
“ואֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה’ כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ…
… וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה’ אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר ה’ לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם” (דברים ט’)
לאחר חטא העגל מתפלל משה רבינו במשך עוד ארבעים יום וארבעים לילה, נוספים לימים הראשונים בהם עלה לקבל את התורה. ימים אלו שונים במהותם, מן הארבעים בהם עלה משה לקבל את התורה ועיקרם בקשת סליחה מהקב”ה.
בחישוב ‘ארבעים הימים’ ישנם שיטות שונות, ומתוך כך גם המהות המיוחדת של הימים הללו.
לליל שבת – כמה פעמים ‘ארבעים יום היו’?
בין התאריכים י”ז בתמוז ועד יום הכיפורים ישנם מאה ועשרים יום, שלוש פעמים ‘ארבעים יום’. מה עשה משה בכל אחד מ’ארבעים היום והלילה’?
- ארבעים הראשונים- מעלות השחר של יום אחד בשבת שבעה בסיון עד עלות השחר של יום שישי בשבת שבעה. בהם לכל השיטות למד תורה, מתוכם בשישה הימים הראשונים הוא ‘פרש’ בתוך ענן להיות מוכן להכנס אל ‘קודש הקדשים השמייימי’ (ומכאן נלמדת פרישת הכהן הגדול שבעה ימים לפני עבודת יוהכ”פ – יומא ב.): כפי שנאמר – וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם… וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:.. וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:
- ארבעים האמצעיים- מתחלת ליל שביעי בשבת י”ח תמוז עד תחלת ליל חמישי בשבת כ”ט באב. בהם נחלקו הפרשנים בכמה דברים. היכן היה משה ומה עשה?
“עלה בי”ח בתמוז ובקש רחמים על ישראל דבתיב (דברים ט’) ואתנפל לפני ה’ את ארבעים היום .. באותה שעה נתרצה הקב”ה לישראל ואמר למשה לפסול לוחות שניות ולעלות שנא’ (שם י’) בעת ההיא אמר ה’ אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועלה בכ”ט באב ונשנית לו תורה פעם שנית שנא’ (דברים י’) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים .. מה הראשונים מרוצים אף שניים מרוצים אמור מעתה אמצעים בכעס” (ברייתא דסדר עולם רבה פרק ו)
על פי הברייתא, הפסוקים בפרשתינו (המובאים בראש העמוד) מלמדים על פעמיים ‘ארבעים יום’ בהם שהה משה רבינו על הר סיני. באמצעיים התפלל לה’ על עוון העגל ובאחרונים, עלה לקבל וללמוד שוב תורה.
“וארבעים יום הללו התחילו, ובמ’ יום הללו לא עלה בהר אלא נתפלל באהלו שנטה לו מחוץ למחנה”(חזקוני על דברים פרק טי פסוק י”ח)
החזקוני, לעומתו, מבאר שכאן משה לא עלה אל ההר , אלא נטה את אהלו מחוץ למחנה והתפלל משם.
- ארבעים האחרונים- מר”ח אלול ועד י’ בתשרי. שיטה אחת שבימים אלו חזר משה רבינו ולמד תורה. שיטה שניה, על פי רש”י, בימים אלו המשיך משה להתחנן לפני ה’, ורק אז נתרצה:
שניתנו בו לוחות אחרונות – שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות.. ועלה למרום, נשתהה שם שמונים יום, ארבעים יום עמד בתפלה, דכתיב (דברים ט) ואתנפל לפני ה’ ארבעים יום וארבעים לילה, וארבעים יום עמד כבראשונה, .. ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי” (רש”י על תענית ל:, ד”ה שניתנו בו לוחות)
בהמשך נראה שיטה שלישית, כאן למד משה על המקדש, הסוד הגדול שהתגלה בימים אלו.
לסעודת שבת – מצוות המקדש בארבעים יום
הספורנו מבאר שכבר לאחר ארבעים המים האמצעיים התרצה הקב”ה, אך ‘קרני ההוד והאור’ שעימם ירד משה נעלמו ובארבעים הימים האחרונים עסק בכך משה – בהחזרת ההוד לעולם:
“ויהי משה בהר. בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה ארבעים יום וארבעים לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו, וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו לך רד כי שחת עמך ובאמצעיים כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד, והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן … שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן .. אז ירד משה עם קרני ההוד וצוה על מלאכת המשכן” (ספורנו על שמות כ”ד, י”ח)
הספורנו מתבסס על המדרש, המבאר שביום הכיפורים שבו ניתנו הלוחות השניים, ניתנה המתנה ושמה ‘מקדש’. כך לימד ה’ אותנו שהכפרה השלמה מצד אחד, והבאת האור לעולם מצד שני, אינה יכולה להעשות ללא בית המקדש ועבודתו.
“”ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן ביום הכפורים עצמו …מנין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים הרי מאה ועשרים. ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום. אמר לו הקדוש ב”ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב”ה שוכן במקדשכם. אמר הקדוש ב”ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות לב) ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב וגו’ ולכן מתכפרין בזהב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב אמר הקב”ה (ירמיה ל) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך” (תנחומא תרומה ח’)
למעשה המדרש עצמו מתבסס על דיוק בפסוקים. שכן כך נאמר בתיאור הדברים בספר שמות:
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים..וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’: וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’, ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים… וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ” (שמות ל”ד)
בתיאור ארבעים הימים האחרונים מופיע הן בפרשה שלנו והן בספר שמות שמשה עלה לקבל את הלוחות השניים (או שהקב”ה יכתוב עליהם את הדברים). אך שני פרטים שלא מצוינים בפרשתינו, מופיעים בפסוקים לעיל.
כאן מופיע ‘סדר התפילה’ שלמד משה רבינו, כפי שנראה בגמרא במסכת ראש השנה. בנוסף, אנו למדים שעם הורדת הלוחות ביום הכיפורים קרנו פני משה ב’קרני הוד’. ונתקשר זאת לדברי הגמרא:
“תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, “לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה” – זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. “וְהַגְּבוּרָה” – זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. “וְהַתִּפְאֶרֶת” – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. “וְהַנֵּצַח” – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. “וְהַהוֹד” – זוֹ בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ” (ברכות נ”ח.)
על ‘סדר התפילה’ שלמד משה מתארת הגמרא במסכת ראש השנה. הגמרא מדייקת מן המילים ‘ויעבור ה’ על פניו’ שהוא היה כשליח ציבור ש’עובר לפני התיבה’.
“ויעבור ה’ על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם” (גמרא ראש השנה י”ז:)
מהו ‘סדר התפילה’ שלמד משה רבינו? בפשט הכתובים משמע י”ג מידות (ולכן אנו מזכירים אותם בתעניות, בסליחות וביום הכיפורים). החידוש שלנו יראה, ש’סדר התפילה’ הוא הבאת ‘אורו של הקב”ה’ אל העולם הזה, דרך מצוות בניין מקדש וזוהי ה’טלית’ המיוחדת שבה התעטף הקב”ה, ואלו הם ‘קרני ההוד’ שעימם ירד משה.
לסעודה שלישית – הוד והדר במקדש
אם כן, עלינו להוכיח כיצד נמחלו עוונות עם ישראל ביום הכיפורים בזכות מצוות בניין המקדש.
למדנו כבר שבי’ בתשרי נמחלו עוונות העם ולכן נקבע יום זה לדורות להיות ‘יום הכיפורים’. כמו כן למדנו שביום זה ניתנה מצוות בניין המקדש. עתה נחבר את יום הסליחה לבניין המקדש, דרך ה’סוד הגדול’ שלימד הקב”ה את משה – ‘בכל פעם שתעשו לפני כסדר הזה אני מוחל לכם’. מהו ‘הסדר הזה’ ואיך זה עובד?
הגמרא מתארת שהקב”ה התעטף ב’טלית’, מהי הטלית, את זאת לומד המדרש מתוך המזמור ‘ברכי נפשי’: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’, ה’ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:. עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (תהילים ק”ד)
“ר’ שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה: מהיכן נבראת האורה? אמר לו: מלמד שנתעטף בה הקב”ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. שנאמר: ‘עוטה אור כשלמה’ … רבי ברכיה בשם ר’ יצחק אמר ממקום בית המקדש נבראת האורה הה”ד (יחזקאל מג) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים ואין כבודו אלא בהמ”ק שנאמר: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו” (בראשית רבה ג, ד)
אם כן המדרשים מלמדים אותנו: הנכם רוצים שהקב”ה ימחל לכם, עשו כסדר הזה – התעטפו כמו שהתעטף הקב”ה – באור היוצא מתוך בית המקדש!
וכך מובא במדרש הבא:
“לדוד ה’ אורי וישעי ממי אירא. וירא אלקים את האור כי טוב. … כשברא הקב”ה את עולמו אמר אין כל בריה יכולה להשתמש בה, אלא אני. …אמר רבי אבין, נטלו הקב”ה ונתעטף בו כטלית והבריק את העולם מזיוו. דכתיב, (תהלים קד, ב) עוטה אור כשלמה. אמר דוד לפני הקב”ה, רבונו של עולם ואימתי הוא בא. אמר לו, כשיגיע הקץ ותבנה ירושלים ואני מביא אותו האור. שנאמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך” (מדרש תהילים כ”ז)
מכאן נבין מדוע המשך המזמור לדוד ה’ אורי וישעי (אותו אנו אומרים בארבעים הימים בין ר”ח אלול ליום הכיפורים) מדבר על בית המקדש:
- “אחת שאלתי – חדא בעיתי (=אחד ביקשתי) מן קדם ה’ (=מלפני ה’) .. אתבע דאתב (=אבקש לישב) בבית מקדשא של ה’ כל יומי חיי ” (תרגום יהונתן שם)
- “כי יצפנני בסכה – בטוח אני שיצפנני בבית מקדשו” (רש”י)
דוד המלך ביקש, אך לא זכה. את החזרת האור לעולם עשה שלמה בנו שזכה ב’הוד מלכות’. וַיְגַדֵּל ה’ אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל” (דברי הימים, א’, כ”ט)
גם אנחנו יכולים להחזיר את ה’אור’ לעולם. כפי שביקש והתחנן משה רבינו, כפי שעשו דוד ושלמה המלכים. בכל שנה שאנו אומרים ‘לדוד ה’ אורי וישעי’ אנחנו מזכירים לעצמנו שצריך להדליק את הניצוץ הראשון של האור והתיקון השלם יבוא ביום הכיפורים בעבודת הכהן הגדול לפני ולפנים בבית המקדש אשר שם “הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ”
שנזכה לבנות תת ‘בית המקדש אורו של עולם’ (עפ”י בבא בתרא ד.) במהרה
בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה’ אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים ” (דברים י’)
בפרשיות הללו מרחיב משה מאוד בתיאור מעמד הר סיני מחד וחטא העגל מאידך. בנוסף לתיאורים שאנו מכירים מספר שמות, מוסיף משה פרטים נוספים. אחד מהם זהו הציווי לעשות ‘ארון עץ’. על איזה ארון מדובר?
לליל שבת – כמה ארונות היו?
על פי הפסוקים שהבנו לעיל, משה רבינו מצווה להכין ‘ארון עץ’ בו יניח את לוחות הברית. האם זהו הציווי המפורסם מפרשת תרומה להכין את ארון הברית או שמא זהו ארון נוסף? דבר שנוי במחלוקת בגמרא ובראשונים:
“תני רבי יהודה בן אלעאי שני ארונות היו עם ישראל במדבר. אחד שהיתה תורה נתונה בתוכו היה נתון באהל מועד שנאמר, (במדבר יד) “וארון ברית ה’ ומשה לא משו מקרב המחנה” והשני שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן…. פעמים היה מתראה עמהם במלחמה.
ורבנן אמרי, ארון אחד היה, פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה'” (ירושלמי שקלים פרק ו’, הלכה ה’)
א. שיטת רבי יהודה בן אלעאי – היו שני ארונות.
ארון אחד בנה משה – ארון עץ. בו היתה ‘התורה’ (לא ברור האם הכוונה לספר התורה שכתב משה רבינו או ללוחות השניים). ארון זה היה תמיד בקודש הקדשים, למעט במלחמה בפלישתים.
ארון שני, נוסף, בנה בצלאל – ארון מצופה זהב מבית ומחוץ. בו היו ‘שברי לוחות’. והוא היה יוצא עימם למחנה.
ב. שיטת חכמים – היה רק ארון אחד.
גם ‘ארון העץ’ שבנה משה הוא ארון הברית של בצלאל. בזמן המסעות, ובמלחמה, היו מוציאים את הארון. הם יתרצו את שני הפסוקים הסותרים על פי הבבלי:
“אבא חנן אמר משום רבי אלעזר: כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים? הא כיצד כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום” (יומא ג:)
ג. שיטת ביניים היא שיטת הרמב”ן – ארון עץ זמני שנגנז עד שהכינו את ארון הברית:
“ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם, וכן באגדה אבל דברי יחיד הם…ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח:, ב”ב יד:, מנחות צט) אינו כן, אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד….
אבל הארון הזה של משה, כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה – וזהו הנכון על דעת רבותינו” (רמב”ן, דברים י )
לדעת הרמב”ן (בניגוד לרש”י שם) היה רק ארון אחד. כך משמע בכל מקום בתלמוד הבבלי. שהרי אם היו שניים, היכן יניחו את השני במשך השהות במדבר? והרי גם שלמה הכניס לקודש הקדשים רק ארון אחד!
הארון שמתואר בפסוק הוא ארון זמני, עד בניין המשכן. לאחר שנבנה ארונו של בצלאל, נגנז הארון הזמני.
לסעודת שבת – האם הוציאו את ארון הברית למלחמות?
מתוך המחלוקת בגמרא בירושלמי לעיל, משמע שארון הברית יצא למלחמה. לפי השיטה שהיו שני ארונות אחד יועד למלחמה. אך לפי השיטה שהיה רק ארון אחד, כפי שאנו רגילים, היו יצא רק בימי עלי, ולכן העם התפלא ופחד מאוד, שכן הוא עולם לא ראה לפני זה את הארון:
“אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה”. מילייא דלא חמון מימיהון(=דבר שלא ראו מימיהם) ” (ירושלמי שקלים כד)
שאלה זו עולה גם מתוך פסוקים אחרים בתנ”ך:
– “נקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים .. וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה .. וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ” (במדבר לא) – מהם כלי הקודש בפסוק?
– וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה” (במדבר י’) – משמע שהארון יוצא מקודש הקדשים.
– “וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה” (במדבר י”ד) – משמע הארון לא יוצא מן המחנה.
הנצי”ב עושה סדר בדברים:
” משנגנז לא קתני אלא משניטל. תנן כמאן דאמר ארון גלה לבבל – דתניא רבי אליעזר אומר: ארון גלה לבבל שנאמר ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויבאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה’. רבי שמעון בן יוחאי: אומר ארון גלה לבבל שנאמר לא יותר דבר אמר ה’ אלו עשרת הדברות שבו.
רבי יהודה (בן לקיש) אומר ארון במקומו נגנז שנאמר ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה” (יומא נ”ג:)
“הנה דעת ריב”ל מבואר שהארון שהיה בו שברי לוחות שהלך לפני העם. הוא הלך גם למלחמה בימי פינחס ועל כך כתיב ‘וכלי הקודש’ (שיצאו למלחמה במדין) וכך היה לדורות. ומפרש הא דכתיב בפ’ מלחמה כי ה’ אלהיכם ההולך עמכם ותנן במס’ סוטה זה מחנה הארון. היינו הארון ממש והוא שבו שברי לוחות. אבל דעת חכמים לא נתבאר עדיין היאך מפרשי קראי.. ובימי עלי יצא שלא כדת. מבואר שלא יצא ארון כלל במלחמה. והא דכתיב במדין וכלי הקודש היינו בגדי כהונה. והא דכתיב כי ה’ אלהיכם ההולך עמכם. היינו כמבואר בתוספתא שם זה השם המונח בארון. ולכאורה קשה לחכמים למאי מפרשי וארון ברית ה’ שהי’ בו שברי לוחות. ולא אמרו שהיו בו הלוחות השניות אבל כד דייקת גם בריב”ל שאמר זה שהי’ עמהם במחנה הי’ בו ס”ת שנא’ וארון ברית ה’ לא משו וגו’. מנין לו שהי’ בו ס”ת. אלא ברור לחז”ל שלא נקרא ארון ברית ה’ לוחות השניות. שהרי לא נכרת ברית עליהם מחדש” ( העמק דבר על במדבר י’)
סיכום:
- לשיטת ריב”ל היו שני ארונות. אחד עם לוחות ראשונים, שבורים. הוא יצא לפני המחנה. וזאת כוונת הפסוקים – ‘כלי הקודש’. וכן כוונת ‘ה’ אלוקיכם הולך לפניכם’. לעומת זאת הארון ובו ספר התורה, לא יצא מקודש הקדשים. לשיטת ה’עמק דבר’. את הלוחות השניים, לא ברור היכן הניחו, אך בכל מקרה הוא לא נקרא ארון הברית, כיוון שלא נכרתה ברית על הלוחות השניים.
- לשיטת חכמים – היה רק ארון אחד. מעולם לא הוציאו אותו מחוץ לקודש הקדשים, גם לא למלחמה. הפסוקים המתארים את ‘כלי הקודש’ במלחמה, כוונתם לציץ ובגדי הכהונה. למעט פעם יחידה שהוצא הארון בימי עלי, ועל כך נענשו.
לסעודה שלישית – שלמה המלך מכין ארון נוסף (ענקי)
בנוסף לארון שהכין או ללא הכין משה, ישנו מדרש פלאי המתאר ארון ברית נוסף שהכין שלמה המלך:
“שאו שערים ראשיכם. שלמה אמר הפסוק הזה. בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים עשה ארון של י’ אמות כיון שהגיע לפתח בית המקדש היה הפתח של י’ אמות והארון של י’ אמות ואין עשרה אמות יכולין להכנס בתוך י’ אמות. כיון שבא להכניסו לא היה יכול עמד שלמה והיה מתבייש ולא היה יודע מה לעשות. התחיל להתפלל לפני הקב”ה. מה עשה שלמה ארז”ל הלך והביא ארונו של דוד ואמר: ‘ה’ אלהים אל תשב פני משיחך. אמר רבי ברכיה בשם ר’ חלבו: באותה שעה חיה דוד, שנאמר: ה’ העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור. והיה שלמה אומר רבון העולמים עשה בזכותו של זה שנאמר: זכרה לחסדי דויד עבדך, מיד נענה.” (שמות רבה ח, א וכך גם בתנחומא וארא)
מדרש זה דומה לסיפור דומה שמובא במקומות רבים בגמרא. שם משמע שהסיבה לאי פתיחת השערים היתה גאוותו של שלמה המלך שאמר ‘ויבוא מלך הכבוד’. כביכול הוא עצמו. אך המדרש מביא כמה דברים מוזרים. נפרק את המדרש לחלקים:
א. שלמה המלך מכין ארון רב מימדים. ברוחב עשר אמות. (כחמישה מטרים, במקום שתיים וחצי אמה שהיו במשכן)
ב. הארון ברוחב עשר, אינו נכנס בשער קודש הקדשים שרוחבו עשר אמות.
ג. שלמה מלך נזקק להזכיר את דוד המלך (זכרה לחסדי דוד עבדך)\ להביא את ארונו של אביו (אל תשב פני משיחך)\ ויש אומרים אף להביא את אביו (העלית משאול נפשי)
ד. רק אז נפתחים השערים והארון מצליח להכנס.
מדרש מופלא ודאי שאי אפשר להבינו כפשוטו, כפי שאומר ה’שם משמואל’:
“וצריך לומר שהליטו במאמר הזה דבר חכמה הנאמרת ברמזים. דהנה להיות שישב אלקים את האדם על הארץ הוא דבר המפליא, וכמו שאמר שלמה המלך ע”ה בתפלתו (מלכים א’ ח’), והוא בלתי אפשר כי אם ע”י הכנעה יתירה, וכמאמר הכתוב (ישעי’ נ”ז) אני את דכא, וכמו שביאר מהר”ל זצללה”ה מפני שהתחתונים הם עלולים ביותר לכן מתדבק בהם העילה, וע”כ הנדכא והעני והשפל בעיני עצמו ביותר הוא כלי להשראת השכינה ביותר. כדאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [על טעם פרה] ממני דייקא, כי אי אפשר לידע טעם פרה לגודל מעלתה רק מי שהוא שפל וענו מאד, וע”כ משה שהי’ ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה אמר לו השי”ת לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה ” (שם משמואל וארא – תרע”ב)
האדמו”ר מסוכטשוב מבאר שהעיקר בכל הסיפור הוא שבזכות העוונה אנו זוכים לגילוי השכינה לחכמה. בספר ‘עזרת כהנים’ הוא מסכם את השאלה באופן פשוט. כיצד לא ידע שלמה החכם מכל אדם שעשר אמות לא יכנסו בעשר אמות? וכך הוא מתרץ:
“והרי ידוע דכל מה שבנה שלמה במלאכת הבניין, לא מליבו עשה, רק הכל על פי המגילה שמסר לו דוד אביו, מה שקיבל משמואל הרואה רבו” …. ואם כן אין עליו שום קושיא למה עשה ארון עשר אמות וגם הפתח עשה עשר אמות, דהא כן ראה כתוב במגילה…אבל כוונת ה’ יתברך היה להראות בזה שמחל לדוד אביו” (עזרת כהנים, עמוד רפ”ג)
ה’עזרת כהנים’ מתרץ, שלשלמה המלך לא היה שיקול דעת בבניית המקדש. הוא עשה ‘הכל בכתב מעת ה’, על פי מגילת המקדש שמסר לו דוד אביו. (ולכן היה צריך להביאו). לכן גם אם בשכל זה היה נראה ‘לא הגיוני’, כך הוא צווה וכך יעשה. ודווקא הבושה שנגרמה לו, היא הביאה את התוצאה- הורדת אש מן השמים בשמן הכנסת הארון.
מכל הנ”ל למדנו, שכאשר אנו ניגשים לעסוק במקדש, גם אם הדברים לא תמיד נראים לנו הגיוניים וברורים, לקב”ה יש כוונה נסתרת: ‘דבר חכמה הנאמרת ברמזים’. ולנו נשאר רק לנבות ולהבין. ואם לא נבין , כבר אמר החכם מכל אדם: ‘אחכמה והיא רחוקה ממני’. אם שלמה המלך למד פרק בענווה בהבנת גדלות המקדש. ודאי שאנחנו.
” כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם: וְיָדַעְתָּ כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר: ” (דברים ז’)
פרשת עקב מלמדת אותנו על היחס של הקב”ה אלינו. לרוב הדבר תלוי בראש ובראשונה ביחס שלנו אל הקב”ה ואל מצוותיו, כפי שמתבאר בתחילת הפרשה, ובסופה בפרשת ‘והיה אם שמוע’. אך מעבר לזה בעולם מתרחשים ניסים. פעמים גלויים ופעמים נסתרים.
הניסים לפעמים באים בזכות מעשינו, ולפעמים בזכות אבות, כפי שמעידים פסוקי הפתיחה. במדרש שלפנינו מובא סיפור נס הצלתה של בתו של נחוניא חופר השיחין. בעיון שלנו נראה הסברים שונים בזכות מה זכתה להינצל.
דברים רבה ג’, ג’
” וידעת כי ה’ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן –
מעשה באדם אחד שהיה חופר שיחין לרבים בתו היתה הולכת בדרך ובאת לעבור בנהר ושטפה. באו ואמרו לו לרבי פנחס: ‘כך הגיע לבתו של פלוני’. אמר להם: ‘אי אפשר, כיון שהיה עושה רצונו של הקב”ה במים, אין הקב”ה מאבד את בתו במים’. מיד נפלה צוחה בעיר באתה בתו של פלוני. אמרו רבותינו כיון שאמר ר’ פנחס בן יאיר כך ירד מלאך
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- סיפור מופלא זה מובא במדרש ברצף של מעשים, שהמשותף לכולם הוא אמונת תלמידי החכמים ש’ברכת ה’ היא תעשיר’, ובזכות כך אף הם, הצדיקים, מביאים ברכה לעולם.
- בגרסת הסיפור המובאת כאן, הושמט בעל המעשה. הוא נקרא ‘אדם אחד שהיה חופר שיחין’. ‘פלוני’. שכן, מטרת המדרש היא להעצים את דמותו של פנחס בן יאיר, ולא את חופר השיחין.
- אמנם פנחס בן יאיר דרש לעצמו ‘אי אפשר שהיה עושה רצונו במים, יאבד הקב”ה את ביתו במים’, אך הסיבה המרכזית שמביא המדרש להצלת בת חופר השיחין היא ‘כיוון שאמר רבי פנחס, ירד מלאך והעלה אותה’. צדיק גוזר והקב”ה מקיים.
- בגירסאות אחרות של הסיפור אנו נלמד מי היה חופר השיחין, לאן נפלה הבת ולאן ‘היתה הולכת בדרך’, ומי הצילה. מתוך כך נוכל לבנות את התמונה השלמה, וללמוד על הנהגתו של הקב”ה מחד, ועל כך שדווקא מצוות שנראות פשוטות, או אפילו בזויות, ‘שאנו דשים אותם בעקב’ (על פי רש”י ד”ה והיה עקב תשמעון’), הן המעולות ביותר.
חלק א’: חופר בורות שיחין ומערות
במשנה במסכת שקלים מופיעים הממונים שהיו בבית המקדש. בתוך אלו גם חופרי השיחין לצורך עולי הרגל.
“אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יוֹחָנָן בֶּן פִּנְחָס עַל הַחוֹתָמוֹת, אֲחִיָּה עַל הַנְּסָכִים, מַתִּתְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּיָסוֹת, פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין. פְּתַחְיָה, זֶה מָרְדְּכָי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה. שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בֶּן אֲחִיָּה עַל חוֹלֵי מֵעַיִם, נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין, גְּבִינֵי כָּרוֹז, בֶּן גֶּבֶר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים, בֶּן בֵּבָי עַל הַפָּקִיעַ, בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל, הֻגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר, בֵּית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, אֶלְעָזָר עַל הַפָּרוֹכוֹת, וּפִנְחָס עַל הַמַּלְבּוּשׁ” (שקלים פרק ה’ ,א’)
אם כן, תפקיד זה חשוב ומכובד. ואם נאמר ששמות הממונים הם על שם אותם אלו שהשאירו את חותמם (כגון פנחס, שזכה אף ללשכה על שמו), נוכל להבין שנחוניא המדובר היה אחד מחופרי השיחין הראשיים. זאת ניתן ללמוד משלושה מקורות נוספים.
מקור א: “אמר ר’ יהודה: מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין שהאשה שותה ושונה, וקיבלנו עדותו בשני אנשים אבל לא באיש אחד ” (סוטה י”ח:)
מקור ב: “נחוניא חופר שיחין- שהיה חופר שיחין ומערות והוה ידע האי דין כיף מקורר מיא והאי דין כיף אית ביה שרברובי ועד היכין שרברובותיה מטייה” (ירושלמי שקלים כ”א:)
מקור ג: “תנו רבנן: חפר ופתח ומסר לרבים פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב. וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים. וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו .הלכה זו ותו לא?! אלא אימא אף הלכה זו” (בבא קמא נ.)
מן המקור הראשון אנו רואים שנחוניא היה מבאי בית המקדש באופן קבוע, ואף קבעו הלכה על פי עדותו מן המתרחש במקדש. (הגמרא שם דנה האם אישה יכולה לשתות פעמיים ממי סוטה. נחוניא העיד, שאישה יכולה לשתות אם היא נבדקת משני בעלים. כגון שהראשון נפטר). מן המקור השני ניתן ללמוד שלנחוניא היתה גם מומחיות באופן חפירת הבורות, ומציאת מים ראויים לשתיה, ואם נמצאו מים ‘משורבבים’- עכורים, עד היכן יש לחפור כדי לרפאותם. במקור השלישי משבחים חכמים את בקיאותו בהלכות היזק. שכן לצד התועלת הגדולה בחפירת הבור, ישנה גם סכנה לציבור.
גירסה אחרת של הסיפור מלמדת פרטים נוספים על נחוניא:
“תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין, שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: “שלום.” שניה אמר להם: “שלום.” שלישית אמר להם: “עלתה.” אמר לה (נחוניא חופר שיחין): “בִּתי, מי העלך?” אמרה לו: “זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו (לרבי חנינא בן דוסא): “נביא אתה?” אמר להם: “לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו– יכשל בו זרעו?!…” (יבמות קכא.)
בסיפור כאן הבדלים רבים מן הנאמר במדרש. כאן נאמר שנפלה לבור הגדול, בור ידוע. המתפלל הוא רבי חנינא בן דוסא ולא פנחס בן יאיר. בסיפור מובאת הדרגה, פעם ראשונה, שניה ושלישית. המלמדת על בטחונו של רבי חנינא בהצלתה, אך לא פחות מכך בהירתמות בני העיר להצלתה. ומי הצילה היה איל שמונהג על ידי ‘זקן אחד’ ולא מלאך.
מעבר לכך נחוניא חופר שיחין מוכנה כאן בתואר ‘צדיק’. וכל כך למה? שהוא מתעסק בדבר מצווה. גמרא דומה מביאה גירסה קצת אחרת: “דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?! ” (בבא קמא דף נ.). ונראה שניתן לחבר את שתי המעלות הללו יחד להבנת דמותו של חופר השיחין.
נחוניא הוא איש של מעשים. מעשים שאותו עצמו לפעמים מצערים (פיזית) או שהוא ‘מצטער בו’, כלומר מוסר עליו את הנפש. זאת לא לטובת עצמו אלא כדי ‘שיהיו מים מצויין לעולי הרגלים’. במיוחד חנינא בן דוסא מכיר במעלת אנשי המעשה שעליו נאמר: ‘מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה’.(משנה סוטה פרק ט’). מי שמצילו הוא ‘זקן’ המרמז לאברהם איש החסד. יחד עם ‘זכר של רחלים’ המרמז ליצחק ועבודת הקרבנות. (על פי רש”י). שתי מעלות אלו גלומים בנחוניא. איש של גמילות חסדים ואיש של מקדש.
זכויות אלו עמדו לנחוניא. ויחד עם זה שראינו שהוא היה גם ‘איש של הלכה’. הוא עצמו מסמל את שלושת הדברים עליהם עומד העולם.
חלק ב’ – צדיק או חסיד
אם כן, נחוניא הוא איש של מעשים. זאת הוא למד מרבי חנינא בן דוסא שביאר לנו עד כמה חשובה העשייה. כפי שנאמר אף בפרשה: “וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך”.
“רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת” (אבות פרק ג’)
רבי חנינא גדול המתפללים, שהיה בכוח תפילתו להחיות מתים, לא השתמש כאן ב’כוחו’. זאת כיוון שמול איש מעשה, ואפילו בתו של איש מעשה (ואולי נפלה לבור בזמן שעזרה לאביה?), אין צורך בכך. מקור נוסף המביא את סיפור בתו של רבי חנינא מלמד עוד דבר:
” מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להנשא (ביום חופתה) ושטפה נהר. והיו הכל באים אליו ומבקשים לנחמו- ולא קבל תנחומין. נכנס אליו רבי פנחס בן יאיר ורצה לנחמו- ולא קבל תנחומין. אמר להם: “זהו החסיד שלכם?” (שהוא מבעט ביסורין ואינו רוצה להתנחם?) אמרו לו: “רבי, כך וכך ארע לו!” אמר (רבי פנחס בן יאיר): “אפשר שהיה מכבד את בוראו במים, והוא מקפחו במים?” – מיד נפלה הברה (יצא קול) בעיר: ‘באת בתו של אותו האיש!’ יש אומרים, שנאחזה בענף עץ שנזדמן לה בנס ונצלה; ויש אומרים מלאך ירד כדמות רבי פנחס בן יאיר, והצילה: [ירושלמי שקלים, כב. (בתרגום מארמית):]
כאן מוגדר חופר השיחין כחסיד. כאן מעשיו של נחוניא מוגדרים כ’מכבד את בוראו’. עצם זה שהוא דואג לעולי הרגל, הוא מכבד לא רק את העולים, אלא ‘מכבד את הקב”ה’. החסד בניגוד לצדיקות מבטא אדם שכל כולו רוצה להיטיב. רצון פנימי. מכבד את בוראו. הוא מרגיש שלכך הוא נברא.
” החסד וההטבה הם משאת נפשו… משרה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו שהוא דבר יותר נשגב ומרומם… מהפעולות” (אורות הקודש, פרק ג’)
חלק ג’ – לא עם הארץ חסיד
בניגוד לכל מה שראינו עכשיו מגיע מקור נוסף המציג את חופר השיחין (ולאו דווקא את נחוניא, כיוון שמדובר בדורו של ריב”ז ובתקופה אחרת) באור אחר לגמרי. כאן הוא מצטייר כאדם פשוט, כמעט ‘עם הארץ’ בטענותיו.
“ברוך שמעון סיכנא איש עיצה היה חופר בורות שיחין ומערות בירושלים. אמר לרבי יוחנן בן זכאי: “אני גדול כמוך.” אמר לו: “למה?” אמר לו: “שאני עוסק בצרכי רבים כמוך.” אמר: “אם אדם בא לידך לדין או לשאלה אתה אומר לו שתה מן הבור הזה שמימיו זכין וצונן או אם שאלה לך אשה על נידותה אתה אומר לה טבלי בבור הזה שמימיו מטהרין.” וקרא עליו פסוק זה: “וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע”: (קהלת רבה, ד, יב)
נראה שיש וויכוח בין ריב”ז לבין שמעון החופר מי יותר גדול. טענותיו של חופר השיחין נראות מעט ילדותיות ולא מחוכמות במיוחד. שמעון טוען שכיוון שריב”ז שולח את הפונים אליו להיטהר ולהרפא במי הבורות שהוא חופר, אזי זה העיקר. לא בטוח שהטענות הספיקו לשכנע את ריב”ז, אך הוא למד שיש יתרון גדול באנשי המעשה הפשוטים (והכסילים), שאין בהם רוע, וכל מה שהם יודעים זהו לעשות רק טוב.
מתוך המקורות נראה שחכמינו התייחסו לחופרי הבורות כגדולי הדור. אנשים שמוסרים את נפשם כמזכי הרבים, ומקדשים את כל מרצם וזמנם למען עולי הרגל, מובטחים שלא יאונה להם כל רע.
גדולתם של חופרי השיחין היא דווקא בפשטותם. אנו רגילים להעריך את לומדי התורה ונושאיה, אך אלו כוחם בפיהם. אך מתוך הנ”ל דווקא אנשי המעשה למען הכלל, אלה שנמצאים בבורות ובמערה- ראויים לשבח האמיתי!!
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress