובשניהם ניסו לבנות בעצמם ולא חיכו שירד מהשמים.”
הרב נבנצל מבאר שהמושג ‘זכו’ הוא שאנחנו פועלים בעצמנו להביא את הגאולה. ואם אנחנו במצב של ‘לא זכו’ אין ברירה, אלא שה’ יעזור לנו. ‘אחישנה’.
בשולי הדברים הוא מבאר, שהעיקר לבנות את המקדש על ידינו. והמצב של ‘מקדש בידי שמים (אם יהיה בכלל כפשוטו או על ידי ‘המשיח’ שחכם יותר מדוד ושלמה הוא מצב דיעבד.
כך הוא מביא דוגמאות שעם ישאל רצה לבנות שוב את בית המקדש לאחר חורבן בית שני, אלא שלא הסתייע הדבר.
ונסיים בתפילה והנחיה שמביא הרב קוק בעניני הגאולה:
הצפיה הפנימית לראות כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, זהו היסוד הנושא של כל התחיה כולה, לכל סעיפיה, הקרובים והרחוקים. אם מבינים אנחנו או לא מבינים איך יתהוו הדברים הגדולים הללו – הכל אחד: מאמינים אנחנו שדבר אלוקינו יקום לעולם!
וישראל הקם לתחיה, מלא כול הוא. מלא אור אמונה, גוי קדוש הוא, ולקודש קודשו ולהדרת תפארתו הוא נושא את נפשו, ובית המקדש יבנה והיכל יוסד, וכהנים ישובו לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם, וישראל לנוויהם ” (הרב קוק מתוך כרוז למען ישיבת ‘תורת כהנים’ הודפס באוצרות הראי”ה חלק ד’ עמוד 176.)
תמצית: גם אם אנחנו לא מבינים כיצד בדיוק יבנה המקדש, דבר אחד ברור – המקדש יבנה!
הצפיה לראות את תחיית עם ישראל עיקרה היא להחזיר את מושא נפשו – את בניין המקדש ועבודתו !
“הכח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבניין בית המקדש, להחזרת כבודו בתכלית שלמותו האדיאלית המקווה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי. ובנקודה עליונה זו גנוז כל עוז החיים של קישור האומה לארץ ישראל (גנזי הראי”ה)
“וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (דברים כ”ו)
בציווי על מצוות הביכורים ישנם שתי הגדרות שלכאורה סותרות. תחילה אומרת התורה ‘והיה כי תבוא’. כלומר מיד כשתבוא אל הארץ ‘הבַא ביכורים’. מאידך, בסוף הציווי נאמר שיש להביאם אל המקדש, וכשאין מקדש מצווה זו בטלה. מכאן נוכל לדרוש את הפסוק ולומר שהתורה עצמה אומרת לנו שזה אמור להתרחש באותו זמן. וכך צריך לקרוא את הפסוק: והיה כי תבוא אל הארץ… ובנית מקדש, מיד. ולשם הבַא את ביכורי אדמתך.
המדרש שלנו דן בחשיבות מצוות הביכורים, ושהיא עלתה במחשבה עוד מבריאת העולם.
בראשית רבה א’, ד’
” ר’ הונא בשם ר’ מתנה אמר בזכות ג’ דברים נברא העולם: בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים. ומה טעם ‘בראשית ברא אלהים’ ואין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות היך דאת אמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו’:”
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- א. המדרש לומד מן הפסוק ‘בראשית ברא אלוקים’ , שבזכות שלושת הדברים עליהם כתוב בתורה ‘ראשית’ נברא העולם. ‘ב- ראשית’- בשביל הראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.
- ב. מצוות חלה בה נאמר ‘ראשית עריסותיכם’.
- ג. מצוות מעשר, בה נאמר ‘ראשית דגנך’.
- ד. מצוות הביכורים, בהם נאמר ‘מראשית פרי האדמה’.
- ה. ראוי לציין שישנם עוד דברים בתורה עליהם נאמר ראשית, ובהם עם ישראל, כפי שמביא המדרש במקום אחר:
“ר’ ברכיה אמר: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל דכתיב בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא ישראל שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה” (ויקרא רבה ל”ו, ד’)
- ו. גם במדרש זה יש רמז לרשימת שלושת הדברים שהובאו במדרש הראשון בכך שעם ישראל משול ל’תבואה’.
דברים נוספים עליהם נאמר ‘ראשית’ הם – הקב”ה, התורה, משה, עם ישראל, תרומה, העולם, ואף עמלק.
חלק א’: ראשית גויים עמלק?
- א. רוב הדברים שמנינו מקודם הם מצוות או דברים שאנו יכולים להבין שהם ה’ראשית’ של הבריאה. ה’ראשית’-תשתית של העולם. אך בתוך רשימה נכבדת זו מופיע גם עמלק. מה מקומו שם? ה’שם משמואל’ מבאר את העניין על פי הסמיכות בין מצוות הביכורים בה נאמר ‘מראשית פרי אדמתך’ לבין עמלק המופיע בסוף הפרשה הקודמת עליו נאמר ‘ראשית גויים עמלק’.
“במדרש תנחומא שצפה משה רבינו ע”ה ברוה”ק שבהמ”ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהי’ מתפללין שלש פעמים בכל יום. ואינו מובן למה נתרגש בהעדר הביכורים יותר מהעדר כל הדברים בחורבן ביהמ”ק, ומה זה תיקון לזה?
ונראה דהנה יש להתבונן בסמיכות פרשת ביכורים למחיית עמלק שבסוף פרשת תצא. ויתבאר על פי מה שהגדנו בטעם גודל ענשו של עמלק יותר מכל המציקים לישראל שהרעו לעשות לנו יותר ממנו ואעפי”כ לא נחרץ עליהם עונש גדול כ”כ למחות את שמו, ושלא יקבלו גרים מעמלק. והגדנו שכל הגוים המריעים והמציקים לישראל לא שלטו אלא על מה שבגלוי, ולא היתה להם שליטה בפנימיות ישראל, כי כמו שהם חיצונים ע”כ אין להם שליטה בפנימיות אלא בחיצוניות, אך עמלק מהותו כח פנימי רע, היינו שהי’ בו ניצוץ פנימי מיצחק אבינו והוא ברוע בחירתו הפכו לרע, וע”כ נמשל בפדר”א לכוס חומץ שהוא נמי פנימיות ענבים אלא שנתקלקל, ובאשר יש בו כח פנימי, ע”כ כוחו גדול לחדור לפנימיות ישראל להטיל בהם ארס וטומאה, על כן לעומת כוחו הגדול וגודל הפגם הגדיל ענשו. וממוצא הדברים שעמלק הי’ בו ניצוץ פנימי טוב, והשתמש בו לרוע, והפכו לחיצוניות וטומאה” (שם משמואל כי תבוא\ תרע”ו)
השם משמואל שואל מדוע דווקא את עמלק הקב”ה מעניש כל כך, יותר משאר האומות. ומתרץ – לעמלק יש כח לפגום בפנימיות, לעומת שאר האומות שנלחמות בצדדים הגלויים של עם ישראל. דבר זה נובע מן העובדה שעמלק בא מיצחק. לוּ בחר עשו-עמלק הוא יכל לבחור לקחת את הכוח שקיבל לטובה והוא הפך אותה לרעה. וכאן מגיע התיקון על ידי הביכורים (בזמן שמקדש קיים) או על ידי תפילה (כשאין בית מקדש):
“והנה מצות ביכורים – והיינו שמטבע האנושי להיות חביבה עליו ראשית פרי אדמתו, כמ”ש כבכורה בתאנה בראשיתה וגו’, ובאה המצוה שגודל החביבות יהי’ סיבה להזכירהו חסדי ה’ שחננהו בזה אחרי שהי’ נעדר מכל אלה, אלא גולה וסורה, ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו’ וגו’ עד שהביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת מובחר הישוב, ואם כן האהבה החיצונית לפרי חדש היא עצמה עוררתו והביאתו לאהבה פנימית, ועי”כ הוא מהפך החיצוניות לפנימיות, היפך עמלק שהי’ מהפך הפנימיות לחיצוניות, ע”כ סמך ענין לו:
והנה עמלק נקרא ראשית גוים, וביכורים נקראים ראשית, והיינו משום שכל דבר מהופך נעשה מהות והוי’ חדשה, וע”כ עמלק שנהפך ניצוץ הטוב והפנימי שבו לחיצוניות, הנה הוא ראשית והתחלה לרע תחת אשר מעולם לא הי’ כלל בבחי’ זו, ע”כ נקרא עמלק ראשית, ובאשר כוחו גדל מכל האומות מחמת הכח הפנימי שבו, ע”כ נקרא ראשית גוים, וההיפוך בביכורים שעושה מאהבה חיצונית אהבה פנימית, הוא ראשית והתחלה לטוב:
והנה אמרו ז”ל (ב”ר פ”א) בזכות ביכורים נברא העולם, והיינו דהנה השי”ת הי’ יכול לברוא את העולם באופן שלא יחסר לאדם שום דבר ולא יהי’ לו שום ענין שיציק ויצר לו, אך ברא אותו באופן זה שיחסר לאדם ויהי’ נצרך להשלמה וכן שיהיו לו ענינים מציקים ומצירים לו שיהי’ צריך להתפלל עליהם, וכברש”י (בראשית ב’) כי לא המטיר ה’ אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, משום שאדם אין להתפלל עליהם. והטעם שברא אותו באופן זה י”ל דכל בריאת העולם היתה ירידה צורך עלי’ כדאיתא בספה”ק, ויש לומר דזהו אופן העלי’, שהרי החסרון והמציקים הביאו את האדם להתפלל ולהתקשר להשי”ת….. ולפי מה שאמרנו בטעם הבריאה באופן זה, מובן שענין אחד לכלל הבריאה עם ענין ביכורים בפרט, וע”כ אמרו בזכות ביכורים נברא העולם, שענין ביכורים הוא לעשות מחיצוניות פנימיות הוא תכלית הכוונה של כל הבריאה: ולפי האמור יובן נמי ענשו של עמלק למחות זכרו, כי מאחר שעמלק הוא היפוך מצות ביכורים, ומצות ביכורים היא תכלית כוונת הבריאה שהיא כלל המציאות, ועמלק הוא היפוך הבריאה והמציאות, ע”כ נדחה מכלל הבריאה והמציאות עד שימחה זכרו מהעולם:” (שם משמואל,שם)
כאן מנגיד השם משמואל בין ה’ראשית’ של עמלק ל’ראשית’ של הביכורים. הביכורים מסמלים את הטבע האנושי לאהוב את הצדדים החיצוניים של כל דבר. את יופיו, את טעמו ומראהו. דווקא את הפרי (בניגוד לקליפה) אני מביא למקדש, ומראה שגם הדבר החיצוני – כולו פנימיות וקדושה. עמלק רצה להפוך את הפנימיות לדבר חיצוני, וכנגדו באים הביכורים והופכים את החיצוניות לדבר פנימי.
ומדוע נקראים ‘ראשית’? גם הכח הרע של עמלק הוא חלק מתכלית ותוכנית הבריאה, לפחות לאחר חטא אדם הראשון. הקב”ה בכוונה תחילה לא ברא עולם מושלם, ללא רע, כדי שאנחנו נהפוך את הרע לטוב. לכן הקב”ה לא ברא צמחים, אלא זרעים, כדי שהאדם יתפלל עליהם ויגדלו. כדי שהאדם ילמד לקחת זרע ולהופכו לפרי, ואת הפרי להפוך לביכורים.
חלק ב’ – מהי ה-ראשית?
עדיין לא פתרנו את החידה מדוע דווקא דברים אלו הם ה’ראשית’ – תשתית לבריאת העולם. תחילה נזכיר במדרש מונה דברים נוספים שנקראו ‘ראשית’ שבזכותם נברא העולם. יש האומרים שה’חכמה’ היא הראשית- ‘רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה’, ואף משה נותן התורה. יש האומרים שישראל הם הראשית- קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה ‘, ושמובן שלושת הדברים שמנינו במדרש.
ודבר זה רמזה התורה במלת “בראשית ברא אלהים”, כי הבי”ת של “בראשית” פירושה בשביל ראשית נברא הכל. כלומר כאשר יש כאן ראשית שהוא אחת, בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל. ופליגי מהו ה”ראשית” הזה שבשבילו הכל נברא? וקאמר ‘בזכות התורה’. כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל, ולכך כתיב (משלי ח, כב) “ה’ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז”, ורבי ברכיה סבירא ליה כי משה הוא “ראשית”, כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל. וישראל הם “ראשית” גם כן, כדכתיב (ירמיה ב, ג) “קודש ישראל לה’ ראשית תבואתו”. ולפיכך משה, שהוא ראשית ישראל גם כן, לכך משה הוא הראשית הגמור. ויראה כי אלו ב’ דברים, התורה ומשה. ורבי חייא בשם רבי מתנא סבירא ליה כי בזכות ג’ דברים נברא העולם –החסד” (נצח ישראל למהר”ל פרק ג’)
המהר”ל מבאר שהמחלוקת בין שלוש הקבוצות הללו היא מי ה’ראשית’ של השלושה דברים עליהם עומד העולם. תורה, עבודה או גמילות חסדים? התורה- כנגד משה והחכמה, עבודה- כנגד עם ישראל עובדי ה’, או מצוות ביכורים, חלה ומעשר כנגד גמילות חסדים. ועדיין נשאל מדוע נבחרו דווקא שלוש מצוות אלו לייצג את מצוות גמילות חסדים?
“ויש לדקדק, למה לא זכר גם כן בזכות תרומה, שהרי התרומה נקרא גם כן בכמה מקומות “ראשית”. אבל פירוש אלו ג’ מצות, שהם ביכורים, מעשרות, חלה; הבכורים כאשר נשלם הפרי בעצמו, והוא בכור שלו, והוא “ראשית” אחד. והמעשר כאשר נגמר מלאכת התבואה, דהיינו אחר המרוח בכרי, וזהו גם כן “ראשית”. והחלה הוא כאשר נתגלגל העיסה. וכאשר תעיין תמצא אלו ג’ מצות מחולקות; דהיינו בכורים כאשר רואה תאנה שבכרה בלבד, אף שהיא יחידית, כורך עליה גמי לסימן, אף שאין לה צירוף אל אחר. אבל מעשר, דהיינו כשנתקבץ ביחד כשהעמיד כרי. וחלה, כשנתחבר ונתגלגל ביחד, והודבק לגמרי. וכך הוא הבריאה אשר ברא השם יתברך; כי ראשונה הם הפשוטים, אשר כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. ואחר כך הנבראים אשר הם מצטרפים ביחד, ויש להם הקבוץ.
אמנם אלו ג’ מצות הקדושות, חלה ומעשר בכורים, יש עוד בענינם בסודם המופלא והנעלם דברים מופלאים. וזה כי מצוה ראשונה, והיא מצות בכורים, באה על התחלת יציאת הנברא לפועל מן השם יתברך, שהוא פועל אותו. שהרי הבכורים הם כאשר נמצא הפרי הראשון “ראשית פרי האדמה אשר ה’ אלקיך נותן לך“. אמנם מצות מעשר מצד הנברא, לא מצד היציאה לפועל, לכך מצוה זאת כאשר נגמר הפרי לגמרי, ועומד בעצמו אחר המרוח, אז נתחייב במצוה זאת. אמנם מצות החלה מצד חבור החלקים ביחד, שזהו דבר בפני עצמו” (מהר”ל שם).
המהר”ל מבאר ששלוש מצוות אלו מסמלות שלושה שלבים בבריאה ובגמילות חסדים. הביכורים- כנגד הפרי כמו שהוא, כפי שה’ אלוקיך נתן לך’. המעשר- גם הוא הפרי\תבואה בפני עצמו, אך הוא אינו מתחייב עד שיאסף לגורן ואז ממנו נפריש. בחלה יש שלב נוסף- היא מתחייבת רק לאחר שהיא עיסה. לאחר שעברו על הזרע פעלות רבות והיא ‘דבוקה’ חברותיה. כך בני האדם, ישנו צד שהם עומדים כל אחד בפני עצמו, ישנו צד שאנו חלק מחבורה, וישנו צד שאנחנו אגודה אחת- כלל ישראל. בכל אחד מן השלבים הללו אנחנו צריכים לזכור שיש לתת מתוך עצמו עבור האחר מצד אחד, ואל ה’ מאידך. דווקא כשאני מפריש חלקק מן השלם, אז אני יוצר אחדות. בלי הנתינה לא יתקיימו שמים וארץ. רבינו בחיי מוסיף ואומר שכל זה מתקיים במיוחד במקדש, ובמציאות של מקדש:
וע”ד המדרש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בזכות ג’ דברים נברא העולם, בזכות חלה, בזכות מעשרות, בזכות בכורים, ….וכל המצות האלו דרך אחד להן וכלן רמז על אחדות החכמה הנקראת ראשית, וכן מלת בראשית בתרגום ירושלמי בחוכמתא, כי מצות הבכורים רמז לאחדות וכן מצות המעשר, וכן החלה מצוה יחידה בעיסה, … ואם תשכיל תמצא כי מלת בראשית תרמוז על בנין בית ראשון שעמד ת”י שנה כמנין בזא”ת יבא אהרן אל הקדש, וכבר ידעת מאמר רז”ל שבית המקדש נברא קודם השמים והארץ, ומפני זה הקדים מלת בראשית ברא ואחר כך את השמים ואת הארץ, ולפי שעתיד ליחרב אמר והארץ היתה תהו ובהו לפי שנסתלקה שכינה מישראל”: [רבינו בחיי בראשית א’, ב’)
את הציווי על מצוות הביכורים אנו קוראים תמיד סמוך לראש השנה, על מנת לזכור שלא מספיקה ה’ראשית’ שהיתה בבריאה. אנחנו צריכים לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, במעשה ידינו. ‘תרומת ידך– אלו הביכורים’.