“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו

וְכֵן תַּעֲשׂוּ” (שמות כ”ה)

סוף כל סוף הגענו למצוות בניין המקדש. עשו לי מקדש! אך השאלה הגדולה היא, מתי לראשונה קיימו בני ישראל את הציווי?

נשאל כמה שאלות דומות:

האם המשך הפסוק-  ‘את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו’- הוא הפירוט כיצד לקיים את הציווי?

ומכיוון הפוך – האם בפסוקים ישנה מצווה לדורות לבנות את המקדש, או שמא ציווי לבנות משכן במדבר?

ובקיצור- האם המשכן והמקדש הם שמות נרדפים לאותו הדבר?

ליל שבת

משכן או מקדש

רש”י מתרץ חלק משאלותינו מצמד המילים ‘וכן תעשו’:

“ככל אשר אני מראה אותך – כאן את תבנית המשכן. וכן תעשו – לדורות! … כשתעשו לי כלי בית עולמים … כתבנית אלו תעשו אותם” (רש”י שמות כ”ה, ט’)

לפי רש”י, סמיכות הפסוקים מלמדת אותנו לא רק על המשכן, אלא גם על המקדש. אלו מילים נרדפות. כך מבין האבן עזרא: “ונקרא מקדש בעבור היותו משכן השם הקדוש” (אבן עזרא, שם).

אך כיצד מבין זאת הרמב”ם? נראה שני מקורות וננסה להבין את שיטתו:

“מצות עשה לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו’:

כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו ומשם באו לשילה … ושס”ט שנה עמד משכן שילה … ובאו לנוב ובנו שם … ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה:

כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה’ ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה”

(רמבם בית הבחירה, א)

“והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה … ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר … והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי: שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכריע זרעו של עמלק…” (ספר המצוות לרמב”ם מצוות עשה כ’)

ננסה לדייק בדברי הרמב”ם:

• שתי סיבות למקדש: א. מקריבים בו קרבנות. ב. חוגגין אליו ג’ פעמים בשנה (ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ).
• הציווי נלמד מן הפסוק: ‘ועשו לי מקדש’.

• המשכן במדבר ‘היה לפי שעה’.
• רק לאחר בניית המקדש בירושלים נאסרו שאר המקומות. כלומר עד אז כל המקומות היו זמניים.
• בספר המצוות הרמב”ם מדגיש שמצוות בניין המקדש חלה רק עם ‘כניסתן לארץ ישראל’.

מתוך כל זה נראה בפשטות שהרמב”ם מבין שעיקר מצוות המקדש חלה רק בירושלים. עד אז היה זה משכן ‘לפי שעה’. ואכן במשכן לא התקיימו כל הלכות המקדש, כגון: עליה לרגל, ביכורים וקרבנות יחיד.

מאידך הרמב”ם לומד את מצוות בניין המקדש מפרשיות המשכן, כיצד זה מסתדר?

סעודת שבת

מאיזה פסוק לומדים על מצוות בניין המקדש (ועל מצוות המשכן)?

ה’כסף משנה’ מביא דיון מעניין בשאלה- מהיכן לומדים שיש מצווה לבנות בית מקדש. ישנן שתי אפשרויות, שלכל אחת מעלה וחסרון:

פסוק א. “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”.

פסוק ב.  “כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’  אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה … כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: …

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם” (דברים י”ב).

שיטה א- שיטת הרמב”ם:

פסוק א. מלמד שיש לבנות בית מקדש, בכל דור. וסיבה שפסוק זה נכתב בפרשיות המשכן, זה ‘הכלל שמלמד על הכל’. כלומר מבנה המשכן מלמד כיצד יראה עיקר הבית (עזרה דומה לחצר המשכן, היכל דומה לאוהל מועד, אותם כלים וכדומה).

פסוק ב. הינו רק תיאור הדברים ולא ציווי. כלומר, כך יקרה שבסוף תגיעו לארץ ישראל ותבנו מקדש ‘במקום אשר יבחר ה”.

(שימו לב: זה שונה מן המסקנה שהבנו לעיל ברמב”ם)

שיטה ב – שיטת הסמ”ג:

פסוק א. מצווה רק על המשכן במדבר.

פסוק ב. מצווה שכאשר תגיע למקום אשר יבחר ה’- אתה חייב לבנות בית מקדש.

“ואחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בתי הבחירה … זמן מצווה זו של בנין בית הבחירה, לא הגיעה עד ימי דוד, וכן הוא אומר בדוד: ‘ויהי כאשר ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו … ויאמר המלך אל נתן הנביא, הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון הברית ביריעה” (סמ”ג מצוות עשה קס”ג)

סעודה שלישית

משכן או מקדש, העיקר לבנות!

“וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה … וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל” (מתוך ההפטרה)

לסיכום ניתן לומר, שבכל מקרה לפי כל השיטות, ישנה מצווה לבנות את בית המקדש. יתכן לומר שבמשכן במדבר, לא היינו צריכים את העבודה הפרטית של כל אחד – עלייה לרגל, ביכורים, קרבנות יחיד וכדומה – והספיקה עבודת התמיד בלבד.

בנוסף,  הרמב”ם מדגיש שעיקר הלימוד מן המשכן הוא על המבנה הכללי המחייב בכל פעם שנבנה את המקדש: “ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית: עושין בו קדש וקדש הקדשים … ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש”. בנוסף,ניתן ללמוד שניתן לבנות את המקדש אפילו מעץ כפי שהיה המשכן. כך גם עשו בתחילת ימי בית שני: “כֹּה אָמַר ה’ … עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת” (חגי א’).

הקב”ה מדגיש לנו שהעיקר לבנות בית לה’. גם אם אין לנו כסף או אפשרות לבנות אותו מאבנים, גם אם בתחילה הבית יהיה ‘אוהל’ מעץ, העיקר שנבנה את בית המקדש!

ונסיים בפסוקי נבואת יחזקאל המתארת את המקדש/המשכן העתיד להבנות:

“וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם” (יחזקאל ל”ז).

“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ”(שמות כ”ה)

כשעלה משה למרום לקבל את התורה, הוא קיבל גם את מצוות בניית המקדש. כידוע משה רבינו נתקשה מאוד בבניית המשכן, ולעזר הראה לו הקב”ה את תבנית בית המקדש של מעלה. עתה, כל שניתן למשה לעשות הוא ל’העתיק’. ‘ככל אשר אני מראה אותך’ – למעלה. ‘כן תעשו’- למטה.

דעות רבות יש בהבנת ‘בית המקדש של מעלה’, כיצד הוא נראה, מה עושים בו ולמי הוא מיועד. בלימודנו השבת,  נפתח פתח קטן מתורת הסוד של הרמח”ל בספרו ‘משכני עליון’. הדברים עמוקים. תחזיקו חזק.

לליל שבת  –  שני משכני עליון?

בתחילת ספרו מבסס הרמח”ל כמה נקודות יסוד. בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.  על ידי תבנית זו הקב”ה העמיד את כל העולם כולו, בבריאת העולם, אך הוא ממשיך וזן אותנו דרך השילוב של המקדש של מעלה והמקדש של מטה ‘דבר יום ביומו’.

“המאמר הזה ראיתי לבאר בו ענין בית המקדש שלמעלה שהזכירו חז”ל, צורתו ותכונתו וכל משפטיו וכל חוקותיו. ולדעת איך מכוון כנגדו אותו שלמטה, בתבניתו ובמדותיו באר היטב. ואתה קורא נעים התגבר בשכלך, ולבך תשית לדעת מאוד, ואאלפך חכמה נפלאה, ואשר לא שמעת. לדעת איך המלך מלכי המלכים משגיח על בריותיו, ומנהג את עולמו וסדריו,… [והסדרים] חקר ותקן להעמיד את העולם על משפטו ולהכין אותו באמת ובאמונה. והדברים עתיקים, והמה נשגבים מאד משכל האנשים, כי לא נתחזק עדיין בן האדם בחכמת בוראו, ועל כן לא עמד בדרך האמת והצדק להבין ולהשכיל אל פעולות ה’ ואל מעשי ידיו בדעת ובתבונה. והנני משים לפניך עתה דברים רבים ונכבדים, ואכלול אותם בהקדמה אחת, ובה תבין דרכי ההנהגה הזאת, והמזון אשר הוא נותן לכל בעתו, דבר יום ביומו, והבן מאד” (משכני עליון- הקדמה)

אם כן ישנו ‘מקדש של מעלה’ המכוון ל’מקדש של מטה’. אך שם הספר של הרמח”ל נקרא ‘משכני עליון’, ברבים. האם ישנם שני בתי מקדש למעלה? הרמח”ל מתבסס על דברי הזוהר:

“ברזא דמשכנא קיימין רזין עלאין, ברזא דשמא קדישא עלאה  … ועל דא משכנא דלתתא בארעא, קיימא ברזא דמשכנא עלאה, וההוא משכנא עלאה קיימא ברזא דמשכנא אחרא עלאה על כלא, וכלא איהו כליל דא בדא למהוי חד, ועל דא כתיב והיה המשכן אחד. תא חזי, ביומא דאתקם משכנא, דאקים ליה משה, כמה דאתמר דכתיב ויקם משה את המשכן, דלא הוה יכיל למיקם, עד דאוקים ליה איהו, למטרוניתא, דלית רשו לבר נש אחרא למיקם לה אלא בעלה, אוף הכי, כל אינון אומנין כלהו אתו לאקמא משכנא, ולא יכיל למיקם על ידייהו, עד דאתא משה ואוקים ליה, בגין דאיהו מארי דביתא. כיון דאקים משה ית משכנא לתתא, אתקם משכנא אחרא לעילא, כמה דאוקמוה, דכתיב הוקם, ולא פריש על ידא דמאן, (אלא) דלא אתקם אלא מרזא דעלמא עלאה, דאיהו סתים וגניז, על ידא דרזא דמשה, בגין לאתתקנא בהדיה” (זוהר פקודי, רל”ה עמוד ב’)

תרגום: בסוד המשכן קיימים סודות עליונים, בסוד שמו הקדוש העליון.. וזה המשכן התחתון שבארץ, קיים בסוד המשכן העליון, ואותו משכן עליון קיים בסוד משכן אחר עליון על כולם, וכולם כלולים זה בזה, ועל זה כתיב ‘והיה המשכן אחד’. בא וראה, שביום שהוקם המשכן שהקימו משה, כמו שנאמר ‘ויקם משה את המשכן’, שלא יכול היה לעמוד, עד שמשה יקים אותו. (משל) למטרוניתא-אשה, שאף אחד לא יכול להקימה, אלא בעלה. אף כאן, כל האומנים כולם לא הצליחו להעמיד את המשכן, עד שבא משה והעמידו, שהוא בעל הבית. וכיוון שהעמיד משה את המשכן התחתון, הוקם המשכן האחר למעלה. שנאמר ‘הוקם’ המשכן, ולא נתפרש על ידי מי, אלא שלא הוקם אלא מסוד העליון, שהוא סתום ונעלם, וידע משה את הסוד, להעמידו בזה”.

כפי שהרמח”ל אמר בהקדמתו, אלו ‘דברים נשגבים מאוד משכל האנשים’. לא נבין הרבה. אך למדנו כמה דברים חשובים. האחד- ישנם שני משכנים עליונים. (עליהם נרחיב בהמשך) אך גם כדי שהם יעמדו, צריך את המשכן כאן בארץ.  כך, למרות שהם מבטאים עליונים וטמירים. ומה שלא הצליחו לעשות כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ’- הן החכמים כאן בארץ ו’כל החכמים’ לרבות, אף את מלאכי השמים (על פי הזוהר בהמשך). זה כיוון שמשה הבין ש’היה המשכן אחד’ – אין נתק בין העולמות. כשאנחנו פועלים למטה, זה משפיע ופועל למעלה. וכמובן גם להפך. כל פעולה ב’משכן העליון’, משפיעה למטה.

לסעודת שבת –המקדש הראשון מכוון מול משכן עליון אחד

מבלי להבין אפס קצהו של דברי הזוהר והרמח”ל הבנו את העיקרון הכללי. ישנו מקדש של מעלה המכוון כנגד המקדש שלנו, כפי שאנו אומרים ‘מכון לשבתך’- אל תקרא מכון, אלא מכוון. ומעל שניהם ישנו ‘משכן עליון’.

על פי הרמח”ל, ה’משכן העליון’ הזה הוא המציאות השלמה של המקדש, והאו המקדש שהיה עוד לפני בריאת העולם. כדי לסבר את האוזן, נביא משל בעניין דומה.

המשל – כידוע, ‘התורה קדמה לעולם’. כוונת הדברים היא שזוהי הדרך שבה הקב”ה מנהיג את עולמו. התורה היא ה’אור’ שמכוון לנו את הדרך. בפועל התורה ניתנה רק לאחר אלפיים חמש מאות שנה מבריאת העולם, וגם אחרי שהיא ניתנה, לא תמיד אנו רואים שכל מי שאוחז בתורה, הולך בדרך האמת והשלום. זאת כיוון שגם מי שלומד תורה, קלט רק קצת ממנה, והשפעתה בהתאם. לעתיד לבוא- ומלאה הארץ דעה את ה’ שמים לים מכסים. כל המציאות תשטף באור התורה.

.

הנמשל – גם בית המקדש קדם לעולם. (שבעה דברו נבראו טרם שנברא העולם, גן עדן וגהנום, התורה והתשובה, בית המקדש וכסא הכבוד ושמו של המשיח). על פי הרמח”ל, המקדש שקדם לעולם, הוא המשכן העליון ביותר. רק בו יש את היכולת להשפיע ותקן את כל העולם כולו. (לשיטתו- לא רק את עם ישראל, אלא את כל האנושות ואף את כל המציאות בעולם- החי, הצומח ואף הדומם). בפועל, שנבנה המשכן, ושני בתי המקדש, הם עדיין לא חשפו את כל השפע המוקרן מן המשכן העליון. לכן אף גם במציאות שהיה מקדש, לא תמיד המציאות היתה שלמה. אך כשיבנה המקדש הסופי (זה שדומה למקדש שראה יחזקאל – כפי שנראה בהמשך)  הוא ישנה את כל המציאות ביקום כולו.  

כיוון שהמשכן העליון נבנה לפני הכל, הוא תמיד משפיע:

“וזה הבית כיון שנבנה בראשונה – לא נסתר עוד. וקודם בריאת העולם נברא הבית הקדוש הזה, כי מן הבית הזה לוקחים שפע וכוח כל הנבראים. ובהגיע אליו השפע הנשפע מן המלך, נראו כל חצירותיו וכל חדריו כולם מלאים כח ועצמה, לתת לכל הקרב הקרב, איש לפי מדריגתו. ועל כן לא פסק השפע מן הבית הזה מעולם, כי לולי פסק רגע אחד היו מתבטלים כל הבריות מיד. נמצא שאין המלך מסיר עיניו מהיכלו כלל” (משכני עליון הקדמה, ‘בניין הבית על ידי חיבור המאורות’)

אם כן, ישנה מציאות אידיאלית שבא הקב”ה משפיע את כל טוב על העולם והיקום. אך משהו השתבש:

אלא שהעולם לא עמד בשלימותו למיום הבראו, כי תלוי היה ועומד עד מעשי האדם. ולולי היה האדם חוטא, היה נשלם, והוא חטא, על כן לא נשלם. ונמצא שלא עמדו הבריות על תיקון רק כפי ערך מה שהגיעם מן החכמה הנפלאה; ועדיין חסר מהם המעלה אחרת גדולה מזו הרבה. … וזאת המעלה לא הגיעתם עד היום הזה. אכן לעתיד ישיגוה ברבות הטובה בעולם, והשלום והמנוחה יתגבר בכל המדריגות, ונסו יגון ואנחה. כי על הימים ההם נאמר, “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”

הרמח”ל מבאר, שבתחילה, ‘בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ’. לולי חטא אדם הראשון, היה זיווג (כלשון הרמח”ל) מלא בין השמים ובין הארץ. אך לאחר החטא, האדם צריך הרבה חכמה ועמל כדי להגיע לכך. (הרמח”ל ממשיל זאת ל’אורות’ שמאירים למרחוק בלי לזוז ממקומם.  השפעתם קיימת ונרגשת למרות שהם רחוקים. לעומת זאת ב’זיווג’ החיבור הוא מוחשי). הפירוד שנוצר בחטא אדם הראשון, התחיל להתאחות בבניית המקדש:

בית הראשון בסוד החכמה ומה שתדע, כי עד עתה לא הלכו כל המאורות ולא עמדו כל המדריגות רק בסוד החכמה. ולזמן העתיד עוד יתגלה הראשית הנעלם, ויעלו כל הדברים מעלות גדולות ויקרות. ותדע עוד, שבחטא האדם נתקלקלו הדברים, וכל התיקונים נסתרו, ולא יכול העולם לחזור אפילו לכמות שהיה, אלא בימי שלמה כשנבנה הבית. וכן כתוב, “וה’ נתן חכמה לשלמה”, כי אז נתפשטה החכמה ברוב יפיה והדר כבודה, וכל המאורות נתחזקו בשמחה רבה. ולא נמצא באותם הימים רק עוז וחדוה בכל המדריגות ובכל העולמות אשר כמוהו לא נהיתה; ועם כל זה הכל היה בסוד החכמה לבד. ויען לא הגיעו אל התכלית האחרון, על כן היה הפסק לשלווה ההיא, והבית חרב”

התיקון שנעשה בבניית בית המקדש, יצר חיבור (או יצר את…) ל’משכן העליון’ התחתון יותר. אך לא הצליח להגיע למשכן העליון הנעלה.

או בלשון הרמח”ל- היה חיבור, אך לא היה זיווג. עוד לא הגענו למציאות של ‘ה’ אחד ושמו אחד’.

לסעודה שלישית- הבית השני ובניין העתיד!

ראינו שהמקדש הראשון התחיל את התהליך החיבור בין העולמות. בהמשך דבריו מבאר הרמח”ל שהתהליך ההדרגתי היה הכרחי. ו’לולי חטאו, אלא היו מחזיקים בתורתם, היו מתעלים במדרגותיהם, ומגיעים הדברים אל התיקון השלם. ואז היה העולם פושט צורה ולובש צורה, והיה מתגלה מה שלא נתגלה’.

ההוכחה לכך היא שהקב”ה הראה ליחזקאל את מבנה המקדש העתידי, כיוון שהוא כבר התחיל ללבוש צורה, במהלך ימי הבית הראשון

על פי זה נבין, מדוע ‘אנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל’ (הל’ בית הבחירה א’). מצד אחד, דומה לבית ראשון. אך דומה מעט לבניין העתיד, שהתחיל להתגלות. כאן מחדש הרמח”ל הסבר מעניין, מדוע לא שרתה שכינה בבית שני:

“וכאשר לא הטיבו דרכיהם, היתה הגאולה בחשאי, ולא עצרו כח לעשות כבית ההוא. ואז עשו אותו על פי הנביאים שביניהם, קצת דומה אל הראשון, וקצת דומה אל האחרון, שכבר נתחדש למעלה; אפס קצהו לקחו וכולו לא לקחו, כי לא היתה השעה הראויה לכך. ונמצא, שבזמן שלמה היו שני הבתים – העליון והתחתון מכוונים; על כן מצאה השכינה בו מנוח ושרתה בו. אבל השני, שלא היו דומים זה לזה לא שרתה בו שכינה”

לפי התהליך שמתווה הרמח”ל, היינו מצפים שבית שני יהיה ‘קצת יותר’ מבית המקדש הראשון. בפועל, בבית שני היה הסתר שכינה. הרמח”ל מבאר שזה נובע כיוון, שבית המקדש של מעלה, לא היה דומה לבית המקדש של מטה, ולכן לא היה חיבור. לשיטתו, כדי שבמקדש הבא תתגלה שכינה אנו חייבים לבנותו לפי התבנית של מקדש יחזקאל: 

“אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז”ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה; ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה. והכבוד יהיה שורה בו בגילוי גמור, והוא הענין שנאמר עליו, “ונגלה כבוד ה’ וראו” וכו’; ואז תהיה השלוה גמורה בלא הפסק כלל. והנה על פי הסוד הזה כתוב, “מקדש ה’ כוננו ידיך”

הרמח”ל, מכריע כאן את המחלוקת ‘מי יבנה את בית המקדש?’. לעתיד לבוא יבנה בית המקדש השלישי, בדומה לבית שבנבואת יחזקאל. אנחנו נבנה את המקדש כאן למטה, והוא יתאחד עם המקדש שבנה הקב”ה למעלה.

[איך זה עובד ובמה זה תלוי, נצטרך להמשיך לבאר את דבריו בהזדמנות אחרת. אך הרעיון הכללי הוא, שברגע שיש איחוד בין כל העולמות, כל פעולה קטנה שלנו כאן מצליחה להרעיש עולמות עליונים. וכך נוצר תיקון ושלמות בכל העולם.

כל חלק וכל עבודה במקדש (העליון והתחתון- שהם למעשה אחד) מתקנים דבר אחר במציאות. למשל בעבודת הקרבנות כלולים כל שלבי הבריאה: האדם- המקריב, חי- הבהמה העולה על המזבח, צומח- ניסוך היין\ הסולת, דומם – המלח החייב לבוא בכל קרבן. בצורה כזאת אנחנו פועלים עם המציאות הקיימת, וכמו במבט אל תוך ראי, באופן מקביל, הספירות שמהם מורכב העולם העליון, זזים ופועלים]    

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כ”ה)

אנו מתחילים לקרוא השבת את החלק השני של ספר שמות, פרשיות המשכן וכליו. כפי שכבר ראינו בעבר, עתה מתקיימת הסיבה המרכזית לשמה נוצר עם ישראל ובגינה יצאנו ממצרים, כדי ליצור מציאות של ‘ושכנתי בתוכם’. ההבנה שהקב”ה אינו נמצא רק ‘בשמים’ אלא שוכן אתנו כאן ב’ארץ’- ‘בתוכם’ הינה חידוש בעולם, כפי שנראה בלשון המדרש.

המדרש שלנו מתמודד עם השאלה הזאת, ובמקביל מלמד אותנו כיצד ראוי שנתכונן למציאות כזו בעולם.

שמות רבה פרשה ל”ג,  ח’

    ” ויקחו לי תרומה  – בשעה שאמר הקב”ה למשה על עסקי המשכן, אמר לפניו: רבש”ע יכולין הם ישראל לעשותו? אמר לו הקב”ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנא’ (שמות כה) מאת כל איש אשר ידבנו לבו.

אמרו רבנן אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות והיו הגדולים שבהן באין ומלקטים אותן והיו גונזין אותן. תדע שכן הוא שנאמר (שם לו) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. וכי בבקר היו מביאין בצהרים לא היו מביאים? אלא ממה שהיה המן מוריד להם הביאו. וכן הוא אומר והנשיאים הביאו וזאת התרומה.

אמר רבי טביומי: בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו אמר להם: היו יודעין שהקב”ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן , אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם שנאמר (בראשית מח) והיה אלהים עמכם. וכי תעלה על דעתך כשהיה יעקב אבינו חי לא היה הקב”ה עם בניו ? אלא כך אמר להם עתיד הוא לומר לכם ‘ועשו לי מקדש’ והוא יורד ומשרה שכינתו בתוככם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים ,ויש מהן ששכחו!

וכשבא משה ועשו המשכן יש מהם שהביאו מעצמן ויש מהם שלא הביאו אלא ממה שהיה מונח בידו, שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן, ואומר כל אשר נמצא אתו עצי שטים”

מה לשים לב בקריאת המדרש

• המדרש מדייק האת דבריו מתוך לשון התורה. בתחילה כתוב ‘דבר אל בני ישראל’, כלומר כל העם, ואח”כ כתוב ‘כל איש’, משמע אפילו אדם אחד.
• מתוך כך יוצר המדרש דו שיח בין משה לקב”ה. משה שואל- האם כל ישראל יכולים לבנות לך מקדש? (ובהבנה הפשוטה, השאלה היא על היכולת הטכנית ולא הרוחנית), ומתרץ הקב”ה: לא צריך את כל ישראל, אפילו אחד יכול לבנותו.
• בהמשך מביא המדרש דוגמאות מניין היה לבני ישראל את החומרים הדרושים לבניין המשכן. חלקם הגיעו עם המן, חלק מתוך מה שהיה מצוי לבני ישראל, אך חלק מן המרכיבים היו מוכנים מראש.
• כאן מתאר המדרש שיעקב אבינו כבר הודיע לבניו שעתיד הקב”ה לצוותם לבנות משכן על מנת שישרה שכינתו בתוכם. זאת מדיוק בדברי יעקב שלעתיד לבוא ‘והיה אלוקים עמכם’– יותר ממה שקיים עכשיו.
• המדרש מציין שיש כאלה שאכן התכוננו, אך יש כאלה ששכחו. אמנם גם מי ששכח ולא התכונן בתחילה, עדיין היה לו חלק בבניית המשכן. 

חלק א’ במדרש: וכי יכולים הם לעשות?

לו היינו קוראים רק את השורה הראשונה במדרש, ודאי היינו מסבירים את שאלתו של משה רבינו” ‘וכי יכולים הם לעשותו?’, במובן הרוחני. כלומר, האם יש יכולת בידי בשר ודם ליצור בית לה’? שאלה זו אף הובאה בפי משה במדרשים אחרים.

“בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש אמר משה לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אומר ועשו לי מקדש?! אמר ליה הקב”ה: משה, לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה , דכתיב ונועדתי לך שם” (ילקוט שמעוני שמות כ”ה, שס”ה)

במדרש זה, שאלתו של משה רבנו דומה לפליאתו של שלמה המלך שנים מאוחר יותר: “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי” (מלכים א’, ח’). שלמה המלך ומשה רבינו מתקשים בהבנה כיצד יכול הקב”ה לשרות כאן בעולם הזה. ‘האמנם ישב אלוקים על הארץ?’ וכיצד אנחנו יכולים בכלל לעשות משהו בנדון?

תשובתו של הקב”ה למשה רק מחזקת את השאלה. אכן זה אפשרי. ולא רק זה, כאן עיקר שכנתי. (וכבר הרחבנו ברעיון זה במקדש בפרשה לתשעה באב תשע”ג).

אך במדרש שלנו שואל משה שאלה אחרת. האם לעם ישראל תהיה את היכולת הטכנית והמעשית לבנות לך בית מקדש? תחילה מבין משה, שאפילו כל עם ישראל יחד, לא יצליח להעמיד בית מקדש ראוי לשמו. גם כאן מעמיד הקב”ה את משה על דיוקו. לא רק שלא צריך את כל העם, אלא אפילו ‘איש אחד’, אם ידבנו ליבו, יוכל לבנות את המשכן.

סיפור זה מזכיר את התרחשות דומה בימי שיבת ציון, טרם נבנה הבית השני. גם שם ישנה התלבטות האם ניתן יהיה לבנות את המקדש מחדש בהעדר תנאים מתאימים, ואת תשובת ה’, שוודאי שניתן. עלו ובנו !!

“בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה’ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה’ לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה’ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב… כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה’ ” (חגי פרק א’)

גם כאן, מסיבות כאלו ואחרות, ‘העם הזה אמרו’ שלא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש. הנביא מציין שהסיבה לא היתה חוסר הרצון לבנות את המקדש, אלא חוסר המוכנות. זה לא הזמן המתאים. הן בצד הרוחני-  שהרי מי שעלה לארץ ישראל היו פחותי העם. אך יתכן שגם טכנית – העם חשב שהוא לא יצליח. כיצד יוכל לבנות מקדש ללא אמצעים.

תשובת הקב”ה היא, ‘עלו ההר’. דבר ראשון עלו. ‘והביאו עץ’. אם אין לכם כסף או זהב, ואפילו לא יכולת לבנות מקדש מאבני גזית, בנו מקדש מעץ. ואל תדאגו ‘וארצה בו ואכבדה’. גם במקדש כזה אתכבד. אפשר לומר שכל ההתעסקות הרחבה בפרשיות המשכן באה ללמד על כך. גם אם המקדש יראה כמו משכן, הקב”ה ישכון בתוכו.

מעבר לכך, המילה מובילה כאן היא ‘הלב’. במשכן- כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ, וכאן שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם.

ברגע שיש רצון, אז הכל אפשרי.

ולדורינו:

אנו רגילים לדחות את ההתעסקות בבניין המקדש, בשאלות דומות לשאלתו של משה. ‘וכי הם יכולים’? הן בשאלה, האם אנחנו מוכנים, והן בשאלה האם יש לנו אפשרות טכנית או מעשית. ובקיצור- ‘זה לא הזמן המתאים’.

תשובת המדרש- ‘אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר:  מאת כל איש אשר ידבנו לבו’. ובמילים פשוטות. לא צריך לחכות לאף אחד. תתחילו, הקב”ה כבר יסייע בידכם!!

חלק ב’ במדרש- ידבנו ליבו

המדרש ממשיך ומתאר שהקב”ה שלח לעם ישראל אבנים טובות ומרגליות בתוך המן. המדרש לומד זאת מתוך דיוק בפסוקים המתארים את תרומות המשכן, שם כתוב: “וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן” (שמות ל”ה). כשהמדרש מבין שהנשיאים אלו העננים ולא נשיאי ישראל. (כך מתרגם גם ה’יונתן’).

אך עדיין קשה. אם כך אין זו נדבה בכלל, אלא מתנה שהקב”ה נתן לעם ישראל לצורך בניית המשכן? אלא אם נתרץ על פי ה’שפת אמת’. ה’שפת אמת’ מדייק מלשון הכתוב ‘נדיב לב’. הרי היה צריך להיות כתוב נדיב כיס או נדיב ממון. מה הכוונה נדיב לב, האם אדם תורם את ליבו? (אמנם קצת קשה לנו להבין את השאלה, כיוון שאנחנו למדנו מן הביטוי בתורה, את המושג נדיב לב כביטוי לאדם שנותן בשפע).

בפסוק ועשו לי מקדש כו’ ככל אשר אני מראה כו’ תבנית המשכן כו’ כליו וכן תעשו כו’ כבר כתבנו מזה במקום אחר ושורש הדברים ע”פ מאמר הגמ’. הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא’ אדיר במרום ה’. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות לה’ יתברך כמ”ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע”י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וז”ש ועשו לי מקדש כו’ תבנית המשכן כו’ פי’ שבכל מעשה יהי’ רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית’. ולהיות נעשה מזה מבוקש הש”י אותו דבר שמרומז בזה המעשה כי בכל דבר יש רמז בשמים. וז”ש תבנית המשכן. ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה. מ”מ ע”י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא עי”ז מעורר כח הבורא ית’ והוא השראת השכינה כי אם לפי מדרגתו ועי”ז זוכה אח”כ לעשות באמת הכל כראוי וז”ש וכן תעשו. מקודם כ’ ככל אשר אני מראה כו’ ולא כ’ כל רק ככל שאינו יכול עדיין לעשות ממש תבנית המשכן. רק ע”י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לש”ש להתדמות לדבר המרומז כי כל המצות הם רמזים לדברים עליונים עי”ז אח”כ וכן תעשו. וזה עצמו הפי’ יטע בהן אדר שצריך לראות עכ”פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים היינו להיות בכל דבר קצת מכוון להש”י וזה הכח והחיזוק של המעשה והוא השראת השכינה כנ”ל והבן”

(שפת אמת, תרומה תרל”ז)

השפת אמת מתאר מדרג בציווי של הקב”ה. תחילה ‘ככל אשר אני מראה  אותך’ ורק אח”כ ו’כן תעשו’. כלומר בהתחלה אני מראה לך-לכם באופן כללי, ‘ככל’. ברור לי שאתם לא מבינים בדיוק מה ה’ רוצה, אך זה מעורר בכם את הרצון והתשוקה לעשות. ברגע שתרצו, הקב”ה כבר ישרה שכינתו עליכם ותעשו כמו שצריך.

כך גם באבני החן שהגיעו עם המן. תחילה הגיע הרצון לעשות משכן. את הפרטים, איך ומה, הקב”ה כבר סייע במעשי ידיהם.

לפי הבנת השפת אמת, המילים בתחילת פרשת תרומה ‘ושכנתי בתוכם’ אינם מתייחסים אל השכינה במשכן, אלא השראת שכינה במעשי ידיהם.  כלומר ברגע שאתה רוצה ומבטא זאת על ידי מעשה, הקב”ה כבר עוזר לך להשלים את הענין.

השפת אמת לומד זאת מגמרא במקום אחר, שם נאמר ‘הרוצה שיתקיימו נכסיו, יטע בהם אדר’. כוונת הגמרא היא, תתחיל לעשות מעשה בכיוון הנכון והקב”ה כבר יסייע על ידך. (ויש כאן גם רמז בשפת אמת לר”ח אדר ומהותו, אך לא נרחיב בכך).

ולדורינו:

שמא נאמר, מה אנחנו מבינים איך אמור להראות המקדש? וכי אנחנו בדרגתו של בצלאל, שהיה בצל האל וידע את כל הסודות בכל דבר ודבר?

מתרץ המדרש – גם אם אתה לא מבין, אך יש בכך ‘נדיבות הלב’, רצון שזה יקרה, זה העיקר. הקב”ה לא צריך את כספך. כדי שהקב”ה יראה לך את הדרך תרצה באמת, השאר כבר לא יהיה קשה.

חלק ג’ במדרש- ויש מהם ששכחו

המדרש מסיים בעובדה שיעקב אבינו כבר הכין את בניו שיבוא יום וה’ יצווה ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. את זאת לומד המדרש מתוך הפסוק: ” וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם”. שואל המדרש, וכי במצרים לא היה ה’ עימם, שיעקב צריך לבשר לבניו שיבוא יום ו’היה אלוקים עימכם’?

אלא מתרץ המדרש, כאן רמז להם יעקב שלעתיד לבוא הקב”ה ישרה בתוכם ממש. ושכנתי בתוכם. עימכם. לשמע בשורה זו, מתאר המדרש, יש כאלה שהתכוננו ויש כאלה שפשוט שכחו. אלו שהתכוננו הכינו דברים לצורך המשכן, וכאשר ציווה הקב”ה להביא כבר ‘נמצא עימו’. (ב’מקדש במדרש לט”ו בשבט’ אף ראינו שיעקב אבינו בעצמו עשה הכנות לצורך המשכן כדוגמת נטיעת עצי שיטים).

על אנשים אלו דיבר ה’שפת אמת’ לעיל. יעקב אמנם לימד אותם שיהיה משכן-מקדש, אך הוא לא תיאר להם אותו. לנדיבים אלו זה לא משנה. הם התכוננו כפי הבנתם והקב”ה סייע בידם לעשות את הדבר הנכון. אלו הם ‘נדיבי הלב’.

 אך גם אלו ‘ששכחו’, עדיין התקבלה תרומתם ברצון. אלו הם אותם אנשים שרק לפני רגע חטאו את חטא העגל. היינו חושבים שהקב”ה יקבל רק מאותם אלו שהכסף שלהם בא ממקום קדוש וטהור, מלמד אותנו הקב”ה, מאת ‘כל איש’ , כל אדם מישראל שרוצה לנדב למשכן, תרומתו מקובלת.

“במדרש אני ישנה ולבי ער אני ישנה בחטא עגל והקב”ה מרתיק עלי ויקחו לי תרומה כו’. דהנה כתב מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו היתה על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עלי’ ולבי ער אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל אשר ה’ יתברך שם בהם בטבעיות נפשם. … כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל כל הרצונות וכל המדות בעבור רצון הבורא” (שפת אמת, פרשת תרומה תרל”ז)

זהו הסוד של המקדש. הוא שייך לכולם, ולכולם יש חלק בו. גם אם אדם אחד יתחיל לבנות את המקדש, הקב”ה יתחיל להשרות את שכינתו בתוכו. אמנם ברור הדבר, שככל שנעיר יותר את ליבנו, נתעורר בשמחה, כך השכינה תתגלה בו יותר:

“גם הפי’ כפשוטו שבכל עת שיהי’ לבנ”י נדבת הלב. בזה יכולין להתרומם ולבנות מקדש ה’ כאשר הי’ אח”כ בבנין בהמ”ק שהתנדבו בשמחה בזמן דהע”ה. וכמו כן בבית שני בנדבות השרים בעזרא. וכמו כן יש לקוות להש”י בגאולה העתידה כשיהי’ תשוקה בלבות בנ”י אליו ית’ בנדבת הלב בשמחה וז”ש וכן תעשו לדורות” (שפת אמת תרומה, תר”מ)

ולדורינו:

ושמא תאמר, מה עוזר הרצון, אם אנחנו חוטאים ובדרגה נמוכה. גם כאן ברגע שיש רצון ושאיפה למציאות אחרת הקב”ה ישרה את שכינתו, אפילו לאחר חטא כמו חטא העגל.

הדבר המרכזי שנלמד מפרשיות המשכן הוא: ‘שבכל עת שיהיה לבני ישראל נדבת הלב, בזה יכולים להתרומם ולבנות מקדש ה’ ‘

“סוף דבר רק חלק מן העם נענה (בבית שני)  ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם . כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה .אף אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית’ מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים ” (כוזרי מאמר ב’, כ”ד)