קורבנות
קורבן אדם הראשון
הקרבן הראשון שקרב בעולם הוא קרבנו של אדם הראשון.
ואף שדבר זה לא מוזכר במפורש בכתובים, לומדים זאת חז”ל מן הפסוק בתהילים:
“וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אלוקים תְּשַׂגְּבֵנִי: אֲהַלְלָה שֵׁם אלוקים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה:
וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס: רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אלוקים וִיחִי לְבַבְכֶם:” (תהילים ס”ט)
דוד המלך זועק לה’ ומבקש שהקב”ה ישמע אל תפילתו, ותקובל לפניו יותר מאותו “שור פר מקרין מפריס”.
מהו אותו שור?
“אמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ‘ותיטב לה’ משור פר מקרין מפריס’. מקרין תרתי משמע? אמר רב נחמן מקרן כתיב. ואמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון –
קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר ‘ותיטב לה’ משור פר מקרין מפריס’ – מקרין ברישא והדר מפריס.
מסייע ליה לר’ יהושע בן לוי דאמר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו שנאמר
‘ויכולו השמים והארץ וכל צבאם’ אל תקרי צבאם אלא צביונם” (חולין ס’)
מה למדנו מן המדרש?
א. את השור הקריב אדם הראשון
ב. לשור הייתה קרן אחת, שכן כתוב מקרין בכתיב חסר.
ג. השור הנ”ל היה השור הראשון בבריאה, שנברא מן האדמה – וקרניו (או קרנו…) קודמת לפרסות.
מהי המשמעות של השור המיוחד?
לכאורה היינו מסתפקים בכך שאדם הראשון הקריב שור (או כל בהמה טהורה אחרת). אך כיוון שזהו הקרבן הראשון בהיסטוריה, ראו חז”ל משמעות מיוחדת לא רק לסוג הבהמה שאדם הקריב, אלא גם לגידולה המיוחד.
הפרשנים הרבו להביא את המשמעות בקרן האחת ובכך שהיא קדמה לפרסות. אנו נביא מדגם קטן:
“שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה במצחו. וסוד הדבר כי אדם היה ראוי להיות כתנות אור, ואפילו עקבו היה מכהה גלגל חמה. ואם לא חטא היה קרן אור פניו, והאור נקרא קרן, כמו שנאמר (חבקוק ג’, ד’) קרנים מידו לו, והסתכל בחמה אזי יהיה נראה לך כמה קוים נמשכים והם קרני החמה. וכשחטא אדם ונתלבש בכתנות עור, והוא עפר מן האדמה ונעשה חומר כלי חרס כחומר ביד היוצר, והמסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס וגו’ (איכה ד’, ב’), הרי ירד מקרן דהיינו קירון לחרס שהוא פך. וקריאת שם אדם מתחילה היה מורה על אדמה לעליון, ואח”כ השם מורה על אדמה, עפר מן האדמה, והוא פך כלי חרס. וכשהיה במעלתו היה הוא בעצמו קרבן לה’ בסוד אדם כי יקריב מכם, כמו נשמת הצדיקים לאחר מותם וכמו שכתבתי לעיל, וירד ממדריגת אדם לשור, כי אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, וראה שיהיה לו קצת מדוגמת קרן אבל במדריגה תחתונה,
כי נמשל כבהמה, וזהו סוד שור שהקריב קרן אחד היה לו במצחו”
(השל”ה, בעניין פך השמן בחנוכה וההבדל בין משיחת מלך בפך ומשיחת מלך בקרן)
תמצית דבריו: לולי חטא אדם הראשון, לא היה נצרך לקרבן, והוא עצמו היה כביכול הקרבן העולה לפני ה’.
אם היה נשאר במעלתו היה זוכה להיות מאיר ומקרין, עד שהשמש הייתה מרגישה בצל לעומתו.
האדם בשלמותו נוצר “עפר מן האדמה”, להורות על גדלותו – אַדמֶה לעליון.
אך לאחר החטא, נמשל האדם לבהמה ונעשה לאדם חומרי – “אדמה” מלשון חומר, כלי חרס.
לכן הקריב האדם את השור תחתיו. ובכל זאת נותרה גם לשור קרן אחת, בודדה,
להראות על מעלת קרני ההוד שהיו לאדם…ואינם.
“שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותטב לה’ משור פר מקרין מפריס.
