דוד המלך
שבט יהודה, דוד המלך והמקדש
לבנימין יש שייכות מיוחדת אל המקדש. אם כן, כיצד נכנס יהודה ותפס צד?
א. הערבות:
בצורה הכי פשוטה, בנימין “חייב” ליהודה:
“ויֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו… אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנוּ”
וכן כשיהודה ניגש אל יוסף לשחרר את בנימין מצרת “הגביע”:
“כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי.”
הערבות הזאת, מידת “כל ישראל ערבים”, המשיכה בזרעו של יהודה.
דוד “הקטן” נשלח אל אחיו, שנמצאים במערכה מול גלית:
“וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה
נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים” (שמואל א’, י”ז)
אמר רבי יודא בר ר’ סימון: למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו שנאמר אנכי אערבנו.
אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר: “אנכי אערבנו”. לך והוצא אותו מן ערבתו.
מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית.
אמר לו הקב”ה: “חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין, כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ‘ישב נא עבדך תחת הנער’, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין, ולמה?
ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים, שנאמר: “שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם”.
(ילקוט שמעוני, שמואל קכ”ו)
ב. דוד המלך קשור בירושלים:
דוד הנער מצליח במשימתו והורג את גלית:
“וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם”!!!
לכאורה מה יש לדוד לחפש בירושלים, הרי הוא עדיין גר בבית לחם?
התשובה היא: נפשו קשורה לירושלים!! (נשים לב לפרט מעניין: שאול משבט בנימין,
לא עושה כל מעשה להעתיק את ירושלים כבירתו וכל שכן לא לרכוש את מקום המקדש. לעומת זאת דוד, משבט יהודה, כבר בתחילת דרכו קובע מעמד מיוחד לירושלים).
ג. בוני ודורשי המקדש משבט יהודה:
לשבט יהודה יש היסטוריה ארוכה של שייכות למקדש. החל ביהודה עצמו והערבות שדיברנו עליה. ממשיך בנחשון בן עמינדב, שאמנם לא בנה את המקדש, אך סלל את הדרך וזיכה את כל שבטו, כפי שראינו במדרש לעיל.
כך גם בונה המשכן הוא בצלאל בן אורי למטה יהודה. איתו אמנם מצטרף אהליאב בן אחיסמך למטה דן, אך סגולת שניהם: “יבוא אריה, יהודה שנקרא גור אריה ודן גור אריה ויבנו המקדש שדומה לארי ומשול לאריה, שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד”.
חז”ל דורשים את הפסוקים על רות המואביה – “עיניך בשדה אשר יקצורון”, כסיבה לכך שבועז בחר את רות: “עינייך בשדה”: דכל מה דאסתכלת הוה בעינא טבא, ותו דחמא דהוה אצלח בידהא
(= כל מה שמסתכלת הוא בעין טובה, ועוד שכל מה שמסתכלת ועושה מצליח בידה)
דבר אחר: “עיניך בשדה אשר יקצרון”- בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין… (= בועז ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת מרות מלך עליון וחזק)
“בשדה” – מאן שדה, דא ציון וירושלם, דכתיב (מיכה ג’ י”ב) ציון שדה תחרש, וכתיב (בראשית כ”ז כ”ז) כריח שדה אשר ברכו ה’ דא ירושלם,
(= כן ראה בועז שעינייך השדה, מהו שדה? זהו ציון וירושלים, שכתוב “ציון שדה תחרש” וכתיב: “כריח שדה אשר ברכו ה'”- שהיא ירושלים)
מלכין עלאין שליטין ..דזמינין למיפק מינה, לא יהון שליטין אלא בשדה.
( =אמר לה: המלכים והשופטים שיצאו ממך, לא ישלטו אלא בשדה, במקדש!)
