“בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה’ בְּיֶרַח זִו:

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים” (מלכים א, ו)

השבת ניגע בכמה עניינים. חלקם מתוך הפרשה, חלקם קשורים לראש חודש וגם משהו קטן מתוך ההפטרה.

לליל שבת (מן הפרשה):

אנו רגילים לאחל אריכות ימים בברכה- ‘עד מאה ועשרים’. זאת מתוך הנחה שזהו מספר החיים המקסימלי שבו אדם יכול לחיות.

מהו המקור למספר 120 שנה? וכיצד זה שפעם (בפרשיות בראשית ונח חיו מאות שנים)?

יש הרוצים למוד את הנ”ל מתוך פרשתינו, שם נאמר:

“וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר ה’ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה“

את הפסוקים הללו מסבירים כך. לאחר שראה הקב”ה את מעשי בני האדם המקולקלים, הוא הבין שאריכות ימים מרובה אינה ראויה, ולכן קיצר את ימי האדם ללא יותר ממאה ועשרים.

סברא זו לא מסתדרת עם כל כך עם פשט הפסוק (שמשמעו שהקב”ה נתן הסכים להמתין מאה ועשרים שנה לראות אם יחזור הדור למוטב) וכן עם העובדה שגם לאחר המבול היו שהאריכו ימים יותר ממאה ועשרים. (כדוגמת אבותינו- אברהם, יצחק ויעקב).

ההסבר ההגיוני יותר למספר מאה ועשרים הוא שנות חיי משה:

“וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה”

אנו למעשה מאחלים לכל אחד שיחיה כמשה- עד מאה ועשרים באריכות ימים ובבריאות!

ולמניין ימי אנשי בראשית?

בניגוד למחשבה המקובלת שכל האנושות חיו מאות שנים, לריה”ל ולרמב”ם שיטה ייחודית!

“אבל מה שכתבה בו ה’תורה’ ממדת ימי האנשים ההם – אני אומר, שלא היה הימים ההם אלא האיש ההוא הנזכר לבדו, ואמנם שאר האדם חיו הימים הטבעיים הרגילים. והיתה הזרות הזאת באיש ההוא – אם לסיבות רבות במזונו והנהגתו או על דרך המופת” (מורה נבוכים – חלק ב פרק מז)

כלומר, לפי שיטת הרמב”ם, רק אלו שנזכרו באריכות שנים, חיו מאות שנים. לעומתם, שאר בני האדם חיו חיים טבעיים. ולמה זה? מבאר הרמב”ם, או מפני מה שאכל, או אורח חייו או נס!

כך גם מביא בהרחבה ריה”ל:

“לא חל הענין הא-לוהי כי אם על יחידים שאליהם עברה סגלה זו מאדם הראשון אדם הראשון זכה לסגלה זו. כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל. כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול ונוצר מחומר אשר בחרו אומן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות. זו לא היתה מניעה לא מצד מזג זרע האב ודם האם ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות, ולא מצד השפעת האויר והמים וחבל הארץ. כי אדם הראשון בראו הא-לוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמדותיו.  … נקרא אדם הראשון אצלנו בן א-להים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני א-להים. והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים אך מכלם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו, נתן לאדם שת תחת הבל, ושת היה דומה לאדם, ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו. ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות. וסגולת שת היה אנוש בנו ,וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים כלם דומים לאדם הראשון ונקראים בני א-להים.  ולכלם השלמות בגוף ובמדות באריכות ימים בחכמה ובכשר המעשה ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם. …סגלת שם שהיה סגלת נח שכן נפלו לו בירושה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום. וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק, ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיוחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן הורחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה . אולם בני יעקב היו כלם סגלה כלם יחד ראויים לענין הא-לוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיוחד בהתגלות הענין הא-לוהי לנחלה” (כוזרי מאמר א’)

סיכום דבריו הנפלאים של ריה”ל:

א. באדם הראשון לא נמצא שום פגם- לא מצד תורשה ולא מצד הסביבה- שכן הוא יציר כפיו של הקב”ה. הוא נקרא בתואר ‘בן אלוקים’ והוא ראוי לקבל את השפע האלוקי.

ב. כך גם עברה ה’סגולה’ הנ”ל מאב לאחד הבנים בלבד. ורק הם התברכו מתוך תכונותיהם המיוחדות בשלמות גוף, אריכות ימים ו’כושר המעשה’.

ג. עד שהגיעו בני יעקב שכולם היו ראויים להנ”ל.

ד. אך לא מספיקה רק התורשה,  צריך גם את הסביבה. וזה רק בארץ ישראל מרכז העולם – ארץ הנבואה.

מתוך כך נלמד שככל שנדבק בארץ חמדה ובסגולתה המיוחדת נזכה גם אנו ל’עניין האלוקי’ ולהתגלות השכינה.

לסעודת שבת (ראש חודש):

בפסוקים בראש העמוד הקודם, אנו רואים שהשלמה מלאכת בניין המקדש הסתיימה בחודש ‘בול’ הוא החודש השמיני, הוא מרחשוון.

בפועל, לא התקיימה חנוכת המקדש עד ‘ירח האיתנים’- חודש תשרי. כמעבר לכך ש’לשכנו תדרשו ובאת שמה’ היא מצווה. יש כאן גם הבטחה.

“משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול י”ב חדש והיו הכל ממלמלים על שלמה לומר לא בנה של בת שבע הוא היאך הקב”ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו. והקב”ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חדש תשרי ולמה קורא אותו ירח האיתנים שנולד בו אברהם שנאמר משכיל לאיתן האזרחי. וכיון שנפתח בחדש מועדות והקריב הקרבנות וירדה האש אמר הקב”ה עכשיו נשלמה המלאכה שנאמר ותשלם כל המלאכה, ועל זה נאמר עמקו מחשבותיך. וכן אתה מוצא במלאכת המשכן, א”ר חנינא בכ”ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום הראשון באחד לכחדש תקים את משכן, והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו והקב”ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק, ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה אמר הקב”ה עלי לשלם, מה שלם לו הקב”ה חנוכת חשמונאי, וכן מרחשון עתיד הקב”ה לשלם לו.(ילקוט שמעוני מלכים א – פרק ו – רמז קפד )

תקציר המדרש:

כמעט שנה שהיה המקדש מוכן לעבודה, אך לא שרתה עליו שכינה. מחודש מרחשוון ועד חודש תשרי בשנה הבאה. דבר זה יצר קטרוג על שלמה המלך, שזכותו וזכות אבותיו (ואמו) אינם ראויים שתשרה שכינה במעשה ידיהם. לקב”ה היו תוכניות אחרות. הקב”ה המתין להשראת השכינה בחודש שבו נולדו איתני העולם – האבות, בחודש תשרי.

כיוון שחודש חשוון הפסיד את הזכות להיות החודש שבו נחנך המקדש, הבטיח הקב”ה שהוא עתיד לקבל את שכרו. זאת בדומה לחודש כסלו שקיבל את שכרו בחנוכת החשמונאים לאחר שהפסיד את זכותו לטובת חודש ניסן.

אם כן. כל שאנו צריכים זה לצפות לחג שיחזור ויופיע במרחשוון.

לסעודה שלישית (הפטרה)

“רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה’: הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי:”

האמת היא, שאין צורך להוסיף על הפסוק השני המופיע בהפטרה. ‘יותר מזה אנחנו לא צריכים…’

בהמשך מופיע פסוק מדהים נוסף: “ברֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה’:”

“ואמר אחר כך ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך. מקודם אמר אקבצך לשון עתיד ואחר כך אמר רחמתיך לשון עבר. הענין הוא.. ששיעור הרגע הוא פחוּת הרבה יותר שאי אפשר לומר בו כלום ולזה נקרא רגע קטן. (ולעומתו יש גם רגע, שהוא צת זמן). והוא על פי שאמרנו ליישב קושית הריטב”א על הגמרא (יומא נ”ד ע”ב) בשעה שנכנסו אויבים להיכל ראו כרובים מעורין זה בזה הלא אמרו (ב”ב צ”ט.) שבזמן שאין עושין רצונו של מקום פניהם לבית. ואז הלא היו אין עושין רצונו של מקום. ואמרנו שכל זמן שלא נכנסו האויבים לא האמינו שיחרב וברגע שראו שנכנסו תיכף הרהרו כל ישראל תשובה בלבם ונקראו תיכף עושין רצונו של מקום ולכן היו הכרובים מעורין. …וזהו ברגע קטן עזבתיך שברגע קטן הזו (רק אז) היה עזובה ממש. אבל גם זה היה לטובה כדי שיסתעף מזה שיהיה וברחמים גדולים אקבצך שהקיבוץ יהיה ברחמים גדולים, היינו רחמים פשוטים בלא טעם. ואחר כך אמר בשצף קצף פירוש במעט קצף (כפירוש רש”י) הסתרתי פני רגע ממך… אבל כאן יהיה חסד עולם וזה היה המכוון בהשצף  קצף. וזה הוא התנחומין בגלות שאף שאנחנו בגלות כבר יותר מי”ח מאות שנה וכי זה הוא רגע קטן. אך התנחומין הם שהעזיבה היה רק רגע קטן והשצף קצף והסתרת פנים רגע כמימריה אבל הוא בחסד עולם שהוא לטובה כדי שיהיה הגאולה לעולם חסד עולם ואף כשהם בגלות באמת השם יתברך מנהג את ישראל” (פרי צדיק)

הסבר בקיצור נמרץ: העזיבה היתה ‘ברגע קטון’- כלומר לפחות משניה. וזה הספיק לגרום לנו לחזור בתשובה ולהרגיש כמה אנו צריכים את גילוי השכינה. ולכן כבר בחורבן – נראו הכרובים מעורים זה מול לזה. (אבל אחרי בית ראשון הקב”ה גם חזר ל’קצת זמן’.) ולכן אח”כ היה הסתר פנים ל’רגע’ – שזה רגע קצת יותר ארוך –  עד ימינו. אבל כל זה כדי שהחזרה תהיה לעולם!

“וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:  חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים”(בראשית ז’)

פרשת המבול מתוארת בהרחבה רבה. מידות התיבה, משך ימי המבול, תאריכים רבים, משך זמן ירידת המים, משך זמן התגברות המים וכדומה. כל זה מצריך אותנו לברר מה אנו אמורים ללמוד מן הפרטים המרובים והאם ישנו חוט משותף הקושר את  הכול יחד.

ליל שבת – חמש עשרה בתיבה

מידות התיבה מפורטות בהרחבה בפרשה. גובהה, רוחבה וכדומה. מה החשיבות בתיאור התיבה. הרי מבול לא יהיה יותר, ובדגמים של התיבה שעשינו בגן ממילא לא דייקנו בפרטים…

הכלי יקר מביא שתי סיבות:

סיבה פשוטה: “שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים.”

סיבה עמוקה: “השנייה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמו שכתוב ויראו בני הא-להים את בנות האדם. וטעמו של דבר לפי שע”י הזנות חללו קדושת שם של י-ה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו”ד ה”א נשאר אש ואש כמו שנאמר (איוב לא יב) כי אש היא עד אבדון תאכל.

וכן מצינו בפרשה זו מספר ט”ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט”ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה גם כן על מספר ט”ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט”ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק”ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט”ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט”ו אמה שגברו המים על ההרים. וק”ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק”ן יום והוא ט”ו עשיריות. וכל מספר ט”ו אלו מורה שאע”פ שנחתם דינם על הגזל, מ”מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט”ו.”

כדי להבין את הכלי יקר צריך מספר הקדמות.

– כולנו מכירים את המדרש הידוע: ‘דרש רבי עקיבא:  איש ואשה- זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן’ (סוטה י”ז:). זאת כיוון שברגע שאנו ‘שולפים’ את האותיות י’ והאות- ה’ מאיש ומאשה נשאר לנו רק ‘אש’. מכאן שהחיבור של י’+ה’ יוצר מציאות של שכינה.

– האותיות י’+ה’ עולות לסכום של חמש עשרה, ט”ו.

– הכלי יקר מדגיש שכל סיפור המבול ומבנה התיבה בנוי על כפולות של המספר 15:

• המים עלו חמש עשרה אמה מעל ההרים.
• התגברות המים מאה חמישים יום (כלומר עשר פעמים 15)
• התיבה באורך 300 אמה על 50 אמה (=15000 אמות מרובעות, כלומר אלף פעמים 15).

ומכאן להסברו של הכלי יקר- המבול בא בגלל הזנות

הכלי יקר מבאר שאמנם נחתם דינם על הגזל, אך עיקר העבירה הייתה זנות.  ברגע שיש זנות, אזי ישנו פירוד בין איש ואשה, ואותיות י-ה פורחות מהם.

ריבוי כפולות ה- 15 בסיפור המבול, בא להראות את התיקון והחזרת שמו של הקב”ה למקומו.

וממשיך הכלי יקר לבאר את הרעיון הזה מתוך מקורות נוספים:

“וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י.) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) ודרשו רז”ל שם כי מת אתה בעה”ז ולא תחיה לעה”ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא?! אלא לפי שנא’ ‘כי בי-ה ה’ צור עולמים’ ומזה למד שהעה”ז נברא בה”א והעה”ב ביו”ד וע”י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י-ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של י-ה.

 כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של י-ה היה ג”כ דינם חרוץ ליטרד מן העה”ז והעה”ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז ע”ב) שדור המבול אין להם חלק לעה”ב כו’. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה”ז כי אחיה גם לעה”ב, ואספר מעשה יה כי בי-ה ה’ צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה י-ה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של י-ה למקומו ע”כ נאמר לו (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך ט”ו שנה כנגד שם של י-ה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל”ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר”ת י-ה להורות שבזכות שם של י-ה זכה להוספה זו”

גם כאן מספר הקדמות:

– בנבואת ישעיהו נאמר: ‘כִּי בְּיָ-הּ ה’ צוּר עוֹלָמִים’. מכאן למדו חז”ל שהעולמות (-עולמים בלשון רבים) נבראו בי-ה. העולם הזה באות ה’, והעולם הבא באות י’ (בהמשך נראה את המהר”ל המסביר את הרעיון ומרחיבו).

– הגמרא במסכת ברכות מביאה סיפור שישעיהו הנביא מנבא לחזקיה ש’מת אתה ולא תחיה’. הכפילות מלמדת שמת אתה- בעולם הזה, ולא תחיה- אף לעולם הבא. בשתי העולמות. ומדוע? כי לא עסקת בפריה ורביה! ומי שלא עוסק בחיבור הנכון בין איש ואשה מבטל את המציאות של י-ה, שהיא קיום שני העולמים.

כאשר חזר חזקיהו בתשובה (ע”י שהתחתן עם ביתו של ישעיהו הנביא) זכה לעוד- 15 שנות חיים!

ומכאן נבין מדוע גם דור המבול אין להם חלק לא בעולם הזה ואף לא לעולם הבא.

ומסכם הכלי יקר:

“וזהו שנאמר:  אשתך כגפן פוריה וגו’ אמר אשתך האל”ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג’ שותפין באדם אב ואם והקב”ה וכשהקב”ה שותף בדבר א”כ שם י-ה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י-ה. וכן ארז”ל (סוכה נא ע”ב) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט”ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט”ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של י-ה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט”ו כאמור”

בתהילים נאמר: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. תחת האות א’ ישנו סגול, המרמז על שלושת השותפים באדם. שכן כפי שראינו שמו של הקב”ה הרמוז באותיות י+ה, מרמז על השכינה הקושרת יחד איש ואשה.

לכן גם בבית המקדש, בין עזרת הנשים לעזרת ישראל היו חמש עשרה מעלות.

סיכום ביניים: לקשר בין איש ואשה ישנה חשיבות גדולה. מי שמבטל את הקשר הקדוש הזה, הן ע”י זנות או על ידי הימנעות מכך- יוצר את התרחקות השכינה ממנו. הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

וכשם שהאדם הוא עולם קטן, כך בעולם עצמו בבית המקדש. ‘ועשו לי מקדש, שאדור ביניהם כאיש ואשה’ – ואז ובזכות זה ‘ושכנתי בתוכם’.

מכאן שהתיבה הייתה כעין ‘עולם קטן’ מצד אחד, וכעין מקדש מצד שני – ובנייתה הייתה תיקון לחטא דור המבול, שהתבטא בכך ש’בני הא-לוהים באו אל בנות האדם’.

לסעודת שבת – סוד החמש עשרה

המהר”ל על ההגדה של פסח, (בספרו גבורות ה’ פרק נ”ט) בפירושו על ‘חמש עשרה המעלות’ (המוכר כשיר די, די, דיינו…) מרחיב את הרעיון של האותיות י’ וה’, ואת סוד המספר חמש עשרה.

כדי להבין את דבריו, יש לזכור שבשיר דיינו ישנם חמש עשרה מעלות מ’הוציאנו ממצרים’ ועד המעלה הגבוהה ביותר, המעלה ה- 15 היא ‘בניין בית הבחירה’.

“וכלם הם ט”ו מעלות, וחשבון זה אל תאמר שהיה במקרה כלל, כי החשבון ומספר זה נמצא שהיה מעזרת נשים לעזרת ישראל ט”ו מעלות, והם בעצמם נגד ט”ו שיר המעלות בספר תהלים, והירח שהוא שעולה חמשה עשר ימים עד תכלית מלואה, שכל זה ראיה שההתעלות הוא חמשה עשר מעלות ולא יותר”

תמצית דבריו: המספר 15 הוא לא מקרי. הוא מסמל את העניין של עלייה הדרגתית ממעלה למעלה. שהחמש עשרה מסמל את הפסגה ואת השלמות.

כך למשל העלייה מעזרת הנשים לעזרה. (לא בדיוק פסגה, אך מעבר לרמת קדושה אחרת לגמרי…) וכך 15 ימי החודש בהם הלבנה מתקדמת עד שלמותה (ובמאמר מוסגר אולי נבין מדוע פסח וסוכות ביום החמש עשרה). עתה יבאר המהר”ל מדוע המספר חמש עשרה או ליתר דיוק השילוב של י’+ ה’ מבטא את השלמות.

“והוא נגד שם י”ה שעולה חמשה עשר במספר, וזה כי בשם י”ה ברא בו שני עולמים העולם הזה והעולם הבא שנאמר (ישעי’ כ”ו) כי בי-ה ה’ צור עולמים, ומאחר שבשם הקדוש הזה ברא שני עולמים תוכל לדעת כי המעלות מגיעים עד חמשה עשר לא יותר, כי בכח השם הזה ברא הכל לפיכך עלוי העולם עד חמשה עשר, לכך כל עלוי והתעלות הוא עד חמשה עשר כי כל עלוי דומה כמו עלוי עולם. וכמו שתמצא זה בכלל העולם שמדריגתו ומעלתו הוא בחמשה עשר נגד השם שבו ברא הכל, כך כל עלוי מגיע עד חמשה עשר שזהו הענין העלוי, לכך גם כן היו ט”ו מעלות שהעלה הקדוש ברוך הוא אותם עד המעלה החמשה עשר היא מעלה קדושה נבדלת שהמעלה החמשה עשר היא ובנה לנו בית המקדש שהרי המקדש קדוש בודאי, והעלה אותם עד שהגיעו ישראל למדריגה הקדושה. ולכך היו גם כן חמשה עשר מעלות מעזרת הנשים עד עזרת ישראל. לפיכך אמרו שם (סוכה נ”א ע”ב) כאשר ירדו מן המעלות הפכו פניהם אל המקדש ואמרו לי”ה עינינו, הזכירו שם י”ה כלומר אבותינו היו הולכים אחר הדברים השפלים והיו משתחוים לחמה וכיוצא בזה מן הדברים הגשמים, ואנו עינינו לי”ה שאנו הולכים אחר הקדוש ברוך הוא המתעלה על כל המעלות ועליון על כל.”

תמצית דבריו והקדמה קצרה: כפי שראינו מקודם, על פי תורת הסוד, העולם הזה נברא באות ה’ משמו של הקב”ה, והעולם הבא באות י’. מבלי להיכנס לסודות וקבלה, הרעיון הכללי הוא שבעולם הזה יש פירוד (האות ה’ מורכבת מן האות ד’ שמרמזת על ארבע המלכויות, ארבעת הנהרות היוצאים מעדן, ומורכבת מאות י’ קטנה). לעומת העולם הבא נברא שלם רק באות י’ שלא יכולה להתחלק. וביחד ‘כי בי-ה ה’…צור עולמים’. העולמים נבראו בי’ + ה’.

לעניין שלנו: י’ + ה’ = 15. המספר חמש עשרה מבטא את השלמות הכוללת, ובלשון המהר”ל: ‘חמישה עשר כנגד ה’ יתברך שברא את הכל’. המהר”ל מדגיש שלא ‘סתם יצא’ ש’בכמה מעלות טובות’ בית המקדש הוא המדרגה החמש עשרה- אלא יש כאן לימוד גדול שבית המקדש הוא השלמות הגדולה ביותר, והוא המחבר בין כל העולמות.

סיכום ביניים: כהשלמה ל’כלי יקר’ שלימד שהאותיות י’+ה’ מבטאים את החיבור הנכון בין איש ואשה. מלמד אותנו המהר”ל שי’+ ה’ מבטא את כוח הקיום של העולם כולו. בבית המקדש מתגלה המעלה הגדולה הזאת, ולכן הוא המעלה החמש עשרה.

לסעודה שלישית – חמש עשרה המעלות בבית המקדש

בכמה מקורות ראינו שבין עשרת הנשים לעזרת ישראל היו חמש עשרה מעלות. כך במשנה במסכת מידות:

“…וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת עוֹלוֹת מִתּוֹכָהּ (מעזרת הנשים) לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּשִּׁיר” (מידות פרק ב’, משנה ה’)

עוד מבארת המשנה, שחמש עשרה המעלות הללו הם כנגד חמישה עשר פרקי ‘שיר המעלות’ שבתהילים. (עוד נדגיש שהלויים שרים על המעלות הללו רק בשמחת בית השואבה, לעומת השירה על הדוכן ביום רגיל). את הסיפור של חמש עשרה המעלות הבאנו לפני כמה שבועות (המקדש בפרשה לסוכות) ונביאו שוב כשהשלמה לדברינו כאן: 

“בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם  אָמַר דָּוִד האם יש אדם היודע האם מותר לכתוב שם ה’ על חרס ולזורקו לתהום וינוחו המים ולא אמר לו איש דבר). אָמַר דָּוִד, הַיּוֹדֵעַ לוֹמַר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ! נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל – וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה, שְׁמִי שֶׁנִּכְתָּב בִּקְדֻשָׁה – יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! אָמַר לֵיהּ, שָׁרֵי. כָּתַב שֵׁם כתב את ‘השם המפורש’ על החרס  זרק את החרס וירדו המים שש עשרה אלף אמה. כיון שראה שירדו יותר מדי, אמר דוד, הרי ככל שהמים גבוהים יותר כך ‘רטובה’ יותר הקרקע. אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת ועלו המים חמש אלף אמה. והמים – עלו. וכנגדם בנו בבית המקדש את חמש עשרה המעלות.” (תרגום הגמרא סוכה נד.)

• מתוך מה למדנו נבין היטב את דבריו של אחיתופל: ‘וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה, שְׁמִי שֶׁנִּכְתָּב בִּקְדֻשָׁה – יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?!’ עתה אנו מבינים מדוע יש קשר בין ‘לעשות שלום בין איש לאשתו ובין הצלת כל העולם!
• בהמשך הסיפור אנו רואים שהתיקון השלם בא, רק לאחר שדוד המלך אמר את חמש עשרה המעלות!

הכלי יקר מסכם את שיטתו בעניין החמש עשרה:

“וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג.) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו’ עד אמר דוד ט”ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט יז) שתה מים מבורך וגו’. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע”י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול. על כן אמר ט”ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה”

וכן מסכם המהר”ל:

“כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, (על ידי ניתוק בין העולמים) וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה” (נצח ישראל פרק  כ”ב)

סיכום: המספר חמש עשרה מבטא את השלמות, הן בעולם (‘כי בי-ה צור עולמים’) והן ב’עולם הקטן’ בחיבור בין איש ואשה. (‘זכו- שכינה בניהם’). דור המבול פגמו בקשר הזה, לכן התיקון היה דווקא על ידי החזרת המספר חמש עשרה למעלתו. כך גם בניין המקדש, המשול לקשר הנישואין בין עם ישראל לאלוקיו מבטא את החיבור והשלמות של כל העולמות. לכן כאשר עולים אל המקדש – עולים בחמש עשרה המעלות, וכך גם בשיר ‘דיינו’- המעלה החמש והעליונה ביותר היא בנין המקדש. שנזכה.

(ומי שירצה ינסה עתה למצוא עוד הקבלות בין המשכן לבין התיבה)

“וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:

וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי” (בראשית ח’)

לאחר צאת נח ומשפחתו מן התיבה הם מקריבים קרבנות. על פי המדרש מקום הקרבת הקרבנות היה על הר המוריה. מדוע הקריב נח דווקא שם, ואלו קרבנות הקריב הם עניינם של המדרש אותו נלמד.

“ויבן נח מזבח לה’ .ויבן כתיב ,נתבונן. אמר: מפני מה צווני הקב”ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים? אלא להקריב מהן קרבן. מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו’.

 ר’ אלעזר בן יעקב אומר על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון שנאמר (תהלים סט) ‘ותיטב לה’ משור פר מקרין מפריס’.

 וירח ה’ את ריח הניחוח. (נחלקו) רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא. רבי אליעזר אומר: הקריבו בני נח שלמים. רבי יוסי בר חנינא: אומר עולות הקריבו.

אתיב (=הקשה) ר”א לרבי יוסי בר חנינא: והא כתיב (בראשית ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מדבר שחלבו קרב? מה עביד ליה (= מה יעשה, יענה ) רבי יוסי: מן שמניהון.  

אתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא: והא כתיב (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים וגו’? מה עביד ליה רבי יוסי: שלמים בעורן בלא הפשט וניתוח.

אתיב רבי אליעזר לר’ יוסי בר חנינא: והא כתיב (שם יח) ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים? מה עביד ליה רבי יוסי בר חנינא: כמאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו .

א”ר הונא איתפלגון (=נחלקו) רבי ינאי ור’ חייא רבה. ר’ ינאי אומר קודם מתן תורה בא, רבי חייא רבה אמר לאחר מתן תורה בא. א”ר חנינא ולא פליגי. מאן דאמר  (מי שאמר) קודם מתן תורה בא יתרו – הקריבו בני נח שלמים ומאן דאמר אחר מתן תורה בא יתרו – עולות הקריבו.

 ודא מסייע לר”י בר חנינא דכתיב (שיר ד) ‘עורי צפון ובואי תימן’ עורי צפון זה העולה שהיתה נשחטת בצפון ומה הוא עורי דבר שהיה ישן ונתעורר ובואי תימן אלו השלמים שהיו נשחטים בדרום ומהו בואי דבר של חידוש.

 רבי יהושע בשם ר’ לוי אמר: קרא מסייעא ליה לרבי יוסי בר חנינא (ויקרא ו) זאת תורת העולה היא העולה שהיו בני נח מקריבין, וכי אתיא לשלמים כתיב זאת תורת זבח השלמים אשר הקריבו אין כתיב כאן אלא אשר יקריבו מיכן ולהבא” (בראשית רבה, פרשה ל”ד, ט’)

מה לשים לב בקריאת המדרש !

• המדרש דן תחילה בקרבנו של נח, ולומד מן הלשון ‘ויבן’ שהבין מה להקריב והיכן להקריב.
• בהמשך דן המדרש במחלוקת שאינה עוסק דווקא בנח, אלא ‘בבני נח’, ולמעשה בכל מי שהיה לפני מתן תורה ולפני בניין המשכן (כלומר גם אבותינו נחשבו ‘בני נח’ עד מתן תורה).
• המחלוקת היא האם ‘בני נח’ מותרים רק בהקרבת עולות או גם בהקרבת שלמים. שימו לב שמפשט לשון המדרש משמע שהמחלוקת היא עולות או שלמים, אך על פי הפרשנים והסוגיה המקבילה בגמרא ברור שבני נח מותרים בהקרבת קרבן עולה. השאלה העקרונית היא האם מותר להם להקריב שלמים?

בהמשך נלמד את המדרש וחלקיו ונבין מדוע התאמץ נח להקריב קרבנות דווקא בירושלים ומה ההבדל המהותי בין קרבן עולה לקרבן שלמים.
חלק א’ במדרש – ‘ויבן נח’

בתורה נאמר ‘ויבן נח מזבח’, ולא ‘אז יבנה נח מזבח’ (כפי שנאמר, למשל, אצל יהושע). מכאן דורש המדרש את המילה ‘ויבן’ מלשון הבנה. מה בדיוק הוא הבין? ניתן להסיק מן המדרש שני דברים.

• ויבן – נח הבין שצריך להקריב קרבן:

ההבנה הפשוטה יותר היא שנח הבין שהקב”ה רוצה שיקריב קרבן. זאת כיוון שהוא ציווה אותו להביא יותר ‘מן הבהמה הטהורה’, מכאן שחלקם מיועדים לקרבנות.

ראוי לציין, שרק לאחר שהקריב נח קרבנות והקב”ה מריח ריח הניחוח, רק אז מבטיח הקב”ה ששוב לא יהיה מבול. מזאת ניתן ללמוד הן על חשיבות עבודת הקרבנות בכלל והן על מטרת הבאת קרבנות נח בפרט, כפי שנבאר בהמשך.

• ויבן – נח הבין שהוא צריך להקריב קרבן, כשם עשה אדם הראשון:

עיון מדוקדק מראה שנח התאמץ להקריב קרבן הדומה לקרבנו של אדם הראשון. כבר דנו בעבר במהות קרבנו של אדם הראשון (המקדש בפרשה בראשית תשע”ג), וראינו שישנן שתי הבנות מהו קרבנו של אדם הראשון. האם אדם הראשון הקריב קרבן רק לאחר החטא. ואזי, הקרבן הינו דומה לקרבן עולה או חטאת הבאים על חטא מסוים. או שמא הקריב קרבן מיד כשנברא. לפי הבנה זו, קרבן דומה יותר לקרבן תודה או קרבן ‘יולדת’.

אף כאן, למרות שכתוב במפורש בתורה ‘ויעל עולות’, אנו רואים שהמדרש מתקשה מדוע ‘הבין’ נח, שהוא צריך להקריב עולות, במה חטא? הרי ראוי יותר, היה להביא כקרבן כאות תודה. הרי אף כאן היציאה מן התיבה בהחלטת משולה ללידה מחדש.  כך אנו רואים את השאלה בזוהר:

“ויבן נח מזבח לה’, ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח, ויבן נח מזבח

אמאי קריב עולה, דהא עולה לא סלקא אלא בגין הרהורא ורעותא דלבא, ונח במה חב, אלא נח הרהר ואמר הא קב”ה גזר דינא על עלמא דיתחרב, דילמא בגין דשזיב לי כל זכותא פקע לי, ולא ישתאר לי זכו בעלמא, מיד ויבן נח מזבח ליהו”ה. ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון הוה, אי הכי אמאי ויבן, אלא בגין דחייבי עלמא גרמו דלא קיימא בדוכתיה, כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן.” (זוהר חלק א’, דף ע.)

תרגום: ומדוע הקריב נח קרבן עולה? והֲרֵי עולה לֹא עוֹלָה אלא בגלל הִרְהוּרי ורעות הלב? ונח במה חטא? אלא נח הרהר ואָמַר: ‘הֲרֵי הקב”ה גָּזַר דִּין על עוֹלָם שיחרב, שֶׁמָּא כיוון שהִצִּיל אותי, פקעו\אזלו זכויותיי? ולא נשארה לִי זכות בעוֹלָם! מיד ‘ויבן נח מזבח לה”. והוא אוֹתוֹ מזבח שהִקְרִיב בּוֹ אדם הראשון. אִם כֵּן, לָמָּה ‘ויבן’? (הרי אם זה מזבח של אדם הראשון, הוא כבר בנוי?) אלא שחייבי עוֹלָם (חוטאים) גָּרְמוּ שלֹא עוֹמֶד במְקוֹמוֹ, כיון שבָּא נָח כָּתוּב בּוֹ ‘ויבן’.

על פי הזוהר, נח הקריב קרבן עולה – קרבן הבא על חטאים והרהורי לב – כדי לכפר על חטאיו. זאת כדי שלא תחשב לו לזכות העובדה שהוא ניצל. (ואולי ניתן לומר, שהוא הוא החטא. שמא הרהר בגאווה שדווקא הוא זכה להינצל).

הזוהר ממשיך ושואל שאלה מעניינת. אם נח הקריב על מזבחו של אדם הראשון, מדוע יש צורך לבנותו? מתרץ הזוהר: ‘חייבי עולם גרמו שלא יהיה עומד במקומו’. לשון הזוהר מרמזת שהמזבח שאכן היה, לא עמד במקומו. עיקר עבודתו של נח לא הייתה הרכבת המזבח, אלא החזרתו למקומו. נח הבין, ‘ויבן נח’ שדווקא המזבח במקומו המיוחד, מקום המזבח שבירושלים,  יוכל לכפר כראוי על חטאיו. כפי שאומר המדרש:

“מן האדמה –  רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו :ממקום כפרתו נברא. כפי שנאמר ‘מזבח אדמה תעשה לי’.  אמר הקב”ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד” (בראשית רבה, י”ד, ח’)

חלק ב’ במדרש –על המזבח הגדול בירושלים!

המדרש יוצא מתוך נקודת מוצא שנח הקריב את קרבנותיו בירושלים. כך גם ב’תרגום יהונתן’ על הפסוק:

“ובנא נח מדבחא קדם י”י הוא מדבחא דבנא אדם בעידן דאיטרד מן גנתא דעדן ואקריב עלוי קרבנא ועלוי אקריבו קין והבל ית קרבניהון וכד נחתו מוי דטובענא איתצד ובנייה נח” (תרגום יונתן על בראשית, ח’, כ’)

התרגום אף מצדד בשיטה שאדם הראשון הקריב קרבן לאחר שחטא, ולאחר שנטרד מגן עדן. מאידך התרגום גם מביא שבמקום זה הקריבו גם קין והבל את ‘מנחתם’. קרבנו של קין בא ‘מקץ ימים’, כעין ‘קרבן ביכורים’, סוג של ‘מנחה’ הבא על תודה.  

אך קשה, הרי בפסוקים נאמר במפורש שהתיבה ‘נחה על הרי אררט’, ולא בהר המוריה?

ישנם כמה הסברים:

• ההבנה הפשוטה היא שאמנם התיבה נחה תחילה על ההרים הרמים ביותר, הרי אררט. אך זה היה בי”ז תשרי. אך עד יציאתם מן התיבה עברו עוד ארבעים יום. בהם המים החלו לרדת ויתכן שהתיבה המשיכה לצוף לכיוון ירושלים בימים אלו.
• הרד”ק מביא הסבר זה, ואף הסבר נוסף. נח יצא בהרי אררט, והלך ברגל אל הר המוריה.

“ויבן נח. באותו מקום שיצא. ואפשר שיצא בהרי אררט מקום שנחה התיבה. ואפשר שנתשרבבה התיבה מעל הרי אררט אל מקום שתחת ההרים והלכה על פני המים אל מקום אחר. או אפילו יצא שם נח, ביבוש הארץ הלך לו אל מקום אחר ובנה שם מזבח” (רד”ק על בראשית ח’, ד’)

• גם כאן אנו רואים שנח השתדל והתאמץ להקריב קרבן דווקא בירושלים, זאת שעל פי ההלכה לא היה צריך. שכן מקום המקדש התקדש כמקום היחידי להקרבת קרבן רק לאחר בניית המזבח על ידי דוד המלך, וכפי שאף אבותינו הקריבו קרבנות במקומות אחרים כדוגמת באר שבע ובית אל. ה’משך חכמה’ מבאר את רצונו של נח להקריב דווקא בירושלים בטעם הלכתי:

“ויבן נח מזבח – אמרו במדרש ‘במזבח הגדול בירושלים’, יתכן לפ”ז דכאן היה דין קדושת בהמ”ק ומשום זה אע”ג דאין מזבח בבמה ואין ריח ניחוח בבמה (זבחים קיג) היה כאן מזבח וריח ניחוח ונח היה כהן ורק העלאה היה עושה דלזה בעי כהן לכן כתיב ויעל עלת במזבח. ומה שהקריב מכל החיה והעוף הוא כמדרשם (תנחומא אמור ס”ס י) לא הטרחתי עליך להביא מן המדבר רק בקר וצאן שהם ברשותך. וזה הטעם שנאסר חיה ועוף להקרבה כדי שלא ימסור אדם נפשו לצוד ציד להביא לקרבן ממדבר ומן הרודפים. לזה בנח שהיו כולם אצלו ותחת ידו היה מקריב מכולם ונכון” (משך חכמה על בראשית ח’, כ’)

ה’משך חכמה’ מבאר, שלוּ היה מקריב נח במקום אחר, היה לכך דין של ‘במה’ ולא של ‘מזבח’. הוא מדייק מלשון המדרש ‘על המזבח הגדול’. על פי הגמרא ‘אין ריח ניחוח בבמה’. נח רצה שהקרבת קרבנותיו, אף שהם רק עולות ולא שלמים, יהיו לריח ניחוח, שיתקבלו לרצון. ‘שיהיה להם דין של בית המקדש’, ולא של ‘במה’ (זאת כעין ההקבלה בין מקדש לבין מקדש מעט. בשניהם אנו מתפללים ומתקרבים לה’, אך הריח ניחוח שונה…)

• הסבר עמוק יותר להימנעות מהעלאת קרבן בהרי אררט, מופיע בספרי הסוד.

“ולפיכך דע כי הר ציון הוא סוד אל ח”י, והר המוריה הוא סוד בית המקדש וירושלים בכלל, והר עשו הוא הצד המקטרג מצד שמאל מבחוץ, והסוד: ‘מלחמה לי”י בעמלק מדור דור’ …וזהו המעכב בבניין הר ציון ובבניין המזבח בהר המוריה, עד שיגיע זמן פורענותו של אדום לקבל הנקמה ממנו. ואימתי? בזמן ש’עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו’. ודע כי תחת ממשלת אדנ”י, שהיא סוד ירושלים והשכינה והמלכות, יש ארבע מחנות נושאות כיסא אדנ”י ונקראים הרי אררט, והם נושאי כסא מרכבתו. ועל זה נאמר: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית י”י בראש ההרים’ ,בראש ארבע מחנות. וזהו סוד: כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וגו’, שיעמוד שם אדנ”י, שהוא סוד המזבח שעשה משה רבינו עליו השלום על מלחמתו של עמלק, ויעמוד הנס על ראש ההרים הידועים, ארבע חיות של ארבע מחנות. ובבא עת הגאולה, מה כתיב על סמא”ל הרשע? אם תגביה כנשר ובין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם י”י וכיצד יורידוהו? בעלות מושיעים שהם יהו”ה א-להים צבא-ות, על הר ציון שהוא סוד אל ח”י, לשפוט את הר עשו שהוא הר שעיר, ‘יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה” (ספר שערי אורה – השער השני – הספירה התשיעית)

הדברים עמוקים מאוד, אך ננסה לפשטם. על פי הסוד ‘הרי אררט’ מסמלים את ארבעת המלכויות ואת כוחות הטומאה בעולם, שיש להם כוח להתנשא לפעמים ‘מעל ראשי ההרים’. בבחינת ‘הר עשו’. לכן ברור מדוע לא ירצה נח להקריב שם את קרבנו לה’. אנו במאבק תמיד מול כוחות אלו. ‘מלחמה לה’ בעמלק מדור דור’. זה הבסיס לאיסור ההלכתי ‘ולא יקריבו עוד לשעירים’.

לעומת זאת ‘הר ציון’ מסמל את הקדושה והיופי שיש בעולם. את הבריאה ואת ההתחדשות. “מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי       אֱ-לֹהִים הוֹפִיעַ”. זהו המקום שבו רוצה נח למצוא חן בעיני ה’. על פי המדרש נח מקריב ארבע בהמות טהרות. כנגד ארבעת הכוחות המנוגדים.

לעתיד לבוא יעלו מושיעים מהר ציון וישפטו את הר עשו. עד אז הר עשו נמצא ‘בראשי ההרים’- בהרי אררט. כזה יקרה “נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם:”

רק אז, הר בית ה’ יהיה בראש ההרים. בינתיים, ‘ובין כתפיו שכן’. אז יהיה ה’ אחד ושמו אחד.

חלק ג’ במדרש – ‘עולה או שלמים’

מתוך כך זה נבין את המשך המדרש. המדרש שואל: האם ‘בני נח’ יכולים להקריב שלמים? בהגדרה ‘בני נח’ כלולים אף אבותינו ועם ישראל לפני מתן תורה. (ולא רק גויים?)

כפי שראינו העולה באה על חטא ואילו השלמים באים מתוך שמחה והודאה. אך ישנם הבדלים נוספים. השלמים מסמלים שלמות, כשמם, אך גם שותפות. רק בשלמים, בעל הקרבן אוכל מן הקרבן לה’. הוא ‘שותף’ עם הקב”ה. למעלה זו, לא יכולים להגיע אומות העולם. גוי יכול להקריב קרבן בבמה לאלוקי ישראל (אף בזמן הזה). אך גם כאשר יעלו כל עמי הארץ אל המקדש, ונהרו אליו כל גויים, הם יקריבו רק עולות. אמנם עולות אלו כבר יהוו ריח ניחוח לה’. אך לשותפות וקרבה אל הקב”ה זה דבר השמור רק לעם ישראל בהביאו שלמי לפני ה’ – ‘ושמחת לפני ה’ אלוקיך’.

“ויהי ביום כלת משה: באתי לגני אחותי כלה (שה”ש ה א) ר’ עזריה בשם ר’ סימון אמר למלך שכעס על מטרונא וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו לאחר זמן ביקש להחזירה אמרה יחדש לי דבר ואחר כך הוא מחזירני כך לשעבר הקב”ה מקבל קורבנות מלמעלה שנא’ וירח י”י את ריח הניחוח (בראשית ח א) ועכשו הוא מקבל מלמטה באתי לגני אחותי כלה (שה”ש שם) א”ר חנינא לימדתך תורה דרך ארץ שלא יהא החתן נכנס לחופה עד שהכלה נותנת לו רשות יבא דודי לגנו (שה”ש ד טז) ואח”כ באתי לגני ר’ תנחום חתניה דר’ אלעזר בן אבינא בשם ר’ שמעון בן יוסני באתי לגן אין כתי’ כאן אלא באתי לגני לגנוני במקום שהיה עיקרה מתחלה עיקר שכינה בתחתונים היה” (פסיקתא דרב כהנא, א’, א’ )

המדרש מלמד אותנו שביום חנוכת המשכן היו עם ישראל כמו כלה. ‘ויהי ביום כלות משה’. אך אז הכול חזר כפי שהיה בתחילת ימי הבריאה.

בתחילה היה הקב”ה מתהלך בתוך הגן. לאחר החטא נסתלקה השכינה. כל אותו הזמן היו ‘בני נח’ מקריבים קרבנות והקב”ה היה מקבל את ריח הניחוח מלמעלה, מרחוק.

עם בניית המשכן חזר הקב”ה לגנו, לגן שהיה שלו. כלומר שלא התחדשה כאן מציאות חדשה, אלא חזרה המציאות למה שהיה. ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה’. זאת מציאות של חתן וכלה שאוכלים ושותים יחד. הקב”ה מתהלך בתוך הגן.

לפי הבנה זאת, לא מספיק להקריב קרבנות במקום המקדש, אלא גם בבית המקדש. ‘ויְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן:’

אז ניתן להקריב שלמים במזבח הגדול בירושלים.