שואלין ודורשים 30 יום לפני הפסח

“תניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא: שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, שנאמר ‘ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו’ וכתיב ‘ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם’. (=משה מלמד על פסח שני, כבר בי”ד ניסן).

ורבן שמעון בן גמליאל אמר לך: איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא (=א”א להוכיח מכאן, ומתוך שמשה לימד הלכות פסח ראשון , כבר דיבר על כל הלכות הפסח, כולל פסח שני). מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל: שהרי משה עומד בראש החודש ומזהיר על הפסח, שנאמר ‘החודש הזה לכם ראש חודשים’ וכתיב ‘דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת וגו’ “(פסחים דף ו’).

להלכה נפסק בשולחן ערוך כחכמים: “שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום” (שו”ע או”ח, סימן תכ”ט).

האם הלכה זאת היא דווקא לפני פסח, או לפני כל חג?

נראה דיון ב’משנה ברורה’:

“שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהירן על כל הלכות פסח שני והוא הדין בשאר יו”ט נמי (=גם) דורשין קודם לכן ל’ יום בהלכותיהן. ועיין בביאור הגר”א שדעתו דבעצרת סגי (=די, מספיק ב..) מיום א’ בסיון. ויש אומרים שהחיוב שלשים יום הוא רק בפסח משום שיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים, ואפיית המצות, והגעלת כלים וביעור חמץ, שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח משא”כ בשאר יו”ט די באיזה ימים קודם ועל כל פנים ביו”ט גופא לכולי עלמא צריך לשאול ולדרוש בכל יו”ט בהלכותיה ” (משנה ברורה סימן תכ”ט).

כלומר לשיטה אחת – בכל החגים צריך ל’ יום, לשיטה ב’- דווקא בפסח בגלל ריבוי ההלכות.

נראה עוד שתי סוגיות בעניין:

“ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, בשניה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעית החודש הזה לכם. גמרא: תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בשלמא. על הכלאים דזמן זריעה היא, אלא על השקלים מנלן (=שנינו במשנה שבא’ אדר משמעין על הכלאים והשקלים. על הכלאים ברור, שהרי זהו זמן הזריעה, אך מניין לנו על השקלים?) כיוון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש (=מתרצת הגמרא, כיוון שצריך להקריב מניסן מתרומה חדשה, מקדימים וקוראים בא’ אדר, כדי שיהיו שקלים במקדש שיהא אפשר לרוכשה. מגילה כ”ט)

מכאן למדנו:

א. גם לפני חגים אחרים, הקדימו שלושים יום.

ב. כל עניין ‘שלושים היום’ זה שיהא מספיק זמן להתארגן, מעבר ללימוד ההלכות.

מן הגמרא הבאה נראה, ששלושים יום לפני החג, צריך להכין כסף וגם להיכנס לאווירת החג הבא:

“אסור לאדם לעורר על מתו קודם הרגל שלשים יום. מדוע דווקא שלושים יום? אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו. ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה. אמרו לא יעורר על מתו ולא יספידנו לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום…ואמר אביי מפני ששמחת הרגל עליו.” (מועד קטן ח’).

וכך ברמב”ם: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב ולבו דואג וכואב מזכרון הצער, אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין דעתו לשמחה.” (רמב”ם הלכות שביתת יו”ט, ו)

לסיכום:

שלושים יום לפני החג, זהו פרק הזמן שבו האדם נדרש להתחיל לשנן את ההלכות הנוגעות לחג. פרק זמן זה נועד לתת לאדם שהות להתארגן, לאסוף כסף ולהטהר בזמן. בנוסף ראינו בגמרא ששמחת החג מתחילה כבר שלושים יום לפני.

בהמשך נראה, שדין השלושים יום הוא גם פרק הזמן שבו מתחייבים בעליה לרגל (כלומר מי שרחוק יותר ממהלך ל’ יום פטור מעליה לרגל) וכן שבתקופה זאת החלו לחול דינים מסוימים של הרגל. (כגון חזקת הכספים שנמצאו בירושלים, חזקת הטהרה של יצרני הכדים בעיר מודיעין ועוד…)

בקיצור: אם לא התחלתם מיד לאחר הפורים, זה הזמן להכנס לאווירת וקדושת חג הפסח…

חלות תודה וחמץ

כידוע כבר ביום י”ד בניסן, לאחר ביעור החמץ, אסור לנו לאכול חמץ. זאת למרות שעוד לא נכנס לתוקפו חג המצות.