(זוהר ויקהל רי”ח)
מרות ובועז יצא דוד, גדול דורשי (ובוני) המקדש. “יפה עיניים” (מלשון עינייך בשדה),
שבורח משאול אל המקדש. וכן בונה המקדש בבית שני, זרובבל בן שאלתיאל משבט יהודה.
לסיכום:
לעומת בנימין שזכה בשכינה מעצם היותו בצד הטוב אך ללא מעשה מצידו, הוא פשוט נולד בזמן המתאים – שבט יהודה זוכה במעמדו בזכות אופיו המעשי, העין הטובה, הרצון והתשוקה למקדש!
זכות מגילת המקדש
מגילת המקדש ניתנה בעמידה. דבר הניתן בעמידה מבטא את חשיבותו, כדוגמת עמידה לפני תלמיד חכם, ספר תורה, חלקים בתפילה שעומדים בהם.
חז”ל לומדים שדוד מסר את המגילה בעמידה מן הפסוקים:
“וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה
לַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹקינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת”
(דברי הימים א’ כ”ח ב’)
וכן מן הפסוק בתהילים (פרק מ”א):
“לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד…
ה’ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ:
אַנִי אָמַרְתִּי ה’ חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ:
אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ….
וְאַתָּה ה’ חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם:
בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי:”
יגעתי- י”ג עתי – 13 שנה חולה.
חנני… ואשלמה להם – אין הכוונה שאשלם להם כגמולם, אלא שאשלים להם את מה שהתחלתי.
בזאת ידעתי כי חפצת בי – ה’ רוצה שדוד ילמד את סודות המקדש ושהמקדש יקרא על שמו.
על המזמור הנ”ל מביא המדרש:
“והמלך דוד זקן בא בימים(מלכים א’ א’, א’) זהו שכתוב: “וקווי ה’ יחליפו כוח” (ישעי’ מ’ ל”א).
אמרו רבותינו: “שלוש עשרה שנים עשה דוד חולה ומוטל במטה ושבעה כרים היו מחליפים מתחתיו בכל יום ממה שהיו ממסין, שנאמר: “יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מיטתי בדמעתי ערשי אמסה” (תהלים ו’, ז’). אלו שלוש עשרה שנים שהיה מתייסר בשביל שעשה אותו מעשה, וכל שונאיו היו אומרים: ‘אימתי הוא מת זה?’ שנאמר: “אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו”(שם מ”א ו’).
עד שביקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: “ריבונו של עולם העמידני בשביל בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא. אלא בבקשה ממך תן לי קימ”יאטון שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש שנאמר ואתה ה’ חנני והקימני ואשלמה להם (שם שם י”א) הקימני מן המחלה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש. מיד שמע הקב”ה את תפילתו ועמד מן המטה שנאמר:
“ויקם דוד המלך על רגליו” (דברי הימים א’ כ”ח, ב’) והיכן אדם עומד לא על רגליו? ומהו ‘על רגליו’? אלא שנרפא ונעשה בריא ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים ומסר להן מגילת הבית ‘הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל’ (שם שם י”ט) ואומר: “ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגומר ותבנית כל אשר היה ברוח עמו” (שם שם י”א וי”ב) לפיכך נאמר: “וקוי ה’ יחליפו כח”. (מדרש אגדת בראשית פרק ל”ח)
המסר העיקרי במדרש המדהים הזה: בזכות הלימוד והעיסוק בבנין המקדש, קם דוד על רגליו!!
בנוסף, אנו רואים שדוד מסר את המגילה לשלמה רק בסוף ימיו. והטעם לדבר מביא בעל ה’עזרת כהנים’:
“ורק עניין המגילה הזאת שמרו בסוד כל ימי חייהם מבלי להודיע אותה לזולת, אך שכשהגיע סמוך למיתתם אזי הוכרחו לגלות והודיע לעומד במקומו, והוא משום גודל יקרת הסוד הזה, הוא סוד מגילת המקדש, אשר טמנו אותה בתוכם מבלי לגלותה לאיש…”
(ספר עזרת כהנים, שער דוד עמוד פ”ב)
ונסכם בשאלה: מדוע איננו יודעים את כל מה שנכתב במגילת המקדש?
והנה בבית הגדול והקדוש אשר נקרא שם ה’ עליו בירושלים הר הקֹדש. הנה באמת היה מהראוי שיבוא בכתובים דבר השם ומצוותו, על תבניתו ותכונתו וצורתו ומידותיו למוצאיו ומובואיו, בכפלי כפלים מהשלמיות שבאו בפרשיות הללו על מעשה המשכן וכליו.
ומכל זה לא נמצא רק שמץ דבר שכתוב בדברי הימים: “ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפורת ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה’ ולכל הלשכות סביב לאוצרות האלוקים ולאוצרות הקדשים”.
הנה ביאר שכל אלו העניינים לא בא אליו על ידי נביא ולא בנבואה גמורה, רק שהיה ברוח עמו לפי שִֹכלו המפשע מאִתו יתברך, וכמו שאמר בסוף דבריו: “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל”- כל מלאכות התבנית.
ומבואר הוא כי מדת הכתובים האלו לא היתה דיים למלאכה הזאת הנפלאה,
וכל שכן ביחס או ערך הבא בתורה על מלאכת המשכן.
(עקידת יצחק שער נ’)
מדוע דוד המלך לא בנה את המקדש?
דוד המלך מקבל ציווי מה’ שלא הוא יבנה את בית המקדש, אלא בנו – שלמה.
בדברי הימים (א’, כ”ב), מתואר זאת כך:
“וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: “בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹקָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה’ לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם”.
ואילו בשמואל ב’ ז’ כתוב:
“וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ (דוד) בְּבֵיתוֹ וַה’ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא:
רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאלקים ישֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ:
כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה’ עִמָּךְ: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל נָתָן לֵאמֹר:
לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה’ הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?:
…כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי …”
מדוע אחרי המאמצים הכבירים, מסירות נפשו וכספו של דוד – לא הוא זכה לבנות את המקדש?
לשאלה זו ישנן כמה תשובות:
א. דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש משום שהקדים את כבודו לכבוד ה’, ובנה לעצמו בית מפואר ורק אחר כך רצה לבנות בית לה’. שלמה, בנו, הקדים את כבוד ה’ לכבודו.
“…אתה הקדמת כבודך לכבודי, שְמִשראית עצמך יושב בבית ארזים – תבעת בנין בית המקדש, אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו שנאמר: “ובשנה האחת עשרה וגו’ כלה הבית…” (מלכים א’ ו’, ל”ח) ואחר כך: “ואת ביתו בנה שלמה” (שם ז’, א’).
ב. אם דוד המלך יבנה את המקדש- המקדש לא יחרב לעולם, ואז ה’ יצטרך להיפרע מישראל עצמם.
אמר לו דוד: “ולמה איני בונה אותו?”
אמר לו הקדוש ברוך הוא: “שאם אתה בונה אותו, הוי קיים ואינו חרב”.
אמר לו: “והרי יפה!”
אמר לו הקב”ה: “גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין” שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב’, ד’)
אמר לו הקדוש ברוך הוא: “חייך, הואיל וחשבת לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו –
לשמך אני כותבו – מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”.
ג. כיוון שדוד אסף את כל הכסף, החומרים ובניית התשתיות, כל מה שנשאר לשלמה הוא רק להרכיב הכל יחד. ובפועל דוד הוא זה שבנה!!
“הרי לך כי דוד עליו השלום סידר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי ה’ יתברך, והכול תבנית המרכבה עליונה, כיסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות, כפי שסידר לו דוד אביו עליו השלום, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים”.
(השל”ה הקדוש)
ד. שלמה בנה כממשיך ישיר של אביו. בן שעושה את מעשי האב.
כתוב אחד אומר: “האתה תבנה לי הבית?”, וכתוב אחד אומר: “לא אתה תבנה לי הבית” (דהי”א י”ז, ד’) מהו כך היאך אני מקיים שני הכתובים? אלא ‘לא אתה תבנה לי הבית’- שאין אתה בונה אותו.
‘האתה תבנה’- שבנך יבנה אותו.
(פסיקתא רבתי פרשה ב’)
בא נתן הנביא ואמר לו: לא תבנה לי הבית! למה? ”כי דמים רבים שפכת ארצה [לפני]”
כיון ששמע דוד נתיירא.
אמר: “הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש”, אמר רבי יהודה בר אלעאי: אמר לו הקב”ה: ‘דוד אל תירא, חייך כך הם לפני כצבי ואיל’, לכך נאמר: “שפכת ארצה” ואין ארצה אלא צבי ואיל, שנאמר: “הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל” (דברים י”ב, ט”ו וט”ז)
(מעשיך ודאי אינם חטא, והם טהורים כמו צבי ואייל)
דבר אחר, אמר לו הקב”ה: “חייך כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות”,
אמר ר”ש בן יוחאי: אין לפני אלא קרבנות שנאמר: “ושחט את בן הבקר לפני ה'”
(לא רק שמעשיך טהורים, אלא הם שווים לפני כקרבן).
לסיכום: יש הרואים בדברי נתן הנביא לדוד המלך ציווי האוסר עליו לבנות:
לשלילה – כיוון שחטא, או לחיוב – כחסד לעם ישראל, שעתיד לחטוא.
אך ניתן גם להבין שלמרות הצו של נתן הנביא, דוד המלך המשיך לבנות את המקדש, ככל שידו הייתה משגת. לפי שיטה זו, יתכן שדוד אף ראה חלק מבניין בית המקדש עומד
ורק את השראת השכינה, הגמר הסופי, לא זכה לראות.
מה חידש דוד המלך?
לפני דוד המלך היה כבר משכן. ואם כך מדוע הקב”ה כועס עלינו שלא בנינו מקדש, הרי התקיימה כל עבודת ה’, קרבנות ועליה לרגל (בשילה..)
אז מה חידש דוד?
“וצריך אתה לדעת עיקר גדול: דע בתחילת בריאת העולם, עיקר שכינה בתחתונים היתה…
ובהיות השכינה למטה נמצאו שמים וארץ אחרים, וזהו לשון ויכלו השמים והארץ וכל צבאם,
שנשתכללו אלו מאלו, ונתמלאו אלו מאלו, והיו הצינורות והמקורות פועלים בשלמות
ונמשכים מלמעלה למטה, נמצא ה’ יתברך ממלא מלמעלה למטה. וסימנך: “השמים כיסאי והארץ הדום רגלי” (ישעיה ס”ו). נמצא שהשם יתברך היה שרוי במצוע שווה בין העליונים ובין התחתונים:
בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצינורות ונפסקו הבריכות, נסתלקה שכינה נתפרדה החבילה.
באו אברהם יצחק ויעקב ע”ה, התחילו להמשיכה למטה, נתקנו לה ג’ כסאות, והמשיכו קצת המשכה, ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע אלא לדירת עראי
והיתה יושבת על גביהם. והסוד: “ויעל אלוקים מעל אברהם” (בראשית י”ז),
ועל זה אמרו (ב”ר פ”ב, ז’): האבות הם המרכבה.
נמצאת השכינה בימיהם פורחת באויר, ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה.
