תפריט
‘בית המקדש קדם לעולם’.
בבואנו לסקור את תולדות המקדש אנו מתחילים מבריאת העולם ועוד קודם לכן.
המקדש – תכלית הבריאה!
כל התאריכים שיופיעו לקמן מבוססים על פי המקורות והינם מונים לבריאת העולם בלבד.
לצורך הנוחות השתמשנו במספרים ולא באותיות כמקובל. תאריך בריאת העולם שנוי במחלוקת:
האם בא’ תשרי או בא’ ניסן (התאריך מתייחס לבריאת האדם, העולם שישה ימים קודם לכן.
המחלוקת היא בין רבי אליעזר לרבי יהושע, במסכת ר”ה י’).
מכאן שיכולה להיות סטייה של חצי שנה בין התאריכים…
מתוך הלימוד נראה את חשיבות מקום המקדש במהלך הדורות – “המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם בו לשכן שמו שם“, וכן את התגלגלות המשכן עד לבית קבע בירושלים.
עוד לפני הבריאה… – “כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ” (ירמיהו י”ז) – המקדש קדם לעולם (פסחים נ”ד)
בריאת העולם– העולם נברא ממקום המקדש, מאבן השתיה. “ולמה נקרא שמה אבן שתיה מפני שממנה התחיל הקב”ה לבראות את עולמו” (תנחומא פקודי ג’)
שישה ימים לבריאה– אדם וחוה אשתו נבראו ממקום המזבח. “אמר הקב”ה הריני עושה אותו ממקום כפרתו הלואי יעמוד” (ילקוט שמעוני בראשית פרק ב’)
בי”ד ניסן, כמה שנים לאחר בריאת העולם– קין והבל מקריבים את קרבנם במקום המזבח. “ויהי מקץ ימים – והוה מסוף יומיא ובארבסר בניסן ואייתי קין מאיבא דארעא מזדרע כותנא קרבן בכוריא קדם ה’” (תרגום יונתן לבראשית ד’, ג’)
1606 בכ”ז במרחשוון– נח מקריב קרבן תודה לה’ במקום המזבח. “ויבן נח מזבח לה’… רבי אלעזר בן יעקב אומר על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון” (בראשית רבה, ל”ד, ט’).
1948 בא’ בתשרי– נולד אברם.
1923– אברם פוגש את מלכי צדק מלך שלם שמברכהו, ו”אחר הדברים האלו…” מפיל הקב”ה על אברם תרדמה ומבטיח לו שגר יהיה זרעו “בארץ לא להם ארבע מאות שנה“.
2048, בפסח– נולד יצחק.
2085, בא’ תשרי– עולים אברהם ויצחק בנו אל הר המוריה – עקידת יצחק!
“וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” (בראשית כ”ב)
אברהם קורא את שם המקום “ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה“.
2098– “ויצא יצחק לשוח בשדה” (בראשית כ”ד).
2108, בתשרי– נולד יעקב.
2171 – יעקב אבינו חולם את חלום הסולם. “וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם“ (בראשית כ”ח).
2448 בט”ו בניסן– עם ישראל יוצא ממצרים ושר: “תביאמו ותטעמו…מקדש ה’ כוננו ידיך“.
כחצי שנה אח”כ הם מצווים למרגלות הר סיני – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם“.
2449, בא’ ניסן– הוקם המשכן.
2488– עם ישראל נכנס לארץ ישראל. במשך 14 שנות הכיבוש והחלוקה המשכן עומד בגלגל.
2502– המשכן נבנה בשילה למשך 369 שנה. “שילה- בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן
והיא היתה מנוחה” (ירושלמי מגילה י”ז).
2871– שילה חרבה, המשכן עובר לנוב למשך 14 שנה. ארון הברית נשאר בקרית יערים.
2885– המשכן עובר לגבעון למשך 44 שנה.
“שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה’ נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו“ (תהילים קכ”ב)
במשך כל התקופה הזאת, דוד המלך מבסס את אחיזתו בירושלים.
החל מהעלאת ראשו של גוליית לירושלים, ביסוס ממלכתו במשך 33 שנה בירושלים,
לימוד על מקום המקדש ב’ניות ברמה’, העלאת הארון לירושלים, רכישת גורן ארוונה היבוסי
ובניית בתים רבים בעיר דוד.
2928– “וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ .. וַיִּבֶן הַבַּיִת לה’” (מלכים א’, ו’). “בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי” (דברי הימים ב’, ג’). בית ראשון עמד 410 שנה.
3338 בט’ מנחם אב– חרב בית המקדש הראשון.
במשך הגלות זוכרים הגולים את ירושלים.
”עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן… אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי… אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים קל”ז)
3390– הצהרת כורש. “כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס… מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹקיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה’ אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹקים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם“ (עזרא א’)
3408– נבנה בית המקדש השני, לאחר 70 שנות גלות. הבית השני עומד 420 שנה.
3838– בט’ מנחם אב חרב בית המקדש השני.
במשך כל שנות הגלות התפללנו לירושלים ולבניין המקדש.
ירושלים והמקדש הציפו את תפילותינו, קינותינו ושירנו. כך גם במטבעות, תחריטים ותמונות.
עד שזכינו בחסדי ה’ לחזור לארצנו.
5727 בכ”ח באייר– שוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים. שוב הוכרז “הר הבית בידינו”.
5742– הרב ישראל אריאל מקים את ‘מכון המקדש’. (הרב אריאל היה ממשחררי הר הבית,
מופיע בתמונה במדים משמאל, יחד עם הרב נזיר והרב צבי יהודה זצ”ל)
5784– 57 שנה לשיחרור ירושלים ואנו מקווים ומצפים לבוא היום שנוכל לקיים במלואו את הציווי:
“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.
ט”ו בשבט קרוי בפי העם – ‘חג הנטיעות’.
אחד מראשוני הנוטעים בירושלים היה שלמה המלך, אשר נטע ‘עץ כל פרי’, כלומר את כל סוגי העצים.
שלמה המלך בקהלת, מתאר את אושרו הרב, ולמרות זאת “הכל הבל ורעות רוח”.
תוך כדי תיאורו הוא מספר על פרדסיו וגינותיו.
“הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם” (קהלת, פרק ב’)
המדרש מקשה על כפל הלשון וכן על התיאור “עץ כל פרי”.
“כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי (קהלת ב, ה). וְכִי כָּל בְּנֵי אָדָם הֵיכָן נוֹטְעִין כָּל מַה שֶּׁמְּבַקְּשִׁין. כָּל מַה שֶּׁיִּטַּע אָדָם, בָּאָרֶץ הוּא נוֹטֵעַ, בֵּין פִּלְפְּלִין בֵּין כָּל דָּבָר, אִם יִטַּע אָדָם הֵן עוֹשִׂין, שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מְקוֹם כָּל נְטִיעָה וּנְטִיעָה הֵיכָן הוּא נוֹטֵעַ. אֲבָל שְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, נָטַע כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. מַהוּ עֵץ כָּל פֶּרִי, אֹכֶל. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אֲפִלּוּ פִּלְפְּלִין נָטַע שְׁלֹמֹה בָּאָרֶץ. וְכֵיצַד הָיָה נוֹטְעָן. אֶלָּא שְׁלֹמֹה חָכָם הָיָה וְהָיָה יוֹדֵעַ עִקַּר מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם. לָמָּה, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ, ב), מִצִּיּוֹן נִשְׁתַּכְלֵל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כִּדְתַנִּינַן, לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם. וְהָיָה שְׁלֹמֹה יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא הַגִּיד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְכוּשׁ, וְנָטַע עָלָיו פִּלְפְּלִין וּמִיָּד הָיוּ עוֹשִׂין פֵּרוֹת. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. דָּבָר אַחֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי – כְּשֵׁם שֶׁהַטַּבּוּר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הָאִישׁ, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל ל”ח, י”ב). וּמִמֶּנָּה מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְמוֹר לְאָסָף, אֵל אֱלֹהִים ה’, דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ (תהלים נ, א). מִנַּיִן, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (שם פסוק ב). אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם, וְהַהֵיכָל בְּאֶמְצַע בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאֲרוֹן בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל, וְאֶבֶן שְׁתִיָּה לִפְנֵי הָאֲרוֹן, שֶׁמִּמֶּנָּה נִשְׁתַּת הָעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, עָמַד עַל הַשָּׁרָשִׁין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה לְכָל הָעוֹלָם, וְנָטַע בָּהֶם כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְעָשָׂה פֵּרוֹת. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים”
המדרש מקשה: כיצד יכל שלמה לטעת את כל סוגי העצים והצמחים, הרי לכל עץ יש את המקום המתאים לו?! ותשובתו: מבית המקדש יוצאים השורשים לעולם כולו.
החידוש במדרש הוא שאבן השתיה אינה רק מרכז במובן הציורי, הזרע שממנה הכל התחיל,
אלא בפועל הכל יוצא מתוך מקום המקדש.
במקורות הבאים נראה שלא רק שהשפע יוצא מן המקדש, אלא בכח המקדש
לאחד את כל הגוונים יחד – תפילות שונות ואנשים שונים.
“כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעִקָּר בִּירוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁהוּא נְקֻדַּת הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁהוּא נְקֻדַּת מְקוֹם הָעוֹלָם, כִּי שָׁם כְּלוּלִים כָּל הַמְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כִּי מִשָּׁם יוֹצְאִין צִנּוֹרוֹת לְכָל מְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל מְדִינוֹת הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק “וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי” (קהלת ב’), וְעַל – כֵּן שָׁם עִקַּר עֲלִיַּת הַתְּפִלָּה, כִּי דֶּרֶךְ שָׁם מְקַשְּׁרִין כָּל הַמְקוֹמוֹת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי כָּל מְקוֹמוֹת הָעוֹלָם נִכְלָלִין שָׁם בְּהָאֶבֶן שְׁתִיָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בִּנְקֻדָּה אַחַת, עַד שֶׁנִּכְלָלִין עַל יְדֵי זֶה לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ בְּשֵׁם “מָקוֹם”, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, “וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וכו’ “. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, “וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק וְכוּ’ וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם וכו’ “. כִּי שָׁם עִקַּר הַמָּקוֹם בֶּאֱמֶת מֵאַחַר שֶׁשָּׁם מְקַשְּׁרִין הַמָּקוֹם לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עִקַּר קְבִיעוּת מָקוֹם כַּנַּ”ל.”
(ליקוטי הלכות – הלכות שלוחין הלכה ד)
“וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ בֵּין הַמְצָרִים, כִּי אָז נֶחֱרַב הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, וְעִקַּר תִּקּוּן כְּלָלִיּוּת הַשִּׁנּוּיִים שֶׁיִּהְיוּ נִכְלָלִין בְּאַחְדוּת, הָיָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ בְּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשָּׁם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין גִּידִין וְצִנּוֹרוֹת לְכָל הַמְקוֹמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁכָּל מָקוֹם מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרוֹ כְּפִי הַגִּיד וְהַצִּנּוֹר שֶׁלּוֹ. וְעַל כֵּן זֶה הַמָּקוֹם מְסֻגָּל לְגַדֵּל פִּלְפְּלִין וְזֶה פֵּרוֹת אֲחֵרִים וְכוּ’, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פְּרִי. אֲבָל בִּמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שָׁם נִכְלָלִין כָּל הַגִּידִין וְהַצִּנּוֹרוֹת וְהַשִּׁנּוּיִים בְּאַחְדוּת אֶחָד. וְשָׁם בִּמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה נִכְנַס הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַשָּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים. כִּי יוֹם הַכִּפּוּרִים כָּלוּל מִכָּל יְמֵי הַשָּׁנָה, וְהוּא כּוֹלֵל וּמְחַבֵּר כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה שֶׁכּוֹלֵל כָּל שִׁנּוּיֵי הַזְּמַן וּמְחַבֵּר אוֹתָם וְכוֹלְלָם יַחַד בְּאֶחָד בִּמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁכּוֹלֵל כָּל שִׁנּוּיֵי הַמְקוֹמוֹת בְּיַחַד. וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁהוּא הַמֻּבְחָר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּדָּתוֹ שָׁלוֹם וְאַחְדוּת, בְּחִינַת אַהֲרֹן שֶׁהָיָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכְּהֻנָּה הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם וכו’.
וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, נִכְלָלִין בּוֹ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה וְשָׁלוֹם. כִּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כָּל יִשְׂרָאֵל מְרַצִּין וּמְפַיְּסִין זֶה אֶת זֶה, וְהֵם כֻּלָּם בְּאַהֲבָה וְאַחְדוּת אֶחָד, וְאָז נִכְלָלִין כָּל הַשִּׁנּוּיִים שֶׁבָּאָדָם וּזְמַן וּמָקוֹם נִכְלָלִים יַחַד עַל – יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁכּוֹלֵל כָּל בְּנֵי אָדָם, כִּי הוּא כָּלוּל מִכָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַיָּמִים, לִפְנַי וְלִפְנִים לִמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁהוּא מָקוֹם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַמְקוֹמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְאָז נִכְלָלִים כָּל הַשִּׁנּוּיִים יַחַד בְּרָצוֹן אֶחָד. תמצית שני הקטעים: יש בכוח מקום המקדש לאחד את כל הגוונים השונים הקיימים בעולם כולו. לכאן מתקבלות התפילות כולן, ומכאן מתקבלת הברכה לכל העולם.
אבל….
וְכָל זֶה זָכִינוּ בִּשְׁלֵמוּת בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. אֲבָל מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְאֵין לָנוּ כֹּהֵן שֶׁיְּכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ, אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הַשָּׁלוֹם בִּשְׁלֵמוּת.
וּבֶאֱמֶת כָּל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה עַל יְדֵי פְּגַם הַשָּׁלוֹם”. (ליקוטי הלכות ברכות הראיה הלכה ד)
“צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה’ בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ.”
(תהילים צ”ב)
מתוך כך נבין כיצד גם הארז הגדל בלבנון והתמר הגדל במדבר – כולם, בבית ה’ יפריחו.
הסיפור על יציאת רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מן המערה מוכר מאוד:
תגובתם בפעם הראשונה –
נַפְקוּ, חָזוּ אִינַּשֵּׁי דְּקָא כָּרְבִי וְזָרְעִי, (יצאו, וראו אנשים שחורשים וזורעים).
אָמַר, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף.
יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!
תגובתם בפעם השניה-
אִיתֵיבוֹ (=ישבו) שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, יָצְתָה בַת – קוֹל וְאָמְרָה, צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם!
נַפְקוּ, כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵיי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.
(יצאו, כל מקום שהיה מוחה רבי אלעזר, היה מקים רבי שמעון).
אָמַר לוֹ, בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה. בַּהָדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלִי שַׁבְּתָא, חָזוּ הַהוּא סָבָא דַהֲוָה נָקִיט תְּרֵי מְדָאנֵי אָסָא, וְרָהִיט בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. (ראו סבא שמחזיק שני אגודות הדסים ורץ בין השמשות, ערב שבת)
אָמְרוּ לֵיהּ, הָנֵי לָמָּה לָךְ? אָמַר לְהוּ, לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְתִסְגֵי לָךְ בְּחַד? (ויספיק לך אחד?) חַד כְּנֶגֶד “זָכוֹר” וְחַד כְּנֶגֶד “שָׁמוֹר”. אָמַר לֵיהּ לִיבְרֵיהּ, חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, יָתִיב דַּעֲתֵיְיהוּ. (נתיישבה דעתם).
