הר הבית
אבן השתייה א’
”המשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם – שהוא עולם קטן.
כיצד? כשברא הקב”ה את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין,
כך התחיל הקב”ה לבראות את עולמו מאבן שתיה תחילה, וממנה הושתת העולם.
ולמה נקרא שמה אבן שתיה? מפני שממנה התחיל הקב”ה לבראות את עולמו,
וברא בית המקדש למעלה שנאמר: ”מכון לשבתך פעלת ה’ ” (שמות טו),
אל תקרא מכון אלא מכוון לשבתך – כנגד כסא הכבוד”(תנחומא פקודי, ג’)
נעיין בקצרה בדברים הנלמדים מן המדרש:
המדרש משווה בין יצירת העולם לבין יצירת האדם – שהוא בעצמו “עולם קטן”.
שניהם מתחילים מנקודה אחת (מן הטבור…) ומשם הכל מתחיל – אבן השתיה היא מרכז העולם.
מכאן נבין את המשמעות “בית המקדש קדם לעולם” – כלומר הוא הבסיס לעולם.
לפי המדרש, יש קשר בין “בית המקדש” ו”כסא הכבוד” – הם מכוונים אחד כלפי השני.
ובהרחבה:
כיצד בדיוק “הושתת” העולם? דבר זה שנוי במחלוקת:
“אבן היתה שם… ושתיה היתה נקראת: תנא שממנה הושתת העולם.
תנן כמאן דאמר: מציון נברא העולם.
דתניא רבי אליעזר אומר: עולם מאמצעיתו נברא שנאמר: ”בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ”
(איוב פרק ל”ח).
רבי יהושע אומר: עולם מן הצדדין נברא, שנאמר: ”כי לשלג יאמר הוי ארץ”.
וחכמים אומרים: מציון נברא, שנאמר: ”מזמור לאסף אל אלקים ה’ ”
ואומר: ”מציון מכלל יפי” – ממנו מוכלל יפיו של עולם” (יומא נ”ד)
ראינו בגמרא שלוש שיטות: האם אבן השתיה היא המרכז, הלב של העולם וממנה הכל גדל והתפתח (כמו המדרש הראשון),
או שמא אבן השתיה היא תמצית כל העולם – “העולם נברא מן הצדדים”
(“נמתח והלך מכל צד, עד שנדבק באמציעתו” – רש”י על דעת רבי יהושע).
את הדעה השלישית, שיטת חכמים, יתכן להסביר ככיוון אחר מן השיטות הנ”ל:
הדיון אינו טכני, כיצד זה קרה, אלא להדגיש שעיקר העולם הוא המקדש עצמו, ולא האבן!
“א”ר יוסי בר חלפתא: למה נקרא אבן שתיה, שממנה הושתת העולם.
כדכתיב (תהלים נ’) ”מציון מכלל יופי אלקים הופיע” (במדבר רבה י”ב, ד’)
נדייק בפסוק – ”אלוקים הופיע מתוך ציון”!
“וזהו שהזכיר אלקים הופיע, הוא השם שזכר בבראשית.
ולפי דעת רז”ל: העליונים והתחתונים – הכל מציון. אין צריך לומר העולם השפל, שכך אמר במדרש-ר”א הגדול אומר: (בראשית ב’)
”אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות ה’‘ אלוקים ארץ ושמים”
תולדות השמים- מן שמים נבראו. תולדות הארץ – מן הארץ נבראו.
וחכמים אומרים: אלו ואלו מציון. שנאמר: ”מציון מכלל יופי אלהים הופיע”,
מציון נשתכלל יפיו של כל עולם. וכן מצינו לרז”ל שאמרו עיקר שכינה בתחתונים”
(כד הקמח, ערך לולב)
נבאר את דבריו המופלאים:
עיקר בריאת העולם הינה כדי שהקב”ה ידור בתחתונים, למרות היות העולם הזה שפל,
ולכן הכל יוצא מתוך בית המקדש! לכן נברא קודם מקדש של מטה, שכן זהו העיקר!
לסיכום:
בית המקדש הוא ה”מכון”/הבסיס של העולם כולו (מכון מלשון “כן”, כמו הכיור וכנו),
התשתית והתמצית של העולם כולו, ומן ”הזרע” הזה, שנוצר בציון,
נשתכלל יופיו, פארו וקדושתו של כל העולם.
”המשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם – שהוא עולם קטן.
כיצד? כשברא הקב”ה את עולמו, כילוד אשה בראו.
מה ילוד אשה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין,
כך התחיל הקב”ה לבראות את עולמו מאבן שתיה תחילה, וממנה הושתת העולם.
ולמה נקרא שמה אבן שתיה? מפני שממנה התחיל הקב”ה לבראות את עולמו,
וברא בית המקדש למעלה שנאמר: ”מכון לשבתך פעלת ה’” (שמות ט”ו),
אל תקרא מכון אלא מכוון לשבתך – כנגד כסא הכבוד” (תנחומא פקודי, ג’)
אבן השתייה ב’
היכן במקדש נמצאת אבן השתיה, ומדוע היא נקראת כך?
א. ”למה נקרא ”אבן שתיה” שממנה הושתת העולם”. (במדבר רבה י”ב, ד’)
ב. ”וגם נקראת ‘אבן שתיה’ – אבן שהשלים הבנין. ”שתיה” – שהיא יונקת ושותה מכל האצילות”.
(ספר הפליאה)
ג. ”עוד נקראת ‘אבן השתיה’ יש שפירש מלשון השקאה, ”כי משם ישקו כל העדרים”, וזה דוחק.
ועקר פירושו: לשון יסוד כי היא יסוד כל העליונים כנודע…” (ספר פרדס רמונים – שער כ”ג פרק א’)
ד. ”אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו.
… ותנא דבי רבי ישמעאל, ”בראשית” – אל תיקרי בראשית אלא ברא שית.
תניא רבי יוסי אומר: שיתין מחוללין ויורדין עד תהום, שנאמר: ”אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו”.
”ויטעהו שורק” – זה בית המקדש,
”ויבן מגדל בתוכו”- זה מזבח,
”וגם יקב חצב בו” – אלו השיתין”.
(סוכה מ”ט)
אם כן, לפי רוב הפירושים, המילה שתיה היא תשתית או יסוד. אך היכן נמצאת האבן הזאת?
מצד אחד: “משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן (הכהן הגדול את הקטורת ביום הכיפורים)” (משנה יומא פרק ה’), כלומר – בקודש הקדשים.
מצד שני: ”ויטעהו שורק” – זה בית המקדש’ ויבן מגדל בתוכו – זה מזבח’ וגם יקב חצב בו
– אלו השיתין” (סוכה מ”ט), ומכאן משמע שמדובר באזור המזבח.
פתרון אפשרי ניתן למצוא בדברי רבי צדוק מלובלין:
”שיש במקום: אבן שתיה שממנו הושתת העולם – והוא שורש כל העולם.
וכך בנפש: יש נפש אחת שכוללת כל הדור – והוא פרנס הדור, כידוע, וכן הכוללת כל הדורות כנודע.
וכן בזמן: יש זמן שכולל כל הימים – והוא יום השבת.
וכל אחד מאלו חלוק לשנים.
במקום – יש מזבח וקודש קדשים, ובזמן – שבת ויום טוב, ובנפשות – מלך וכהן גדול.
לדוגמא: קדושת כהן גדול קביעא וקיימא שנבדל אהרן להקדישו,
וקדושת מלך על ידי ישראל שנאמר: ”תשים עליך וגו’” (דברים י”ז ט”ז).
והמתקת כל דבר הוא בשורשו: ובשבת יכול להמתיק כל ימי השבוע להתהפך לטוב.
והמתקת המקומות הוא על ידי (מלכים – א’ ח’): ”והתפללו אליך דרך ארצם ודרך בית המקדש”.
(צדקת הצדיק אות קע”ב)
רבי צדוק מחדש לנו כמה דברים.
ישנם שלושה מימדים של קדושה:
מקום קדוש – כדוגמת אבן השתיה (ובחסידות “עולם”),
זמן קדוש – כדוגמת השבת (ובחסידות “שנה”),
ואדם קדוש – כדוגמת הכהן הגדול (ובחסידות ”נפש”).
לכל מימד כזה יש שני חלקים: חלק “קבוע” שקדוש תמידית, וחלק שאנו מקדשים:
קודש הקדשים מול המזבח, שבת מול יום טוב, כהן גדול מול מלך.
לעצם שאלתנו:
לאבן השתיה יש שני מימדים – מימד קודש הקדשים, המקביל לקדושת גן עדן,
“רוח אלוקים מרחפת בגן”, ומנגד קדושת המזבח, שקדושתו נובעת מעבודת ה’ שלנו.
כך גם מביא הרב טוקצינסקי:
”אבן היתה מימות נביאים ראשונים” אין הכוונה שאז הובאה האבן, אלא שמאז היתה נגלת ובולטת ממעבה האדמה, ויתכן… שנמשכת עוד הלאה למזרח עד למטה המזבח, ולפי זה, גם שם “שית” ו”שיתין” שתחת המזבח על שם – “שית” (עיר הקודש והמקדש חלק ד’ עמוד י’).
כלומר לפי הרב טוקוצינסקי, יש על הר הבית אבן גדולה, שחלק אחד ממנה נמצא במקום קודש הקדשים, הנקרא שית, וההמשך שלה נמצא יותר במזרח, במקום המזבח, הנקרא שיתין.
וכולם יחד “אבן השתיה”.
בריאת האדם
היכן נברא האדם ומה בין מקום זה ל”גן עדן”?
עפר מן האדמה
“אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם …וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ .. וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה’ אלקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”.
ולאחר שנברא האדם הוא הונח בגן עדן:
“וַיִּטַּע ה’ אלקים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר”: (בראשית ב’)
בהסבר “האדמה” מביא רש”י שני פירושים:
א. צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות
ב. דבר אחר: נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ’): ”מזבח אדמה תעשה לי”.
(רש”י, ד”ה עפר מן האדמה)
לפי רש”י נראה שאלו שני הסברים חולקים, וכך משמע בגמרא בכמה מקומות.
אך התרגום יונתן מצרף את שני הפירושים:
“וברא ה’ אלקים ית’ אדם… ודבר עפרא מאתר בית מקדשא ומארבעת רוחי עלמא ופתכא מכל מימי עלמא”.
תרגום מילולי: וברא ה’ אלוקים את האדם.. וצפר עפר ממקום בית המקדש ומארבע רוחות העולם, וגיבלו מכל מימי העולם”.
(תרגום יונתן על הפסוק)
מחלוקת זאת מזכירה לנו דיון דומה שראינו ביצירת אבן השתיה,
ואף כאן נראה שאפשר להביא את אותה המסקנה.
מצד אחד– האדם, הבריאה הנעלת ביותר, נברא מן האדמה המשובחת ביותר-
“מאתר בית מקדשא” ובמיוחד ממקום מזבח האדמה.
מצד שני- האדם במהותו מכיל וממזג את כל הטבעיים מכל העולם,
כך שטבעי שעפרו יבוא מכל “סוגי” האדמות. (על פי העמק דבר בראשית ב’ ,ז’)
חזרה אל האדמה
“וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה’ אלקים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים” (בראשית ג).
למרות שהאדם נברא “בוגר”, גם בבריאתו היה תהליך:
“כיצד נברא אדם הראשון: שעה ראשונה הוצבר עפרו. שניה נברא צורתו. שלישית נעשה גולם.
רביעית נתקשרו אבריו. חמישית נתפתחו נקביו. ששית נתנה בו נשמה. שביעית עמד על רגליו.
שמינית נזדווגה לו חוה. תשיעית הכניסו לגן עדן. עשירית צוהו. אחד עשר סרח. שתים עשר נטרד והלך לו”.
(אבות דרבי נתן פרק ראשון)
ביום הראשון ליצירתו, האדם הספיק להבראות בהר המוריה, להיכנס לגן עדן,
לחטוא ולחזור להר המוריה. איננו יודעים למקם את “גן עדן” אך לפי הפסוקים
הוא נמצא מערבית להר המוריה (או ליתר דיוק בפסוקים הר המוריה נמצא מזרחית, מקדם, לגן עדן).
וכך במדרש: “גירש אדם ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששערי גן עדן סמוכין להר המוריה,
משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח משם, שנאמר (בראשית ב’, ט”ו) ויקח ה’ אלקים את האדם. מאי זה מקום לקחו, ממקום בהמ”ק. וישב חוץ לגן עדן בהר המוריה, שנאמר (שם ג’, כ”ג):
לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. (מדרש תהילים צ”ב).
בגן עדן לא היה צריך האדם לעמול עבור מחסורו. לא הגשמי:
“וַיַּצְמַח ה’ אלקים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל…”
וכן: “ר’ יהודה בן בתירה אומר אדם הראשון היה מיסב בגן עדן ומלאכי השרת עומדין בגן עדן לקראתו וצולין לו בשר ומצננין לו יין” (אבות דרבי נתן פרק א’).
ואף לא מחסורו הרוחני: “הקב”ה בעצמו מתהלך בתוך הגן”, קרבת אלוקים הייתה בשיאה.
לאחר החטא, הוחזר האדם “לעבוד את האדמה אשר לוקח משם”.
מעתה, כדי להתקרב אל הקב”ה, יש צורך לעמול ולעבוד.
בלימוד על אבן השתיה הבאנו את דברי רבי צדוק:
“אבן שתיה שממנו הושתת העולם והוא שורש כל העולם. והוא חלוק לשנים:
יש מזבח ויש קודש קדשים, האחד קביעא וקיימא והשני על ידי ישראל. (צדקת הצדיק אות קע”ב)
לאחר החטא הועבר האדם ממדרגת קודש הקדשים למדרגת המזבח.
לסיכום: מקום המקדש מבטא את תמצית העולם כולו. ממילא ממקום זה ראוי שיברא האדם, שתפקידו להפיץ את האור בעולם.
לאחר חטא האדם, הקדושה, השכינה וההשגחה היורדות לעולם, נובעות מעבודת האדם.
בבית המקדש רוב העבודות נעשות מחוץ להיכל ומחוץ לקודש הקדשים.
רק אחת לשנה מתעלה האדם הקדוש ביותר, ביום הקדוש ביותר וזוכה להיכנס אל המקום הקדוש ביותר – שהוא במדרגת גן עדן.
מידות בהר הבית
הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה, רֻבּוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֵׁנִי לוֹ מִן הַמִּזְרָח, שְׁלִישִׁי לוֹ מִן הַצָּפוֹן, מִעוּטוֹ מִן הַמַּעֲרָב. מָקוֹם שֶׁהָיָה רֹב מִדָּתוֹ, שָׁם הָיָה רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ:
(מידות ב’, א’)
במשנה יש שני תיאורים השייכים למידות.
הראשון מידות הר הבית והשני מקום המקדש בתוך הר הבית.
חשיבות המידות אינה רק תיאור בלבד, אלא הן בעצם מגדירות את תחומי הקדושה של כל שטח:
“עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת…עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה…. לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם….. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ ….. עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ …. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה…. עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה…. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה…. הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ…. קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶם….” (כלים א’, ו’).
באופן פשוט, הקדושה מתבטאת בהגדרה של האדם שמותר או אסור להכנס לכל מקום
(לדוגמא: אל הר הבית אסורים להכנס טמאי גוף), וכן במצוות שיכולות להתקיים רק במקום מסוים (לדוגמא: מעשר שני נאכל רק בתחומי ירושלים המקודשת).
ומכאן למשנה:
“חמש מאות על חמש מאות”?
מידות הר הבית לפי המשנה הינם ת”ק על ת”ק אמה. לעומת זאת, המידות כיום הם (בערך):
צפון: 315 מטרים
דרום: 280 מטרים
מזרח: 465 מטרים
מערב:490 מטרים
מידות אלו תואמות את הר הבית שהרחיב הורדוס המלך, בשלהי בית שני.
שאלות שננסה לענות עליהם:
היכן על הר הבית נמצאים ה –500 ‘בריבוע’ המקוריים?
האם התוספת של הר הבית, גם היא קדושה כמו שאר הר הבית?
האם יש משמעות ל- 500 בריבוע המקוריים?
התחלה של תשובה:
בעבר ראינו בדוד קיבל את מגילת המקדש שעברה מדור לדור.
שם נכתב: “הכל בכתב ..עלי השכיל.. כל מלאכות התבנית” –
תבנית הבית חכמני והשכילני כמו תבנית אורך ורוחב וגובה והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקודש. כמו ששנינו הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה.
דרש ‘אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים’ (שמות כ”ז).
חמשים פעמים חמשים הם כ”ה מאות. חתכם לחמש רצועות להיות חמש מאות על חמש מאות.
והכל דרש שמואל ברוח הקודש ולמד לדוד כן”. (רש”י בדברי הימים א’, כ”ח).
הסבר החשבון של דוד:
כיוון שבפסוקים בתורה המתארים את חצר המשכן, יש מילים ‘מיותרות’ (חמישים בחמישים),
מכאן שהר הבית גדול פי חמישים משטח החצר.
אורך החצר במשכן- 50 על 100 אמה. הכפל את הכל ב- 50, (כיוון שכתוב ‘בחמישים’ מיותר),
וכך נגיע למידות הר הבית – 50 על 100 על 50 = 500 על 500.
מסקנה זמנית: יש רמז בתורה למידות הר הבית המקוריות. כלומר יתכן לומר שישנם מקומות מסויימים בהר הבית שאינם קדושים בקדושת הר הבית!
חשיבות רכישת גורן ארוונה היבוסי על ידי כלל ישראל
בפסוקים המתארים את רכישת גורן ארוונה ישנה סתירה בין המופיע בדברי הימים
לבין המופיע בספר שמואל:
תַנְיָא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (דה”א כ”א)
“וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת“.
וּכְתִיב (שמואל ב’ כ”ד)
“וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים“.
הָא כֵיצַד? גָּבָה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים זָהָב, שֶׁהֵם שֵׁשׁ מֵאוֹת.
רַבִּי אוֹמֵר, מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶן דּוּסְתַּאי, בָּקָר, וְעֵצִים, מְקוֹם מִזְבֵּחַ – בַּחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים,
וְכָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ – בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת. (מסכת זבחים קט”ז)
מתוך המחלוקת שמופיעה כאן, הרחיבו חז”ל את שתי השיטות למחלוקת כוללת:
למי שייכת ירושלים? לכולם, או לחלק מהשבטים?
“תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים.
ברייתא שמסייעת לדעה הראשונה: תניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן,
רבי אלעזר בר שמעון אומר אף לא מיטות, לפיכך עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע. אמר אביי שמע מינה אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה.
תרגום: אין משכירים בתים בירושלים, כיוון שהיא איננה שייכת להם, ויש אומרים אף לא משכירים מיטות. לפיכך, את עורות הקרבנות המארחים נוטלים בכוח. ואביי אמר: שאין צריך לקחתם בכוח, זהו דרך ארץ להשאיר את הכלים והעורות.
ברייתא שמסייעת לדעה השניה: תניא מה היה בחלקו של יהודה – הר הבית הלשכות והעזרות,
ומה היה בחלקו של בנימין – אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. (מסכת יומא י”ב)
נתמקד בדעה הראשונה.
לפי דעה זאת ירושלים שייכת לכל השבטים. לכן אסור לתושבי ירושלים להשכיר בה בתים, משום שהיא שייכת לכולם! יש לזכור שירושלים לא נכבשה, וממילא לא נחלקה לשבטים, עד ימי דוד.
מדוע היה חשוב לדוד לרכוש את הר המוריה מכסף של כל השבטים?
א. בדו”ח של משה רבינו על השימוש שנעשה בכספים שאסף מן העם, מופיע פרט מעניין:
“וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן: (שמות ל”ח)
יש עניין שהבסיס של המשכן – האדנים, יבוא מכספי מחצית השקל, כלומר מכל עם ישראל!
ב. ירושלים, עדיפא מכל א”י דקדושתה קיימת לעולם, אפילו בעת חורבנה. לפי שקדושתה היא קדושה כוללת שלא נתחלקה לשבטים, ויש לכלל ישראל חלק וזכות בירושלים וכנ”ל. והנה מה שירושלים
לא נתחלקה לשבטים יש בו ב’ טעמים:
טעם אחד כי הקרבנות והמזבח וכל צורכיהן צריך להיות משל כל ישראל, לכן לא נתחלקה.
ועוד משום שמקיימין מצות בכל שעריך, היינו בסנהדרין גדולה שישבו בירושלים, לפי שכל השבטים יש להם חלק בה.
וזה שאמר דוד המלך ע”ה, שתי אלו המעלות: ירושלים היא תמיד הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, והטעם ששם עלו שבטים שבטי י-ה, שכל השבטים עלו שם להקריב קרבנות, ועוד כי שמה ישבו כסאות למשפט וכו’. (ספר ערבי נחל פרשת בלק)
לסיכום, הבסיס למשכן בא מכל העם וכך גם מקום המקדש נרכש (לפי שיטה אחת) מכספי כל השבטים.
חשיבות העניין היא להראות שהמקדש שייך לכולם, מאחד את כולם (“עיר שחוברה לה יחדיו…”), העבודה והקרבנות נעשים שם בשם כל העם,
והתורה שיוצאת שם היא תורה אחת שיוצאת מלשכת הגזית.
גם בעת חורבנה– קדושת ירושלים נשארת מעצם היותה העיר של כולנו!!!
הסורג א’
“הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה…לִפְנִים מִמֶּנּוּ, סוֹרֵג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה פְרָצוֹת הָיוּ שָׁם שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן. חָזְרוּ וּגְדָרוּם, וְגָזְרוּ כְּנֶגְדָּם שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת. לִפְנִים מִמֶּנּוּ, הַחֵיל עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם” (מידות ב’)
“הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ,
שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם. עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת….” (כלים א’, ו’)
ממה עשוי הסורג?
הברטנורא מביא שתי שיטות במקורות השונים:
א. “סורג – מחיצה העשויה נקבים נקבים, כמטה מסורגת בחבלים. והיא עשויה מדפי עץ ארוכים וקצרים שמרכיבין אותן זו על זו באלכסון” (רע”ב על המשנה במידות).
ב. “החיל – לפנים מחומת הר הבית היה כותל גבוה עשרה טפחים והוא נקרא סורג
ולפנים ממנו החיל עשר אמות” (רע”ב על המשנה בכלים)
האם יש כאן שתי שיטות?
נעיין בלשון הרמב”ם וכן בפירוש מאירי:
“חָשַׁב ה’ לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן נָטָה קָו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלו” (איכה ב’)
“הר הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה… לפנים ממנו סורג מקיף סביב גובהו י’ טפחים ולפנים מן הסורג החיל גובהו עשר אמות ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה זו חומת העזרה…. לפנים מן החיל העזרה” (רמב”ם הלכות בית הבחירה)
“ויש לפנים מן החומה הגדולה היקף אחר והוא מקיף את הכל והיא היתה מחיצה בגובה עשרה טפחים עשויה בדפים של עץ ארוכים וקצרים ועשויה דרך שבכה כסירוגי מטה והוא נקרא סורג ומסורג זה. ולפנים חומה אחרת שלפניה מקום פנוי הנקרא חיל וחומה זו בגובה עשר אמות ומן החיל הזה ולפנים במשך עשר אמות היה מתחיל שיפוע ההר והיו הבניינים מתחילין להגביה כדרך גבהות ההר ובניין ראשון שבו לצד המזרח היא היתה עזרת נשים…” (מאירי, יומא ט”ז)
סיכום קצר:
- במשנה מובאים שני מושגים – הסורג והחיל. ההבנה הפשוטה שהסורג היא חומה קטנה
בגובה עשרה טפחים, וחיל – השטח בין הסורג וחומת העזרה ברוחב עשר אמות.
- יש אומרים שהסורג עשוי מקנים ועצים מסורגים יחדיו, ויש אומרים שזאת חומה ממש.
- שיטה מחודשת ב”מאירי”: היו שתי חומות: סורג – מעצים בגובה י’ טפחים,
חיל– מאבן בגובה י’ אמות. לא ברור למה שימשו שתיהן.
- לפי הרמב”ם יש סורג, וחומת העזרה היא החיל. הרמב”ם מסתמך על הפסוק באיכה שחיל = חומה.
למה שימש הסורג:
א. לפי המשניות לעיל משמע שהיה גבול לטמאי מתים וגויים (מצורפת תמונה של אבן
שנמצאה בחפירות ארכיאולוגיות ועליה כתובת בלטינית שאומרת שאין כניסה לגויים).
ב. שיטת הכסף משנה בשם הרא”ש:
“כתב הכסף משנה בפ”ה מהלכות בית הבחירה בשם הרא”ש שהסורג נעשה לטלטול שבת
ולזה היה גבוה י’ טפחים כדין כל מחיצה…”
הסורג ב’
הסורג ואומות העולם
אחד התפקידים של הסורג הוא להבדיל בין עם ישראל לאומות העולם.
לא נרחיב כרגע במשמעות של “אשר בחר בנו”, אלא דווקא מכיוון הפוך.
בעבר ראינו שההבדל בין ירושלים, הר הבית והסורג מתבטאים בהלכות טומאה וטהרה.
לכאורה הגויים כלל לא נכנסים להגדרה הזאת, שהרי גוי שלא יכול להיות טהור גם לא יכול להיות טמא.