בא משה רבינו ע”ה וכל ישראל עמו, ועשו משכן וכלים, ותקנו קלקול הצינורות, וסדרו את השורות, והתקינו הבריכות והמשיכו מים חיים מבית השואבה, והחזירו השכינה לשכון בתחתונים באוהל,
אבל לא בקרקע כאשר בתחילת הבריאה. וסוד זה הוא: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”
ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום, ולזה אמר ושכנתי בתוכם, ולא אמר ‘ושכנתי למטה’ אלא בתוכם, כדמיון אכסנאי, כלומר בכל מקום שילכו אלך עִמהם ואשכון בתוכם,
אבל לא במקום קבוע. וזהו סוד: “ויהי בִנסוע הארון…” (במדבר י’).
ועל דרך זה הסוד נצטער דוד ובקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע.
וזהו סוד: “אשר נשבע לה’ נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי… אם אתן שינה לעיני עד אמצא מקום לה’ משכנות לאביר יעקב” (תהלים קל”ב),
וכתיב (קל”ב, י”ג) “כי בחר ה’ בציון אִוָה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד…”,
ולפי שביקש דוד לקבוע מקום למנוחת השכינה ואמר ‘קומה ה’ למנוחתיך אתה וארון עזך’-
ישרו מחשבותיו לפני השכינה,
ושלח ואמר לו ה’ יתברך ביד נתן הנביא (שמ”ב ז’): “לך ואמרת אל עבדי דוד כה אמר ה’ האתה תבנה לי בית לשבתי, כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן, ככל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל וכו’ למה לא בניתם לי בית ארזים…”
ובמקום אחר כתיב: (מל”א ח’): “רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי…”
מה עשה דוד המלך, הכין כסף וזהב ונחושת וברזל ועצים, ואבני שוהם ומלואים ואבני פוך ורקמה
וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב, וסידר כל מערכות המקדש וכל ביתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו,
העזרות והאולם וההיכלות, ושאר כל תבנית הבית וחצרותיו ולשכותיו, הכל קבל ברוח הקודש,
וצורת כל מקום ומקום, ושיעור הכסף והזהב ואבנים טובות ושאר כל הדברים הצריכים לו,
במשקל במידה ובמשורה, הכל כפי סדרי המערכת וצורך השכינה. כמו שכתוב (דה”א כח)
ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וכו’… הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל כל מלאכות התבנית.
הרי לך כי דוד עליו השלום סדר כל צורת בית המקדש, ומשקל כל דבר ודבר, על פי ה’ יתברך.
והכל תבנית המרכבה כסא ומעון לשכינה.
אחר כך בא שלמה ובנה את הבית, וסדר כל המערכות והצורות כפי שסדר לו דוד אביו ע”ה.
ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים.
וזהו שכתוב: (מ”א ח’) “אז אמר שלמה ה’ אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים”. וכתיב (דה”ב ו’): “ועתה ה’ אלוקי ישראל יאמן דברך אשר דברת לעבדך לדוד”. כי האֹמנם ישב אלוקים את האדם על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי.
(שם מ”א), ועתה קומה ה’ אלוקים למנוחתך אתה וארון עזך וגו’. ה’ אלוקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. (שם ז’, א’), וככלות שלמה להתפלל האש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה’ מלא את הבית.
נמצאת שכינה חוזרת למנוחתה בארץ בבית עולמים
ואז חזרו הצינורות וההמשכות כולם להריק ברכה בבית המקדש.
והיינו דכתיב (תהלים קל”ג), כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צִווָה ה’ את הברכה חיים עד העולם. וכתיב (תהלים נ’), מציון מכלל יופי אלוקים הופיע. ומבית המקדש היו כל הצינורות נמשכות לכל הארצות כולם, לשבעים משפחות כנגד שבעים שרים, ומירושלים היו נוטלין פרס, דכתיב (בראשית י”ב) ונברכו בך כל משפחות האדמה. ולפי שהיה שלמה יודע דרך המשכת השפע מירושלים לכל המקומות, אמר (קהלת ב’, ה’), עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי. וכי אפשר במקום אחד שיצמחו כל מיני אילנות שבעולם, אלא היה יודע שלמה איזה גיד נמשך לכוש נטע בו פִלְפֵּלִין, וכן לכל צד וצד. והיינו דכתיב, מציון מכלל יופי אלוקים הופיע, מציון משתיתו של עולם.
