פורים והמקדש

ברקע כל ההתרחשויות בתקופת גלות בבבל, עמדו שלוש נבואות של ירמיהו:

א. “וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה’ אֶת עֲוֹנָם”

ב. “כִּי כֹה אָמַר ה’ כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם

אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזה.”

ג. “וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה”

על פי המדרש, משך תקופת גלות בבל בא כעונש: ” ‘וישבתם על הארץ לבטח’ – שבעוון שמיטה, ישראל גולים. שנאמר: “אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו”. (רש”י ויקרא כ”ה, י”ח)

הנבואה הזאת העסיקה לא רק את גולי בבל, אלא אף את מלכי התקופה. חששם הגדול היה שכל מה ש”השיגו” על ידי חורבן המקדש, יחזור ויתגלה. בקרב הפרשנים השונים ישנן דעות שונות. אנו נסכם את מהלך שבעים השנים על פי מסקנת הגמרא במסכת מגילה (י”א).

“ותחילת סדר ספר זה כך הוא שלאחר שנהרג בלשצר מלך דריוש המדי שנאמר ודריוש מדאה קביל מלכותא וגומר, ולאחר מיתת דריוש מלך כורש זה מלך פרס, ובשנת אחת למלכו הושלמו שבעים שנה לפקידת גלות בבל מיום שגלה יהויקים, שנאמר (ירמיה כ”ט) לפי מלאת לבבל ע’ שנה אפקוד אתכם וגו’, שחזרו ישראל מגלות בבל לא”י ובאות’ שנה, בשנת אחת לכורש, יסדו ישראל יסוד בית המקדש. וצרי יהודה ובנימין הלשינו עליהם לכורש מלך פרס, וציווה לבטל המלאכה שלא לבנות עוד בנין בית המקדש. והיו ישראל בטלים שלא בנו הבית כל מלכות כורש ואחשורוש שמלך אחריו עד שנת שתים למלכות דריוש בן אחשורוש מלך פרס שהוא דריוש בן אסתר. ובשנת שתים למלכותו התחילו לבנות בית המקדש עד אשר הושלם הבניין. ומשנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס, שנבנה הבית בימיו היו י”ח שנה לקיים מה שנאמר (דניאל ט’) למלאות לחרבות ירושלים ע’ שנה וגו’. ועכשיו בשנת שתים לדריוש הושלמו 70 שנה למלאות לחרבו’ ירושלים חורבן הבית שגלה צדקיהו” (רש”י עזרא, א’).

לסיכומו של רש”י: כ-18 שנים לפני חורבן הבית החלה גלות בבל, בה גלה יהויקים וסיעתו, וכן דניאל הנביא שהיה אז ילד קטן. בית המקדש נחרב על ידי נבוכדנצאר מלך בבל. את מלכותו המשיך בלשאצר הבבלי, אז גם הסתיימה מלכות בבל וירדה מעל במת ההיסטוריה. לאחריו עברה המלכות לדריוש הראשון מלך מדי לתקופה קצרה, וממנו אל כורש מלך פרס (כנראה היה הסכם, רוטציה בין מלכי פרס ומדי). כורש נתן רשות לעם ישראל לחזור לארצם והם אכן התחילו לבנות את המקדש, עד ש”צרי יהודה וירושלים” הלשינו למלכי פרס ומלאכת הבניה הפסיקה. בתקופת המלך אחשוורוש לא היתה כל התקדמות בבניה, עד שדריוש השני (המלך הפרסי היהודי הראשון!), בנם המשותף של אסתר ואחשוורוש, נתן אישור להמשך בניית בית שני.

בין תחילת הגלות בימי יהויקים ועד הצהרת כורש – עברו 70 שנה. זוהי “הפקידה”- “למלאת 70 אפקד אתכם”. ובנוסף, בין חורבן הבית ועד בניינו, עברו 70 שנה אחרות. זוהי “70 שנה לחורבות ירושלים”.

רבים וטובים (וגם כאלה לא כל כך טובים) ניסו לחשב את שבעים השנים:

“בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֶל יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה” (דניאל ט).

אחד מן המלכים שניסה לחשב את החשבון היה בלשאצר מלך בבל. כשהגיע התאריך שעברו 70 השנים לפי חישובו, שמח וערך סעודה גדולה ובה ביקש: “אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם” (=כטוב ליבו ביין, ביקש להוציא את כלי הכסף והזהב שהוציא אביו נבוכדנצר מן ההיכל בירושלים, דניאל פרק ה’).

לפתע יצאה יד הנראית כיד אדם ושרטטה על הקיר כתובת בארמית: “מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין”. דניאל הנביא פירש את הסימן המוזר כך: “הקב”ה שקל במאזניים את ערך מלכותך ונמצאת חסר, ולכן תיפול הממלכה בידי הפרסים.” באותו הלילה מת בפתאומיות בלשאצר המלך, שביזה את כלי המקדש וחילל את שם ה’. (כל הסיפור בארמית מופיע בספר דניאל פרק ה’).

המלך הבא שטעה בחשבון היה לא אחר מאשר אחשוורוש מן המגילה: “בימים ההם כשבת המלך, אמר רבא מאי כשבת – לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: בלשצאר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא. … אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש …. בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי” (מגילה י”א)

“עד חצי המלכות” והקשר לבית המקדש

“בשנת שלוש למלכו” עשה המלך אחשורוש משתה גדול כאות שמחה על כך שתמו “שבעים השנה” ושוב לא יבנה המקדש. הסיפור הפחות מוכר הוא מה שקרה בתחילת מלכותו:

“וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:” (עזרא ד, ו)

השיטנה

את כתב השיטנה, ובא דרישה להפסקת בניית המקדש שהחלה בימי כורש, כתב שמשי הסופר:

“ושמשי היה סופר הוא שמשי בנו של המן” (רשי, עזרא ד)

משתה אחשורוש

על רקע זה נבין שכל מעשי אחשורוש, המלך שפתח את כהונתו בביטול בנין המקדש, מכוונים לכיוון הזה:

– במשתה הוא מוציא את כלי בית המקדש:

“ופקיד לאשקאה יתהון במני דהבא דבית מקדשא דאייתי נבוכדנצר רשיעא מן ירושלם” (- וציווה להשקותם בכלי זהב של בית המקדש שהוציא נבוכדנצר הרשע מירושלים) (יונתן בן עוזיאל על אסתר א’)

– במשתה לובש המלך בגדי כהונה:

“בהראותו את עושר כבוד מלכותו, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה” (מגילה י”ב).

– מבנה ארמונו של אחשורוש:

“חצר גינת ביתן” דומה במבנהו למבנה המקדש – הר הבית, עזרה, היכל. וכמובן יש בו את “חצר מלך הפנימית”, שם לא יכול להכנס כל אחד, המקביל לקודש הקדשים.

– אחשורוש אף מנסה לבנות את כסא שלמה, ולהחליף את מלכות ה’:

“בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו – אמרו חכמים כשמלך אחשורוש בקש לישב על כסא שלמה דכתיב בה וישב שלמה על כסא ה’ ” (מדרש פנים אחרים, נוסח א’).

ושתי

גם אשתו של המלך לא טמנה ידה בצלחת, ויש אומרים אף הובילה את המהלך:

“ותמאן המלכה ושתי. ושתי המלכה בתו של בלטשאצר בנו של נבוכדנצר היתה, למה עשה לה הקדוש ברוך הוא כך – בשביל שלא הניחה לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש. אמרה לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות? ולא הניחה לו” (מדרש אסתר, פנים אחרות ב’).

“גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים … מה זה בבגדי כהונה גדולה אף זו בבגדי כהונה גדולה” (אסתר רבה, ג’, ט’).

ולבסוף העונש, דווקא במשתה:

“ע”י שהיו שמחים הם בחורבן הבית, אמר הקב”ה בית המקדש חרב ורשע זה עושה מרזיחין וגם ושתי הרשעה עושה מרזיחין, אמר הקב”ה: ‘חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל … בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם ה’ “(אסתר רבה, ג’, ג’).

מרדכי מול המן

ושתי, נצר לבבל, קיבלה את עונשה מיד, וכאן נכנס לתמונה מרדכי הנאבק מול המן:

“שבאו לבנות בית המקדש בימיהם (לאחר הצהרת כורש) ועמד עליהם המן הרשע הוא ובנו שמשי ספרא. אמרו ישראל מרדכי מן שבט בנימין וכתיב בו “ובין כתפיו שכן” לפיכך אמרו ישראל ירד פרוזבוטי (נציג, ציר) כנגדן מרדכי לבנות בית המקדש, והמן ירד כדי לבטל. שכך כתיב ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתוב שטנה. לפיכך צווחו הכל ווי ויהי” (ילקוט שמעוני אסתר – פרק א – רמז תתרמה).

כלומר, מרדכי והמן, ירדו מארץ ישראל, חזרה לשושן הבירה. האחד כדי לשכנע את המלך לבטל את כתבי השיטנה ולתת היתר לבניין המקדש, והשני לקיים את עצת בנו, שמשי, למנוע מעמ”י את הבנייה. (מי שמכיר את הסיפור על כך שהמן מכר עצמו לעבד מרדכי, הסיפור התרחש בדרך לשושן. הרחבה במגילה ט”ז).

בניגוד למרדכי, נראה שהמן מצליח ומתגדל, אך למה גידלו?

“למה גדלו, א”ר לוי למה הדבר דומה לגולייר שקלל בנו של מלך. אמר המלך אם אהרוג אותו הכל יאמרו גולייר הרג, עשה אותו ארטיגנוס ואחר כך עשה אותו הגמון ואחר כך אמר טלו את ראשו, כך אמר הקב”ה אלו נהרג המן כשירד לבטל בנין ביהמ”ק מי יודע שהיה פיגן לכך נתגדל שידעו הכל”. (ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנג)

אך מרדכי “לא יכרע ולא ישתחווה”:

“נבנה בית המקדש שהוא בית עולמים בחלקו של בנימין אשר לא כרע ולא השתחוה לעשו.. ואף בחורבן כשגלו לבבל, ומרדכי שהוא מזרע בנימן לא יכרע ולא ישתחוה, על כן על ידי מרדכי שהיה אומן את אסתר, היה הסבה שבנה של אסתר .. בנה בית שני. הרי בית המקדש בחלקו של בנימין” (השל”ה פרשת ויגש)

גם כשהמן הלך “להביא את מרדכי”, היה מרדכי עסוק בהלכות המקדש:

מיד נתעטף בטלית ועמד בתפילה. בינתים בא המן וישב בין התלמידים. אמר להם: במה אתם עסוקים? אמרו לו: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים. (מעשה שהיה, ביום ששה עשר בניסן היה, שבו הקריבו ישראל עומר שעורים בבית המקדש, והיה מרדכי מלמד לתלמידיו מעניין היום). אמר להם: ומהו עומר זה? של כסף או של זהב? אמרו לו: של שעורים. – וכמה היה שווה? די לנו בעשר מעות. אמר להם: עשר מעות שלכם, נצחו עשרת אלפים ככר כסף שלי!כשסיים מרדכי תפילתו אמר לו המן: עמוד, מרדכי הצדיק בן אברהם יצחק ויעקב, שַׂקְּךָ וְאֶפְרֵךָ הקדימו לעשרת אלפים ככר כסף שלי, עמוד משקך ואפרך ולבש לבוש המלך ורכב על סוס המלך” (תרגום הגמרא במגילה ט”ז).

מתוך כך נבין את “טוב ליבו” של המלך – עד “חצי המלכות”:

“ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש – חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו – בנין בית המקדש” (מגילה ט”ו).

“ובית המקדש הוא עיקר המלכות, וכאשר יבנה בית המקדש דבר זה הוא בטול מלכות אחשורוש שהרי כל הסעודה שעשה אחשורוש לא עשה רק כאשר אמר כי לא יהיו נגאלים ישראל עוד, כי מלכותם מבטל מלכות אחשורוש ולכך אמר כאן עד חצי המלכות ולא דבר שהוא כל המלכות והוא בית המקדש. כי אם יבנה בית המקדש א”כ ישראל הם במלכותם ומלכות ישראל מבטל מלכות אחשורוש. (אור חדש עמ’ קס”ג)

“חז”ל אמרו דבר החוצץ למלכות, והוא כי כבר נודע יעודי נביאים ויעוד דוד שנבאו על תיקון ובנין הבית האחרון, שיהיו כולם עבדים למלך המשיח -‘והיו מלכים אומניך’ (ישעיה מ”ט) .. ולזאת כי הדבר פומבי כי מקץ שבעים תהיה הגאולה לישראל, וימלכו בכל העולם, והכל עבדים לישראל, אם כן אין המלוכה נחשבת לאחשורוש לכלום, כי בין לילה היה ובין לילה אבד, מחר תהיה הגאולה ויהיה עבד לישראל עם בזוי ושסוי, ויותר קלון מהיותו מלך ויהיה אחר כך בשפלות אומן היהודים מאילו היה הדיוט…” (יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

התיקון

– בסופו של דבר המן נתלה על העץ, ובזה נתקיימו דברי כורש:

“וממני הושם גזרת אומר אשר כל איש אשר יֶשָׁנֶה הדבר הזה (לסייע בבניין המקדש) עונשו יהיה אשר יעקר עץ מן ביתו ולתלותו בו” (תרגום מארמית של עזרא, ו, י”א)

– כך גם “תלו את עשרת בני המן על אשר כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים”. (ברייתא דסדר עולם רבה פרק כ”ט)

– את רכושו של המן חילקו לשלוש: “לשלשה חלקים נחלק ממונו של המן. שליש, למרדכי ואסתר. ושליש, לעמלי תורה. ושליש, לבניין בית המקדש. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד: יאכלו ענווים וישבעו, זה מרדכי ואסתר. יהללו ה’ דורשיו, אלו עמלי תורה. יחי לבבכם לעד, זה בנין בית המקדש. שנאמר: והיו עיני ולבי שם כל הימים.” (מדרש תהילים, כ”ב)

ומעל הכל,

שמונה עשרה שנה לאחר שהחלו לייסד את יסודות המזבח, נבנה לבסוף בית המקדש השני. למרות כל “צרי יהודה וירושלים” ולמרות כל המקטרגים והמשטינים. ודווקא על ידי דריווש בנם של אחשורוש ואסתר.

בגדי כהונה ופורים

פרשת צו פותחת בבגדי הכהונה ומסיימת בבגדי כהונה. רק בבגדי כהונה יכולים הכהנים לעבוד. ולפעמים הם אף מחליפים לבגדים פשוטים יותר

בעבודות מסוימות.

“וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן .. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים ” (ויקרא ו’).

“קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד …וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחשֶׁן ..וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם ..אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ ” (ויקרא ח’).

גם במגילה ישנה התעסקות רבה בבגדים. אחשורוש וושתי לובשים בגדי כהונה, מרדכי לובש שק, אסתר שולחת לו בגדים ואחר כך הוא יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות. וכך גם אסתר המלכה “לובשת מלכות”.

מדוע לבש אחשורוש בגדי כהונה?

“וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים כְּשֶׁהִתְגַּבְּרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה וְהִגְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְתָפְסוּ בַּגָּלוּת גַּם אֶת בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל וְנִתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם סָבְרוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְגַמְרֵי. וְהָעִקָּר עַל – יְדֵי שֶׁיַּכְנִיסוּ בָּהֶם תַּאֲוַת הָעֲשִׁירוּת לַחֲמֹד לְבִגְדֵי כָּבוֹד וּלְתַכְשִׁיטִין שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וִיקָרוֹת מֵאַחַר שֶׁאֵין לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל לְתַקֵּן כָּל זֶה, אַדְּרַבָּה, הַסִּטְרָא אָחֳרָא נִתְלַבְּשָׁה בָּהֶם” (ליקוטי הלכות)

מדוע לבש מרדכי שק ואפר?

“וְלָבְשׁוּ שַׂק וָאֵפֶר וּמָאֲסוּ בְּכָל בְּגָדִים יְקָרִים שֶׁל תַּאֲוַת עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּגָדִים צוֹאִים מַמָּשׁ… וְעַל – כֵּן לֹא הָיָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים בְּהַשְּׁמוֹנָה בְּגָדִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת. רַק בְּאַרְבָּעָה בִּגְדֵי לָבָן. לְהוֹרוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָיָה לוֹבֵשׁ אֵלּוּ הַבְּגָדִים יְקָרִים בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה לְתַקֵּן פְּגַם תַּאֲוַת וְחֶמְדַּת הָעֲשִׁירוּת שֶׁתְּלוּיִים בִּבְגָדִים יְקָרִים .. אַךְ אַעפ”כ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה אָסוּר לִכְנֹס בִּבְגָדִים אֵלּוּ לִפְנַי וְלִפְנִים כִּי אֵין קַטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵּגוֹר” (ליקוטי הלכות).

מדוע שלחה אסתר בגדים למרדכי?

“לכאורה מה תועיל בזה בשליחות בגדים אחרים, הלא מדעת קרע אותם מחמת סיגוף וצער וגם אלו האחרים יקרעם. אך הנה מרדכי ואסתר היו מחולקים בדעות שונות. כי מרדכי עלה בדעתו להצמיח ישועה לבנ”י ע”י סיגופים ותענית מחמת צער גלות השכינה ומהראוי שכל אחד ואחד ילבש שק ואפר.

אך אסתר רוח אחרת היתה עמה כמו שכתוב: ‘עִבְדוּ אֶת ד’ בְּשִׂמְחָה’ ובזה יתעורר הרחמים כי השכינה אינה שורה מתוך העצבות – ‘עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ’. ולזה כתיב ‘וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית’ , ותעמוד בחצר מלכו של עולם כי ע”י השמחה מגיע למעלה העליונה. ‘שהשמחה במעונו’ – השמחה בבית הפנימי של הקב”ה (חגיגה י”ג).  וזה היתה כוונתה מאז כששלחה הבגדים להביאו לידי שמחה. לכן בעת צמיחת הישועה הביאו לבוש מלכות והרכיבהו ברחוב העיר עפ”י פקודת המלך להביאו לשמחה”. (תפארת שלמה, רמזי פורים)

“ומה כתב שלבשה מלכות ולא נאמר ותלבש אסתר בגדי מלכות.. הנה נודע בגמרא שלבשתה רוח הקודש. כי הצדיקים ע”י מעשיהם הטובים הם מתקנים ומלבישים כבוד ותפארת לשכינה כפי שכתוב (אזמר בשבחין, זמר ליל ש”ק) ‘בקשוטין אזלא ומאנין דלבושין’, ר”ל ע”י הצדיקים הלומדים בתורה לשמה מתקנים קשוטי כלה להראות לפני הש”י …. וזהו סוד בגדי כהונה שנאמר בהם לכבוד ולתפארת. וע”ז אמר הכתוב ‘כהניך ילבשו צדק’ היא השכינה כנודע. וע”ז אמר (לכה דודי, קבלת שבת) התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, ר”ל התנערי מעפר הגלות והעצבות קומי לבשי בגדי השכינה שהיא תפארתך עמי. וזהו סוד הענין של הלבושים הללו. וזה ענין הרמז במנהג הקדמונים שהיו מחליפין לבושיהם בימי הפורים בגדי איש לאשה ובגדי אשה לאיש … לפי מה שבארנו היה להם הרמז על לבושי השכינה כמו באסתר ותשלח בגדים להלביש את מרדכי”. (תפארת שלמה, מועדים)

לסיכום:

כאשר אחשוורוש לבש בגדי כהונה הוא רצה להידמות לכהן גדול ולהראות כאילו כבר בטל כוחו מן העולם. מרדכי חשב שהתיקון יבוא דווקא על ידי לבישת בגדים צואים, שק ואפר. אך אסתר לימדה אותו שישנם שני צדדים בבגדים. לפעמים הבגד מתלבש על האדם כדבר פנימי המבטא את השכינה, את האור (בגדי כהונה, לבישת מלכות= שכינה), ולפעמים כדבר חיצוני (בגדי מלכות, שק, בגדי המלך אחשוורוש).

בפורים, אנו לומדים שניתן לקחת את בגדי המלכות, עם הזהב והפאר, ולהביע בהם את הקדושה –’כהניך ילבשו צדק’. ביום הזה, “בגדי הכהונה הם מכפרים”, בפורים הכל שמח, מתוך הבנה ש’השמחה במעונו’.

לעומת זאת, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול בבדי לבן אל קודש הקדשים, ללא תכשיטים. ‘אל תתהדר לפני מלך’. לכן ביום הזה, כשאנו מבקשים כפרה על עצמנו, גם צמים ומתלבשים ‘שק ואפר’.