האיסור נלמד משני פסוקים:

א. “שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם” (שמות י”ב)

ובגמרא: “תנא מצינו ארבעה עשר שנקרא ראשון שנאמר בראשן בארבעה עשר יום לחדש” (פסחים)

ב. “לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח” (שמות ל”ד)

ובגמרא: “לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים” (פסחים ה’)

וכן “מניין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תשחט על חמץ”. (ירושלמי פסחים ל”ה)

מתוך הפסוק הראשון משמע שכל יום י”ד אסור, ומן הפסוק השני משמע רק מחצות.

וכך מסכם הרמב”ם:

“מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות י”ב) ‘ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם’ ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות ל”ד) ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי’, כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות” (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ב’).

מסקנת הגמרא היא שלא מדובר על השחיטה בפועל, אלא על זמן השחיטה. והרי זמן השחיטה הוא מחצות היום ואילך, ואילו אנו אסורים בפסח עוד קודם?

נבין על פי הגמרא:

“ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית כדי שלא יגע באיסור תורה, ומתחילת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה. כל שעה ששית מדברי סופרים, ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ, גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית. ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל. הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו. והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה”. (הלכות חמץ ומצה פרק א’)

כיצד ידעו מהו סוף זמן אכילת חמץ:

“וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטְבָא. כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִטְלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִטְלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.” (פסחים פרק א’)

נבין על פי ביאור הברטנורא:

“לחמי תודה ארבעים חלות, עשר מהן חמץ. ותודה נאכלת ליום ולילה, ואם היו מביאים אותם בארבעה עשר אין נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות, ואסור להביא קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו, שאין מביאין קדשים לבית הפסול, הלכך כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בשלשה עשר, דבארבעה עשר לא יוכל להביאה, וכל שכן בפסח, ונפסלו בלינה ליום ארבעה עשר לפי שלא היו להן אוכלין כל כך. ומתוך שהן מרובות לחמי תודה בשלשה עשר בניסן, שכל מי שיש לו תודה להביא מביאה בשלשה עשר, נפסלות בלינה לבוקר של ארבעה עשר ומשום הכי דפסולות, היו נתונות שם, שאם היו כשרות לא היו נותנים אותן שם לפסלם בידים, שמונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות.” (ברטנורא על המשנה)

ולהלכה היום:

“מזמור לתודה אומרים בעמידה ובשמחה, שהוא במקום קרבן תודה. … בשבת וביום טוב אין אומרים מזמור לתודה, מפני שקרבן תודה באה בנדבה, ואין מביאים נדרים ונדבות בשבת וביום טוב. גם אין אומרים אותו בחוהמ”פ מפני שאין קרבן תודה בא אז, לפי שעם התודה צריכין להביא עשרה לחמי חמץ. ולא בערב פסח כי שמא לא יוכלו לאכלם עד זמן איסור חמץ ויצטרכו לשרפן.. ” (קיצור שולחן ערוך, י”ד)

בשולי הדברים, ניתן ללמוד עד כמה הייתה חביבה מצוות הבאת קרבן תודה, עד שהיו צריכים לעשות תקנה מיוחדת לריבוי התודות בערב פסח. קרבן התודה הוא היחיד שיש בו חמץ, למעט שתי הלחם בחג השבועות. החמץ מבטא שלמות ועשירות הראויים רק עם הרגש הבא בהבאת התודה ובמעלה שהגענו עליה בחג השבועות. אך כרגע אנו נמצאים רק בתחילת התהליך, עדיין במדרגת “לחם עוני”. בכל מקרה, לא לשכוח לומר גם היום – “מזמור לתודה” באותה השמחה!

מעשה בגוי שאכל את קורבן הפסח

אחד הסיפורים המפורסמים בקשר לקרבן הפסח, הוא הסיפור המובא בתחילת מסכת פסחים. מתוך הסיפור ניתן ללמוד הלכות רבות בנושא העליה לרגל וקרבן הפסח.

“ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים. אמר: “כתיב כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי”, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: “מי קא ספו לך מאליה?” אמר ליה: “לא.” אמר ליה: “כי סלקת להתם, אימא להו ספו לי מאליה. כי סליק אמר להו מאליה ספו לי”. אמרו ליה:

“אליה לגבוה סלקא”, אמרו ליה: “מאן אמר לך הכי?” אמר להו: רבי יהודה בן בתירא”, אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלום לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים” ( מסכת פסחים ג’)

תרגום:

מעשה באותו גוי שהיה עולה לירושלים והיה אוכל מקרבן הפסח. 

היה הגוי אומר: “כתוב בתורה שאסור לנכרי לאכול מקרבן הפסח ואני תמיד אוכל מן החלקים המשובחים ביותר”. 

שאל אותו רבי יהודה בן בתירא: “אמור לי האם נתנו לך מן האליה (= החלק בזנב בהמה שאותו מקריבים על גבי המזבח). ענה לו הגוי: “לא”. אמר לו רבי יהודה: “בפעם הבאה שאתה עולה לירושלים, בקש שיתנו לך מן האליה”. וכך היה. הגוי עלה לירושלים, הצטרף לחבורה וביקש את האליה. אמרו לו בני החבורה: “הרי האליה קרבה על המזבח, מי אמר לך לבקש את האליה? ” ענה להם הגוי: “רבי יהודה בן בתירא אמר לי לבקש”. חקרו אחריו ומצאו שהוא גוי והרגו אותו.

שלחו בני החבורה לרבי יהודה בן בתירא: “שלום לך רבי יהודה, שאתה נמצא בנציבין ובכל זאת גזר הדין שלך מתבצע בירושלים”.

ממעשה זה, על הגוי שאכל מקרבן הפסח, עולה שאלה מעניינת:

מדוע רבי יהודה בן בתירא לא היה בעצמו בירושלים?

“ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל? י”ל שלא היה לו קרקע, או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה. אי נמי: נציבין חו”ל היא כדמוכח בסיפרי בפ’ ראה ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י’)

וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין וקטיספי: (תוספות ד”ה מאליה מי קספו ליה).

למדנו מדברי התוספות (נדגיש כי לא כל הדברים כאן, נפסקו להלכה):

א. מי שזקן או חולה פטור מעליה לרגל.

נאמר ”בעלותך ליראות את פני ה’” מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג (רמב”ם חגיגה ב’)

מכאן אפשר ללמוד דבר יפה, אע”פ שלא חייבים לעלות ברגל, זהו התנאי המחייב את העליה לרגל.

אפשר גם ללמוד על חשיבות ההליכה ברגל, המסמלת את הפעולה האקטיבית של האדם, בקיום המצווה.

ב. מי שפטור מעליה לרגל פטור גם מקרבן פסח – כך יוצא מדברי התוספות ורבים העירו על הנ”ל.

ג. מי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל.

ד. מי שגר בחוץ לארץ, פטור מעליה לרגל.

“תניא יהודה בן דורתאי, פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום. אמר: “אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל: ‘מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת?’, מה הן אומרים לו? “תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת” (פסחים ע’)

רש”י:

בן דורתאי פירש מן החכמים ונבדל מהם, מפני שהיו אומרים אין חגיגת ארבעה עשר דוחה שבת. וישב לו בדרום – רחוק מירושלים, שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה, דקסבר חגיגה חובה ואפילו במרובה.

מדוע מקום המגורים מתנה את חובת העליה לרגל?

ישנם פוסקים האומרים שכאשר אדם גר בריחוק של יותר משלושים ימי הליכה מן המקדש, אזי הוא פטור מעליה לרגל.

ואני רוצה לחדש סברא כזאת: העליה לרגל אינה רק חובה, אלא זכות,

ואדם שנמצא בחוץ לארץ מראה שאין לו רצון אפילו ליהנות מקדושת ארץ ישראל.

לכן אדם כזה, לא נֶזַכֶּה אותו ליהנות מקדושת ירושלים והמקדש.

ביצה, חגיגה וקורבן פסח

“שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה’ אלוקיך כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה’ אלוקיך מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה’ אלוקיך צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ”

(דברים ט”ז)

כידוע קרבן הפסח בא מִשֶּׂה עיזים או שׂה כבשים בן שנה (בשנתו הראשונה).

אם כן מדוע נכתב “וזבחת פסח …מן הבקר”?

“כתיב וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים?

אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה” (פסחים ע’)

זהו הבסיס למשנה הבאה:

“אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה” (פסחים פרק ו’)

מבאר הרמב”ם בפירוש המשניות: אימתי חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה, ולפיכך אם היה ארבעה עשר יום שבת או אם יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה, אין מביאין חגיגה עם הפסח”.

נסכם: יחד עם קרבן הפסח מקרבים גם קרבן חגיגה, הנקרא חגיגת ארבע עשר או חגיגת י”ד.

יש להדגיש שאין מדובר כאן על קרבן חגיגה רגיל, אותו חייב כל אדם להביא בכל חג. כאן מדובר על קרבן רשות.

מדוע מביאים קרבן חגיגה זה?

“תניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השובע”.

את קרבן הפסח חייבים לאכול כשאנחנו שבעים, בכדי להראות שאנו לא אוכלים את הפסח לתאבון, אלא בכדי לקיים מצווה. לכן אסור לשבור בו עצם, וכן צריך לאוכלו בסוף הסעודה ואין לאכול אחריו כלום, כדי שישאר טעם פסח בפינו. לכן בתחילת הסעודה אנו אוכלים את קרבן החגיגה. כדי שעיקר הסעודה שלנו, תהיה סעודת מצווה.

האם החגיגה צריכה להאכל צלי?

“כָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו … מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת…שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי” (פסחים פרק י’)

האם כל הבשר נאכל צלי? גם החגיגה?

זוהי מחלוקת בגמרא: “חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא צלי” (פסחים ע’)

ולהלכה, נראה שהרמב”ם לא פסק שחייבים לאכול צלי. כנראה בפועל, בתנאי הזמן והמקום בירושלים, גם החגיגה הייתה נאכלת צלויה.

מה קורה היום?

“מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות, ומרור, וחרוסת, וכרפס או ירק אחר ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ונהגו בבשר וביצה, רמ”א: והוא הדין צלויה” (שו”ע תע”ג)

בשנים רגילות רובנו אכן נוהגים להניח (ולאכול) ביצה בליל הסדר. לפי הרמ”א אף נהגו לצלות (לשרוף מעט…) כפי שהחגיגה הייתה נצלית. מעניין לציין שהשו”ע מביא מנהג להניח בשר מבושל. בשנה בה י”ד בניסן חל בשבת לא הקריבו את קרבן החגיגה, אם כן – האם נניח ביצה?

“ואם חל ערב פסח בשבת יש אומרים דשאין צריך ליקח רק תבשיל אחד כנגד פסח דחגיגה אינה באה אז שאינה דוחה שבת ויש אומרים שאעפ”כ צריך לעשות ב’ תבשילין כמו בשאר וכן נוהגין”. (משנה ברורה שם)

ובכל זאת: למרות שנהגו גם בשנה כזאת להניח ביצה, לדעתי מנהג יפה יהיה להסיר לזמן מה את הביצה מן הקערה, ובכך להתמיה את התינוקות….

חג שמח!

על מצות ומרורים תאכלו

בליל הסדר נאכל את הכורך, ונזכיר את מנהגו של הלל הזקן. מהו המקור למנהגו של הלל?

בפסח מצרים ציוה הקב”ה את סדר אכילת קרבם הפסח:

“וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'” (שמות י”ב)

כך גם בציווי על פסח שני:

“בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכלהו” (במדבר ט’)

שני המקורות מזכירים את שלושת הדברים הנאכלים בליל הסדר: קרבן פסח, מצה ומרור. בהמשך נראה שבכל זאת ישנו הבדל בין שני הציוויים..

על היחס בניהם אומרת הגמרא:

“תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל… והכי קתני (וכך למדו) יכול לא יצא בהו ידי חובתו? אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן. תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן (-ומה עכשיו שלא נאמר כמי ההלכה) מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל” (פסחים קט”ו).

(קיצור הגמרא: הלל כורך הכל יחד, כמשמעות הפסוק. חבריו חולקים ואומרים: אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ומסקנת הגמרא: מברך על המצה לחוד, מרור לחוד, ואח”כ יחד זכר למקדש כהלל).

וגמרא נוספת:

“אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות” (פסחים ק”כ).

(קיצור הגמרא: מצה בזמן שאין מקדש – מצווה מן התורה, ואילו מרור, כשאין איתו קרבן פסח – מדרבנן. ומדוע לחלק בין מצה ומרור, הרי שניהם נלמדים מאותו פסוק? אלא שיש פסוק נוסף המלמד על המצות – בערב תאכלו מצות).

מסכם הנצי”ב:

“בשמות כתיב: ‘צלי אש ומצות על מרורים’. בפ’ בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב ‘על מצות ומררים יאכלהו’. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומשום הכי מצוה בכריכה כדעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. מה שאין כן כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שווין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות גם כן כשר בדיעבד בלי כריכה” (העמק דבר, שמות י”ב).

סיכום דברי הנצי”ב: במצרים – המצה חשובה בפני עצמה, כמו הפסח. והמרור טפל, ונכרך עם הפסח. זאת כיוון שהמצה מסמלת את ההודאה על היציאה ממצרים. לדורות (כשיש מקדש) – עדיף לכרוך הכל יחד. בדיעבד מותר כל מצווה בפני עצמה.

מה אפשר ללמוד מכל זה:

בראש ובראשונה אנו רואים שעיקר המצווה בליל הסדר, הוא אכילת קרבן פסח.

כשאין פסח אין לנו חיוב כלל על אכילת המרור. אמנם גם את המצות, המסמלות את גאולת מצרים, אנו מצווים לאכול רק בליל הסדר, אך אנו ניפגש איתם כל ימי החג. הלל הזקן רצה לכרוך את כל המצוות יחד. לכרוך את המרור המסמל את הקושי יחד עם הפסח המסמל את השמחה והגאולה. בתחילה חכמים חלקו עליו.

לדעתם יש לזכור את המרור בפני עצמו, את החיפזון בפני עצמו, ואת הגאולה על ידי הקב”ה בפני עצמה.

הלל רצה להראות לחכמים שצריך אחרת. “כורכם יחד”. ובסוף גם חכמים הודו שכך עדיף. אך כל זה בזמן שבית המקדש היה קיים. אז הכל מתחבר יחד.

“אמר רבי חייא כזיתא פיסחא והלילא פקע איגרא” (= כזית מן הפסח והיו הגגות נבקעים (פסחים פ”ה). שמחת אכילת קרבן הפסח הייתה משתלבת יחד עם המרור.

כיום, נשארה רק מצוות המצה, ומתוך כך ליל הסדר סובב סביבה: “שעל זה מורה מצות אכילת מצה.. וכדכתיב לחם עוני שעונין דברים הרבה” (העמק דבר).

המצה משמשת בליל הסדר ב’שני כובעים’. פעם אחת במצוות המצה ועוד פעם כ’תחליף’ לקרבן הפסח (כך האפיקומן ובכורך).

מצוות העומר- חלק א’

מתוך ההתעסקות הרבה בעניין הפסח, המצה והמרור נראה שמצוות העומר אינה מקבלת את ‘הכבוד הראוי לה’.

נלמד על סדר הכנת מנחת העומר.

“רבי יוחנן אמר: לעולם אל תהא מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אבינו אברהם לירש את ארץ כנען” (ויקרא רבה, כ”ח ,ו’)

סדר הקרבת העומר: (מתוך מסכת מנחות פרק י’)

“מִצְוַת הָעֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם”

דגש: מנחת העומר היא הקרבן היחיד הבא משעורים ולא מחיטים (למעט מנחת סוטה).

“כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים? שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לְקְצוֹר”

דגש: דבר זה נעשה בערב יום טוב, י”ד ניסן, כלומר באותו היום שבו היו מקריבים את קרבן הפסח.

“וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל”

דגש: דבר זה כבר במוצאי יום טוב =”ממחרת השבת”.

“כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם: “בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?” אוֹמְרִים: “הֵין”. “בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?” אוֹמְרִים הֵין. “מַגָּל זוֹ?” אוֹמְרִים: “הֵין”. “מַגָּל זוֹ?” אוֹמְרִים: “הֵין”. “קֻפָּה זוֹ?” אוֹמְרִים: “הֵין”. “קֻפָּה זוֹ?” אוֹמְרִים: “הֵין”. בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: “שַׁבָּת זוֹ?” אוֹמְרִים: “הֵין”. “שַׁבָּת זוֹ?” אוֹמְרִים: “הֵין”. “אֶקְצוֹר?” וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “קְצוֹר”. “אֶקְצוֹר?” וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “קְצוֹר”. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “הֵין, הֵין, הֵין”. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: “אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב..” קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת… “

דגש: כידוע, אחת המחלוקות המפורסמות עם הצדוקים והבייתוסים, היתה פרשנות המילים “ממחרת השבת”. האם ביום ראשון? כצדוקים, או ממחרת יו”ט כהלכה? מתוך כך היו קוצרים “בעסק גדול” כדי לפרסם את הדבר הנכון.

אם נשים לב לדברי המשנה, נראה שמותר לקצור אפילו בשבת.

דבר זה מלמדנו שגם הקצירה עצמה, אינה ‘מכשיר מצוה’, אלא חלק מגוף המצווה.

“בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ.

נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ.

שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בָרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת,

וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה…

בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים”

דגש: מטרת חביטת העומר הבא מן השעורה – היא להפריד את הזרעים משאר השיבולת.

הקלייה- לקיים “אביב קלוי באש”. וכן בכדי שיוכלו לטחון את השיבולים שעדיין ירוקות ורכות.

טוחנים, מנפים ב 13 נפות – בכדי לקבל קמח שעורים דק דק.

אל העשרון מוסיפים שמן זית ולבונה, מניפים (ומכאן המושג “יום הנף”), מגישים לקרן המזבח, קומצים “קומץ” בלבד ומקטירים על מזבח החיצון.

“מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי…

מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר.

מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ”.

דגש: העומר מתיר את השימוש בכל התבואה החדשה, שנקראת: “חדש”.

בזמן המקדש, יכלו לסמוך שאחר חצות היום ודאי כבר הסתיימה הנפת העומר.

בימינו יש להמתין יום נוסף.

שימו לב: היו משתמשים בקמח החדש כבר בפסח עצמו!!

“הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ”:

דגש: לעומת ה”מדינה”, בשביל שימוש ב’חדש’ במקדש עצמו יש לחכות עד הקרבת שתי הלחם בחג השבועות.

מהו “חדש”?

“כל תבואה.. מחמשת מיני תבואה, שהשרישה קודם שקרב העומר”.

מצוות העומר- חלק ב

העומר מן השעורים

קרבן העומר קרב מן השעורים.

מעניין לציין שדבר זה לא מוזכר במופרש בתורה, אלא נלמד מתוך כך שהעומר בא בזמן “האביב”. ובתקופת האביב אין לנו אלא שעורים – “כי השעורה אביב”. (על פי מנחות פ”ד).

מדוע מכל המנחות באים רק מנחת הסוטה ומנחת העומר מן השעורים?

“כָל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה.

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִנִחַת הָעֹמֶר,

אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים, הִיא הָיְתָה בָאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהמה” (סוטה פרק ב)

לגבי מנחת הסוטה, טעמו בצידו: כיוון שעשתה מעשה בהמה. תביא ממאכל בהמה.

אך מה עם קרבן העומר?

אמנם המשנה מדגישה שבניגוד למנחת הסוטה, הבאה ‘חרבה’ ללא שמן וללא לבונה, אלא קמח גס בלבד – מנחת העומר באה ‘גרש’.

כלומר “מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים” (פירוש הרע”ב)

ובכל זאת…. סוף דבר העומר בא מן השעורים? ומה חטאנו…

“תני רשב”י: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? לבן מלך שעמד מחליו.

אמר לו פדגוגו ילך בנך לאיסכולי. אמר לו המלך עדיין לא בא בני בזיוו, שנשתנה מחליו.

אלא יתעדן ויתענג בני כשלשה חדשים במאכל ובמשתה ואח”כ ילך לאיסכול.

כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים.

אמרו לו מלאכי השרת: הרי השעה תן להם את התורה? אמר להם הקב”ה:

עדיין לא בא זיותן של בני משעבוד טיט ולבנים. אלא יתעדנו בני עד ג’ חדשים בבאר ומן ושלו

ואח”כ אתן להם התורה ואימתי בחדש השלישי” (שיר השירים רבה, ב’, י”ז)

המדרש מעדן מאוד את ‘חוליָם’ של ישראל’.

אך בכל מקרה ניתן לראות בכך הבנה למצבם הירוד של עם ישראל, ובכך שאנו צריכים ימי ‘עידון וזיכוך’, עד שנגיע למתן תורה.

“הנה רבותינו ז”ל אמרו בחדש השלישי וכו’, מפני ששבויה וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים וכו’. והלא כמו זר נחשב מאמרם זה. כי הלא מיציאת מצרים עד מתן תורה לא היו רק שבעה שבועות.

ועוד, כי הנה בספר הזוהר (ח”ג דף צ”ז) אמרו כי השבעה שבועות היו כנגד שבעה נקיים שמתקדשת האשה מטומאתה ליכנס לחופה.

כי כן בפרוש עצמם מהעבודה זרה שעבדו שמטמאה כנדה, שמרו שבעה שבועות כנגד שבעה נקיים ליכנס לחופה של מתן תורה.

ושעל כן קרבן העומר שביום היציאה טרם הליבון היה שעורים, כי נמשלו כבהמות נדמו.

אך שתי הלחם שביום החופה היו מחטים, כי כבר היו אז לאנשים”

(תורת משה על שמות י”ט)

תמצית דבריו: גם עם ישראל כשיצא ממצרים היה בבחינת ‘אשה טמאה’.

ההמתנה לקראת ברית הנישואין העתידית מתבקשת הן על מנת להטהר, והן כהבחנה בין וולד טמא (שמא נתעברה בטומאתה או בשבייה), לבין הוולד הטהור.

“אלא יתענגו על שלשה חדשים ואחר כך אתן להם את התורה, ואימתי בחדש השלישי ..

לרמוז אל חסרון התחלתם ושעדיין היו דחויין מבא אל המעמד הנבחר והקדוש ההוא להזדוג עם אלהיהם המקריבם אליו תקרובת אהבה ונדבה, כהקריב החתן את כלתו עד שיעברו ימי הדחיה ההיא שהמשלנוה אל ימי הלבון והנקיות..

כי כן ימלאו ימי הטמאים הגרושים מבית מבית תענוגיהם.

ולפי שהימי האלה לשלמי הבחינה הם ימי צער, כמו שאמרנו, לפיכך לא קבעו לברך שהחיינו

בתחלת מספרם, כי איך תברך שהחיינו האשה המגורשת מבית תענוגיה מספר ימים, אדרבה קינה מבעי לה. אמנם קבעוהו תכף מלאת ימי הטוהר והשלמת המספר ביום החמשים,

והוא אומרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, כלומר שיום הגעת הכוסף המקווה

הוא יום החמשים, עם שמספר ימי הריחוק אינו אלא המספר אשר לפניו והוא תשע וארבעים יום או שבע שבתות…. (עקידת יצחק שער ס”ז).

תמצית דבריו: מדוע אין אומרים שהחיינו בתחילת ספירת העומר? משום שאנו עכשיו רק בתקופת הציפייה והכיסופים אל ‘יום החמישים’. כרגע אנו כמנודים ודוחיים עדיין מן המעמד הנכסף, עד היום החמישים.