“שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק ” (דברים ט”ז)
כהמשך ישיר למצוות העליה לרגל- המוזכרת בסוף הפרשה הקודמת, אך באותו הפרק בתורה- מופיעה מצות מינוי שופטים ובתי דין. אמנם בתי הדין נמצאים ‘בכל שעריך’, אך כל כוחם של השופטים אשר דנים ב’דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ’ הם למעשה מתוך כוחה של הסנהדרין הגדולה שנמצאת ‘בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ’.
גם דוד המלך ראה את הקשר בין מקום העליה לרגל לבין מקום מושב הסנהדרין. ‘שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ … כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד’ (תהילים קכ”ב), ואף אנו ננסה לברר מדוע מושב הסנהדרין דווקא ‘שמה’?
לליל שבת – מדוע הסנהדרין בירושלים?
פרשתינו מלמדת אותנו שירושלים היא עיר הבירה של עם ישראל, שם מקום בית המשפט הגבוה- הסנהדרין הגדולה, ושם מקום מושבו של המלך. ‘מקדש מלך עיר מלוכה’. לכן הגיוני שבמקום אליו עולים לפחות שלוש פעמים בשנה, ימצאו גם הרשויות השונות.
“נסמכה פרשת שופטים לפרשת רגלים להודיענו שאע”פ שישראל עולין לרגל שלש פעמים בשנה ושם ימצאו הכהנים הלוים ומורי התורה והן יכולין לשאול מהם התורה והמצות ואיך יתנהגו בהם והם יתירו להם כל ספקותיהם, ואעפ”כ מצוה מוטלת עליהם למנות שופטים בכל עיר ועיר” (רבינו בחיי)
א. זה המרכז: ‘רבינו בחיי’ מדגיש שהמקום הטבעי של ה’שופטים’ הוא בירושלים, שם נמצאים ה’גדולים’- הכהנים, הלויים ומורי ההוראה- ובכל זאת, כמעט בדיעבד, יש עניין שתהיה גם סמכות מוניפיצלית בכל עיר ועיר.
“בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך …
כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים. ושואלין לבית דין שבהר הבית, אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו אמרו להן, ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול, ושואלין. …
משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר” (רמב”ם הלכות ממרים, פרק א’)
הרמב”ם מחדד עוד כמה יתרונות במרכז שיפוטי אחד:
ב. לא היתה מחלוקת בישראל. ברגע שאין מרכז אחד, אלא כל ‘בית דין נותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר’, מתרבה המחלוקת בישראל. כפי שלצערינו אנו רואים הים בריבוי הדעות והשיטות בכל דבר. הרמב”ם מחדש שהפסוק ‘על התורה אשר יורוך לא תסור ימין או שמאל’ אינו רק ציווי אלא הבטחה. כאשר הסנהדרין נמצאת שם, מימלא, יצא מצב ש’לא נסור ימין ושמאל’!
ג. מציון תצא תורה- אקטיביזים שיפוטי! תפקיד הסנהדרין, אינו רק ליישב מחלוקות או בעיות. מתוך מקום המקדש גם יוצאת תורה. “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל”
אך האם, מעבר להיגיון הפשוט, נמצא קשר מהותי יותר בין העלייה לרגל והסנהדרין?
(ב’מקדש בפרשה’ בפרשת יתרו, הרחבנו ביתרונות נוספים, שרק שם ניתן לדון דיני נפשות, שרק שם הקב”ה יושב בדין. עיינו שם)
לסעודת שבת – הסנהדרין ‘טבורו של עולם’
את הקשר בין העליה לרגל לבין הסנהדרין אנו מוצאים גם בשיר השירים:
“מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים” (שיר השירים, ז)
הפסוקים מתארים את כבודה של כנסת ישראל. תחילה- ‘מה יפו פעמייך בנעלים’. שבח על עם ישראל שעולים לרגל אל בית המקדש. (‘פעמים’ מלשון רגליים). ובהמשך שבח על ‘שררך’- על השרים והחשובים שיושבים כמו סהר, בחצי גורן, הם הסנהדרין הגדולה.
“מה יפו פעמיך – שיעלו ישראל מכל מקום . שררך – סנהדרי גדולה כחצי גורן עגולה” (אבן עזרא שם).
(ובהערת אגב, מתוך פסוק זה לומד הא”ע שגם לארון היו רגליים, שבארון הברית כתוב,’ ושמת את הטבעות על ארבע פעמותיו’- כלומר על ארבע רגליו!)
המדרש מרחיב את תיאור הסנהדרין ‘כאגן הסהר’:
“שררך אגן הסהר אל יחסר המזג – מְדבֵּר בסנהדרין של ישראל שהיתה נתונה בלשכת הגזית והוא משולה בשרר הזה ולמה נמשלה בשרר? מה השרר הזה נתון באמצע הגוף כך הסנהדרין יושבין באמצעית של בית המקדש. אגן- שמגינה על כל העולם כולו. הסהר – שדומה לסהר שהיו יושבים כחצי גורן עגולה. אל יחסר המזג- שלא היו חסרין אחד משלישתן אל יחסר המזג מי שהוא מוזג כראוי מוזג שלישי של כוס יין ושני חלקים מים . כך היו סנהדרין יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ולא היה אחד מהן נפנה לצרכו ומה היו עושין כשהיה אחד מהם מבקש לצאת היה סופר אם היה שם עשרים ושלשה היה יוצא ואם לאו אינו יוצא” (תנחומא, במדבר ד’)
מה מלמד אותנו המדרש.
- ‘שררך’. הסנהדרין במרכז העולם: תחילה דורש המדרש את המילה ‘שררך’. הן מלשון ‘שררה’, אך גם מלשון ‘שרר’, הוא הרחם. כשם שהרחם נתון במרכז הגוף, כך הסנהדרין במרכז העולם. ביטוי זה מזכיר לנו מדרש אחר. אנו רגילים לומר ש’אבן השתיה’ היא הנמצאת ב’בטבורו של העולם’. קישור בין שני המדרשים יוביל אותנו להבנה מהו ‘הטבור’. ‘מה תינוק זה, כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטיבורו, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם’. (שיר השירים רבה, ז,ז). שני דברים נצרכים לקיום העולם- הסנהדרין והתורה, מחד. ואבן השתיה ועבודת המקדש, מאידך. “יהי רצון א. שיבנה בית והמקדש.. ב. ותן חלקינו בתורתיך”
- ‘אגן הסהר’. הגנה על עם ישראל: המדרש קורא את המילה ‘אגן’ כמו ‘הגן’. ומכאן שאותם שיושבים כמו ‘סהר’ בחצי גורן, הם המגינים על כל עם ישראל.
- אל יחסר המזג. כיצד פועלת ה’שררה’: דבר ראשון, אף שזה לא מופיע במדרש, נראה שיש כאן הוראה לחכמי הסנהדרין להוות ‘דוגמא אישית’. כדי שלא יווצר מצב של ‘מחלוקת בישראל’ צריכים גם השופטים להיות מתונים בדין. נוחי מזג. כמו יין מזוג, לא חזק מידי ולא חלש מידי. בדיוק. מעבר לכך, הם צריכים להיות ‘מזוגים’. תמיד לראות שישנם מספיק חכמים שיושבים בדין. כאן מדגיש המדרש את עניין הרציפות. ניתן לומר שזה המשך של העניין הקודם. כיוון שישיבת הסנהדרין (גם כשהם לא דנים בפועל) היא קיום העולם, אזי אסור שלדבר זה יהיה הפסק.
“אין בית דין של שבעים ואחד צריכין שיהיו יושבין כולן כאחד במקומן שבמקדש אלא בעת שיהו צריכין להתקבץ מתקבצין כולן .. והוא שלא יפחתו מעשרים ושלשה יושבין תמיד כל זמן ישיבתן הוצרך אחד מהן לצאת הרי זה מסתכל בחביריו הנשארים אם ישארו שם עשרים ושלשה יצא ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר” (הלכות סנהדרין, ג)
הרציפות המשפטית מתקיימת, כל השנה שבעה ימים בשבוע, אף בשבת וביום טוב:
“ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל” (סנהדרין פח:)
לסעודה שלישית – הקשר בין הסנהדרין לעם ישראל
ראינו שהסנהדרין הם אחד ה’עמודים’ עליהם עומד העולם. הם הטבור, יושבים במרכז ומשם אף יוצאת תורה לכל ישראל. כשיש מרכז אחד, מאוחד, עם רציפות שלטונית וקשר עם העם (בשבתות ובימים טובים, הם ‘יורדים אל העם’ ובמקום לשבת בלשכת הגזית הם יושבים בהר הבית) ממילא ‘אין מחלוקת בישראל’.
זהו חלומו-חזונו של דוד המלך, עם ישראל כולו עולה לרגל, וששם יושבים ‘כסאות למשפט’:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה’ נֵלֵךְ:
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:
שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה’:
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכ”ב)
אך ה’תפארת שלמה’ מעלה קושי מתוך המזמור, ומבאר את הרצף של הפסוקים:
“ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה’ כי שם ישבו כסאות למשפט – הסתירה מיניה וביה. מעיקרא קאמר שעלו השבטים להודות לשם ה’ ואח”כ קאמר מיד כי שמה ישבו כסאות למשפט וגו’ אם כן עלו למשפט. ועוד וכי עליית השבטים הי’ בשנה ג’ פעמים למשפט וכי מי שלא הי’ לו משפט לא עלה לרגל?
השאלה: מצד אחד כתוב שהם עולים ‘להודות לה’. משמע בשמחה וטוב לבב. אך מיד אח”כ כתוב ששם מקום המשפט. המאופיין בבעלי דין ומריבה?
והתירוץ הוא עפ”י מה שכתוב ושפטו העדה והצילו העדה סנהדרין ההורגת כו’, נקראת חובלנית (מכות ז, ע”א) ור”ט ור”ע אמרו אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. עפ”י מה שכתוב ‘ וישב בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול שהי’ לו להתפלל’. וכן מצינו באליהו שלא נתגלה לר”י בן לוי עבור שבגבולו נהרג איש אחד שהי’ לו להתפלל על דבר זה. ולזה לא היו זזים השבעים ואחד זקנים מלשכת הגזית וכי היו דנים דיני נפשות בכל יום אדרבא אחת לשבעים שנה היו דנים רק שהיו מתפללים על כל ישראל שלא יארע להם שום תקלה. ולזה היו קרוב לע”ב רמז על מדת חסד. וזה הכוונה (מכילתא פר’ יתרו) למה נסמכה פ’ דינין לפ’ המזבח לומר שתשים הסנהדרין אצל המזבח כי המזבח ג”כ מטיל שלום …שעיקר קביעת השופט להתפלל שיהי’ שלום בעולם. … והעיקר להתפלל שלא יהי’ שום מחלוקת בישראל רק שלום על ישראל ושלוה אמן.
הסבר התשובה:
התפארת שלמה מביא, שתפקיד הסנהדרין הוא לא רק ‘ושפטו העדה’, אלא בעיקר ‘והצילו העדה’. ואכן כמעט ולא נידון אדם למיתה בלשכת הגזית (שזהו המקום היחיד שאפשר לדון דיני נפשןת). אך לא בגלל שהגיע רוצח’ והם הם מצאו לו זכות, אלא כיוון שתפקיד הסנהדרין הוא לדאוג שלא יהיה מצב שכזה שצריכים לדון בו. (ולכן הכה”ג ‘אשם’ במקרה של הריגה בשוגג, ולכן לא נגלה אליהו לריב”ל כיוון שלא הגן על דורו)
דבר זה נרמז במספר חברי הסנהדרין, שבעים ואחת ועד הקב”ה שיושב עימם בדין. סה”כ ע”ב שרומז על מידת החסד של הקב”ה. (ולמה ע”ב הוא חסד? ע”ב הוא מספר השעות שבהם נברא העולם. ו’עולם חסד יבנה’).
ומסכם התפארת שלמה:
ולזה עולה הפירוש לנכון ‘ששם עלו שבטים להודות לשם ה’ .היינו שלא עלו למשפט רק להודות. כי שמה ישבו כסאות למשפט שאלו שלום ירושלים. שעיקר ישיבתם היה על הכוונה הנ”ל להתפלל שיהיה שלום בעולם. וזה שאלו שלום ירושלים. … לא כן הדיין המצפה שיהיה מחלוקת בישראל ויהיה לו שכר דיינות ופסקים אזי אין אלקים נצב עמהם. כי ה’ שלום שמו והם מבקשים שיהיה מחלוקת בישראל. לכן לפי סברתם בדיניהם סוברים כי האמת כן הוא, אך האמת אינו כן .פן פסקו שהנתבע פטור ואליבא דאמת הוא חייב ויכול להיות שהמשפט אינו צדק. (תפארת שלמה על התורה – מגלת רות}
” כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ ” (דברים י”ב)
לפני הכל:
פרשתינו היא דוגמא מצויינת, לפער בין חיי התורה שאנו חיים היום לבין המציאות אותה מכתיבה התורה. בפרשה: פרשת מינוי שופטים וסנהדרין, מצוות הנבואה, פרשת המלך, פרשת ערי מקלט,מצוות הלוי, מתנות כהונה, דיני מלחמת מצווה ומלחמת רשות והלכות עגלה ערופה.
המשותף לכל המצוות הללו הוא, מצד אחד, הפן הציבורי ואחריות המנהיגים. אך יתרה מכך, יש כאן התוויה לחיים אחרים לגמרי. כפי שאומר הרב קוק:
|
ננסה להבין את דבריו.
הרב קוק אומר שאם אנחנו מתרחקים מ’הכרת הרזים’, לא נוכל להבין את מעלתה וקדושתה של הארץ. ועוד: אם נתנכר ‘אל עומק החיים האלוקיים’ אזי כל היהדות הופכת לדבר טפל ופרקטי שלא חודר אל הנשמה.
מהם ‘הרזים’ ו’עומק החיים האלוקיים’? בדיוק הרשימה שמופיעה בפרשה! ישנם דברים שהם מעבר לצד ההלכתי, פרקטי, יבש של המצוות. ישנם דברים שהם מעבר למצווה, הם מהות. מציאות אחרת.
מי שחושב שה’יהדות’ מסתכמת באוסף של מצוות- מה מותר ומה אסור- ולא מבין שישנה רמה אחרת: עולם עם מקדש, עם סנהדרין, עם מלך ועם נביאים, מפספס את עיקר עולם התורה!
ואז מה שקורה זה: שהאדם אוהב את הגלות (כי אפשר להיות יהודי טוב, גם בחוץ לארץ..), הוא איננו שואף לגאולה, לנבואה או למקדש או לישועה בכלל (כי הוא לא מבין ש’הארץ וההמלכה הם עומק היהדות) ומסכם הרב קוק, שמי שכך חושב ‘דבר זה מעיד על חסרון-ההבנה’ וששיטה זו היא מעטת הלשד ‘.
אמנם הרב קוק מדגיש, שאין לזלזל במי שלא מבין או לא דורש ‘את הרזים ואת השפעתם הגדולה על רוח האומה’- כל עוד זה בא מתוך יראת שמים. אך מי שמנסה למנוע ולשלול את עיקר עולם התורה ‘ חייבים ללחום אתו, בעצה ובתבונה, בקדושה ובגבורה’.
יהי רצון שנזכה להבין ולחיות על פי המציאות הזו!
“כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ”
פרשת ערי מקלט היא אחת הפרשות המבוארות ביותר בתורה. הציווי מופיע גם בפרשת משפטים בהרחבה בפרשת מסעי, בפרשת ואתחנן מופיעה הבדלת הערים ושוב בפרשתינו. ולמרות זאת ישנם הרבה שאלות בנושא ונתמקד בחלקם בקיצור:
ליל שבת (הלכה)
מדוע גולים לעיר מקלט? בפרשת משפטים מובא בפרשת מסעי נאמר “ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיו לכם הערים למקלט מגואל“ – כלומר, לכאורה, כל סיבת הגלות, או ליתר דיוק הבריחה אל עיר המקלט היא הגנה מפני גואל הדם שרוצה לנקום את מות קרובו. כך גם במשנה: “רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם – רבי יוסי הגלילי אומר מצווה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם, רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבים עליו (אם הרגו אותו)”. אך מעיון בדברים נראה שיש סיבות נוספות לגלות הרוצח. אך איך זה מסתדר עם העובדה ש: נאמר “בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול”, וכי מובטחים אנו ש”חום לבבו” של גואל הדם מפסיק במות הכהן הגדול ? ומה עם הכה”ג מת, יום אחרי שגלה? ומה תגידו על המשנה הבאה:”שכהן גדול שהרג, אדם שהרג כה”ג או אדם שנגמר דינו בלא כה”ג – גולים ואינם יוצאים מעיר המקלט לעולם – “שם תהא דירתו, שם תהיה מיתתו” אך המעניין מכל – “שם תהא קבורתו” ?!
אז מה הסיבה האמיתית לגלות?
סעודת שבת (מחשבה)
בפסוקים לעיל, אנו רואים שהרוצח נשאר בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול. מה הקשר? על פי האברבנאל, שכאשר גואל הדם רואה שגדול הדור, הכה”ג, מת – הוא נרגע ומבין שאם הוא מת, כך דרך הארץ וסוף כל אדם למות. אפשר להסביר את תירוץ זה בשני אופנים. ההסבר הפשוט, שסוף גם הרוצח למות אך נראה שהנחמה היא גם בזה שבסופו של דבר קרובו הלך בדרך כל הארץ.
רש”י מביא שני הסברים: “הכהן הגדול בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני הכהן הגדול” – לפי טעם זה הרוצח הוא זה שאינו ראוי ולכן צריך לגלות, אך ברגע שמת הכהן הגדול שוב “מתאזן” המצב והוא יכול לצאת מעיר מקלטו. לטעם השני, נראה שהחסרון הוא בכהן גדול – “לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו“. במשנה מובא “שאמותיהם של כהנים גדולים מספקות לרוצחים מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו“. על כך שואלת הגמ’ וכי אם היו מתפללים האם תפילתם היתה מתקבלת והרי זו קללת חינם? אלא שמתרצת הגמ’ “שהיה להם (לכהנים הגדולים) לבקש רחמים על דורם ולא בקשו”.
מתוך פרשתינו ומקורות רבים נוספים אנו יודעים שיש לכהנים גם תפקיד חינוכי. אחריות הכהן הגדול כ”ראש המחנכים” מתבטאת ביותר מ”סתם” ‘שהיה לו להתפלל שלא תארע תקלה’ אלא שהוא היה צריך בפועל לחנך שדבר כזה לא יקרה. ולכן “תלמיד שגלה מגלין רבו עימו.
ולכן, על פי תירוצו השני של רשי- הסיבה שכל הרוצחים מתפללים על הכהן הגדול שימות, זאת כיוון שהוא אשם בכך שהם שם!
איך עדיין נשאל- כיצד אפשר להתפלל ולחנך- הרי זה רוצח בשגגה?
סעודה שלישית (מעשה)
אז מהי בדיוק השגגה עליה אנו מדברים?( שימו לב, כמה פסוקים בתורה מוקדשים להסברת ‘השגגה’ – “בפתע”, “בלא איבה”, “בלא צדיה”, “והוא לא אויב לו” “בלא ראות”, “לא מבקש רעתו”, אשר לא צדה”, “בבלי דעת” “והוא לא שונא לו מתמול שלשום”. . .).
שימו לב למקורות הבאים:
א. משל הקדמוני (מופיע ברש”י וגמרא): “מעשה בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג במזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, (ולכן) זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב”ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג מזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות נמצא זה שהרג בשוגג – גולה, וזה שהרג במזיד – נהרג”.
ב. מספר ערי המקלט: “את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען”. חלוקת ערי המקלט בין עבר הירדן המזרחי למערבי אינה פרופרציונלית. מדוע בעבר הירדן, שם נמצאים תשעה וחצי השבטים ישנם רק שלושה ערי מקלט ואילו גם לשניים וחצי השבטים האחרים יש ג’ ערים. מתרצת הגמרא: “אמר אביי, בגלעד, שכיחי (=מצויים) רוצחים
מה ראינו כאן? מתוך המקור הראשון למדנו שני דברים חשובים. האחד, זה שהרג בשוגג, הרג פעמיים! יתרה מכך, מדגיש המדרש, כשם שהרוצח במזיד- עונשו מוות. עונש הרוצח במזיד- עונשו גלות!
מן המקור השני עולה קושיה חזקה. מה הקשר בין זה שיש בגלעד הרבה רוצחים, לבין זה שיש הרבה ערי מקלט, הרי מדובר בשגגה?
אלא שצריך להבין אחרת את ה’שוגג’.
המהר”ל מדגיש, שהשוגג, אמנם לא רצה להרוג את זה שלפניו. אך הוא אדם שמזלזל בחיי אדם! אדם כזה יתכן והרוג פעם, או אפילו פעמיים. כי כל התנהגותו היא הפקרות. כאן נכנס תפקידו של הכהן הגדול – לחנך. לחיי קדושה ואחריות על מעשיך. במידה וזה לא הצליח, נשלח ה’רוצח’ אל עיר המקלט, על מנת להתחנך! ולכן עיר שרובה רוצחים אינה קולטת! שם אי אפשר יהיה להתחנך!
(ועכשיו למעשה – קשרו את כל הנ”ל לזהירות בדרכים…לאחריות של כל אחד מאיתנו מצד אחד ולאחריות המנהיגים והמחנכים מאידך.)
לסיכום:
“על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים”. שלושתם משתקפים בכהן הגדול- המחנך הגדול של הדור שנמצא כמעט כל חייו בהר המוריה “שמשם יוצאת הוראה לעולם”. האיש שנמצא בראש העובדים במקדש, והוא העושה את סדר העבודה ביום הגדול והנורא. וכמובן, שהוא כהן מזרעו של אהרן “אוהב שלום ורודף שלום“.
שלושה יסודות אלו נלמדים מתוך פרשת ערי מקלט. אדם שכולו “עסוק בתורה“, עובד את את ה’ בלבב שלם ומעל הכל הינו איש של חסד – הוא ההפך הגמור מאותו אדם שגולה לעיר מקלט.
החידה!
איזה תנאי צריך להיות גם בעיר מקלט, גם בעגלה ערופה וגם בבן סורר ומורה
שבלעדיהם אי אפשר יהיה למצוות את הדין, בכל אחד מן המקרים?
ומה הקשר לדברי התורה של השבוע?
“נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ” (דברים י”ח)
בפרשה מופיע מצוות הנביא. כיצד לדעת האם הוא נביא אמת או שקר, ההבדל בין נביא לקוסמים ולמעוננים וכיוצא בזה. הנבואה אינה קשורה ישירות אל המקדש, אך יונקת את כוחה מעצם מקום השראת השכינה (כלומר, מן המקום עצמו, גם שכאין שם מקדש) וכן ממקום העבודה ומקום הלוחות (וכן מן המקום שבו שוכן הארון, גם אם זה לא בירושלים, כגון המשכן במדבר). ודאי כששני הדברים מתחברים יחד, וכפי שנראה בהמשך מכאן כיוונים.
לליל שבת – וזה שער השמים !
כבר בספר בראשית למדנו על סגולת מקום המקדש, אף לפני שהוקם שם המקדש.
“ועל כן יראו בו מראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ, כאשר אנחנו מאמינים שארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמם מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה’, וכענין שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה במעלת המקום” (תורת האדם לרמב”ן , שער הגמול, קכ”ג)
כלומר, יעקב אבינו הבין שמקום זה, לא רק שמסוגל לתפילה יותר ממקומות אחרים – שכך אנו רגילים להבין את המושג ‘שער השמים’ – אלא גם השפע הרוחני היורד לעולם הוא דרך ‘השער’ המיוחד שיעקב גילה והתפעל.
ראוי להדגיש, שכל זה מתרחש במקום המקדש, עוד בטרם נבנה עליו המקדש. מכאן נוכל ללמוד אף לדורנו, שלא זכינו עדיין בבית המקדש, אך עצם מקום המקדש הוא מקום מיוחד הן לתפילה והן כמקום המסוגל לנבואה.
בשבוע שעבר, שדנו במצוות מעשר שני, הבאנו את דברי ספר החינוך המבאר מדוע יש מצוות ה’מכריחות’ אותנו להגיע לירושלים. הבנה זו, היא השלמה לאותו רעיון, וחשובה בכל פעם שאנו מגיעים לירושלים ולמקום המקדש, כפי שמבארת הגמרא:
“אָמַר רַב, מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּינוֹסָר בִּירוּשָׁלַיִם? שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים, אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת גִּינוֹסָר [בִּירוּשָׁלַיִם], דַּיֵּנוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאִי בְּרַבִּי יַנַּאי, מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים, אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, דַּיֵּנוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָה”
(פסחים ח:)
לא כולנו נגיע לירושלים ומיד נזכה בנבואה. לצורך כך ישנם תנאים נוספים. אך חשוב שבכל פעם שנעלה לירושלים ואל המקדש נזכור את המטרה. איננו באים לכאן כדי להנאות מפירותיה המשובחים, מנופיה או לרחוץ במרחצאותיה. הסיבה היא אחת לספוג מקדושתה.
כל סיבה אחרת שבגינה אעלה לירושלים היא ‘עליה שלא שלמה’. ומהן הסיבות לעלות, דוד המלך מרכז את הכל במזמור אחד (שמתבסס הרבה על המצוות בפרשתנו):
” יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה’: כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה’ אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ” (תהילים קכ”ב)
לסעודת שבת – מיום שחרב המקדש בטלה הנבואה
הנבואה בעוצמתה היתה במשך כל ימי בית המקדש הראשון, עד כדי כך שהגמרא מפרטת נתונים מרשמים ומפתיעים ביותר על הנביאים בתקופת המקדש:
” הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֶלָּא נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה, שֶׁלֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹא נִכְתְּבָה.
נָבִיא; כָּל שֶׁשְּׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ מְפֹרָשׁ – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא מֵאוֹתָהּ הָעִיר; שְׁמוֹ וְלֹא שֵׁם עִירוֹ – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא מִירוּשָׁלַיִם” (מגילה י”ד. \ ט”ו:)
הגמרא מתארת שלעם ישראל היו מהלך הדורות יותר מ – 1,2000,000 נביאים. העובדה שאנו מכירים רק ארבעים ושמונה מתוכם (ושבע נביאות) היא כיוון ש’רק נבואה שנצטרכה לדורות’ זכתה להכנס אל התנ”ך ולהכתב. אך אם נחבר זאת אל הנתון הבא המופיע בגמרא. שכל נביא שלא מצויין מהכין הגיע ‘בידוע שהוא מירושלים’ נראה שירושלים היתה עיר שממנה יצאו אלפי או מאות אלפי נביאים!
לאחר חורבן הבית כל זה פסק:
“אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִיוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים” (בבא בתרא י”ב:)
אך לא רק אם ורבן המקדש פסקה הנבואה, אלא גם בימי בית המקדש השני, לא היתה נבואה במובן שאנו רגילים:
“מַאי דִּכְתִיב, “וְאֶרְצֶה בוֹ וְאֶכָּבֵד” -וְקָרִינָן “וְאִכָּבְדָה”, מַאי שְׁנָא דִמְחֻסָּר הֵ”א? אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן, אָרוֹן, כַּפֹּרֶת, וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
אוּרִים וְתֻמִּים? אָמְרֵי, [אִין], מִהֲוָה הֲווּ, סִיּוּעֵי הוּא דְלָא מְסַיְיעָא: ” (יומא כ”א:)
הגמרא מונה חמישה דברים שלא היו בבית המקדש השני, ולעניין שלנו לא היתה ‘רוח הקודש’ וכן לא שאלו באורים ותומים. על כך שואלת הגמרא, הרי היו אורים ותומים (כלומר, והרי היה לכהן את החושן?), ומתרצת: אכן היה חושן, אך לא נשאלו באורים ותומים.
בעצם השאלה מדוע לא שרתה שכינה בבית המקדש השני הרחבנו בעבר. אנו ניגע מתוך גמרא זאת במדרגות הנבואה, מתוך עיון בדברי ה’אור החיים הקדוש’:
“אנכי ארד עמך מצרימה וגו’ מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז”ל (שמו”ר יב ה) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גילולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר:
ואולי שכוונת דברי ה’ היא על דרך אומרו (תהלים צא טו) עמו אנכי בצרה, שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה, פירוש לשון מיצר וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה, להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף:
אלא שראיתי שאמרו ז”ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (במד”ר ז י) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי ג) ז וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו’, ..
אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה, הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שנו רבותינו (אבות פ”ג מ”ז) כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו שנים ואחד אמרו ז”ל (שם) כי מצויה שכינה, ומצינו (תנחומא סוף תצוה) שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן, ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתה ראו מעשה ה’ וכבוד ה’ מלא המשכן, מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז), ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנה השראת השכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין” (אור החיים על בראשית פרק מו פסוק ד )
ביאור בעמוד הבא.
לסעודה שלישית – מדרגות הנבואה והשכינה, זה תלוי בנו
לפני שנבאר את שאלת ה’אור החיים’, נקשה על הגמרא שהבאנו לעיל. בתוך רשימת הדברים שחסרו בבית המקדש השני היתה גם ‘שכינה’. מה הכוונה שלא היתה שכינה. הרי אנו רגילים לומר שה’ נמצא בכל מקום?
שאלה דומה מביא האור החיים. הוא שואל על הבטחת הקב”ה ש’אנכי ארד עימך’ ליעקב שמכאן משמע שהשכינה ירדה עמהם לגלות. מצד שני, ידוע שמשה היה יוצא מחוץ לעיר במצרים, כיוון שמצרים מלאה עבודת גילולים ואין שם שכינה?
תחילה מתרץ האור החיים שיש הבדל בין העובדה שה’ נמצא איתנו בכל מקום, בבחינת עימו אנכי בצרה, גם בגלות. לבין מקום השראת שכינה. אך בהמשך הוא מביא הסבר אחר. ההסבר יעזור גם לנו להבין את כל החסרונות שהיו בבית המקדש השני.
האור החיים מבאר שאמנם תמיד יש שכינה, אך עוצמתה וגילויה שונה. יש הבדל בין גילוי השכינה שנמצא במשכן ובמקדש לבין השכינה שנמצאת במניין של יהודים או בכל בית כנסת. כך נבין את העובדה שבבית המקדש הראשון היתה נבואה. כשזאת פחתה היתה רוח הקודש ואח”כ, בבית המקדש השני, אפילו זה לא, ורק ‘בת קול’:
“תַנְיָא, מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים אַחֲרוֹנִים – חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִן [הָיוּ] מִשְׁתַּמְשִׁין בְּבַת קוֹ ל ” (יומא ט.)
אם אין נבואה או רוח הקודש לכל הפחות יש שם ‘בת קול’ המדרגה הנמוכה ביותר של נבואה (וראו במורה נבוכים עשר מדרגות בנבואה וסדר קצת שונה).
כך גם נבין את הסתלקות הסנהדרין מן המקדש במקביל להתרחקות השכינה מן מקדש:
“אָמַר רַב יְהוּדָה בַר אִידִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, (וכולהו) מִקְּרָאֵי, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין – מִגְּמָרָא. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה – מִקְּרָאֵי, מִכַּפּוֹרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב [לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב] לְמִפְתָּן, וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, וּמֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, וּמִגַּג לְחוֹמָה, וּמֵחוֹמָה לְעִיר, וּמֵעִיר לְהַר, וּמֵהַר לְמִדְבָּר, וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִמְקוֹמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ה) “אֵלֶךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי”. (ראש השנה ל”א.)
במקביל לנדידת השכינה ולהגדלת הסתר השכינה, גם הסנהדרין עשתה מהלך דומה. תחילת המהלך היה כיוון שרבו אנשים שהתחייבו דיני נפשות והסנהדרין לא יכלה לדון דיני נפשות בלי הסייעתא דשמיא של גילוי השכינה (ראו ברחבה המקדש בפרשה שופטים שנת תשע”ב).
אך מעבר לכך, הסנהדרין למדו מסמיכות פרשת השופטים לפרשת הנביא אצלנו בפרשה. הנביא והשפוט הם המסייעים לנו בקשר העמוק עם הקב”ה – להתחבר.
אך כשירושלים איננה בנויה, היא כבר לא עיר שחוברה לה יחדיו. לכן מיד לאחר שמבקש דוד המלך ש’ירושלים הבנויה תהיה עיר שחוברה לה יחדיו’ הוא מבקש שני דברים נוספים המשלימים את התהליך. ששם עלו שבטים, מצד אחד ומנגד, ‘כי שמה ישבו כסאות למשפט’.
זה החלום של כולנו, והסיבה האמיתית ויחידה לעלות לירושלים. עיר של נביאים, עיר של תלמידי חכמים, ועיר שכולנו יכולים להתדבק בשכינה ולהפוך בעצמנו להיות נביאים וחכמים.
“שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק” (דברים ט”ו)
בעבר כבר דברנו על הקשר בין סוף פרשת ראה, העוסק בעליה לרגל והמקדש, ובין פרשתנו העוסקת בדין ובמשפט, בנבואה ובמלוכה. מצד אחד נושאים אלו קשורים אחד לשני, שהרי המקדש היה המקום ‘ממנו יוצאת הוראה לעולם’, המלכים משכנם בירושלים ו’כל נביא שאין ידוע מהיכן הוא – בידוע שהוא מירושלים’. מצד שני היינו מצפים שבמקום שבו יש אמת ושלום, לא יהיה צורך בדין ובמשפט.
המדרש שלנו מזכיר את המשנה במסכת אבות, המלמדת ש’הדין והאמת והשלום’ הם יסודות העולם, ואנו אף ננסה לברר כיצד אלו מעמידים את העולם וכיצד הם מתבטאים בבית המקדש.
דברים רבה ה’, א’
” אמר רשב”ג: אל תהי מלגלג בדין שהוא אחד משלשה רגלי העולם. למה? ששנו חכמים ‘על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום’. תן דעתך שאם הטיתה את הדין שאת מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו. רבנן אמרי קשה הוא כחו של דין שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד מנין (תהלים פט) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. אמר הקב”ה הואיל וכך עונשו של דין קשה הוו זהירין מנין ממה שקרינו בענין שופטים ושוטרים”
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- המדרש דן ב’דין’ בכמה אופנים.
- תחילה אומר לנו רשב”ג ‘שלא נזלזל בדין’. הפניה כאן, על פי המשך המדרש, מופנת בראש ובראשונה אל השופטים עצמם שלא יטו את הדין מתוך זלזולם, וגם לעם שממנה אותם.
- זאת כיוון שהוא אחד מ’רגלי העולם’. ואם הטית את הדין, זעזעת את העולם. וכאן הוא מצטט את עצמו במסכת אבות, שם נאמר: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.
- חכמים אף מרחיבים את החשיבות של ההקפדה בדין, שכן אין הוא רק ‘רגל’ של העולם, אלא גם רגל של כסא הכבוד. שנאמר ‘צדק ומשפט (הם ) מכון כסאך’. דבר המזכיר לנו מיד את בית המקדש הנקרא אף הוא ‘מכון לשבתך’.
- לסיום, מביא המדרש, שאף הקב”ה עצמו מזהיר אותנו בעניין הדין. בנוסף לדרישה שבכל שעריך, ולא רק במקום שבו ‘מכון כסאך’, תעמיד שופטים ושוטרים.
חלק א’: על אלו דברים עומד העולם?
המדרש שלנו מביא את המשנה האחרונה בפרק א’ במסכת אבות, אך משנה מוכרת יותר היא המשנה :
“שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים ” (אבות פרק א’ משנה ב’)
האם רבן שמעון בן גמליאל חולק על שמעון הצדיק הכהן הגדול? או שמא שניהם אמרו דבר אחד. המהר”ל בפירושו למסכת אבות, מבאר בהרחבה את המשנה שלנו. תחילה נראה את פירושו למשנה ואח”כ את היחס בין שתי המשניות:
“המאמר צריך פירוש למה אמר על אלו דברים העולם עומד עליהם. הנה האדם אשר הש”י ברא אותו יש לו דברים מחולקים, האחד הוא השכל אשר השכל הוא קנין לאדם כמו שאמרו ז”ל (קידושין ל”ב ע”ב) אין זקן אלא שקנה חכמה, והקנין השני הוא האדם בעצמו שהוא חי מדבר, החלק השלישי הוא ממונו שנחשב קנינו, אלו ג’ דברים שייכים לאדם. האחד הוא עצמו, ושני דברים הם קנינו. וימצא האדם לפעמים והוא חסר קנין השכל, ולפעמים הוא חסר קנין הממון, והשנוי הוא באלו דברים כמו שיתבאר וצריך אל עמודים המחזיקים עד שלא יפלו. ועל זה אמר על שלשה העולם עומד, על האמת, שאם שקר גובר בעולם הרי השקר הוא בטול לגמרי אל השכל עד שלא ימצא, והרי הש”י נתן בעולם השכל והוא חלק אחד משלשה חלקי העולם, וכאשר האדם רודף האמת יוצא השכל בעולם כאשר ראוי. ועל הדין עומד החלק השני שהוא קנין לאדם, והש”י נתן לכל אדם קנין ראוי לו ואין האדם ראוי שיהיה נוגע במוכן לחבירו רק מה שהשם יתברך נתן לכל בריה, ואם אין דין יבא בטול לחלק הזה שהוא קנין של אדם ויבא קנין אדם זה שהוא שלו לאדם אחר ואין ראוי זה. ודבר זה אינו מצד המחלוקת…שכל אחד טוען זכותו ואינו מבקש לטעון שקר, רק שכל אחד לפי דעתו הוא זוכה. ואמר שהעולם עומד על השלום, ודבר זה שייך אל האדם עצמו. וזה כי בני אדם שנבראו בעולם נכנסו במחלוקת במה שכל אחד רוצה שיהיה הוא הכל, ולפיכך בני אדם הם מתנגדים בעצמם כאשר הם ביחד והאחד בטול השני בעצמו, ולפיכך אמרו על השלום עומד העולם שלא יבא מחלוקת בין איש לחבירו בעצמו, ודבר זה שלא מצד הממון רק מצד עצמם.
המהר”ל מבאר שלושה דברים אלו הם תיקון האדם בעולם. ה’אמת’ כנגד השכל והמחשבה. והיפוכה ה’שקר’ שהוא חורבן העולם ומיעוט השכל. ה’דין’ כנגד הממון של האדם. שכן לפעמים צריך בירור איזה ממון שייך למי, גם במציאות שאין מחלוקת או שקר, אלא פשוט חוסר ידיעה למי שייך הדבר. (למשל במציאה שנמצאה ברחוב). ה’שלום’ הוא כנגד האדם עצמו (בניגוד לשכל וממון שהם קניינים של האדם). כאן נוצרת המחלוקת הכי קשה. כשכל אדם חושב שהוא צריך לעמוד במרכז ורק בשבילו הכל קיים. עתה ננסה לראות את היחס בין המשניות:
“ומעתה לא יקשה הרי שמעון הצדיק מנה אחרים, כי אותם הם ולפיכך שמעון הצדיק התחיל באלו ג’ דברים, מפני כי על ידי ג’ דברים מעמיד הש”י העולם ואם אין אלו ג’ בטל התחלת העולם, ורשב”ג אומר כי ג’ דברים הם סבה שהעולם עומד על עמדו כאשר ראוי ולא ישתנה מצד עצמו. ובודאי פירש זה נאה ומקובל הוא:” (דרך חיים למהר”ל, פרק א’, י”ח)
תחילה אומר המהר”ל ששמעון הצדיק דיבר על הדברים שהם ‘יסוד העולם’ בלעדיהם אי אפשר היה לברוא עולם. הם תכלית הבריאה – עולם שבו עושים טוב, עולם עם תורה ועולם עם מקדש – עבור זה ראוי היה לברוא את העולם. רשב”ג לעומתו מלמד מהם הדברים כדי לקיים את העולם. אם העולם לא יושתת על אמת, משפט ושלום הוא יתכלה. בנוסף, ניתן לבאר שהמשנה הראושנה היא הנחיה כללית, לכלל וציבור. ואילו משנתו של רשב”ג היא הנחיה לאדם הפרטי. אמנם בהמשך דבריו מקביל המהר”ל בין המשניות:
“ומעתה יש לך להבין, כי אלו ג’ עמודים שזכר שמעון הצדיק דהיינו העבודה אשר זכר שמעון הצדיק, נגד זה זכר רשב”ג הדין. ואז”ל למה נסמכה פ’ משפטים לפ’ מזבח שתשים סנהדרין אצל המזבח, כי אלו ב’ דברים העבודה ודין שניהם הם להקב”ה בפרט, כי כמו שהעבודה אליו כך הדין אל הקב”ה שנאמר (דברים א’) כי המשפט לאלהים ..הרי הדין והמזבח ענין א’. וכנגד התורה שזכר שמעון הצדיק, זכר רשב”ג האמת כי התורה היא בעצמה תורת אמת ואין אמת כמו התורה. וכנגד גמילות חסדים שזכר שמעון הצדיק, זכר רשב”ג השלום בין הבריות והצדקה שהוא גמילות חסדים הוא שלום בעצמו מרבה צדקה מרבה שלום ” (מהר”ל שם)
אם כן ‘דין’ ו’עבודה’ – הם דבר אחד. ומקום המשפט ראוי שיהיה דווקא במקום העבודה (כך לשכת הגזית חייבת להיות סמוכה למזבח) . ה’תורה’ וה’אמת’ חד הם. ‘משה אמת ותורתו אמת’. כך גם גמילות חסדים ושלום משלימים אחד את השני. דברים אלו מתבטאים במיוחד במקדש. בהעדרו כל ה’רגליים’ מקוצצות. דווקא בבית המקדש ‘שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט’. מן המקדש והר המוריה ‘יוצאת תורה והוראה לעולם כולו’. ואף גמילות החסדים והחסד יסודם במקדש.’תומיך ואוריך לאיש חסידך’.
חלק ב’ – הילכו שלושתם יחדיו?
עד עתה ראינו כיצד שש העמודים הללו משלימים ובונים את הקומה השלימה של האדם ושל העולם. הן במקדש, הן ‘בכל שעריך’ ואפילו מעמידים את ‘כסא הכבוד’. בספר ‘מנורת המאור’ (נכתב על רבי יצחק באבוהב לפני כ-800 שנה) הוא מתייחס עליהם קצת אחרת. (ובהערת אגב דברים אלו הם הקנים עליהם מבסס המחבר את שם ספרו ‘מנורת המאור’)
“” יש לנו לדעת, שקיומו של עולם הוא על האמת, כמו ששנינו בסוף פרק קמא דאבות (משנה יח): רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם קים: על הדין ועל האמת ועל השלום. ודבר ברור הוא, כי במקום שיש שלום אין צרך לדין. ובסבת האמת ועל השלום מצוי. לפיכך שלשתם נכללים באמת. ועל זה נכתבה אמצעית, ביניהם. ולא נברא העולם אלא באמת. ועל כן הוא רמוז בסופי תיבות של תחלת מעשה בראשית, שהם ‘ברא אלהים את’ וגם בחתימתו, שהוא ‘ברא אלהים את’, ללמדנו שכל מה שנברא בששת ימי בראשית, עומד על האמת, ושמו של הקדוש ברוך הוא “אמת”, שנאמר: ‘וה’ אלהים אמת’ (ירמיה י, י). והתורה נקראת אמת, שנאמר ‘ותורתך אמת’, (תהלים קיט, קמב). ובית המקדש קיומו על האמת, שנאמר: ‘אתי מלבנון תבואי’ (שיר השירים ד, ח), ראשי תיבות: אמת, כי הלבנון הוא בית המקדש ונקרא לבנון מפני שמלבין עונותיהם של ישראל. ולא חרבה ירושלים, אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה, כדגרסינן במסכת שבת, פרק כל כתבי הקדש (קיט, ב):אתמר, אמר רבה לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה, שנאמר:’שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש וגו’ מבקש אמונה ואסלח לה’. (מנורת המאור, אות ל”ה)
על פי דבריו ראוי היתה להיות מציאות בלי דין. שכן ‘במקום שיש שלום, אין צורך בדין’. אך העולם כרגע ירד מגדלותו. המידה השלמה ביותר מתוך הרשימה של עמודי העולם היא מידת האמת. העולם נברא ע”י האמת, חותמו של הקב”ה אמת, התורה- תורת אמת והמקדש- מבטא את האמת. החל מחטא אדם הראשון וביתר שאת משחרב המקדש ‘בטלו אנשי אמנה’ והעולם אינו פועל מספיק במושגים של אמת. כפי שמבאר הרמב”ם במורה נבוכים:
“… וזה – כי השכל הוא שלמותו האחרון – הוא אשר הגיע ל’אדם’ קודם מרותו; ובשבילו נאמר בו שהוא ‘בצלם אלוהים ובדמותו’, ובגללו דיבר אתו וצוה אותו, כמו שאמר, ויצו ה’ אלוהים וכו'” – ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה – הוא במפורסמות, לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים – נאה, ולא, הארץ שטוחה – מגונה, אבל יאמר, אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – ‘אמת ושקר’, ועל הנאה והמגונה – ‘טוב ורע’; ובשכל ידע האדם ה’אמת’ מן ה’שקר’, וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו, אשר נאמר בו בעבורם, “ותחסרהו מעט מאלוהים” – לא היה לו כוח להשתמש במפורסמות בשום פנים, ולא השיגם – עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות – והוא גלות הערוה – לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר, “כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים” – נענש בשולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה, והגיעה לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות; ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו, ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר, “והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע”, ולא אמר, ‘יודעי שקר ואמת’ או משיגי שקר ואמת’ – ואין בהכרחי ‘טוב ורע’ כלל, אבל ‘שקר ואמת’. והתבונן אמרו, “ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם” – לא אמר, ‘ותפקחנה עיני שניהם ויראו’, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן – לא היו שם סנורים על העין שהוסרו; אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם: (מורה נבוכים חלק א’, ב’)
הרמב”ם מבאר את התהליך שהרתחש לאחר האכליה מעץ הדעת טוב ורע. תחילה מבאר הרמב”ם שאין הכוונה שלפני החטא לא היה לאדם ‘שכל’. שהרי בזה הוא נבדל מן הבהמות, וזה מה שעושה את העושה ‘מעט מאלוקים’. אלא שלפני החטא כל מה שהיה ‘אמת’ מיד רצה אותו האדם, כיוון שהוא ידע שזה גם טוב וחשוב בשבילו. האדם השתמש רק במושגים של נכון ולא נכון\ אמת ושקר, ולא במושגים של טוב ורע. רק לאחר האכילה מעץ הדעץ טוב ורע נכנסו מושגים שהיו זרים לו מקודם. האדם נכנס לתוך עולם ‘המפורסמות’- מה שמקובל או לא מקובל. כאן הדברים הם יחסים ולא אמת מוחלטת. מה שטוב לאחד, לא טוב לשני, מה שיפה וטעים לי, מכוער ומריר לחברי. במושגים של אמת, יש אמת מוחלטת. זה עולם ה’מושכלות’. אך במושגים של טוב ורע כבר נכנסים התאוות והרצונות האישיים. התורה היא ‘אמת’ כיוון שאין היא מותאמת לפרט ולפי מה שטוב רק לא אלא מה שטוב באופן מוחלט. כך גם המשפט חייב להתקיים על אמת ונכון ולא להתאים את עצמו לנידון ומצב רוחו ורצונותיו של השופט.
“מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה”(משנה סוטה פרק ט’)
משחרב המקדש ‘פסקו אנדי אמנה’ ו’האמת נעדרת’. בני אדם מציבים את היעדים על פי מה שטוב ונעים להם ולא על פי מה שנכון וצורך העולם. המדרש בו פתחנו מלמד ש’אל תזלזל בדין’.אמנם ה’טוב’ מניע את החיים ואת הרצון, אך אי אפשר שזה יציב את היעדים של העולם.
חלק ג’ – אבות העולם בונים את יסודות המקדש
כיוון שלישי נוכל לראות מתוך דברים של המהר”ל במקום אחר:
” וביאור ענין זה: דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המידה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב: (תהלים לו, ו) “צדקתך כהררי אל”. כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המידה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מידה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש – שבו חבור השם יתברך לתחתונים – “הר”, לפי שעל ידי מדת אברהם – שהיא מדת החסד – החבור הזה:
וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלוקית, ועל ידי מידה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש ‘שדה’, כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר:
אמנם יעקב קראו ‘בית’, שדבר זה מיוחד למִדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מידת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלוקי, אין מידה זאת- שהוא מדת אברהם – עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק- שהוא מדת הדין- סבה שעל ידו הדיבוק האלוקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מידת יעקב- שהוא מדת רחמים – הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה עניין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי “אוהב” תרגומו ‘מרחמוהו’ (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים: (כתובות קה ע”ב) ‘לא לדין אינש מאן דמרחם ליה’, ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סיבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים…. (מהר”ל נצח ישראל פרק נ”ב)
המהר”ל, כפי שראינו בעבר, מתאים כל אחד מבתי המקדש אל אחד האבות. מתוך כך, ננסה אנחנו לראות את ייחודיותו של כל בית מקדש:
אברהם- מידת החסד- בית ראשון: בבית ראשון, הכח המרכזי הוא כח הכלל: נביאים ומלכים, עליה לרגל וסנהדרין. דרך ה”שכינה” לשרות על הכְּלל, ולא על הפרט. אי אפשר לעשות צדקה וחסד, בלי אנשים אחרים. כל הרעיון הוא לתת מעצמך לאחר. ממילא, כאשר חטא עם ישראל בדברים המפרידים בין הכלל וכח הכלל נפגם- נתפרדה החבילה, ונסתלקה השכינה.
יצחק- מידת הדין- בית שני: שאחד הדברים המייחדים את תקופת מקדש שני, זאת התפתחות התורה “ההלכתית”. מציאות “יבשה”, פרטית- “שניים אוחזים – יחלוקו..” תחום ההלכה מתאפיין במידת הדין. גם ענייני “שנאת חינם”- גורם החורבן, הם דברים שמתבררים בבתי הדין לענייני ממונות, משפחה וכדומה.
יעקב- מידת הרחמים- בית שלישי: כאן כבר מתאחדים כל הכוחות יחד, “מקדש מושלם”.