” וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ … וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ (דברים ל’)

פרשת נצבים לעולם סמוכה לראש השנה, ופעמים רבות מוצאים קשר בין תוכן הפרשה לחג הסמוך לה. ראש השנה מתאפיין ב’מלכויות, שופרות וזכרונות’ מצד אחד, ובנוסף הוא פותח את עשרת ימי תשובה.

כך גם בפרתשינו. מצד אחד אנו ממליכים את הקב”ה למלך – לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים , ובנוסף, כאן מופיעה פרשת התשובה – וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ 

נותר לנו, איפה, לדרוש במלכויות ושופרות מתוך הפרשה ומתוך תפילה ראש השנה.

ליל שבת – גלות וגאולה

הפרשה שלנו מתייחסת לעם ישראל בשני מצבים –  מצד אחד, אנו מאוחדים לפני ה’. ניצבים, כמו חיילים. כולם מחוטב עציך ועד שואב מימיך.זה המצב כרגע. היום. מאוחדים וחונים סביב המשכן. שכינה בניהם.

הקב”ה, מאחל לעם ישראל שמציאות זו תמשיך לעד. ולא אתיכם לבדכם, אשר ישנו פה… כי אם גם את אשר איננו פה עימנו היום. הלואי ותמיד יהיה ככה. אנחנו נהיה לעם וה’ יהיה לנו אלוקים.

אך התורה מכירה גם במציאות אחרת. עם שעוזב את ברית ה’. והתוצאה לא מאחרת לבוא. ויתשם ה’ מעל אדמתם, באף ובחימה ובקצף גדול. אך לא לנצח. אם אנחנו נשוב. ונרצה לשוב ‘עד ה’ אלוקיך’. נשוב למציאות של ‘ושבתי בבית ה’. (לשוב על מנת לשבת…) אז גם ה’ שוב ישוב. ‘ושב ה’ את שבותך’. שוב ה’ יהיה לנו לאלוקים ואנחנו נהיה לו לעם.

זה התהליך המלווה את כל הפרשה. עליות ומורדות בקשר בין העם ומלך, בין האבא והבנים, בין הדוד והרעיה.

” וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:”

אם נבחר בחיים. אז ה’ ירחם עלינו. כפי שאנו אומרים בברכת המזון- ‘רחם על ציון כי היא בית חיינו’.

לפעמים, מדגישה הפרשה, לא מספיקה זכותינו בפני עצמה, אלא יש צורך בזכות אבות. ‘אשר נשבע לאבותיך’. גם בבית המקדש לפני תחילת כל עבודה צופים הכנים מן המקדש אל עיר האבות:

“הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן. וְהוּא אוֹמֵר הֵן”

ולמה בחברון, הרי חברון אינה במזרח? אלא להזכיר זכות ישני חברון! (משנה יומא ומפרשים שם)

את הקשר בין מעשי האבות המקדש, אנו למדים מתוך תפילת מוסף בראש השנה:

“אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם וּזְכָר לָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אַהֲבַת הַקַדְמוֹנִים אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמֹּרִיָּה, וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ… (תפילת מוסף, זכרונות)

בתפילה מודגשים שני דברים. תחליה השבועה על הר המוריה ובנוסף העקדה.

לסעודת שבת – זכרון מול ראייה

בתפילת מוסף שהבאנו אנחנו מבקשים מה’ שני דברים. תחילה:  וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ . ובסוף זכרונות, אנו מבקשים: וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכור.

כלומר מצד אחד- ראייה. ותראה לפניך ומצד שני- זכרון– ברחמים תזכור. את ההבדל בינהם מבאר הרב טיילבאום בספרו ‘ישמח משה’:

“והדבר תמוה תחלה אנו אומרים לשון ראיה ותראה לפניך, ולבסוף לשון זכירה. ועוד הרי רש”י פירש בפרשת בחקותי (ויקרא כו מב, ד”ה וזכרתי) למה לא נאמר זכירה ביצחק, כי אפרו נראה לפניו ית’. ותירץ על פי מ”ש רז”ל (תענית ה’ [ע”א]) נשבע הקב”ה שלא יכנוס לבית המקדש שלמעלה עד שיבנה בית המקדש שלמטה. ולפי זה בעוד שבית המקדש היה קיים והיה נכנס לבית המקדש של מעלה, אז היה אפרו נראה לפניו ולא שייך לשון זכירה, אבל לאחר חורבן בית המקדש שאין השי”ת נכנס לבית המקדש של מעלה, אז שייך זכירה. ולזה רמזה התורה על זמן חורבן בית המקדש זכרון תרועה (ויקרא כג כד), להזכיר העקדה על ידי תקיעת שופר. וזה בקשתינו ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים שיבנה בית המקדש במהרה, אז ותראה לפניך עקדה וכו’, ועכשיו בעת חורבנו על כל פנים עקדת יצחק היום דייקא ברחמים תזכור בזכירה” (ישמח משה פרשת וירא, ח’)

הישמח משה מקשה שתי שאלות. הראשונה- במה מקורות נאמר שאין צורך ב’זכירה’ לגבי עקדת יצחק כיוון ש’אפרו של יצחק מונח לפני הקב”ה’. ואם כן, מתחדדת השאלה מדוע אנו מבקשים בכל זאת ‘ועקדת יצחק ברחמים תזכור’?

התשובה לכך, רמוזה במילה ‘ברחמים’. זאת כיוון ש’אפרו של יצחק’ מונח ב’בבית מקדש של מעלה’. אך כאשר אין מקדש למטה- אזי גם בית המקדש של מעלה אינו פעיל…

“נשבע הקב”ה שלא יכנוס לבית המקדש שלמעלה עד שיבנה בית המקדש של מטה” (תענית ה.)

 במצב כזה אנו מבקשים מה’ לכל הפחות לזכור את אפרו של יצחק. זכרון תרועה. ולפי דבריו זאת כוונת התפילה: ה’, אנא זכור את עקדת יצחק, (על ידי התקיעה)  ופקוד אותנו, כלומר שיבנה בית המקדש. ואז שוב תכנס לבית המקדש של מעלה, ואז,שוב,  ‘ותראה לפניך עקדת יצחק’.

עכשיו, לאחר שהבנו את זה. נקרא שוב את הפסוקים בפרשה ונקבל משמעות עמוקה הרבה יותר לשיבה שלנו ולשיבה של הקב”ה:

וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ … וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

בתפילה אנו מבקשים, וזכור לנו ברחמים. גם כאשר אנו מרוחקים ובלי מקדש, אנא זכור את זה שכשם שלנו אין מקדש, גם אין בית מקדש של מעלה. וברגע שבית המקדש של מטה יחזור למקומו – ושבת עד ה’. אז הקב”ה יחזור למקומו – ושב ה’ את שבותך.  

זאת היתה תפילתו של אברהם אבינו:

והנה ידוע דאברהם קראו הר, מפני שראה בחורבנו הר ציון לבמות יער וגו’ (ירמיה כו יח), … ועתה מובן בקשת אברהם אבינו ע”ה (בראשית כב יד) ה’ יראה העקדה בבחינת ראיה, ושמא תאמר הלא השי”ת אמר עתה ידעתי, דמשמע רק בחינת ידיעה ואיך ישוב ריקם, לזה אמר אשר יאמר היום, דהיינו עתה ידעתי הוא קיים בהר ה’ בעת שהוא הר, לכך אני מבקש יראה שיבנה המקדש ויראה, והבן”

אברהם אבינו ביקש, שגם כאשר בית המקדש יהיה במצב של חורבן- כלומר במצב של הר (הר ה’ לבמות יער), גם אז ה’ יראה (ולא רק יזכור). לכן ביקש ‘בהר ה’ יראה.

לסעודה שלישית – ה’ רואה גם בשעת הזכרון

לסיכום, ראינו שישנה מציאות של הסתר, אם רחוק. אך סופו לשוב .ושב ה’ ורחימך. אז ה’ זוכר אותנו וזוכר את עקדת יצחק. אנחנו לא ‘רואים’ את ה’, ה’ מציץ מבין החרכים. לעומת זאת ישנה מציאות של גילוי, שבנו ‘עד ה’ אלוקינו’. הקב”ה משגיח מבין החלונות ה’ רואה אותנו ואנו אותו. אז גם נראה לפני ה’ אפרו של יצחק.

שעת הגלות נקראת, זכרון תרועה. אז אין תקיעה, רק זכר של תרועה. זאת במציאות של גלות. ‘ושבתה הארץ’- מעם ישראל, ובמקדש יש שביתה- אין עבודה. גם בבית מקדש של מעלה.

“כי בעת חורבן בית המקדש שאינו נראה, אז צריך לזכירה כמ”ש באמרי בנימין, ויתכן מה שנאמר שבתון זכרון תרועה, כי שביתה נאמר לפעמים על חורבן, כמו אז תשבת הארץ בהשמה מהם (ויקרא כו מג) והבן, וגם במקום מקדש שביתה מעבודה”

אך אנו יודעים שהפסוק ‘שבתון זכרון תרועה’ מלמד אותנו, על פי חז”ל, שבשבת אין תוקעים, אלא רק ‘זכרון תרועה. הלכה זו, מתקיימת גם בזמן בית המקדש. והרי אמרנו בשזמן המקדש אין צורך בזכרון? לכן מבאר הישמח משה, פירוש נוסף:

“אבל חכמינו הקדושים לא רצו שיהיה כל זמן הגלות נשבת בחינת הראיה, לכך פירשו שבתון זכרון תרועה על ראש השנה שחל בשבת שאין תוקעין רק זכרון התרועה.. אבל עקדת יצחק נראה לעולם, כמו ידע מה בחשוכה ונהורא עמיה שריא (דניאל ב כב), כי הלא עיני ה’ משוטטות בכל (זכריה ד י), רק עוצם עיניו מראות ברע והוי רק ידיעה, לכך נאמר ידע מה בחשוכה והבן, אבל בדבר טוב רואה והבן. ובזה מצינו טוב טעם על מה שגזרו רז”ל (ר”ה כ”ט ע”ב) שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת, כי הנה החכמים אנשי כנסת הגדולה ק”כ היו כולם בעלי רוח הקודש, ובהם כמה נביאים היו יודעים שעתיד הבית לחרב, על כן גזרו שלא יתקעו בשבת, כדי שכך יהיה הפירוש בפסוק שבתון זכרון תרועה וכמ”ש לעיל, בכדי שעקידת יצחק יהיה נראה לעולם. והנה מאד מאד נחתו לעומקא דדינא, כי מאחר שראו כי עיקר פעולת השופר הוא רק לעורר זכות העקדה, וכאן יהיה התקיעה בהיפך, כי אם יהיה תוקעין בשבת, אם כן יהיה הפירוש שבזמן החורבן לא יהיה נראה ח”ו, אם כן מכחישין חיליה דזכות העקדה ולא מעוררו, אבל מניעת התקיעה הוא מעורר זכות העקדה בכח אמיץ וחזק שיהיה נראה, אם כן מניעת התקיעה בשבת היא תקיעה, והבן:

ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ”ל (בראשית כב יד) ה’ יראה אשר יאמר היום, זה הוא ודאי שיהיה הבטחה הנ”ל הנאמר היום בבחינת יראה…. רק בקשתי הוא שגם בהר ה’ דייקא, היינו אפילו בחורבנו הנקרא הר, גם כן יראה, ואם הוא בראיה אין קטרוג שיראה הרשעים, דכתיב (ישעיה לג טו) עוצם עיניו מראות ברע, אך יראו לפניו זכיותינו ויקרב פדות נפשינו אמן:

תמצית דבריו:  בניגוד למה שאמרנו מקודם, שבזמן החורבן ה’ לא רואה, אנו יודעים שגם כי אשב בחושך, ה’ אור לי. גם אנחנו רחוקים מ’אורו של עולם’ – ה’ עימנו. לכן תיקנו חז”ל שכשם שבזמן שבית המקדש קיים ישנה מציאות של זכירה בלי ראיה. כלומר רק ‘זכרון תרועה’ בשבת. כך לאחר החורבן, ישנה מציאות של ראיה.  ולפי זה נבאר את דברי ה’- בהר ה’ יראה- כהבטחה. גם במציאות של חורבן,  ה’ ברחמיו יראה אל עמו.

אך נשים לב- שבבית המקדש תקעו אפילו בשבת. זאת כיוון שכאשר את נמצא שם, אין כל צורך בזכרון. המציאות שם היא שאנחנו נמצאים ממש לפני ה’- הוא רואה אותנו ואנו אותו. שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך.

ובנתיים נזכור שקודם אנחנו צריכים לשוב אל ה’, אל המקדש, ואז ושב ה’. ולא לחשוב שזה קשה.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה..

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

“וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:

בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ” (דברים ל”א)

מצות הקהל מתרחשת אחת לשבע שנים. אך אחת לשנה, בפרשת וילך, אנו מזכירים את המצווה ואת משמעותה. כדי להבין היטב את מצוות הקהל, כדאי לשים לב לשאר הנושאים הקיימים בפרשת השבוע (נצבים – וילך): תחילה, ‘מעמד הקהל’ הראשון עליו אנו קוראים בתחילת הפרשה. ‘אתם נצבים כולכם’- אנשים, נשים וטף (ולמעשה זהו מעמד הקהל שני. הראשון היה במעמד הר סיני, ש’הקהל’ הוא המשכו וחידושו בכל דור ודור. וכבר דברנו על זה בעבר). מעמד זה מיועד ל’פרשת התשובה’ ובה מזכיר משה שעיקר התשובה מתקיימת ‘על האדמה אשר אתם עוברים… שמה לרשתה’ ובמיוחד ‘לפני ה’ אלוקיכם’ – בבית המקדש. בהמשך מעביר משה רבינו את השרביט ליהושע ומכאן למדו חז”ל ש’תקרא את התורה הזאת’ זו מצווה לכל מלך או מנהיג שיבוא, ובכל דור. בלימודנו נראה שאלו היסודות עליהם בנויה מצות הקהל.

ליל שבת – הקהל, המשך תהליך התשובה

מקומה של המצווה בתוך הפרשה, הוא המשך ישיר למצוות התשובה המופיעה בתחילת פרשת נצבים הנקראת, ברוב השנים, יחד עם פרשת וילך. כפי שמביא ה’כלי יקר’:

“ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז”ל (ויק”ר ל ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות. על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן ‘אלה הדברים’ … וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע”י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה’ כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר”ה ליה”כ הקב”ה מקבל תשובת היחיד, אבל בכל ימות השנה אין הקב”ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר”ה יח.) … ולמה הזכיר ‘ביום הראשון’ דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד’ מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד’ מינים נרמזו כל ד’ כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת …                      

וזהו ג”כ טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד’ מינים … ציווה ה’ לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים. כי שנת השמיטה גורם ג”כ ההקהל והשלום … כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת ‘זה אומר כולה שלי’.

וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו ית’ עשה למען טף אלו המובאים בית ה’ כדרך שנאמר ביואל (ב טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו’.” (כלי יקר, דברים ל”א, י”ב)

הכלי יקר קושר בין היום שבו מתקיימת מצות ההקהל, לבין ענינה. כשם שמצוות ארבעת המינים היא לסמל שכל ישראל באגודה אחת, כך עיקר ההקהל הוא להראות שכל ישראל באגודה אחת. וזהו עיקר התשובה – להיות כל עם ישראל באגודה אחת.  בדומה לעצרות תפילה שאנו עושים בכותל, אך בעוצמה רבה יותר. ה’כלי יקר’ מביא הוכחה לכך מפרקי התשובה בספר יואל, המתאר מעמד תשובה שנעשה בבית המקדש, ב’הקהל’ מזקן ועד עולל:

“תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה: אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיוֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ: בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה’… וַיְקַנֵּא ה’ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ.” (יואל ב’, ט”ז)

לסעודת שבת – הקהל דווקא במקדש

במקורות שראינו, הודגשה חשיבות האספות כל העם – מעולל ועד זקן, אנשים נשים וטף. הן הצדיקים והן את ‘בניהם אשר לא ידעו’. עצם התאספות כל עם ישראל, היא עצמה ‘מצליחה’ לגרום לה’ לחמול על עמו. (וזהו בעצם השורש להלכה ש’טומאה נדחית בפני הציבור’)

אך למצווה זו יש דין נוסף . “הקהל את העם… במקום אשר יבחר ה'”. המצווה מתקיימת דווקא בבית המקדש, ולא בכל מקום בו מתאספים ‘כל קהל עדת ישראל’. מצד אחד, גם זה קשור לתהליך התשובה, שכן שם עיקר התשובה. ‘ושבת עד ה’ אלוקיך’:

“ועל-כן עקר שלמות תקון התשובה, דהינו לכפר ולתקן כל העוונות הוא בבית-המקדש ששם מקריבין כל הקרבנות לכפר כל עוונותינו … כי שם היו יושבין הסנהדרי גדולה ומבררין כל ההלכות. ועל-כן מי שנעלם ממנו הדרך לעבודת ה’ … צריך לעלות לבית-המקדש ששם יושבים הכהנים והזקנים שהם כלל הצדיקי אמת … להורות להם דרך לעבודת ה’ בכל מקום שהם.” (ליקוטי הלכות – הלכות ברכת הפרות הלכה ה)

אך ישנם הסברים נוספים לכך ש’הקהל’ הוא דווקא בבית המקדש. רבינו בחיי תולה זאת בבריאת העולם:

“ואם תשכיל בסוד מצות ההקהל תמצא כי כשם שבאה מצות השמטה לרמוז על ‘וחד חריב’, כן מצות ההקהל שהוא אחר עבור השבע לגמרי בתחלת השמינית תרמוז על מלת ‘לעשות’ שנחתם בו מעשה בראשית אחר הזכירו ענין השבת, וכן מצינו (תהלים צב) במזמור שיר ליום השבת שהזכיר אחריו צדיק כתמר יפרח, וכבר הזכרתי זה בבראשית.

וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה’, ולכך היתה מצותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה, וכן אמרו חכמי האמת היה הקב”ה מביט בתורה ובונה עולמו. ועוד קריאת התורה להורות כי היא קיום העולם וא”א לו להברא זולתה, והיה ההקהל במקום אשר יבחר, כי תחלת הבריאה משם, שנאמר (שם נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל העולם, וזה מבואר.” (רבינו בחיי דברים ל”א, י’)

דברי רבינו בחיי עמוקים מאוד, אך כשם שמצוות הקהל מגלה סוד, שנאמר: “תקרא… נגד כל ישראל באוזניהם”, אף אנו ננסה לפצח את הסוד. ותחילה הקדמה – בסוף בריאת העולם נאמר: “וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה … כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת“.

על כך שואל המדרש. מצד אחד כילה ה’ את מלאכתו, ומצד שני יש לו עוד מה ‘לעשות’. ומתרץ:

“מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. ‘ועשה’ אין כתיב כאן אלא ‘לעשות’, עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש אמר הקב”ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ. לכך נקרא שלמה שהשלים הקב”ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו.” (ילקוט שמעוני מלכים, ז’, קפ”ו)

כלומר, בבניית בית המקדש הושלמה מלאכת בריאת העולם. בנוסף רומז ה’כלי יקר’ למדרש אחר שאומר: ‘שית אלפי שני הוי עלמא, וחד – חריב, שנאמר “ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”. כלומר, לאחר ששת אלפים שנים, שנה אחת (בשנה השביעית) העולם ‘חרב’ . לא במובן של חורבן, אלא במובן שרק ה’ לבדו מולך על הארץ. לאחר השנה השביעית, (בשנה שמינית) שוב מתחדש העולם וצומח מחדש מתוך טהרה (כשם שלאחר כל שבת, המסמל בזעיר אנפין את ‘השנה השביעית’, שוב ‘צדיק כתמר יפרח’).

עתה נשלים את כל חלקי ה’סוד’. כשם בעולם מתקיים מחזור של ששת אלפי שנות עשיה- שנה לה’- ושוב התחדשות. וכשם שכך בכל שבוע: ששת ימי תעבוד- שבת לה’- ושוב צדיק כתמר יפרח. כך מעמד הקהל מתקיים בשנה השמינית. זאת לאחר שנת השמיטה, השנה שביעית. שנת השמיטה היא שנה המוקדשת כולה לה’, ‘ונשגב ה’ לבדו’. לאחר מכן שוב ‘נברא העולם’. לכן קוראים בתורה במעמד הקהל, שכן הקב”ה ‘הסתכל באורייתא וברא עלמא’.

אך המעמד מתקיים דווקא במקדש, שכן העולם כולו החל ממקום המקדש, ‘מציון נשתכלל העולם’, ובנוסף לכך, רק כשבית המקדש בנוי – ‘שלמה מלאכת בריאת העולם’.
לסעודה שלישית – זכות המקדש מחזיקה שבע שנים

אם כן, אחת לשבע שנים, איננו מחדשים רק את מעמד הר סיני במעמד ההקהל. אלא זוהי מעין בריאת העולם מחדש.

כאן מקבל מעמד התשובה משמעות עמוקה הרבה יותר. ‘היום הרת עולם’. התשובה אינה רק מתוך התכנסות כל העם, אינה רק מתוך החזרה בתשובה בקריאה התורה,  אל מתוך כך שכולנו נולדים מחדש. ‘כתינוק בן שנה שלא טעם, טעם חטא’. ‘עשה למען יונקי שדיים שלא חטאו… גמולי חלב שלא פשעו’. לכן אף ברור מדוע צריכים להיות כולם, ללא יוצא מן הכלל. כולנו במצב טהרה, ומעתה כולנו ‘כתמר נפרח’.

זהו דיוקו של ה’אור החיים’ מתוך הפסוקים. הגדולים באים על מנת לשמוע ועל מנת ללמוד לעשות: “לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת”. לעומת זאת הקטנים באים ‘ללמוד ליראה’. “וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם”. הקטנים אינם מבינים מה אומרים ומה קורא המלך, אך עצם המעמד הזה, בעמידה לפני ה’ במקדש, הוא עיקר החינוך.

“ובניהם אשר וגו’ חלוקה זו כנגד הטף שהזכיר בפסוק הקהל, אמר הטעם הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד, אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם, פירוש לחנכם ליראה את ה’:  ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל ילמדו ויראו, שהם שני דברים, אלא ולמדו ליראה, פירוש שבזה ילמדו יראת שמים … ורבותינו ז”ל אמרו וז”ל והטף למה, ליתן שכר למביאיהם, עד כאן – ואולי שנותנים טעם לקטני קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף” (אור החיים על דברים ל”א, י”ג)

לברכה הזאת, היוצאת מתוך המקדש, שמטהרת אותנו, מזככת אותנו ונותנת לכולנו הזדמנות של ‘דף חלק’, יש תנאי אחד: “כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ”. גם לאחר שחזרתם מן המקדש לבתיכם, אתם חייבים להשאר בארץ.

“כל הימים וגו’. התועלת של הקריאה במקום הנבחר אינו מגיע אלא כל זמן שהמה בארץ ישראל. ולא כשהם בחו”ל. וכיוצא בזה אמרו בפסחים ריש פ”ד דזכות הנסכים לא היה מועיל אלא ליין שביהודה שלא יחמיץ.”

(העמק דבר, דברים ל”א ,י”ג)

הנצי”ב מדגיש שזכות המקדש משפיעה רק על יושבי הארץ. לא מספיק להוולד מחדש, צריך גם להמשיך לחיות מתוך קדושה. כהוכחה לדבריו מביא הנצי”ב הוכחה ממסכת פסחים:

“אָמַר רַב נַחְמָן, בַּתְּחִלָּה, כְּשֶׁהָיוּ מְבִיאִין נְסָכִים מִיהוּדָה, לֹא הָיָה יֵינָם שֶׁל יְהוּדָה מַחְמִיץ, עַד שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹכָן שְׂעוֹרִין, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ, חֹמֶץ סְתָם. וְעַכְשָׁיו אֵין יֵינָם שֶׁל אֱדוֹמִיִּים מַחְמִיץ, עַד שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹכָן שְׂעוֹרִין, וְקוֹרִין אוֹתוֹ ,חֹמֶץ הָאֲדוֹמִי’, לְקַיֵּם מַה שֶּנֶּאֱמַר, (יחזקאל כו) “אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה”, אִם מְלֵאָה זוֹ, חֲרֵבָה זוֹ, וְאִם מְלֵאָה זוֹ, חֲרֵבָה זוֹ.” (פסחים מ”ב.)

הגמרא מבארת שבזמן המקדש, כל זמן שהיו מביאים נסכים מיהודה, היתה הברכה שורה ביין והא לא היה מחמיץ לעולם, אלא אם כן רצו להחמיץ אותו (כדי ליצור חומץ). זאת  גם ב’יהודה’, כלומר מחוץ למקדש. מכאן שזכות המקדש משפיעה בכל הארץ, גם בדברים הקטנים, בחומר וביום-יום.

לאחר החורבן, לא רק שלא שרתה ברכה על יין יהודה, אלא החלה ברכה על יין האדומיים. זאת כמאמר הפסוק ‘אמלאה החרבה’, אין מצב של רִיק. כשאנו עולים, אומות העולם יורדים. אך כשאנו יורדים- הם מרימים ראש. הכל תלוי בנו ובמעשינו. כשנחזור לנסך יין על המזבח וכשנחזור להקהל סביב המקדש, אז “וַיְקַנֵּא ה’ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ”. במהרה בימינו!