” כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה’ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא:
מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה’ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ” (דברים כ”ג)
לליל שבת (הלכה):
סוגיית הנדרים היא דבר חשוב מאוד, ובמקומות שונים בתורה מוזכרת החשיבות של האחריות לנדרינו וה’קבלות’ שאנו מקבלים על עצמינו. כך בפרשת הנזיר ומשמעות הנזירות, כך בתחילת פרשת מטות וגם בימים אלו ימי הסליחות אנו מכירים את מצוות התרת נדרים וכמובן את ‘כל נדרי’. לפני שנתייחס, למשמעות הנדר באופן כללי, נלמד על סוג הנדר המופיע בפרשתנו: ‘נדר לה’ אלוקיך’.
“תנו רבנן: ‘ כי תדור נדר‘, ..ואף כאן נדבה עמו. ‘לה’ אלהיך’ אלו הדמין הערכין והחרמין וההקדשות. .. ‘כי דרוש ידרשנו’: אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. ‘ה’ אלהיך’: אלו צדקות ומעשרות ובכור. ‘מעמך’ זה לקט שכחה ופאה. (ראש השנה ה:)
מבלי להיכנס לעומק הסוגיה, אנו רואים שיש כאן בעיקר רשימה של קרבנות שאם התחייבת להביאם, מסיבה כזו או אחרת, אתה חייב למהר ולהביאם למקדש. (נדר- הרי עלי עולה, נדבה- הרי זו עולה, ערכין, חרמין …- התחייבות להביא קרבן בערך של אדם\בהמה\ חפץ , חטאות, אשמות, עולות- קרבנות כפרה על חטאים מסויימים, לא נפרט. שלמים- כל משפחת קרבנות השמחה)
עד מתי אני חייב להביא את הקרבן, ואם לא הבאתי אז ‘עבר זמנו בטל קרבנו’. בזה נחלקו התנאים, בגמרא במסכת ראש השנה. (ולמה במסכת ראש השנה? כי כאן ההסבר ל’אחד בניסן ראש השנה לרגלים’):
“כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר. רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה. רבי מאיר אומר: כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בבל תאחר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כיון שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר עליהן בבל תאחר”. (ראש השנה ד:)
איזה יופי! מחלוקת מרובעת. ארבעה דעות, להסבר של פסוק אחד! התורה יצאת מתוך נקודת מוצא שאנשים לא חיו במקדש, אלא הגיעו אליו בעיקר בשלושת הרגלים. כיוון שהתורה ‘דרכיה דרכי נועם’, היא לא חייבת אותך, מיד לרוץ למקדש, אלא לחכות להזדמנות הראשונה שתגיע.
שיטת הרמב”ם מעניינת. כיוון שהיא מדגישה שברור שלכתחילה צריך למהר ולהביא. שהרי יש אחריות למה שיוצא מפינו…
לסעודת שבת (מחשבה):
מתוך הנ”ל, אפשר לומר שישנם שתי קבוצות של נדרים. אפשר לחלק את הנדרים לדברים שאני מתחייב לעשות (שעליהם דברנו לעיל) ולעומת זאת דברים ישנם נדרים שאני אוסר על עצמי דברים שמצד הדין מותרים, ואני אוסר אותם על עצמי. (ונסו לחשוב האם שתי קבוצות הנדרים מופיעות בפסוקים לעיל, ומה משמעות הפסוק, ‘וכי תחדל לנדור לא יהיה בכך חטא’)
לגבי הקבוצה הראשונה, נראה שדבר מותר ואף ראוי. שהרי זה עיקר עבודת ה’ (ואולי זה גם רמוז במשנה הידועה- על שלושה דברים העולם עומד – להקריב קרבנות, צדקה וחסד ומתנות לעניים וגם לקבל על עצמי להוסיף תורה ודעת).
אך לגבי הקבוצה השניה, נשאלת השאלה: האם עדיף לאסור על עצמי דברים, או שזה ‘בל תוסיף’ על מצוות התורה? נראה לי שזאת מחלוקת בין הרמח”ל לבין ריה”ל.
שיטת הרמח”ל במסילת ישרים:
שיטת ריה”ל בספר הכוזרי:
|
ריה”ל מחדש לנו שיש לעבוד את ה’ בשמחה, דבר זה נעשה בעיקר בבית המקדש. במקדש אין מקום להתבודדות, אין מקום לפרישות ולסיגופים, וחלק גדול מעבודת ה’ במקדש (ובדומה גם בשבתות ובחגים- הימים הקדושים ביותר ) נעשה על ידי אכילה, שירה ושמחה. ולמרות כל זאת ניתן להגיע למעלת נבואה ומציאות של שכינה.
לעומתו, רמח”ל מדגיש, שהקב”ה נמצא בכל מקום. ולמעשה אין דבר כזה, ‘חול’ ו’דברי רשות’. ברגע שאני ‘מקדש את עצמי במותר לי’. אני מראה, שכל דבר יכול להיות קודש!
לסעודה שלישית (מעשה)
לסיכום, ראינו מחלוקת לגבי השאלה, האם ראוי לאסור עליך את המותר לך. אך ודאי שיש לקבל על עצמך הנהגות טובות. אז יאלה. זה הזמן. רק עדיף שתגידו בלי נדר!
ולמה? מדוע לא טוב לנדור?
זאת כיוון שיש משמעות גדולה לכח הדיבור. זהו ‘מותר האדם מן הבהמה’. “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”, מתרגם אונקלוס- “והות באדם לרוח ממללא”.
ברגע שאנו נודרים ואיננו מקיימים, אז אנו מעידים שאנו לא מייחסים חשיבות למה שאנחנו אומרים. ‘נו, אז מה אם אמרתי’. ולא היא!
לכן, דווקא בימים אלו, ימי התשובה, אנו מדגישים את עניין הנדרים. זהו שלב חשוב בתשובה. ברגע שאני מבין את משמעות מעשי ואמירותי (‘חרטה’) מקבל על עצמי בפה (‘קבלה לעתיד’), אני מעיד שיש בכח הדיבור לשנות עולמות. זהו גם ‘סוד ברכת כהנים’. כח הדיבור להעניק ברכה. אך על כך בפעם אחרת.
החידה!
הסבירו את שיטת רבי שמעון, על פי דבר התורה לליל שבת:
“וכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר: רְגָלִים פעמים שלשה, פעמים ארבעה, פעמים חמישה”
“לא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:
גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ” (דברים כ”ב)
סמיכות של מצוות בתורה משמשת פעמים רבות ללימוד על הקשר בינם. כך גם בשתי המצוות – מצוות ציצית והאיסור ללבוש שעטנז- הסמוכות בפרשתנו. זאת הן בפן הרעיוני, אך גם נלמדות הלכות למעשה:
רעיוני: “וכשם שלמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, כן למדנו מן הפרשה שמצוה גוררת מצוה, שהרי כתוב למטה כי יקרא קן צפור לפניך, מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש ועשית מעקה, אם קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה, ותזכה עוד לבגדי צמר ופשתן, לכך סמך לו לא תלבש שעטנז, ותזכה למצות ציצית, לכך סמך לו גדילים תעשה לך, ותזכה לאשה, לכך סמך לו כי יקח איש אשה, והא למדת מתוך סמיכות הפרשיות גם כן שמצוה גוררת מצוה” (רבינו בחיי, שם)
הלכתי: “אמר קרא לא תלבש שעטנז ותניא לא תלבש שעטנז – הא גדילים תעשה לך מהם” (מסכת נזיר נ”ח.)
לליל שבת –עשה דוחה לא תעשה
אם כן סמיכות הפסוקים מלמדת אותנו, שלמרות שאסור ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים- אם זו ציצית אז מותר. לפני שנדון בשאלה המתבקשת מדוע מותר, ננסה ללמוד את פרטי ההלכה.
“אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו …
… ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע”פ שהרצועה באמצע וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר:
ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית והציצית חוטין קשורין בלבד הן מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה”
(הלכות כלאים לרמב”ם, פרק י’)
אם כן למדנו שגם קשירה של חוט פשתן וצמר יחד אסורים משום שעטנז. לכן היה צריך להתירם בציצית. אך את הטעם להיתר מביא הרמב”ם בהלכות ציצית:
” ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אע”פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת, בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן. ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול אתה לקיים את שתיהן הרי מוטב ,ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וכאן אפשר לקיים את שתיהן” (הלכות ציצית לרמב”ם, פרק ג’.)
הרמב”ם מלמד אותנו שכל סיבת ההיתר היא כדי להטיל ‘תכלת’ בציצית. זאת כיוון שמושג ‘תכלת’ הינו צמר הצבוע בצבע תכלת (המופק מחלזון…). לכן כאשר הבגד עשוי מפשתן וניתן להטיל בו חוטי ציצית מפשתן, אך את חוט התכלת שבציצית חייבים לעשות מצמר.
כאן מלמד הרמב”ם את הכלל ההלכתי, תבוא מצוות עשה ותדחה מצוות לא תעשה. מצוות השעטנז תדחה מפני מצוות התכלת שבציצית. ראוי לציין שהמושג הוא ‘תדחה’ ולא ‘תתבטל’. ולכן כשיש אפשרות לקיים את שתי מצוות, אין דוחים אחת מפני חברתה.
כך למשל, מצוות ‘פיקוח נפש דוחה שבת’. עושים רק את נדרש כדי לקיים את פיקוח הנפש (שינוי, גוי וכד’). וכן מצוות ‘טומאה במקדש דחויה בציבור’. רק כשאין אפשרות לקיים את מצוות העבודה במקדש בטהרה, עושים אפילו בטומאה. כיוון שה’ציבור’ חשוב אף יותר ממניעת העבודה מפני הטומאה.
גם כאן ההלכה שהתכלת דוחה את מצוות השעטנז, מראה עד כמה ‘החשיבה’ התורה את מצוות התכלת שהיא מצאה אפשרות הלכתית לקיימה, למרות איסור השעטנז.
לסעודת שבת – תיקון הפירוד
למרות הטעם ההלכתי של ‘עשה דוחה לא תעשה’. עדיין נשאר הצורך לתת טעם נוסף. זאת כיוון שאנו יודעים שלא בכל התנגשות בין שתי מצוות אנחנו דוחים אחת מפני השניה. ולפעמים אף במקרה כזה נאמר שמצוות ה’לא תעשה’ עדיפה, אחרת תהיה כאן מצווה הבאה בעבירה שטעמה נפגם.
עתה נוסיף לשאלתנו, שאלה דומה. גם בבגדי הכהונה אנו מוצאים שילוב בין צמר ופשתים. (וכן בפרוכת, אך שם אין זה בגד, והאיסור הוא דווקא בלבישה). הפשתן מופיע בכל בגדי הכהן ההדיוט, למעט האבנט בו רקומים חוטי צמר בתוך הפשתן – כלומר שעטנז. בכהן הגדול המצב הפוך. רוב בגדיו עשויים צמר (תכלת, ארגמן ושני הם צמר הצבוע בצבעים אלו, כפי שאמרנו לעיל) ובתוכם משלובים חוטי שש, הוא הפשתן. בכל מקרה הן בבגד הכהן ההדיוט ובבגדי הכהן הגדול מצוי שטענז !
בגמרא מופיע נימוק הלכתי נוסף לנימוק שהבאנו לעיל:
“מצוות לאו להנאות ניתנו, וכך גם בגדי כהונה לאו להנאות ניתנו” (רש”י יומא ס”ט.)
כלומר, כל האיסור של לבישת שעטנז הוא כשאתה נהנה מן הבגד, אך במצוות אלו, אין הנאה. רואים זאת לדוגמא שגם כאשר אינני נהנה מלבישת הציצית או בגדי כהונה, עדיין חייב אני ללובשו! הדיון בגמרא באמת ממשיך בשאלה, מה קורה אם אני מתשמש בבגדי הכהונה בתור כרית, כפי שמופיע במשנה: לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין וּמַנִּיחִים אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן”. וכאן ודאי שאני נהנה מן הבגד.
בזה מתרצת הגמרא תירוץ, שנחזור אליו בהמשך: “והא קא מתהני מכלאים? בגדי כהונה קשין הן”. כלומר, שואלת הגמרא ‘והרי הם נהנים מכלאיים ( המצויים באבנט ) בזמן השכיבה על הבגדים?’ ומתרצת הגמרא: ‘בגדי כהונה קשים הם’. כלומר הפשתן הוא קשה. (ולמרות שיש מעט צמר, העיקר באבנט הוא הפשתן) ואם שוכבים עליו הוא לא נכרך סביב הגוף ואין כאן לבישה.
ואנו נביא תירוץ אחר. תחילה נבין מדוע נאסרה בכלל תערובת של צמר ופשתים יחדיו:
“ויהי מקץ ימים ויבא קין..” וגו’ רבנן אמרו: זרע פשתן היה. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. לפיכך נאסר צמר ופשתים שנא’ (דברים כב) “לא תלבש שעטנז ” וגו’ ואמר הקב”ה אינו דין שיתערב מנחת החוטא עם מנחת זכאי לפיכך נאסר” (תנחומא בראשית ט)
” ועל דרך הקבלה בסוד מצות הכלאים מצוה זו ממצות הנקראות חקים ואין תכלית הכוונה בחקים האלה בענינים הגופניים בלבד רק בכחות השכלים הנמשכים מן השמים ולכך נקראו חקות שמים.
וכמו שדרשו רז”ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר (איוב לח) “הידעת חקות שמים וגו’…” ומפני שהשנים הנולדים בעולם ראשונה היו כלאים זה מצד הרוח הטובה וזה מצד הרוח הרעה ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות שהם ב’ הפכים אין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה. אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה,
לפי שהנולדים ראשונה קרבנם היה צמר ופשתים זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדו לפי שחבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה. כי היה בזה ערבוב כחות הגורם למה שהוא הפך השלום וסופו הוכיח על תחלתו כי רצח זה את זה בסוף ונאבדו שניהם מן העולם.
ומה שהותר הכלאים בציצית גם בבגדי הכהנים ובלבד בשעת עבודה לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית בין הלבן והתכלת וזהו סוד הכתוב שאמר (משלי לא) אשת חיל והיא מדת התכלת דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה יאמר כי המדה ההיא דורשת וחוקרת אחר העובר ומחברת צמר ופשתים יחדו כדי להענישו ומצד אחר ותעש בחפץ כפיה בציצית והם כולן כלולין במצות ציצית אין צ”ל בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכחות כלולין שם כי כל עניני בהמ”ק של מטה כלן דוגמת עניני בהמ”ק של מעלה ” (רבינו בחיי ויקרא יט, יט)
הסבר בעמוד הבא.
לסעודה שלישית – המקדש זיכוך הכל
המדרש מביא שהטעם לאיסור צמר ופשתים יחדיו הוא כיוון שקין הביא ‘פשתן’, והבל הביא ‘צמר’ ושילובם לא הלך יפה. רבינו בחיי מתמודד אם המדרש הקשה הזה ואומר תחילה שזהו ‘חוק’. לא במובן של חוק ולא ניתן להבינו, אלא במובן של ‘חוקות שמיים’. כלומר, טעם שלא מיועד לתקן את הצד הגופני באדם, אלא את הצד הרוחני באדם.
ראינו לעיל שבגדי הכהונה של כהן הדיוט, הם קשים, הפשתן הוא דבר קשה, בניגוד לצמר שמטבעו הוא רך. בנוסף הפשתן מבטא את היחיד, הבודד. וכן את מידת הדין. כפי שמביא הזוהר:
“כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה” (זוהר חלק ג, דף פז.)
תרגום: כתוב: ‘ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור’ – ולמה נקרא ‘בד’, בד יחיד, הוא בודד,יחיד ואינם מתחברים הפשתים עם האחר. ולכן לא כתוב מדו פשתים, אלא מדו בד, בד יחיד.
” והנה הפשתן אינו כמו הצמר שהוא הלבוש היוצא מן הפנימיות, אלא הוא לבוש חיצון שיוכל להנתן על הגוף. והוא נמשך מן הדין … והנה בזה תבין איסור השעטנז, כי באמת הצמר והפשתן הם ב’ מיני לבושים, והם בחינות חלוקות הרבה ואסור לחברם כי הוא קלקול, כי אין לפשתים להיות בסוד צמר כלל שאינם ראוים לכך…ולכן יש פעמים שנצטוה הכלאים, והוא בבגדי כהונה. ותדע שבאמת בגדי כהונה הם עשויין לתקן ענין הפשתים, כי הכהן הוא איש החסד, היה צריך ללבוש אלו הפשתים למתק אותם ולתקנם בכח עבודתו.” ( ספר אדיר במרום, חלק א’)
הצמר והפשתים מסמלים שני הפכים. לכן לא ניתן ללובשם יחד. דין עם רחמים. קשה ורך. שני ניגודים קיצוניים. הפירוד הזה נוצר בחטא קין והבל, אשר כידוע כל חטאי הביאה השפיעו לאורך כל שנות קיום העולם (כמו חטא אדם הראשון). מחוץ למקדש, לא ניתן לגרום לאיחוד שלם של הפירוד. אך המקדש הוא שבו יש תיקון ושלמות לכל חטאי העולם, ובכללם חטאי קין והבל. המקדש הוא ‘תכלית השלום’. כפי שהביא לעיל רבינו בחיי, וכפי שמביא רבי נתן:
“וזה בחינת אסור שעטנז, כי צריך לשמר הבגדים ממחלוקת, דהינו צמר ופשתים שהם בחינת מחלוקת, כי הם שני הפכים כנ”ל והבגדים צריכין להיות בבחינת שלום. ועל – כן הכהן בשעת עבודה שאז הוא בתכלית השלום, כי העבודה היא בחינת ברית שלום, כמו שכתוב, הנני נתן לו את בריתי שלום. והייתה לו ברית כהונת עולם, דהינו העבודה ועל – כן בשעת עבודה שלובש בגדי כהנה מתר בהם שעטנז, אדרבא, זה עקר מצוותם, כי מחמת שהוא בתכלית השלום אזי יכול להכריע ולעשות שלום אפילו בין צמר ופשתים שהם שני הפנים. וזהו תכלית השלום, כי עקר מעלת השלום כשעושין שלום בין שני הפכים”
(ליקוטי הלכות, הלכות ראשית הגז)
במקדש ישנו שילוב בין ה’דין’ וה’חסד’. כאשר בכהן הגדול, שמייצג יותר מכל את איחוד כל חלקי העם, יש יותר ‘חסד’ מ’דין’. יותר פשתן מצמר. הוא נמצא רוב ימיו במקדש. לעומתו, בכהן ההדיוט יש יותר ‘פשתן’ שכן רוב ימיו מסתובב כהן בין עם ישראל ומנהיגם בלקחי התורה.
דבר אחד, כולנו יכולים לעשות, גם כיום ושניתן לעשות מחוץ למקדש. תכלת בציצית. זהו תיקון קטן, שכל כך חשוב שהוא דוחה את איסור הכלאיים. בזה כולנו ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’. אף שאין לנו היום בגדי כהונה שעניינם לכפר , בכל זאת אנו יכולים להגיע למדרגת התיקון של בגדי הכהונה על ידי הטלת התכלת בציצית.
“לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה’ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה’ עַד עוֹלָם:
לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם:” (דברים כ”ג) היחס של התורה לעמוני ולמואבי הינו חד משמעי. ‘לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימי חייך’. ‘לא יבוא…עד עולם’! על כן יש להבין כיצד נשא בועז את רות המואביה לאישה, ואיך מתוך נישואין אלו נולד דוד המלך – ראש המלכות בישראל.
רות רבה ז’, י”א / ילקוט המכירי תהילים קי”ח
” ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית .. מסייעא לההיא דאמר רבי שמואל בר נחמן אילם היה מדברי תורה. אמר: ‘הראשונים לא מתו אלא ע”י שנטלו אותן ואני הולך ליטלה חס לי ליטלה לית אנא מערבב זרעייתי איני מערב פסולת בבני’. ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואב
” אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה – הן בעוון חוללתי ..כיצד ישי ראש לסנהדרין היה ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס’ רבוא, והיו לו ס’ בנים גדולים, ופירש מאשתו ג’ שנים. לאחר ג’ שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה, בתי מה אעשה שהיום ג’ שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגירי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו… לט’ חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ”ח שנה… והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיוון שאמר הקב”ה לשמואל (שמואל א’ ט”ז, א) ‘ לך ואשלחך אל בית ישי הלחמי’, אמר לו הקב”ה : קום משחהו כי זה הוא (דוד) . וישי בניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו : לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול (ממזר) ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ”
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- לפנינו שני מדרשים. בראשון מובאת הסיבה ש’פלוני אלמוני’ לא רצה לשאת את רות המואביה לאישה. הוא לא רצה לפגום בזרעו וחשב שאסור לשאת מואביה. אך ‘אילם היה מדברי תורה’ ולא ידע שכבר הותרו בנות מואב ועמון. ‘עמוני אסור, אך לא עמוניה, מואבי ולא מואביה’.
- המדרש השני מספר את סיפור הולדתו של דוד המלך. ישי שהיה גדול הסנהדרין וחשש שמא הוא נולד שלא כדין, והוא עדיין מואבי. ושמא הלימוד ‘מואבי ולא מואביה’ אינו לכתחילה. כיוון שכך פרש מאשתו. (כדי שלא יוולדו עוד בנים פסולים).
- לאחר שלוש שנים נתאווה לשפחתו המואביה והתנה עימה. ‘אם אני מואבי- הרי את משוחררת ומעתה את מואביה, ואם אני יהודי- את עדיין שפחה מואביה, המוגדרת כיהודיה.
- באותו הלילה התחלפו אשת ישי והשפחה (ממש כמו סיפור רחל ולאה) ונולד דוד.
- סיפור זה נשמר בסוד, למשך 28 שנים, וכולם חשבו שדוד הוא בן השפחה.
- כאשר הודיע שמואל שהקב”ה רוצה למשוח את דוד למלך, התגלה הסיפור, אך שאר בני ישי עדיין כעסו. ועל זה נאמר ‘אבן מאסו הבונים’ – הבן שמאסו אותו הבנים האחרים, היה לראש. אך עד אז דוד חי בהרגשה ‘הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי’. וכן ‘מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי’. דוד הגדיר את עצמו אַנִי עַבְדְּךָ בֶּן אמתך.
חלק א’: דוד המלך ה’מוזר’
אם כן למדנו שאחי דוד לא ראו את הולדתו של דוד בעין יפה. חששו של ישי גדול הדור מפני ההיתר של ‘מואבי ולא מואביה’ גרמה צער גדול לדוד ולא פחות לאשתו נצבת בת עדיה, שפרשה מבעלה ללא גט שלוש שנים ועוד שמרה על סודה במשך עשרים ושמונה שנה נוספות. רק לאחר שנמשח דוד החלה אמו לשמוח. שמה של אימו של דוד מופיע בגמרא יחד עם שמות נשים נוספות ששמן נעדר מן התנ”ך:
“שם וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רַבָּא אָמַר רַב, אִימֵּיהּ דְּאַבְרָהָם – אַמְתְּלַאי בַת כַּרְנְבוֹ. אִימֵּיהּ דְּהָמָן – אַמְתְּלַאי בַת עוֹרַבְתָּא. וְסִימָנֵיךְ טָמֵא – טָמֵא, טָהוֹר – טָהוֹר. אִימֵּיהּ דְּדָוִד – נָצְבָת בַּת עֲדָאֵל שְׁמָהּ. אִימֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן – צְלָלְפוֹנִית” (בבא בתרא צ”א.)
מעבר לפסוקים מתהילים אותם ראינו מקודם, נוכל להבין את היחס לדוד בשני סיפורים נוספים. הראשון, הנסיון של שמואל לאתר את הבן של ישי המיועד למלכות, והשני, היחס של שאול המלך לדוד לאחר הקרב מול גוליית.
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה’ בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח: וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה’ מְשִׁיחוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב: וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה’: וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה’: וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה’ בָּאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ :וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה’ קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:(יג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה’ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה: וְרוּחַ ה’ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה’: יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ: וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה’ עִמּוֹ: וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן” (שמואל א’, ט”ז)
עיון בפרק זה מגלה שדוד לא הוזמן בכלל אל הסעודה עם שמואל הנביא. ישי מעביר את ‘שבעת בניו’ לפני שמואל, ומשמע שישי הרגיש אלו כל בניו, ולא ספר בכלל את דוד שהיה ‘עבד עם הצאן’. זאת עד ששמואל מזכיר לישי שיש עוד בן. אז קוראים לנער ‘הקטן’ שהיה באותה העת בן 28-29 שנה! נסו לדמיין כיצד הרגיש דוד כל אותם שנים. בסוף הפרק שורה על שאול רוח רעה והוא מזמין את דוד לנגן לפניו. (ושימו לב שזהו פרק ט”ז). אם כן כיצד נבין את שאלתו של שאול בפרק י”ז: ‘בן מי הנער הזה’?
“וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי”(שמואל א’, י”ז)
פסוקים אלו מתארים את המתרחש לאחר הקרב מול גוליית. תחילה נשים לב לפרט המעניין ביותר. דוד המלך עורף את ראשו של גוליית ומניח אותו בירושלים. לאחר הקרב שואל שאול המלך את אבנר ‘מי זה הנער?’. והרי רק כמה פסוקים קודם לכן למדנו שאותו נער היה המנגן האישי של שאול?! אלא שהמדרש שם בפי שאול שאלה אחרת. שאול מבין שאם ל’נער’ הזה יש יכולת להאבק מול גוליית ואף להציב את מטרת הניצחון בסימון היעד בירושלים, אז אין כאן סתם ‘בן אמה’ אלא בן של מישהו מיוחד. ‘בן מי הנער’. מהיכן יש לו את העוצמות הללו?
“וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער וגו’. וכי לא היה מכירו.? אתמול הוא משלח ואומר לישי, יעמוד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני, והכא הוא שואל עליו. אלא, כיון שראה ראש הפלשתי בידו, אמר לאבנר, צא ובדוק מאיזו משפחה הוא. אם מפרץ הוא, מלך הוא. ואם מזרח הוא, שופט הוא. והיה שם דואג האדומי. אמר, אפילו מפרץ הוא, פסול, לא בן רות המואביה הוא. אמר לו אבנר, כבר נתחדשה הלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אמר לו, אם כן, מצרי ולא מצרית, אדומי ולא אדומית. האנשים הללו למה נתרחקו, לא על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים, היה להם לנשים להוציא. נתעלמה הלכה מאבנר לשעה. אמר לו, אבנר, הלכה נתעלמה ממך, צא ולמד משמואל ובית דינו”(מדרש שמואל כ”ב)
שאול המלך מבין שבייחוס של דוד המלך ישנו סוד מיוחד. דואג מנסה לקטרג עליו שהוא ‘מואבי’, אך שאול המלך כבר מבין שדוד המלך הוא משהו מיוחד. כיצד היו לדוד המלך את כוחות ותעצומות כאלו, לאחר שנות נידוי כה רבות. הסוד נמצא אצל אימו- ניצבת וסבתא רבה רבה- רות.
חלק ב’ – נצבת ורות המחנכות של דוד המלך
אם נעקוב אחר קורות דוד המלך נגלה שמאז לידתו הוא נתקל לא פעם ופעמיים בחומה ובהתנגדות למימוש שאיפותיו. זאת גם ברצון למשש את ה’אחת שאלתי’ שלו, לבנות את המקדש. למרות זאת דוד המלך תמיד מתקדם קדימה וחותר אל המטרה. הראשונה ממנה למד היא רות. החל מרצונה להתחבר לעם היהודי – למרות הפצרותיה וטענותיה ההגיוניות של חמותה – שובי אל עמך ואל אלוהיך – וכלה בשאיפות הגדולות שרואה רות בעיניה:
” עיניך בשדה אשר יקצרון, בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין, דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה (בראשית לח) ותשב בפתח עינים, אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין, דאקרון עיינין, כמה דאת אמר (במדבר טו כד) אם מעיני העדה… ובגין כך אמר לה עיניך, אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה. בשדה, מאן שדה, דא ציון וירושלם, דכתיב (מיכה ג יב) ציון שדה תחרש, וכתיב (בראשית כז כז) כריח שדה אשר ברכו ה’, דא ירושלם, ועל דא כתיב עיניך בשדה, דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה, לא יהון שליטין אלא בשדה. אשר יקצרון, דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב (ישעיה ב ג) כי מציון תצא תורה. ” (זוהר חלק ב’, רי”ח)
תרגום – ‘עיניך בשדה’. בועז ראה ברוח הקודש שעתידין לצאת ממנה מלכים גדולים וקדושים, שהם העיניים לכל, כמה שהיתה תמר שהיתה יושבת ‘בפתח עיניים’. התיישבה בפתח שבו עתידים לצאת מלכים שליטים עליונים, שנקראים ‘עיניים’, כמו שנאמר ‘אם מעיני העדה’. ומתוך כך אמר בועז לרות, עתידין לצאת ממך מלכים ושליטים. ומהו ‘שדה’ זאת ירושלים שנאמר ‘ציון שדה תחרש’, ‘כריח שדה אשר ברכו ה’, ואמר לה שאותם מלכים לא יצאו אלא מאותו שדה. ומאותו שדה יקחו כל בני העולם תורה ואור זוהר, שנאמר כי מציון תצא תורה.
אם כן בועז ראה שרות צופה למרחוק. היא כבר צופה אל ה’שדה שממנו יצאו מלכים’. אין שדה אלא ירושלים. את זה היא הנחילה לדוד, שהיה בעצמו בעל עיניים. ‘עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי’. רות לא זכתה לראות את מימוש החזון, אך זה לא מנע ממנה לחלום. זהו הסוד של משפחת דוד. לשאוף לדבר כבר אם לא תזכה לראות את המטרה הסופית. כך גם אימו נצבת שהיתה אורגת פרוכות למקדש. דוד המלך מתואר בספר דברי הימים בשם ‘אלחנן’ וכך מתואר הקרב מול גוליית:
“וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יָעִור \{יָעִיר\} אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים:”: [דברי הימים א’, כ’)
עץ חניתו כמנור אורגים – כאותו עץ עגול שכורכין בו הבגד בשעת האריגה ויונתן תרגם אותו פסוק בשמואל וקטל דוד בן ישי מחי פרוכת בית מקדשא דמבית לחם, ופתרון יעיר כמו יער הלבנון מדה כנגד מדה יבא דוד שאמו אורגת פרוכת לבית המקדש במנור אורגים” (רש”י שם)
אם כן מהו ‘מנור האורגים’, כלי שמשתמשים בו לאריגת הפרוכת. רש”י מלמד אותנו שאימו של דו היתה אורגת פרוכת לבית המקדש. זאת לא רק מימי דוד או אימו, אלא אף מתקופת בני שלה בן יהודה. הם היו ‘בני עבודת הבוּץ’. בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ’. מבאר המדרש:
“רבי שמואל בר נחמני פתר בדוד, בני שלה וגו’ בית עבודת הבוץ זה דוד שהיה עסוק בפרוכת, הדא הוא דכתיב ויך אלחנן בן יערי אורגים זה דוד” (ילקוט שמעוני על דברי הימים, תתרע”ה)
מה מיוחד באריגת פרוכת? מלאכת האריגה הינה תהליך ארוך. טוויה, צביעה ומעל הכל האריגה. כאשר אורגים דבר קטן אין זאת בעיה. אך כאשר אורגים פרוכת הדבר יכול לקחת כמה שנים טובות. יתכן מאוד שהאישה תתחיל, אך לא תסיים. (זאת במיוחד לאור העובדה שעדיף לקחת בנות צעירות טרם ימי נידתן או נשים זקנות, למלאכת האריגה). ניצבת לא רק שהיתה אורגת, אלא ‘אורגת פרוכת לבית המקדש’. והרי בית המקדש כלל לא היה קיים בתקופתה? אך דבר זה לא מנע ממנה לעשות את כל ההכנות לקראת בואו. ממנה ללמד דוד. ‘שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך’. ואם לא אזכה, אין זה מונע ממני לעשות כל מה שאני יכול לעשות. מנדים אותי (אחיו), רודפים אחרי (שאול), צוחקים עלי ומזלזלים בי (אשתו מיכל) – אין זה מונע מדוד לסמן את היעד – המקדש!