ננסה להבין, מה נשתנה בין שהותם הראשונה לשניה?
אך לפני כן נבין מה הייתה דעתם של רבי שמעון ובנו:
רבי שמעון:
“תָּנוּ רַבָּנָן, “וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ” וְגוֹ’, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ”,
יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן? תַּלְמוּד לוֹמַר, “וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ”. הַנְהֵג בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ?”
רבי אלעזר:
“מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִמִּגְדוֹל גְּדוֹר, מִבֵּית רַבּוֹ, וְהָיָה רָכוּב עַל חֲמוֹר,
וּמְטַּיֵל עַל שְׂפַת הַנָּהָר, וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ גַּסָּה עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה.
נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר, אָמַר לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ.
אָמַר לוֹ, רֵיקָה, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִין כְּמוֹתְךָ?
אָמַר לוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמֹר לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִּי, כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ.
כֵּיוָן שֶׁיָּדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא, יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ, נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחֹל לִי.
אָמַר לוֹ, אֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאָנִּי וֶאֱמֹר לוֹ כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ.
הָיָה מְטַיֵּל אַחֲרָיו, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, יָצְאוֹ בְנֵי עִירוֹ לִקְרָאָתוֹ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי. אָמַר לָהֶם, לְמִי אַתֶּם קוֹרִין, “רַבִּי רַבִּי”? אָמְרוּ לוֹ, לְזֶה שֶׁמְּטַיֵּל אַחֲרֶיךָ.
אָמַר לָהֶם, אִם זֶה רַבִּי אַל יִרְבּוּ כְּמוֹתוֹ בְיִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם, כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי.
אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מְחֹל לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא בַּתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם, בִּשְׁבִלְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן. מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז“.
נסכם בקצרה
הסתכלותם של רבי שמעון ורבי אלעזר על העוסקים בעניני העולם הזה הייתה: “עוזבים חיי עולם”. או בשפה שלנו: “בזבוז זמן”. יתרה מכך, רבי אלעזר אף לא הצליח לתקשר עם אדם “מכוער וריקה”.
רבי שמעון היה עדין יותר, אך בכל זאת טען שאם נתעסק בעולם הזה – לא ישאר זמן לחיי העולם הבא.
ונשאל:
א. מה מיוחד באותו סבא שרץ בערב שבת עם שתי אגודות הדסים? כיצד מעשה זה שכנע ויישב את דעתם?
ב. מה כוונתו של אותו אדם – “ובלבד שלא יהא רגיל בכך” – האם לפעמים מותר להתנשא ולהשפיל?
ג. מה התחדש לרבי אלעזר במאמר – “לעולם יהא רך כקנה ואל יהא קשה כארז”?
בהסבר הדברים מביא רבי יעקב יוסף כ”ץ, מתלמידי הבעל שם טוב:
“יש ב’ סוגים בעסק התורה ועבודת השם יתברך:
א’ ע”פ הטב”ע גימטריא אלקים הנקרא שמור.
וב’ שהוא למעלה מהטבע ונקרא זכור. ונגד זה יש ב’ סוגים אנשים, א’ המתנהג ע”פ הטבע,
אם יש לו מענג שבת, ואם לאו עושה שבת חול וכו’. ב’ המתנהג למעלה מהטבע,
גם שאין לו לענג שבת הוא לווה מאחרים. וחז”ל אמרו ‘שמור וזכור בדיבור אחד’ נאמרו (ר”ה כ”ז).
רצונו לומר: גם שבדברות אחרונות נאמר שמור, ובראשונות נאמר זכור, מכל מקום שניהם בדיבור אחד נאמרו.
אך שבאו ללמדינו כי אדם השלם צריך שיקנה ב’ מדריגות הנזכר לעיל, אלא שצריך שילך בהדרגה כסדר.
בתחלה על פי הטבע שמור תחלה, ואחר כך ילך לקנות מדריגה למעלה הימנה שהיא נקרא זכור למעלה מהטבע.
ובזה יובן כשראו דנקטי ב’ מדאני אסא, א’ כנגד זכור וא’ כנגד שמור, להורות ב’ מדריגות הנ”ל,
ע”פ הטבע ולמעלה מהטבע. דהיינו גם בעסק חיי שעה ועה”ז, אינן מניחין חיי עה”ב כנ”ל, אז נחו דעתם.
ולמדריגה זו זכו בפעם ב’, שנכנסו למעלה זו במערה בפעם השניה.
ובזה יובן כוונת הש”ס, לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז. ולא בלבד במילי דעלמא,
גם בעבודת הש”י הוא כלל שיעלה למדריגה רך כקנה, להיות הולך ובא עם כל הרוחות,
שיתן לב שגם במדריגה של כל אחד יכול להיות בו עבודת הש”י,
לא בלבד בעוסקו בתורה ותפלה, כי יוכל ליקח מהם מוסר לעצמו לעבודת הש”י
ולא שישאר על מדריגת ארז להיות קשה שאינו ערב עליו הנהגת חביריו רק הנהגת עצמו ולא זולתו.
וזה שאמר: ובלבד שלא ירגיל וכו’, לפי שלמד הרבה מה שאין זולתו עושה כך, מזה הגיס דעתו.
וזהו שלא ירגיל בזה להיות מתמיד בלימודו תמיד, רק יתערב עם בני אדם גם כן, ושם יהיה גם יראת ה’ על פניו לקיים שויתי ה’ לנגדי תמיד (תהלים ט”ז, ח’), גם שהוא נגדיות ביטל תורה או תפלה, מ”מ יתן לב שיש שם ג”כ מוסר ועבודת ה’. וז”ש איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות ד’, א’) והבן.
ושפיר משמע דלפעמים יעשה כך, ר”ל שיתמיד בלימודו כשרואה שמעורב עם הבריות ביותר
ופן ישכח את ה’, והכל יהי’ ע”פ שכל הקודש וישמע חכם ויוסף לקח (תולדות יעקב יוסף, ויצא)
תמצית דבריו:
ישנן שתי מדרגות בעבודת ה’:
‘שמור’ – עבודת ה’ במעשים ובדרך הטבע. ‘זכור’ – מעל הטבע.
לעומת תפיסתם של רשב”י ורבי אלעזר הרואים סתירה בין עוסקים בחיי עולם ולעוסקים בחיי שעה, התחדש שגם העיסוק היום יומי, לאו דווקא בעניני תורה, זוהי עבודת ה’.
החידוש הוא שגם אדם שהגיע למדרגה גבוה – חייב להיות ‘רך כקנה’ ולהיות מעורב עם הבריות
ולא להשאר ב’מגדל גדור’.
כך בפרשת בחוקותי: השכר על פעולתנו הוא ‘ונתתי גשמיכם בעיתם, ועץ השדה ייתן פריו’.
ובגמרא לעיל: ‘והיה עם שמוע’…ואספת דגנך”. כך אותו סבא שרץ (מעבודתו) לקבל את פני השבת.
וכך במקדש: הרבה רואים במקדש מקום מנותק בחיי העולם הזה – השכינה שורה ומלאכים מזמרים. בפועל במקדש עצמו מתפללים על הדברים הגשמיים ביותר:
“מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא
הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת
כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג
כדי שיתברכו לכם גשמי שנה” (ראש השנה ט”ז)
וחלילה כשלא:
“פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה’ צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם” (חגי א’)