ואם כן נמצאת השכינה משלחת הברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש.
(השל”ה תחילת פרשת תרומה)
תמצית דברי השל”ה:
בבריאת העולם, עיקר מקום השראת השכינה היתה בעולם שלנו.
ולמעשה לא היה הבדל בין השראת השכינה ב”עליונים ובתחתונים”. הקב”ה שכן “בשמים ובארץ”.
לאחר חטא אדם הראשון נוצר “פירוד” בין השמים והארץ.
מעשי האבות, החלו “להחזיר” את השכינה אלינו– “האבות מרכבה לשכינה”. השכינה “פרחה באוויר”.
בבניין המשכן – כבר חזר הצינור המקשר אותנו עם הקב”ה, אך בדרגת “אוהל”, ושכנתי “בתוכם”, בכל מקום שנדד עם ישראל, היתה שם שכינה.
והחידוש של דוד – החזרת מקום קבע לשכינה – “עד אמצא מקום לה’ משכנות לאביר יעקב”. שלמה המלך זכה כבר לראות בפועל את חזרת השכינה ואף להנות מפירות החזרת השכינה.
נמצאנו למדים שסגולת המקדש איננה להעלות אותנו למדרגות עליונים,
אלא היכולת להוריד את השכינה אלינו!!
השכינה אינה מתבטאת בשפע הרוחני על העולם, אלא גם בברכה הגשמית – “ציון מכלל יופי”, מציון יוצא היופי, הברכה והשפע.
עכשיו אנחנו מבינים יותר טוב מדוע הקב”ה מקטרג על ישראל כל עוד הוא נודד מאהל לאהל,
מדוע היה חשוב לרכוש את המקום, מהו הסוד הגדול של מגילת המקדש
ומדוע השתוקקו השבטים שהמקדש יהיה בחלקם.
יהי רצון שנזכה גם אנו לימי דוד ושלמה שבהם:
“נמצאת השכינה משלחת הברכה לכל הארצות מבית המקדש”.
דוד המלך (והגולגולת של..) ארוונה היבוסי
לאחר שהמלאך “נוטה את חרבו על ירושלים”, הוא מורה לדוד המלך להקים מזבח
בגורן ארוונה היבוסי. כך מתואר המפגש בין דוד בין ארוונה:
“ומַלְאַךְ ה’ אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה’ בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי:
וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם ה’ וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים: וַיָּבֹא דָוִיד עַד אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת דָוִיד וַיֵּצֵא מִן הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל אָרְנָן תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה’ בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם:” (דברי הימים א’, כ”א)
בקטע זה ניתן לברר דברים רבים בקשרי דוד וארוונה.
כרגע אנו נדלג על שאלות רבות, ונפגוש את ארוונה כמה שנים מאוחר יותר:
בכמה מקומות בגמרא מובא שאחד הדברים שעשה חזקיהו, שלא ברצון חכמים, היה לעבֵר את חודש ניסן. (כלומר ניסן א’ וניסן ב’). את אחד ההסברים לכך מביא הירושלמי:
“מעברין את השנה מפני הטומאה… שעיברו את ניסן (בימי חזקיהו)…
מפני שגולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח” (ירושלמי פסחים ס”ד)
כלומר היה חשש שרוב העם נטמא, כי נמצאה טומאה – גולגולתו של ארוונה היבוסי
ולכן חזקיהו החליט להוסיף עוד חודש כדי להספיק לטהר את העם.
מבלי להיכנס כרגע לדיון ההלכתי בעניין ובעיית הטומאה, ננסה לברר:
כיצד בדיוק התגלגלה הגולגולת של ארוונה אל הר הבית?
א. “יש לומר, שהיה קבור במערה עמוקה תחת הקרקע, שהיתה לו ולמשפחתו קרקע חוץ ממקום המקדש, וחפרו מערה והאריכו אותה עד שהגיעה תחת המזבח” (שו”ת דעת כהן, סימן רי”ד).
ב. “נראה לומר, דארונה נקבר בביתו במערה סמוך לבית המקדש, וגולגלתו, רוצה לומר גלגול הטומאה, גלגלתו במובן גִלגול” (שו”ת חתם סופר, קובץ תשובות סימן י”ד).
ג. “כי כבר ידעתם שכל הר הבית היה תחתיו חלול, ובימי אחז שגברו העונות, אז אותם עכבירי רשיעי הביאו גלגולת ארונה מקברו שהיה סמוך לכותל הר הבית והניחו אותה בחלל שתחת המזבח, כי כן דרך העכברים לטלטל הדברים ממקום למקום בפרט כי המקום חלול והואיל וגברו העונות יכלו לעשות כן”. (שו”ת תורה לשמה סימן תצ”ה).
ד. “שמצאו גולגולת של ארונה היבוסי תחת המזבח, ואם כן באותו זמן נתקלקלה הרצפה או בנין המזבח והוצרכו לחתור ולחפור שם כדי לבנות המזבח מחדש ועי”ז מצאו הגולגולת“
(שו”ת ציץ אליעזר חלק י”ב סימן מ”ז)
מה מסמל הסיפור המוזר הזה?
“כבר נודע בספרים בעניין סוד בריאת העולם כי בכל דבר שבקדוש ‘הנה סביב רשעים יתהלכון’ (תהלים י”ב, ט’).
הקליפה סובבת עליו מבחוץ והיא הסטרא אחרא החופפת ורובצת לינק מהקדושה כל הימים. ובכל דבר הקדוש יותר הנה הקליפה חזקה עליו ביותר כמבואר זה בזוה”ק בענין הערלה שעל ברית קודש שהוא איבר המקודש יותר, הנה הקליפה גברה עליו ביותר ומה גם שהקליפה לעולם קדמה לפרי כנודע. והוא ענין כח הכנענים בארץ הקדושה שהם היו הארורים הטמאים.
וכן ארונה היבוסי במקום ביהמ”ק עד שבא דוד המע”ה בכחו הגדול והוריש היבוסי יושב ירושלים שהיא הקליפה החזקה שהיה שם והתחיל לבנות הביהמ”ק כנ”ל.
והנה כן תמיד הי’ ‘סביב רשעים יתהלכון’ על מקום הקדושה למצוא שם מקום מנוחתם כמבואר זה הענין בטומאת מת בצאת נפשו הקדושה ממנו הנה הוא אבי אבות הטומאה. שבאם ח”ו יסתלק הקדושה ממקומה הנה הם יתפשטו עליו ביותר. והוא הדבר שהיה בחורבן ביהמ”ק תב”ב כי המקום המקודש יותר נחרב ביותר כי ארץ ישראל נחרב יותר מכל הארצות וירושלים יותר מא”י ומקום הר הבית יותר מכולם” (תפארת שלמה)
לסיכום: אתמול למדנו שדוד המלך היה היחיד שנתעורר לבנות את המקדש. דוד מסמל את כוחות הקדושה, וארוונה מזרע היבוסי, זרע הכנענים ומזרעו של אבימלך, את כוחות הטומאה.
שני כוחות אלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. כל כוח חותר (ומתגלגל…) ומנסה לדחוק את השני.
ברגע שיש נסיגה של הקדושה, מיד מנסה הטומאה והרוע לתפוס את מקומו.
לכן כל המקומות הקדושים לנו הם המקומות שמחוללים ביותר.
ככל שאנו נרבה קדושה בעולם בכלל ובמקדש בפרט,
באופן טבעי יחלשו כוחות הטומאה והרוע ותיסלל הדרך לבניין המקדש.