י”ז בתמוז- זכרון העבר או חסרון המציאות?

בימים אלו אנו נכנסים לימים בהם אנו מזכירים את חורבן הבית.

מהי בעצם אבלות החורבן? לשם מה נועדו הצומות?

במובן הפשוט זהו זכרון המקדש, ‘יום זיכרון’, יארצייט. לזכור את החורבן ואת הצער, להתאבל…

כך משמע מן המקורות הבאים:

“המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף

שני שלישי הלילה ולסוף הלילה שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה:

ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש” (שו”ע אורח חיים סימן א’)

“אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים קל”ז)

“זְכֹר ה’ מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ: נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים” (איכה ה’)

אך עיון בפרק הבא מביא זווית אחרת:

“ויְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה’ אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו:

וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה’: לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה’ צְבָ-אוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים:

וַיְהִי דְּבַר ה’ צְבָ-אוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים” (זכריה ז’)

הסבר הפסוקים: הסיפור בפסוקים מתרחש בתחילת ימי הבית השני, מעט לאחר ייסוד הבית (השוו לתחילת נבואת חגי). בפי העם שאלה חשובה לחלות את פני ה’: האם אנו צריכים להמשיך לצום בחודש החמישי, כלומר בעשרה בטבת, כאשר היינו רגילים במשך שנות הגלות?

האם גם כשיש בית מקדש, אנו צריכים לצום?

ותשובת הקב”ה: ‘הצום צמתוני אני’?! – שמא לכבודי צמתם שתהיו צריכים לצום גם עתה (רש”י). כלומר, הקב”ה אומר לעם: בראש ובראשונה צריכים אתם לדעת שהצומות לא נועדו בשבילי.

כשם שאינכם שואלים אותי מתי לאכול ומתי לשתות, כך אל תבואו אלי בשאלה האם לצום.

הקב”ה מבשר לעם שאין משמעות ליום צום בפני עצמו, ובסוף הנבואה הזאת מגיעה התשובה המפורסמת:

“כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ”

(זכריה ח’)

כלומר הצומות יתבטלו והם עתידים לההפך לימי ששון ושמחה.

נסכם:

לא הרחבנו הפעם במשמעות הנבואה ופרשנותה ההלכתית (עיינו גמרא ר”ה י”ח).

וכן לא נגענו במשמעות ימי הצומות כימי תשובה.

שאלנו – האם הצום הוא זכרון העבר, או אבלות על חסרון עכשווי.

אם נאמר שימי הצום הם ימי זכרון על העבר, אזי גם בזמן שבית המקדש קיים היינו ממשיכים לצום, כפי שהולדת בן לא מבטלת את הצער על פטירת בן אחר.

מתוך המקורות אנו רואים שהצער נובע מחסרון המציאות שקיים לנו כשאין בית מקדש.

מדוע חרבו בתי המקדש?

סוגיית חורבן בית המקדש, המקור הידוע ביותר לסיבות החורבן הוא הגמרא ביומא:

“מקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מַה חָרַב?

מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בוֹ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים – “עֲבוֹדָה זָרָה”, “גִּלּוּי עֲרָיוֹת”, וּ”שְׁפִיכוּת דָּמִים”.

אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים מִפְּנֵי מַה חָרַב?

מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בֵינֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת – “עֲבוֹדָה זָרָה”, וְ”גִלּוּי עֲרָיוֹת”, וּ”שְׁפִיכוּת דָּמִים”. וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הַוְיָה שִׂנְאַת חִנָּם?! וְהָכְתִיב, (יחזקאל כ”א) “מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי, לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ”, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה, וְדוֹקְרִים זֶה אֶת זֶה בַחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם! הַהוּא, בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הוּא דַהֲוַאי”

(כלומר מדובר במנהיגים ולא בכל העם!!)

(יומא ט’)

המהר”ל מסביר את ההבדל בין הסיבות לחורבן בתי המקדש. כדי להבין, נקדים הקדמה קצרה:

ישנם שני ענינים במקדש: האחד מקום שבו הקב”ה משרה את שכינתו עלינו,

השני מקום שבו כל עם ישראל מתאחד יחד. (כך למשל ברמב”ם, הלכות בית הבחירה א’: “מצות עשה לעשות בית לה’. א. מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, ב. וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה”)

בית המקדש הראשון

“ויש לך לשאול למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג’ עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם? ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד כי אלו ג’ עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים,

יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין ע”ד), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן.

והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו.

ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש,

ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב

“וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם” (ויקרא ט”ז, ט”ז).

ואלו ג’ חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות (ז’) “וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל” (ויקרא ט”ז, ט”ז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים.

עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ’, ג’) “למען טמא את מקדשי”.

גלוי עריות, דכתיב (ויקרא י”ח, כ”ד-כ”ו) “ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה”.

שפיכות דמים, [דכתיב] (במדבר ל”ה, ל”ד) “ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה”.

ולפיכך בשביל אלו ג’ טומאות חרב הבית.

אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג’ עבירות.

(נצח ישראל פרק ד’)

תקציר דבריו: שלוש עבירות אלו, של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים,

מבטאות את ההפך מן השכינה, הן מביאות טומאה לעולם. זכות הקיום של בית המקדש הראשון

היה בזכות השראת השכינה בתוך עם ישראל, לכן משחטאו לא היו ראויים שתשרה שכינה בקרבם, ולפיכך חרב בית המקדש.

בית המקדש השני

“אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם: כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא”.

תקציר דבריו: זכות קיומו של הבית השני היא בכך שכל ישראל מאוחדים. זהו המרכז היחיד שלנו. אין במות, אין פירוד בעם ישראל (בניגוד לרוב ימי בית ראשון) לכן, כאשר חטאנו בשנאת חינם, בפירוד, בטלה זכות הקיום של בית המקדש ולכן נחרב.

בהמשך מביא המהר”ל, שבית ראשון מבטא חטאים באדם עצמו:

אמנם לפי הדברים אשר אמרנו יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי מעלה העליונה

שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו.

ואלו ג’ דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו ג’ כחות:

כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף.

וכנגד אלו הם ג’ חטאים: כי עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה.

וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה.

ושפיכות דם הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, “כי הדם הוא הנפש”,

ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו.

לעומת מקדש שני, בו לא מדובר בחטא של יצר הרע, אלא חטא של כל האומה:

אבל במקדש שני לא היה היצר הרע כל כך כחו גדול לבטל את האדם עצמ,

רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל. וגם זה קרוב אל בטול האדם עצמו,

רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא, אם כן הוא בטול האדם לגמרי.

אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד,

וכאשר יש להם חבור ביחד הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה, אינם עם אחד,

ודבר זה אינו כמו עצם האחד.