“עובד כוכבים שאין לו טומאה מנלן… אמר קרא ‘והזה הטהור על הטמא’
כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה” (נזיר ס”א)
בכ”ז חז”ל גזרו שהנכרים טמאים כמו זבים. כך למשל:
א. צריך להיזהר מרוק הגויים בירושלים, כדי שלא נטמא
“כָּל הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם טְהוֹרִין, חוּץ מִשֶּׁל שׁוּק הָעֶלְיוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁבָּאֶמְצַע טְמֵאִין וְשֶׁבַּצְּדָדִין טְהוֹרִין. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל,
שֶׁבָּאֶמְצַע טְהוֹרִין וְשֶׁבַּצְּדָדִין טְמֵאִין, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהֵן מֻעָטִין מִסְתַּלְּקִין לַצְּדָדִין”. (שקלים ח’, א’)
רמב”ם פירוש המשניות שם:
לשון תורה הוא ברוק הזב שהוא טמא… ולפיכך היה רוק כל הטמאים טמא
והנכרים אצלנו גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם. והיו בשוק העליון של ירושלים נכרים שוכנים שם. ורבי יוסי אומר כי הטמאים בכל השנה היו מהלכים באמצע הדרכים והאדם הטהור היה מרחיק אותם ומפריש עצמו לצדדין, והיה מצוה לבני אדם שיפרשו מהם כדי שלא יטמאו, ומפני זה הרוק הנמצא בצדדין – טהור והנמצא באמצע הדרך טמא. ובשעת הרגל הדבר להיפך, כל מי שנשאר טמא ולא יכול להיטהר יפריש עצמו לצדדים ויתרחקו בני אדם ממנו, כדי שלא יטמאו כי כל העדה כולם טהורים.
ב. שמעון בן קמחית הכהן הגדול נטמא מגוי
“ומעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך [ערבית] ונתזה צינורא מפיו ונפלה על בגדיו
נכנס אחיו ושמש תחתיו בכהונה גדולה ראתה אמן של אלו שני כהנים גדולים בו ביום” (תוספתא יומא ג’)
ג. כדי השמן נטמאו על ידי היוונים על ידי הֵסט שמטמא כמו היסט הזב
שהיה מונח בחותמו של כ”ג – גזרו על הנכרים להיות כזבים (נדה פ”ד דף ל”ד)
צ”ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי. (תוספות שבת כ”א)
ועכשיו השאלה: הרי לזבים אסור בכלל להיכנס להר הבית, שקדוש כמחנה לוויה.
אז אם כן, הגבול היה צריך להיות חומות הר הבית ולא הסורג?
תירוץ ראשון:
זאת גזרה דרבנן, ובעניין הזה לא גזרו.
הברטנורא מתייחס לשאלה הנ”ל ועונה בפשטות:
“שאין נכרים וטמאי מתים נכנסים לשם – אע”ג דרבנן גזור על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם,
לעניין שילוח מחנות לא גזור עלייהו אלא כטמאי מתים. והאי דטמאי מתים אין נכנסים מן החיל ולפנים,
היינו מדרבנן. דמדאורייתא אפילו בעזרת נשים שרו, שכל זה מחנה לויה עד עזרת ישראל ששם שער ניקנור”. (רע”ב כלים א’, ח’)
תירוץ שני:
לנכרי שמאמין בה’ אלוקי ישראל – יש מקום בבית המקדש!
בכ”ז, צריך לשאול: מדוע לא גזרו שלא ייכנסו גויים לכל הר הבית?
הרי גם מצד ההלכה כך צריך להיות, וכן פרקטית – הרבה יותר קל למנוע כניסה של גויים להר
(בלי פוליטיקה…) מאשר למנוע על ידי גדר קטנה בתוך ההר?
לדעתי התשובה נעוצה בכך שיש מקום ושייכות (!) גם לגויים בבית המקדש!!
כך ראינו בהרחבת הר הבית ב’מקדש יחזקאל’ והר הבית וכפי שמופיע מן המקורות הבאים:
”וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְיָדְךָ הַחֲזָקָה
וּזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָאוּ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ
וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ וּלְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל
וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי” (דברי הימים ב’, ו’)
”וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה’ לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ
וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי
כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים” (ישעיה נ”ו)
“אריב”ל אילו היו אומות העולם יודעים מה בית המקדש יפה להן היו מקיפין אותו אהליות וקסטריות” (ויקרא רבה פרשה א’)
הבעיה אינה בנוכרי שנמצא בהר הבית אלא במעשיו על הר הבית.
כשם שביציאת מצרים יצאנו ‘ביום ולא בלילה’,
כך המקדש גלוי לכל העמים ופתוח, בהגבלות הכרחיות, לכל העמים!

Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress