” וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי ” (שמות ב)

בשעה טובה אנו מתחילים את ספר שמות. הספר שבו ‘נולד’ עם ישראל, זוכה לקבל את התורה ואת מצוות בניין המקדש.

ליל שבת – זכותה של יוכבד

בפרשת השבוע ובפרשות הקרובות ישנה התייחסות מאוד גדולה לתולדות משפחת לוי. כך למשל, מוזכר עם מי כל אחד התחתן, דבר שלא מוכר לנו משבטים אחרים.

אם נשאל כמה ילדים היו ללוי? רובינו נענה: שלושה – גרשון, קהת ומררי. אך בפרשתנו מוזכר עוד ילד, וליתר דיוק ילדה. יוכבד !

בפרשה שלנו מוזכר באופן כללי ש’איש מבית לוי’ לקח את ‘בת לוי’ לו לאשה. דבר שמתבאר בפרשת וארא:

  וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה .

מתי נולדה יוכבד?

לצורך כך, נחזור לרגע לספר בראשית (פרק מ”ו): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה … אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ: 

מעיר לנו רש”י: שלשים ושלש?  ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל”ב ? אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר שנא’ אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים“

מתי יוכבד ילדה את משה:

אם כן למדנו שיוכבד נולדה בכניסה למצרים. אנו יודעים שבני ישראל שהו במצרים 210 שנה (עיינו ברש”י למה נמנו שנותיו של לוי, שמות ו, ט”ז) . כמו כן נאמר במפורש שמשה היה בן שמונים שנה בצאתם ממצרים.

ועכשיו קצת חשבון:  130 = 210-80. זאת אומרת יוכבד היתה בת 130 כשילדה את משה!!

על כך מקשה ה’אבן עזרא’: כי  זה תימה, אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה  “יוכבד אמי אחרי התנחמי”, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה.

הא”ע מתפלא כיצד לא מוזכר במקרא בהדגשה ה’נס’ שיוכבד’ ילדה בן בגיל כל כך מופלג. ועוד   מוזכר בדברי הא”ע פיוט שנהגו לשיר בשמחת תורה, שם נאמר שיוכבד האריכה ימים עד לפטירת משה (שכן בפטירת משה מנחמים את יוכבד אימו.ואולי היא אף נכנסה לארץ ישראל).

הרמב”ן מתרץ: “והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים, איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה ולא הגיע הקץ, איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם ולא יפלא מה’ דבר”.

הרמב”ן מבאר את הצורך ב’נס המיוחד בכך שהוא רצה לגאול את ישראל דווקא על ידי ‘בני יוכבד’.

לסעודת שבת – הזכויות של יוכבד:

מדוע זכתה יוכבד להיות  אם “האחים האלה”: משה, אהרן ומרים. שלושת הרועים.

יוכבד היא זאת שחוזרת אל עמרם בעלה, גדול הדור לאחר שנתגרשה ממנו,  וממנה למדו שאר הנשים, היא  “שפרה שמשפרת הוולד במצרים ושפרו ורבו ישראל במצרים” (כל הסיפור מובא בסוטה יא.).

יוכבד מסמלת את הצפייה לגאולה, מתוך אמונה שהיא בעצמה תראה אותה. למרות שנולדה בימים הטובים של מצרים, וראתה את המצב מדרדר מיום ליום, היא לא נמנעת מלחזור אל בעלה אחרי פרישה ארוכה, לחזור ולהתעבר למרות חבלי הלידה (אע”פ שיש שיטה בגמרא שם שהיא לא היתה בפיתקה של חוה ולא הצטערה)

מתוך כך נבין מדוע הנשיאים תורמים מזרק אחד כסף שלושים ומאה משקלה, כנגד  “יוכבד שהיתה חביבה לפני המקום שהיתה בת מאה ושלושים בלדתה את משה” (במדבר רבה י”ג, י”ט)

ועוד חידוש קטן:

כידוע בני לוי הקיפו את המשכן: גרשון במערב, קהת בדרום ומררי בצפון. בצד המזרחי חנו אהרן ובניו ומשה. תמיד שאלתי, הרי משה שייך לבני קהת, והרי הוא “העניו מכל אדם” מדוע הוא ‘תופס’ צד שלם כמעט לעצמו. אלא שמשה וכן אהרן זכו בצד הזה משום שהם בני הבת הרביעית של לוי – בני יוכבד.

זכותה של יוכבד, ואמונתה, זיכו אותה להיות “חביבה לפני המקום” ולתפוס מקום של כבוד “לפני ה'” (במזרח) המשכן.

לסעודה שלישית – דרישת ציון והציפיה לגאולה

הצפייה לגאולה היא אחת מן הדברים שנדרש האדם לעשות בעולמו. זכותה של יוכבד היא בכך שהיא לא רק ציפתה לגאולה, אלא האמינה שהיא תהיה בגאולה. לא רק שהיא האריכה ימים וזכתה להיות היחידה מבאי מצרים שזכו לראות את הקב”ה פוקד את עמו, אלא שאמונתה בביאת הגאולה זיכתה אותה בשלושה ילדים שינהיגו את ישראל בציוני הדרך המרכזיים ביותר של העם – מתן תורה, בניין המשכן והכניסה לארץ ישראל.

יסוד זה ליווה את עם ישראל במהלך כל הדורות. השילוב בין הציפיה לגאולה לבין המעשים שלנו להביא להגשמתה. הפעם נביא ציטוטים מפי הרב צבי קלישר, בספרו ‘דרישת ציון (הרב קלישר מוכר כאחד מ’מבשרי הציונות’, אך ניתן לכנותו גם ‘דורש המקדש’. חלקים רבים בספרו מוקדשים לחידוש העבודה בזמן הזה):

“גאולת ישראל אשר אנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום יירד השם יתברך שמו משמים ארץ לאמר לעמו: צאו, או ישלח משיחו כרגע מן שמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושליימה ויעשה לה חומת אש ומקדש א-ל ממרומים ירד, כאשר הבטיח ע”י עבדיו הנביאים. לא כך הקורא המשכיל”

“ועתה למה אנו מחשים? עד מתי לא נרחם את ירושלים? ועד מתי לא נעשה אנחנו לביתנו? עד אנה נחשוב כי בכוסף הלב ובהשתוקקות ריקה ממעש לבד, נעוף ההרה (אל בית המקדש)? לא כן אחיי! כי אם בפיך ובלבבך לעשותו! הכל לפי רוב המעשה..כי המחשבה בלי המעשה – כנשמה בלי גוף”.

“וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא” (שמות ג’, ה’)

אנו פותחים את ספר שמות, ישר לתוך שיעבוד מצרים. אך כמעט באותה נשימה, נקרא על לידתו והתגדלותו של משה רבינו. כבר מתחילת דרכו, עבר משה תהליך אחר משאר העם, על מנת להכשירו לתפקידו כמנהיג וכגדול הנביאים.

במעמד הסנה נקרא על נבואתו הראשונה של משה, שאף היא הכינה אותו לקראת משימת חייו. במעמד זה מתבקש משה להסיר את נעליו ולעמוד במקומו. אנו ננסה לגעת במצוות ‘של נעליך’ מכמה כיוונים.

(ובהערת אגב לגבי הנבואה הראשונה: אמנם זו הראשונה שנכתבה, אך מתגובתו של משה לקריאת מלאך האלוקים –  ‘הנני’, רואים שמשה לא מתרגש מקריאה של מלאך, בניגוד לשמואל הנביא בנבואות הראשונה. ראו בעניין ב’אור החיים’.)   

ליל שבת

‘של נעליך’ – הכנה לנבואה

כשאנחנו מדמיינים את מעמד הסנה, אנו חושבים על מדבר גדול ורחב ידיים שבתוכו סנה בוער. אך עיון בפסוקים מזכיר לנו שכל זה נעשה על הר אלוקים, כלומר על הר סיני. ולפי הרמב”ן בראש ההר!

“כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא – אע”פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר ויבא אל הר האלהים חרבה, והסנה היה בראש ההר, והנה כולו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים.” (רמב”ן על הפסוק)

על פשט הכתוב, הטעם להסרת הנעליים, הוא כיוון ש’המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש’. אך הרמב”ן מדגיש עניין אחר. לפי התרגום ‘הר האלוקים’ הוא “טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דה’ “. ההר שבו מתגלה מתגלה כבודו של הקב”ה. ו’בכל מקום שהשכינה נגלית- אסור בנעילת הסנדל’. זאת הסיבה שיהושע הסיר את נעלו במפגש עם ‘שר צבא ה’ ‘, וזאת הסיבה שהכהנים עובדים יחפים.

על פי הבנה זו, שבכל מקום בו מתגלה כבוד ה’ יש צורך להסיר נעליים, נצטרך לשאול: מדוע לא כל אחד – כל עולי הרגל ולא רק הכהנים –  יתחייב בהסרת נעליים בכניסתו למקדש, מקום שכינת ה’?

תשובה לדבר ניתן למצוא בדברי רבינו בחיי. רבינו בחיי משווה בין הסרת הנעליים של משה ושל יהושע. אצל משה נאמר: שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא (משתי הרגליים, משום אדמת קודש) ואילו אצל יהושע נאמר: שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא (נעל מרגל אחת וממקום קודש, ולא מאדמת קודש).

“הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו, כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה, וראוי להדבק באור השכל. והזכיר ביהושע של נעלך כי הזכירו על שלילת מקצת לא על כלן, וזוהי מעלתו של משה בהיותו משולל יותר מיהושע שהרי משה פירש מן האשה ונאמר לו ואתה פה עמוד עמדי ולא נאמר כן ליהושע.” (רבינו בחיי על הפסוק)

רבינו בחיי מבאר שעניין הסרת הנעליים הוא להסיר ממך את החומריות, על מנת להיות ראוי שתשרה עליך שכינה. כיוון שמשה קיבל נבואה גדולה יותר מיהושע, ואף בכל הליכותיו הכין את עצמו לכך (ש’פירש מן האשה’) – לכן היה צריך להסיר את שתי נעליו. לעומתו יהושע, אינו צריך ‘לעמוד הלום’, כיוון שלא כל חייו יהיה ‘פה עמדי’ במחיצת הקב”ה, ולפי דרגתו מספיקה הסרת נעל אחת.

לפי רעיון זה, עולי הרגל אינם צריכים להסיר את נעליהם כלל, ומספיק האיסור ‘לא יכנס אדם להר הבית בנעלו’, כלומר אסור להכנס אל המקדש במנעל עור (למרות שזה נלמד מהציווי ‘של נעליך’). לעומתם הכהנים בעבודתם מגיעים למעלה גבוהה יותר, המצריכה את ‘הסרת החומריות’ לגמרי, להסיר לגמרי את הנעליים.

לסעודת שבת

‘אדמת קודש היא’

על פי רבינו בחיי והרמב”ן, ראינו שהסרת הנעליים הינה פעולה המסמלת את ההכנה שאדם עושה כדי להיות ראוי להשראת השכינה עליו. ככל שהאדם יותר ‘גדול’ כך הוא צריך הכנה יותר גדולה. פרשנים רבים נוספים מרחיבים את הצורך בהסרת הנעליים, כסמל להכנה, תיקון או מידה מסוימת שמסמלים הנעלים.

גם רוב הפרשנים המבארים על פי הפשט נוקטים גישה דומה. כך למשל מבאר החזקוני את הצורך בהסרת הנעליים: “כי פעמים הוא דורס במקום טינופות. וכן אמרו רבותינו לא יכנס אדם להר הבית ונעלו ברגלו כי זה מורא מקדש.” (חזקוני על הפסוק)

אמנם למרות שזהו ההסבר הרווח בין המפרשים, בין אם משום ‘הסרת הטינופת’ (אף שגם הוא מדגיש שזו הכנה לקראת מורא המקדש), ובין אם בגלל תוספת קדושה שמקבל האדם על עצמו, אי אפשר להתעלם מהטעם שמופיע בפסוק: כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. מעבר לאדם עצמו (או לשכינה השורה על האדם) ישנו גם מימד של המקום עצמו. המקום קדוש. כאן הדגש לא יהיה על הסרת הנעליים, אלא הדגש יהיה על העמידה ממש על האדמה הקדושה, לעמוד יחף.  

כפי שמדגישה ההלכה במקדש:

“כל העוסק בעבודת המקדש צריך שיהא עומד על הרצפה עד שאם היה דבר חוצץ בינו לבינה פסל עבודתו. היה רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רואין כל שאלו ינטל הכלי הוא יכול לעמוד על רגלו האחרת עבודתו כשרה, ואם לאו עבודתו פסולה.” (המאירי על שבת צ”ג:)

מדוע חשוב שלא תהיה חציצה בינו לבין הקרקע, האדמה או הרצפה?

בפשטות, כפי שמופיע מתוך דברי המאירי, ברגע שאתה עומד על גבי כלי, או על גבי נעל, למעשה אינך עומד ממש במקדש, אלא על דבר ש’חוצץ’ בינך לבין המקדש.

בנוסף, מביא המדרש על הפסוק ‘וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה’ אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה”,

את הדברים הבאים:

“ושרת ככל אחיו הכהנים העומדים, שתהא עמידתם כשאר אחיו, רצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, כשם שחציצה פוסלת בכלי שרת כך חציצה פוסלת ברצפה.” (ילקוט שמעוני, דברים י”ח, תתקי”ז)

“אמרו רצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, רצונו לומר: העזרה תקדש הנכנס בתוכה, כמו שמקדשין כלי שרת הדבר הנכנס בהן, מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין הכלי אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.”

 (רמב”ם פירוש המשניות – מסכת זבחים פרק ב)

על פי המדרש והסברו של הרמב”ם, אנו רואים שעצם העמידה על אדמת הקודש ‘מקדשת’. זאת כפי שברגע שאני יוצק משהו לתוך כלי שרת, אזי מה שבתוכו מתקדש. כך ברגע שאני עומד בתוך העזרה, ‘העזרה תקדש כל הנכנס בתוכה’. ( זאת כמובן אם אני בתוכה ועליה ממש. ולא על גבי דבר אחר. כפי שאם יש נוזל בתוך כלי הוא מתקדש, אך אם בתוך הכלי הגדול, ישנו כלי קטן שאינו קדוש, תכולת הכלי הקטן לא מתקדשת, בכך שהיא נמצאת בתוך חלל הכלי הגדול).

מתוך המדרש ניתן לדייק ולהסביר דבר נוסף, בקדושתם של הכהנים. הפסוק מלמד שעבודתם חייבת להיות בעמידה. זאת לגודל מעלתם, כפי שמציין הפסוק שלנו בפרשה, ‘כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש’. וכפי שיאמר הקב”ה למשה רבינו בהר סיני: “וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי”. כשאתה עומד, אז את עמדי’.

לעומת הכהנים והלווים, עם ישראל אינם צריכים להסיר את נעליהם, ומתוך כך ה’חיבור’ שלהם אל המקום לא יהיה בעמידה, אלא דווקא בהשתחוויה, ב’פישוט ידיים ורגליים’.

לסעודה שלישית

מה יפו פעמייך (אפילו) בנעלים                

אם כן מקום המקדש (וכן בכל מקום בו מתגלה שכינה, כדוגמת הר סיני שם התגלתה שכינה באופן זמני), הוא המקום שבו ניתן ביותר לזכות ולראות ‘את פני האדון ה’. דבר זה תלוי מצד אחד בהכנת האדם לקבל פני שכינה, וככל שהוא ראוי ליותר לראות את ‘אור השכינה’ הוא צריך להסיר יותר ‘נעליים’. בנוסף העמידה במקום הקודש היא עצמה מקדשת את האדם. מבאר השל”ה כיצד זה עובד:

“והמקדש הוא מקום רגלי השכינה, כדכתיב, לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס, יג), וכתיב (שמות ג, ה), של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד וגו’. ומכירת יוסף היה בעד נעלים, כמו שנאמר (עמוס ב, ו), על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. ויוסף הוא העמוד, כי הצדיק הוא יסוד עולם והוא העמוד שהעולם עומד עליו, והרגלים הם מעמידי הגוף. הרי לך שכולם הם כסא לרגלי השכינה. יוסף הוא העמוד כמו שכתבתי. יהודה הוא הרגל הרביעי של מרכבה, אשר על כן כתיב בלידתו ותעמוד מלדת, שמלידה זו היה עמידה לכסא של ד’ רגלים כמו שכתבתי לעיל. ובנימין הוא הירך, כי הוא לא השתחוה לעשו כשאר אחיו כי עדיין לא נולד, כמו שכתבתי לעיל, ויתבאר עוד בארוכה, ובנימין הוא מקום ירך המזבח.” (השל”ה על בראשית)

מבלי להכנס לעומק דבריו, ננסה מעט להבין. המקדש עצמו הוא ‘הדום רגלי השכינה’. כפי שכתוב בנבואת ישעיה: לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד. העיסוק בנעליים יש בו מימד של דחיקת רגלי השכינה, כפי שעשו בני יעקב במכירת יוסף עבור נעליים. מטרתנו בעולם הזה היא להיות ה’בסיס’ לרגלי השכינה. כלומר כדי שיתקיים ‘ושכנתי בתוכם’, צריך להסיר את ה’נעליים’, זה תלוי בנו. כשאנחנו אומרים שהאבות היו ‘מרכבה לשכינה’ זאת אומרת שבמעשיהם הם יצרו אפשרות להתגלות השכינה גם על ה’אדמה’, הן מלשון ‘אדם’ והן במציאות של העולם הזה ‘והארץ הדום רגלי’.

אם נעשה ‘של נעליך’, נהפוך את האדמה ל’אדמת קודש’. זה גם מה שלימד שר צבא ה’ את יהושע עם כניסתו לארץ ישראל.

אך דבר זה מייאש. כיצד נגיע למעלתם של האבות, משה רבינו או יהושע? על כך אומר המדרש על הפסוק: “מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב” (שיר השירים פרק ז’):

מַאי דִּכְתִיב, (שה”ש ז) “מַה יָּפוּ פְּעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב” – מַה יָּפוּ פַּעֲמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל. “בַּת נָדִיב” – בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא “נָדִיב”, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים מז) “נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם”. “אֱלֹהֵי אַבְרָהָם”, וְלֹא “אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב”? אֶלָּא, “אֱלֹהֵי אַבְרָהָם”, שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים.”

הקב”ה אוהב ורוצה אותנו, אפילו עם הנעליים. העיקר שנעלה. בסופו של דבר, בזכות זה נסחוף אחרינו את כל אומות העולם, כפי שאומר הנביא ישעיהו בנבואה שראינו לעיל. גם הם בתחילה ישתחוו, ואנחנו ה’קטנים’ נהיה לגוי עצום:

“כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה’ צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר:

 לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה: וְהָיָה לָךְ ה’ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.” (ישעהו פרק ס’)

האם בעיתה או אחישנה?

זה כבר תלוי בנו.

וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. (שמות ג’)

ספר שמות, ספר הולדתו ותחייתו של עם ישראל מרחיב הרבה בסיפור לידתו של מנהיגם של ישראל- משה רבינו. המדרש שלפנינו מדלג בין דמותו של משה המנהיג והרועה, דמותו של דוד המלך והקשר בין אלו לבין השכינה שלא עוזבת את עם ישראל.

שמות רבה פרשה ב’, ב’

” ומשה היה רועה- הה”ד (חבקוק ב) וה’ בהיכל קדשו. א”ר שמואל בר נחמן: עד שלא חרב ביהמ”ק היתה שכינה שורה בתוכו שנאמר (תהלים יא) ה’ בהיכל קדשו, ומשחרב ביהמ”ק נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר (שם קג) ה’ בשמים הכין כסאו.

רבי אליעזר אומר: לא זזה השכינה מתוך ההיכל שנאמר (ד”ה ב ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים וגו’ וכן הוא אומר(תהלים ג) קולי אל ה’ אקרא ויענני מהר קדשו סלה אע”פ שהוא חרב הרי הוא בקדושתו. בא וראה מה כורש אומר (עזרא א) אל האלהים אשר בירושלים. אמר להן אע”פ שהוא חרב האלהים אינו זז משם.

 א”ר אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר ב) הנה זה עומד אחר כתלנו וכתיב(תהלים יא) עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם א”ר ינאי אע”פ ששכינתו בשמים עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם.

משל למלך שהיה לו פרדס ובנה בו מגדל גבוה וצוה המלך שיתנו לתוכו פועלים שיהיו עוסקים במלאכתו. אמר המלך: כל מי שמתכשר במלאכתו יטול שכרו משלם, וכל מי שמתעצל במלאכתו ינתן בדימוס. המלך- זה מלך מלכי המלכים והפרדס – זה העולם שנתן הקב”ה לישראל בתוכו לשמור התורה, והתנה עמהם ואמר מי שהוא שומר את התורה הרי גן עדן לפניו, ומי שאינו משמרה הרי גיהנם. אף הקב”ה אע”פ שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם.

ולמי בוחן? לצדיק. שנאמר (שם) ה’ צדיק יבחן. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא’ )תהלים עח( ויקחהו ממכלאות צאן. מהו ממכלאות צאן כמו (בראשית ח) ויכלא הגשם היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואח”כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב”ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה”ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקב”ה אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהיה מרע”ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב”ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל הוי ומשה היה רועה:

א. המדרש דן לכאורה בשני נושאים שונים. ביכן נמצאת השכינה בזמן חורבן הבית, ומאידך משה ודוד הרועים.

ב. את החיבור של שני נושאים אלו לומד המדרש מסמיכות שני פסוקים בתהילים: ה’ בְּהֵיכַל קָדְּׁשֹו ה’ בַשָ מַיִם כִסְּאֹו עֵינָיו יֶחֱזּו עַפְּעַפָיו יִבְּחֲנּו בְּנֵי ָאדָם: ה’ צַדִיק יִבְּחָן וְּרָׁשָ ע וְּאֹהֵב חָמָס שָ נְָּאה נַפְּׁשֹו” )תהילים י”א(

ג. הפסוק הראשון מלמד שה’ לפעמים בהיכל קדשו ולפעמים בשמים כיסאו, וזהו הבסיס למחלוקת היכן כבוד ה’ בגלות.

ד. הפסוק השני דן בכך שה’ בוחן את הצדיקים, והמדרש מלמד אותנו שהקב”ה בוחן את הצדיקים, המנהיגים במקרה שלנו, ביכולתם לרעות את צאנם.

הדיבור המתחיל במדרש הוא ‘משה היה רועה את צאן יתרו’, אך המדרש מיד דן במחלוקת היכן שורה השכינה. לכולם ברור שכל עוד בית המקדש קיים אזי, “ה’ בהיכל קדשו”. השאלה היא היכן מתגלה הקב”ה בזמן שבית המקדש חרב. “כל הקרבנות באים על חטא, חוץ מקרבן תודה” (חיי אדם חלק שני, קל”ה)

בדברי הפתיחה אמרנו שהקשר נובע מתוך סמיכות הפסוקים בתהילים. אך עיון בפסוקים בפרשתינו מלמד שגם כאן הפסוקים מתעסקים לא רק במשה רבינו הרועה, אלא הנושא המרכזי הוא דווקא התגלות הקב”ה מתוך הסנה.

“שאל גוי אחד את ר”י בן קרחה מה ראה הקב”ה לדבר עם משה מתוך הסנה א”ל אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני? אלא למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה” (שמות רבה, ב’, ה’)

זהו תמצית הלימוד של המדרש הנ”ל. מדוע התגלה הקב”ה דווקא מתוך הסנה? כדי ללמד שאין מקום פנוי הלא שכינה. אמנם ראוי להדגיש, זה שהשכינה קיימת אין זה מספיק, צריך לחשוף ולגלות אותה. “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?” ורק לאחר שמשה סר לראות מתגלה הקב”ה. כפי שניתן לדייק מתוך הפסוק שלאחריו: “וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה”

גם את הפסוקים בתהילים שהם הבסיס למחלוקת במדרש שלנו, יש לקרוא בשלמותם. “ה’ בְּהֵיכַל קָדְּשֹו, ה’ בַשָ מַיִם כִסְּאֹו עֵינָיו יֶחֱזּו עַפְּעַפָיו יִבְּחֲנּו בְּנֵי אדָם” (תהילים י”א). בין אם נאמר שה’ בהיכל קדשו או בשמים כסאו, בכל מקרה הקב”ה תמיד עיניו יחזו. השאלה אינה האם הקב”ה משגיח עלינו, אלא האם אנחנו מצליחים לראות את התגלות הקב”ה. “הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ–מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים.” )שיר השירים ב’, ט’). פעמים מביט מן החלון, ואנו רואים את מי שמביט, ופעמים מציץ ומשגיח, אך אין אנו רואים מי מסתכל עלינו.

• על פי רבי שמואל בר נחמן, בזמן החורבן השכינה מסתלקת ונחבאת. הפסוק נקרא כך: לפעמים ה’ בהיכל קדשו, ולפעמים, בחורבן ה’ בשמים כסאו.
• אם כך, כיצד יקרא רבי אליעזר את הפסוק. כיצד הוא טוען ש’מעולם לא זזה שכינה מן ההיכל’, כשאין היכל? ועוד, הרי נאמר שם במפורש שהקב”ה בשני מקומות שונים? אלא שלשיטתו אין הבדל בין ‘היכל קדשו’, לבין ‘בשמים כסאו’. שני אלו הם יחידה אחת שלמה:

” ‘מכון לשבתך’ פעלת ה’ אל תקרא מכון אלא מכוון לשבתך, מכוון כנגד כסא הכבוד” (תנחומא פקודי, ג’)

בית המקדש הוא ‘מכון לשבתך’. הוא מכוון כנגד כסא הכבוד. אך לא כדבר שמקביל, אלא הוא ה’מכון’, הבסיס והתשתית עליו עומד כסא הכבוד. (המילה ‘מכון’ באה מן המילה כן, כמו הכיור וכנו). וכפי שניתן להבין ביתר פירוט בקריאת כל המדרש שצוטט:

“כשברא הקב”ה את עולמו כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין. כך התחיל הקב”ה לבראות את עולמו מאבן שתיה תחלה וממנה הושתת העולם. ולמה נקרא שמה אבן שתיה מפני שממנה התחיל הקב”ה לבראות את עולמו וברא בית המקדש למעלה שנאמר )שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה’ אל תקרא מכון אלא מכוון לשבתך כנגד כסא הכבוד”

אם נדייק בלשון המדרש, נראה שקודם כל נבראה ‘אבן השתיה’, היא התשתית והבסיס לעולם. רק אח”כ נוצר כסא הכבוד. כמובן שהקב”ה ‘היה הווה ויהיה’ והוא קדם לכל, אך מלכותו מתגלה רק לאחר שה’כן’ הונח במקום שלו. ובתחילת המדרש נבין מדוע א”א להפריד בין ‘כסא הכבוד’ לבין ‘היכל קדשו’. זאת כיוון שהם ‘גוף אחד’. אמנם ‘היכל קדשו’ הוא הלב והגרעין שממנו הכל התחיל, אך על גבי הבסיס האיתן הזה, נוצר שאר העולם, כולל כסא ה’ שבשמים.

את זאת הבינו שני מלכים: דוד המלך שקורא אל ה’ ‘מהר קדשו’, אף שטרם נבנה המקדש. ואף כורש המלך שהבין שהאלוקים נמצא בירושלים, אף שבית המקדש חרב.

ולכן גם בחורבו, והיו עיני וליבי שם כל הימים. אך אנו נבין עד כמה חשוב לייצב מחדש את הבסיס, ה’כן’ והתשתית של העולם כולו.

מהו ה’כותל המערבי’ שעליו אומרים חז”ל שמעולם לא זזה ממנו שכינה? אנו רגילים לומר שאין הכוונה לכותל המערבי שלנו, שאין לו שום משמעות מיוחדת, וזאת המצאה חדשה, אלא לכותל אחר. ואכן עד לפני 077 שנה לא היתה מסורת להתפלל בכותל ‘שלנו’. אם כן מהו ‘הכותל’ אליו מתכוון המדרש:

• כותל קודש הקדשים? “ויאריכו הבדים”- האריכו הבדים עד לעשרים והיו נוגעין שתי קצותם לכותל מזרחי ושתי קצותם לכותל מערבי (רש”י דברי הימים ב, ה, ח) (בפסוק מדובר שבדי הארון בבית ראשון התארכו ונגעו בפרוכת ממזרח ובכותל מערבי ממערב)

“קיר הבית – זה כותל מערבי של בית קודשי הקדשים” (מצודות על יחזקאל, מא, ה(

“והמתפלל אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו עומד לפני הכפורת. ופרש”י שם שמחזיר פניו לצד מזרח. נמצא שאע”ג שכל העומדים בעזרה משתחווים לצד מערב מול כותל המערבי, בכל זאת העומד אחורי אותו הכותל מכוין פניו כנגד אותו הכותל עצמו כיון שזה מקום מקודש למקום שכינה” (פני יהושע על ברכות דף ו)

• כותל בית המקדש= כותל העזרה? “ הנה זה עומד אחר כתלנו זה כותל מערבי של ביהמ”ק שאינו חרב לעולם למה שהשכינה במערב” (במדבר רבה, יא) “אמר רבי שמואל בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל שנאמר ה’ בהיכל קדשו, משחרב בית המקדש היה בשמים כסאו וסלק שכינתו בשמים. א”ר אלעזר בן פדת בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. וכן הוא אומר ‘קולי אל ה’ אקרא ויענני מהר קדשו סלה’ שאפילו הוא הר הרי הוא בקדושתו. אמר רבי אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו.” (ילקוט שמעוני מלכים א, ח, רמז קצה(

זהו מדרש דומה למדרש שלנו. ניתן לאמר שרבי אחא מסכים לדברי רבי אלעזר בין פדת וכשם ש’ההיכל’ קיים אף בחורבנו, מבחינת קדושתו וגילוי השכינה. לשיטתו ‘הכותל המערבי של המקדש’ עדיין בקדושתו. אך ניתן לאמר שרבי אחא חולק על קודמיו. והוא שיטת ביניים. לשיטתו הסיבה שעדיין יש שכינה בכותל מערבי, זה כיוון שהוא קיים. (כלומר הכותל המערבי של הר הבית קיים). זאת לעומת רבי שמואל שאומר שכיוון שנחרב המקדש, שכינה גלתה, ולעומת רבי אליעזר שאומר שאף אם אין מבנה, המקום עצמו הוא מקור גילוי השכינה.

• האם יש עוד מקור שמבין שהכותל המערבי הוא הכותל שלנו. כלומר כותל הר הבית?

“הנה זה עומד אחר כתלנו, אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה? שנשבע לו הקב”ה שאינו חרב לעולם ושער הכהן ושער חולדה לא חרבו לעולם עד שיחדשם הקב”ה” (מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כו(

אם נשווה בין המיקום של שערי חולדה לבין הכהן, ונשווה למשנה: “חמשה שערים היו להר הבית. שני שערי חולדה מן הדרום.… שער המזרחי, שבו כהן גדול השורף את הפרה (האדומה) יוצאים להר המשחה.” נשים לב שכל הפסקה מדברת על הר הבית. אם כן נראה שגם ה”כותל” הוא כותל של הר הבית. כך גם במדרש, המתאר של אלישע בן אבויה, “אחר”, שומע בת קול מכותל מערבי. והרי בתקופתו המקדש חרב….

“וכל החכמה שיש בך ואינך חוזר בך? א”ל אינני יכול. א”ל למה? א”ל פעם אחת הייתי רוכב על הסוס סמוך לכותל מערבי של בית המקדש ושמעתי בת קול יוצאת מבית קדשי הקדשים ומפוצצת ואומרת שובו בנים שובבים (ירמיה ג’ י”ד) חוץ מאלישע שהיה יודע כוחי ומרד בי” (דו שיח בין רבי מאיר ו’אחר’ בגמרא בתרגום קל לעברית(

גם כאן יש תיאור שמתקיים שלוש מאות שנה לאחר החורבן, ובכל זאת הם מזהים את ‘הכותל המעבי’. האם נוכל לומר שהכותל המזרחי (שער הכהן), הדרומי (שערי חולדה..) ומערבי, שעדיין קיימים עד היום, כפי עדות המדרש מלפני 0077 שנה, היא כיוון שאת חומות הר הבית בנה דוד הרועה !! וכפי שראינו בעבר, הבטיח הקב”ה לדוד – שמה שהוא יבנה לא יחרב!!

גם כאן יש תיאור שמתקיים שלוש מאות שנה לאחר החורבן, ובכל זאת הם מזהים את ‘הכותל המערבי’. האם נוכל לומר שהכותל המזרחי (שער הכהן), הדרומי (שערי חולדה..) ומערבי, שעדיין קיימים עד היום, כפי עדות המדרש מלפני 0077 שנה, היא כיוון שאת חומות הר הבית בנה דוד הרועה !! וכפי שראינו בעבר, הבטיח הקב”ה לדוד – שמה שהוא יבנה לא יחרב!!