דרשו מקרן חסר יוד והקרן רמז למלכות כדרך וירם קרן משיחו (שמואל ב’) אצמיח קרן לדוד (תהילים קל”ב) ואמרו אחת – לרמוז כי תקן מה שקלקל. הוא קלקל ביחוד לחלק את הפועלים וחזר בו הביא שור בקרן אחת ולכן אמרו במצחו שהוא באמצעותו של ראש לרמוז בו כי לא הטה הקרן”. (ספר מערכות האלוקות פרק ט’)
תמצית דבריו: הקרן האחת מסמלת את המלכות האחת, מלכות ה’. כיוון שכאשר חטא, כביכול יצר האדם פירוד בעולם, כך סימל את האחדות וייחוד הקרבן – שור עם קרן אחת, ולא קרניים שמטבען נוטות לצדדים.
“וכונת אדם היתה, כי ידע כי יעמוד דוד ממנו לתקן את אשר עוותו. על כן הקריב פר שקרניו קדמו לפרסותיו, לרמוז לפניו יתברך שככה יקדים שררה הנמשלת לקרן קודם לארבע גליות הנמשלות לטלפים,
הם ארבע פרסות הנדרכות תחת ארבעה רגלי השור”. (ספר תורת משה על ויקרא – פרק ט”ז פסוק ג’)
תמצית דבריו: אדם הראשון בחר שור שקרניו קודמות לפרסותיו, כעין תפילה. שהקב”ה יקדים את הקרן, המבטאת את מלכות דוד וגם את האור, לפני המלכויות וארבע הגלויות המבטאות את החושך בעולם.
איזה קורבן הקריב אדם הראשון?
כהוכחה לכך שהקרבנות הינם צורך ודרך להתקרב לקב”ה ולא רק כנגד עובדי עבודה זרה,
מביא הרמב”ן:
”ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה’ והבל הביא גם הוא, הבינו האנשים האלה סוד גדול
מהקרבנות והמנחות, וכן נח ורבותינו אמרו שגם אדם הראשון הקריב שור פר
וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקרבנות..” (רמב”ן בראשית ד’, ג’)
לעניין שלנו נשאל: מדוע הקריב אדם הראשון קרבן?
בתשובה זאת נראה שני כיוונים:
א. הקרבן בא רק לאחר החטא, כקרבן כפרה. אך לפני שחטא האדם, לא היה צורך בקרבנות.
ב. אמנם האדם הקריב קרבן לאחר שגורש מגן עדן, אך כשנברא הקריב קרבן תודה.
שיטה א’. “אדם ממקום כפרתו נברא” – אדם הראשון הקריב קרבן כפרה רק לאחר חטאו
שיטת השל”ה: “לאחר חטא האדם הוצרך לקרבנות, דהיינו לקרב נפש הבהמה תחת נפש האדם” (של”ה מסכת פסחים, דרוש רביעי)
וכן משמע מן המדרש הבא:
“ותיטב לה’ משור פר, שנו רבותינו יום שנברא בו אדם הראשון אמר אוי לי בשביל שסרחתי העולם מתמעט והולך וחוזר לתהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עיל, היה יושב ובוכה כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב מקרין ברישא והדר מפריס”.
(ילקוט שמעוני ס”ט, תת”ב)
שיטה ב’. אדם הראשון הקריב קרבן תודה כשנברא
הוכחה א’ – אם נדייק בדברי הרמב”ם נבחין בפרט מעניין:
“ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים – אדם ממקום כפרתו נברא. (רמב”ם הלכות בית הבחירה פרק ב’)
(זאת לעומת גירסא אחרת, המשמיטה את המילה “כשנברא”: “והוא המזבח שעליו הקריב קין והבל.
ובו הקריב אדם הראשון קרבן, ומשם נברא; אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא”)
לפי הגירסא הראשונה ברמב”ם משמע שהאדם הקריב קרבן כשנברא, וכיוון שטרם חטא
נצטרך לומר שזהו סוג של קרבן תודה על שנברא, מעין קרבן יולדת.
שהרי: “כל הקרבנות באים על חטא, חוץ מקרבן תודה” (חיי אדם חלק שני, קל”ה)
הוכחה ב’ – “כל הקרבנות בטלין, חוץ מקרבן תודה” (מדרש רבה, צ”ו פרשה ט’, אמור פרשה כ”ז)
שלא ישאר לעתיד, רק בחינת תודה והודאה, להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך,
כמו שכתוב (ישעיה י”א): “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”, שזה כל שעשוע עולם הבא”. (ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן ב’).
כלומר לפי הנ”ל, אדם הראשון בגן עדן, שהוא כמדרגת העולם הבא, הודה לה’ – ‘עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ’.
הוכחה ג’ – נדייק בפרק התהילים:
“אֲהַלְלָה שֵׁם אלוקים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס: רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אלוקים וִיחִי לְבַבְכֶם”: (תהילים ס”ט)
דוד מבקש שהקב”ה יתרצה במעשיו יותר ממה שקיבל את קרבן אדם הראשון. ומה דוד עושה:
“אהללה… בשיר, אגדלנו בתודה”.
לסיכום:
ראינו שתי שיטות בהבנת קרבן אדם הראשון.
לפי שיטה אחת, האדם יכול להתקרב לאלוקיו ללא קרבן, זהו במצב הדומה לגן עדן, לפני החטא!
לשיטה השניה, יש רובד נוסף בקרבן והוא הבאת תודה והבנה שמלוא כל הארץ כבודו.
לכן “עתידים הקרבנות להבטל – חוץ מקרבן תודה”.
בכל מקרה, כל עוד אנחנו חיים בעולם הזה, יש לקרבנות שתי מטרות– האחת כפרה על מעשינו,
השניה “על השמחה”, הבאת תודה לה’.
הקורבנות והאיזון הפנימי שלנו
ספר ויקרא נקרא ‘תורת כהנים’.
צריך לזכור שלא כל ספר ויקרא מדבר בנושא הקרבנות
ובכל מקרה עניינם לא נוגע רק לכהנים, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו.
על היחס לקרבנות כבר אמר הרמב”ם:
“ענין הקרבנות כבר אבד בעוונותינו הרבים, ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם
ואין זיכרו מורגל אצל שום אדם ואפילו נשא ונתן בו. לפי שאין שם מעשה לקיים ההרגל
ואין שואל ואין דורש ואין מבקש על שום דבר מהן כל עיקר,
עד שנשתוו בו החכם הגדול עם הסכל מן ההמון. ורוב התלמידים אינן יודעים מן הקרבנות
אפילו מה שנאמר בהם פסוקים רבים” (רמב”ם פירוש המשניות – הקדמה לסדר קדשים).
למרות הקושי האובייקטיבי שלנו להבין את העניין ניגע ברעיון אחד:
(רוב מה שנכתב במאמר לקוח מתוך הספר ‘עיר הקודש והמקדש’ של הרב טוקצינסקי)
מקומו של האדם:
“אם זכה אדם, אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת. ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך” (בראשית רבה פרשה ח’).
“ששה דברים נאמרו בבני אדם- שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת:
יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה” (חגיגה ט”ז).
הפרת האיזון:
האדם נמצא במקום העדין באמצע בין ה”יצורים” ובין המלאכים, אך לפעמים מופר האיזון,
כאשר האדם חוטא:
“שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה, ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות, אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק
שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי” (ספר החינוך – מצוה צ”ה).
החטא, פוגע בנו. יכולנו להיות קודמים למלאכים, מחוברים לכסא הכבוד, ובבת אחת הכל מתנתק. עבירה גוררת עבירה ואנו נהיים דומים יותר ויותר לבהמה. האיזון העדין הזה מופר,
“הבהמה” שבנו משתלטת עלינו, ואנו נגררים אחריה.
חזרה למסלול על ידי הקרבן:
אז מגיע מהלך התשובה המלווה בהבאת הקרבן.
הבאת הקרבן אינה מעשה חיצוני לתשובה, אלא היא המובילה את התשובה. כשאדם מקריב את הקרבן הוא חייב “לעמוד על גביו” (תענית ד’) – להיות נוכח, להרגיש את התהליך.
כשם שבחטא הצטרפו כוחות המחשבה והמעשה- כך גם בתהליך הכפרה.
“ויעלהו לעולה תחת בנו, מהו תחת בנו אלא על כל עבודה שהיה עושה אברהם באיל –
היה מתפלל יהי רצון מלפניך שתהיה עבודה זו חשובה כאלו היא עשויה בבני, כאלו הוא שחוט,
כאלו דמו זרוק, כאלו הוא נשרף ונעשה דשן” (רש”י בראשית כ”ב).
הכפרה צריכה להיעשות במקום אחר, טהור וקדוש. קשה להתוודות בסביבה הטבעית שלי…
הבהמה שבי הובילה אותי אל המצב הזה, ועכשיו אני מוליך את הבהמה.
אני הייתי אמור להיות זה שמובל לשחיטה. בסמיכה על ראש הגדי, שעומד להיות מוקרב תחתי,
אני חש את עוצמת הוידוי. השחיטה, זריקת הדם, שריפת הגוף,
מה יקרה בסופו של דבר לגוף הבהמי שלי.
כאשר אנחנו אוכלים בשר הוא נעלם והופך להיות חלק מאיתנו. כאן גוף הגדי שלמולנו נעלם,
והוא הפך ונתעלה למזון רוחני בקרבנו. הקרבן עלה לה’ ואנו חזרנו לאיזון הטבעי שלנו.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress