“ וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הֹ-וָ-ה:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:” (שמות ו’) 

פסוקי הפתיחה של פרשתנו מפגישים אותנו עם אחת הסוגיות המרתקות ביותר בעולם היהדות – שמותיו של הקב”ה. נסו לספור כמה שמות כתובים בפסוקים אלו.

רבות נכתב בנושא משמעות ריבוי שמותיו של הקב”ה, וכבר בתחילת הפרשה ישנה תשובה פשוטה – ‘וארא’, ‘נודעתי’. כל שם מבטא התגלות אחרת של הקב”ה בעולמו. הלימוד וההבנה על שמותיו של הקב”ה הם אבני דרך באמונתנו כפי שמופיע בהרחבה בספר הכוזרי:

“וכאשר למד המלך התורה וספרי הנביאים, לקח החבר ההוא לרב … ותחילת מה ששאל אותו על השמות והמידות, המיוחסות אל הבורא יתברך, ומה שנראה בקצתם מן ההגשמה, עם הרחקת הדבר ההוא אצל השכל, וכן מרחקת אותו התורה בביאור” (כוזרי, פתיחה למאמר שני). 

אנו רואים שהשאלה הראשונה איתה התמודד מלך כוזר לאחר שנתגייר הייתה הבנת שמותיו של הקב”ה. באותו אופן ניתן לומר שזהו גם הנושא הראשון אותו לומדים משה ועם ישראל שזה עתה נוצר:

“וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?” 

ליל שבת

מבוא לשמות הקב”ה

כפי שראינו, ריה”ל מתעסק הרבה בשמות הקב”ה. בתחילת מאמר שני מחלק הכוזרי את שמות הקב”ה לשלוש קבוצות ועוד שם אחד- השם המפורש:

“וכללו של דבר: לשלושה חלקים: שתהיינה מעשיות או טפליות או שולליות.

והמעשיות נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים, כמו: מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם [שמואל א’ ב’ ז] רחום וחנון [שמות ל”ד ו] קנוא ונוקם [נחום א’ ב] גיבור נדיב [תהילים כ”ד ה] והדומים להם.

והטפליות כמו: ברוך ומבורך, מהולל, קדוש, רם ונשא, נלקחות מרוממות המדברים לו. ואלה אם הם רבות, אינם מחייבות לו ריבוי, ולא מוציאות אותו מאחדות.

אבל השולליות, כמו חי ואחד וראשון ואחרון, סופר עליו באלה, כדי לשלול ממנו הפכם. לא לקיים לו אלה על הדרך שאנחנו מבינים מהם, כי אין אנחנו מבינים ‘חיים’, כי אם בהרגשה ותנועה, וכבר התעלה מהם. ואנחנו אומרים עליו שהוא ‘חי’ – לשלול ממנו תואר המוות, ועל הדרך הזה נאמר ‘אחד’ – לשלול ממנו הריבוי, לא לקיים לו האחדות המובנת אצלנו. כי האחד אצלנו, מה שנדבקו חלקיו זה בזה והתדמו. כאשר תאמר ‘עצם אחד’ ו’יד אחת’ ו’מים אחדים’. ותאמר בזמן על דרך הדמיון בגוף המתדבק, ‘יום אחד’ ו’שנה אחת’. והעצם האלוקי מרומם מהדביקה והפרידה, ונאמר אחד לשלול הריבוי, וכן ראשון לשלול ההתאחדות, לא לקיים לו ההתחלה, וכן אחרון לשלול ממנו הכיליון, ולא לקיים לו התכלה.

וכל המידות האלה אינם דבקות אל עצם כבודו ולא מתרבה בהם.

אבל המידות התלויות בשם המפורש יתברך, הם היצירות מבלי מיצועים טבעיים, כמו “יוצר אור” ו”בורא חושך” “ועושה נפלאות גדולות לבדו” [תהילות קל”ו ד] רוצה לומר בגזרתו וחפצו, מבלי מיצוע סיבה אחרת” (מאמר שני, ב).

סיכום קצר: שמות הקב”ה מבטאים את היחס שלנו אל הקב”ה, וכיצד אנו ‘קולטים’ את השפעתו. זאת למרות שאצל הקב”ה אין שום שינוי.

ישנן שלוש קבוצות:

– שמות מעשיות: שמות המבטאים דברים שהקב”ה עושה בעולמו- עולמנו. מוריש, מחיה, נוקם וכדומה.

– שמות טפליות: שמות תואר המבטאים את גדלותו ורוממותו של הקב”ה. קדוש, נורא, מהולל וכדומה.

– שמות שולליות: שמות הבאים לשלול הבנה מוטעית. למשל: ‘אל חי וקיים’- לשלול את המוות, המתורגם אצלנו כדבר שלילי (אף שהקב”ה לא חי ולא מת, כיוון שמושגים כאלו אינם שייכים אצלו). ‘אחד’ ולא שניים. ‘ראשון’. תארים אלה שייכים רק בדברים שיש בהם מימד של זמן או מקום. וכיוון שהקב”ה אין לו דמות הגוף ואינו גוף, והוא היה הווה ויהיה, תארים אלו לא שייכים אצל הקב”ה, אך מסייעים לנו להבין…

בנוסף לכל אלו ישנו שם נוסף- ‘השם המפורש’. שם שהוא הרבה מעבר לכל הנ”ל.

ה’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ

“שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לַבוש לְבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם”.

(תניא, לקוטי אמרים פרק ד’)

סעודת שבת

השם המפורש ובית המקדש 

ישנם פירושים רבים מהו השם המפורש, אך לפי ריה”ל והרמב”ם מדובר בשם של ארבע אותיות, שם הוי”ה.

“כל שמותיו ית’ הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות – וזה מה שאין העלם בו – אלא שם אחד, והוא, ‘יוד הא ואו הא’, שהוא שם מיוחד לו ית’, ולזה נקרא, ‘שם מפורש’ – ענינו, שהוא יורה על עצמו ית’ הוראה מבוארת, אין השתתפות בה. אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשיתוף, להיותם נגזרים מפעולות … אמנם שאר השמות הם כולם מורים על תארים … ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי ה’קמיאות’ ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים משמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותם ‘שמות’, ויחשבו שהם צריכים ‘קדושה וטהרה’, ושהם יעשה נפלאות – כל אלה דברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם:

ואינו נקרא ‘שם המפורש’ כלל זולת זה ה’שם’ ‘בן ארבע אותיות’ הנכתב, אשר לא יקרא כפי אותיותיו. ובפרוש אמרו ב’ספרי’, “‘כה תברכו את בני ישראל’, ‘כה’ – בלשון הזה, ‘כה’ – בשם המפורש”; ושם נאמר, “במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו”; וב’תלמוד’ נאמר, “‘ושמו את שמי’ – שמי המיוחד לי”:

הנה כבר התבאר לך, כי ‘שם המפורש’ הוא זה ‘שם בן ארבע אותיות’, ושהוא לבדו הוא המורה על העצם מבלתי שיתוף ענין אחר – ולזה אמרו עליו, ‘המיוחד לי'” (מורה נבוכים א, ס”א).

הרמב”ם מדגיש כמה דברים:

א. השם המפורש הוא שם של ארבע אותיות. וכל שאר ‘השמות’, צירופי אותיות וכדומה המופיעים בקמעות, אינם שמות קודש.

ב. שם זה מתגלה רק בבית המקדש, ואילו מחוץ למקדש אנו מזכירים את הקב”ה רק בכינוי. כלומר גם כשכתובים אותיות הוי”ה, אנו אומרים שם אדנות. דבר זה מבאר הרמב”ם בהלכות ברכת כהנים:

“ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו”ד ה”א וא”ו ה”א. וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום. ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל”ף דל”ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש, כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם אחת לשבע שנים כל זה גדולה לשמו הנכבד והנורא” (הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק יד, י).

הלכתו של הרמב”ם מבוססת על המשנה במסכת סוטה (פרק ז, משנה ו). שם מבאר רבי עובדיה מברטנורא את הסיבה לכך:

“שאין מזכירין את השם ככתוב אלא במקדש בלבד, שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, סרסהו ודרשהו, בכל המקום אשר אבוא אליך וברכתיך, דהיינו במקדש, שם אזכיר את שמי” (רע”ב על המשנה).

כלומר, רק בבית המקדש אנו זוכים להתגלות שלמה של הקב”ה, ללא מחיצות. רק שם, כשהקב”ה בתוך ביתו, אנו זוכים ‘לראות’ את הקב”ה- דבר שאף האבות לא זכו לו! “וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. 

סעודה שלישית

הסוד של בן קמצר 

“וְאֵלּוּ לִגְנַאי … בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב” (משנה יומא, ג, י”א).

מתוך כל הנ”ל, אולי נבין את המשנה המוזרה במסכת יומא. המשנה מונה רשימת אנשים שלא רצו ללמד את עבודתם במקדש (רוצים לדעת מיהם? חפשו במשנה…). על בן קמצר נאמר שלא רצה ללמד את ‘מעשה הכתב’. כלומר ש“היה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו. ואם היתה תיבה של ארבע אותיות היה כותבה בבת אחת” (יומא ל”ח.). אך מהי גנותו של ‘בן קמצר’, הרי בסך הכל היתה לו שיטה מיוחדת לכתוב! ובנוסף, מה הקשר למקדש?

אם נבאר שבן קמצר לא כתב ‘סתם’ ארבע אותיות. אלא שם של ארבע אותיות, הכל יתבאר. ‘בן קמצר’ הבין את גדלות שמו של הקב”ה, בכך ששמו נהגה ואף נכתב בבת אחת. ה’ אחד ושמו אחד (כפי שברגע שאני מכיר מישהו הכרות עמוקה, אינני צריך לתאר את חיצוניותו. ‘מי זה ראובן? מה הכוונה? ראובן זה ראובן!’).  הבנה עמוקה זו, שניתן להבין אותה רק במקדש, העלים בן קמצר מחבריו, ועל כן הוזכר לגנאי.

“ואין שם מדויק יותר וחשוב יותר מן השם הנכתב באותיות יוד הא ואו הא יתברך ויתרומם. זה הוא שם פרטי בו רומזים לאלוה … כאלו אמרת פלוני וקראת לו בשם פרטי ראובן ושמעון למשל בתנאי שעל ידי השמות ראובן ושמעון תוודע אמיתת עצמותם:

אמר הכוזרי: ואיך אקרא בשם מיחד את שאין לרמז עליו וכל ראייתי עליו מפעולותיו היא?

אמר החבר: יש ויש עליו רמז בעדות הנבואה ובראיית הלב” (מאמר רביעי, א-ג).

“כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (דברים י”א)

ליל שבת

לא כארץ מצרים היא

הפסוקים שחוזר עליהם משה, נאמרו לבני ישראל ביציאתם ממצרים. במצרים סבלו בני ישראל מדברים רבים, אך התנאים הפיזיים היו טובים. מים בשפע – כל שצריך זה להסיט אותם מעט ברגל עד הגינה, קישואים ואבטיחים לרוב, ומעדני דגים הנמשים בקלות מן היאור. לכן בראש ובראשונה מכה הקב”ה במקור השפע שלהם– ביאור. לכן המטה נקרא ‘מטה אשר הכה את היאור’, ולאחר מכת דם, ממשיכים המצרים ‘לחפור סביב היאור’.

לכאורה אין השגחה גדולה מזו שנקבל את פרנסתנו ‘ברווח ולא בצער’. ארץ מצרים היא ממש ‘גן עדן’, כפי שאומר הכתוב: ‘כגן ה’- כארץ מצרים’. אך את זה הולכים עם ישראל להפסיד, שכן ‘הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים

היא’. אך הקב”ה מלמד שבארץ ישראל זה עובד אחרת. מצד אחד אנחנו צריכים כל הזמן לדרוש את ה’, שיהיו עינינו נשואות ‘אל השמים’, אך שכרה בצידה, גם הקב”ה דורש אותנו, צופה בנו תדיר, ומעל הכל אנו רואים אותו:

“יראה כל זכורך כתיב – שיראו פני השכינה, יראה משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותו, הקיש ראייתך לראייתו, כדרך שהקדוש ברוך הוא בא לראותך, כך בא ליראות לו, מה הוא רואה אותך כשהוא שלם שנאמר: עיני ה’ אלהיך בה מראשית, אף אתה רואה אותו בשתי עיניך.” (רש”י סנהדרין ד:, על דברי הגמרא: כדרך שבא לראות בבית המקדש, כך בא להראות)

ארץ מצרים היא אולי ‘גן עדן’, אך חסרה בה ‘רוח ה’ המתהלכת בתוך הגן’. כיוון שארץ מצרים אינה צריכה גשמים, ממילא גם לא מתפללים בה על הגשם. לעומת זאת בארץ ישראל, ‘מראשית השנה ועד אחרית השנה’ אנו דואגים לבואו. בכל שנה, בחג הסוכות, העולם נידון מחדש על כמות הגשמים שתהיה במשך כל השנה. אך אין זה מספיק להיות צדיק בתחילת השנה, שכן הפיזור של הגשמים תלוי במעשינו ובתפילתנו התמידית:

“עיני ה’ אלהיך בה, עתים לטובה עתים לרעה, עתים לטובה כיצד: הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד: הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובין, לסוף חזרו בהן. לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן לטובה.” (ראש השנה י”ז:)

על פי זה ניתן לפרש, שלא רק בבית המקדש הקב”ה מתגלה אלינו, אלא בכל פעם שיורד גשם, בעיתו ובמקומו הראוי, שוב מתגלה הקב”ה. שוב אנו מרגישים את ה’ שוכן בתוכנו (או חלילה את ריחוק השכינה). ורמז לדבר: “כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה’ וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי”. אך גם בלי להגיע לרמזים עליונים, מביא המבי”ט משל יפה:

“כי אפי’ המים הצריכים לשתיה הם מהשמים, כל שכן הצריכים לזריעה. ומפני שנראה זה חסרון בא”י, לזה אמר ארץ אשר ה’ אלהיך דורש אותה תמיד ורואה מה שהיא צריכה ליושביה, ומשלים חסרונם בכל יום, וסיבת זה הוא כדי שיהיו עיניהם תלויות לשמים, ולהורות שעין השגחתו והשפעת חכמתו עליך מצד שהוא אלהיך ביחוד בארץ ישראל. ואמר מראשית השנה ועד אחרית שנה. כי בענין דרישתו אותה תמיד כל כך בעין יפה, הוא משלים חסרונם באחרית השנה כמו בתחלתה.” (ספר בית אלוקים, שער התפילה)

סעודת שבת

 השפע פועל כשיש מקדש

ראינו שהצורך בגשמים אינו חסרון, כפי שנראה ממבט ראשון, אלא הוא מראה שהקב”ה תמיד איתנו. שהרי יש שתי אפשרויות לתת שפע בעולם. האחת ‘לתת וללכת’, כפי שקורה במצרים. מכאן ואילך ‘תסתדרו לבד’. מצד שני, בארץ ישראל, תמיד ‘עיני ה’ אלוקיך בה’. יום יום, מראשית השנה ועד אחריתה. כך למרות שהמים ניתנו בתחילת השנה, בתפילה על הגשמים בעת ניסוך המים – ה’מפתח של הגשמים’, כמה לפתוח את השיבר בכל רגע נתון, משתנה לפי זכותנו להתגלותו של הקב”ה. דבר זה עובד רק בארץ ישראל, אך פועל בשלמותו רק כשיש בית מקדש. 

כפי שמעיד שלמה בתחילת ימי הבית הראשון: “בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם” (מלכים, א’, ז’)

וכפי שמסביר חגי הנביא לעם ישראל, בימי שיבת ציון, טרם שנבנה המקדש השני: “הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב … כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת … עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת … יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב … עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל … וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ.” (חגי, א’)

הצד השני של המשוואה, הוא שכשאין בית מקדש, אז השפע לא יורד כראוי, ואף אנו לא רואים בכל גשם את התגלות הקב”ה:

“אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב, שנאמר יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדין מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב.” (בבא בתרא כ”ה:)

(הערה: בהמשך הגמרא יש תיאור מעניין ומסובך מהו ‘אוצר הטוב’. הגמרא מלמדת אותנו שהברכה של הגשמים תלויה לא רק בכמותם, אלא בסוג הרוח. הגמרא עושה דיון מורכב בשאלה ‘היכן נמצאת השכינה’ וכוחם של הרוחות- הצפונית, המזרחית וכן הלאה. הגם שאנחנו לא מבינים במעשה בראשית וסודות הבריאה, אנו רואים שהגמרא מקבילה בין ‘כוחות הטבע’ לבין התגלות השכינה בעולם).

לעניין שלנו: הגמרא מדגישה שלושה דברים הנחוצים להשלמת התהליך- ל’ירידת גשמים מאוצר הטוב’: בית המקדש, ישראל שרויים על אדמתם ועושים את רצונו של הקב”ה. כש’יִפְתַּח ה’ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב’, את המקדש, אז הוא יוכל ‘לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ’. עיון בגמרא מעלה שהכל תלוי במעשים הטובים שלנו, אך גמרא אחרת מלמד אותנו שהמקדש הוא הבסיס לכל:

“על הזיקים ועל הזוועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות הוא אומר ברוך שכוחו מלא עולם.

אליהו זכור לטוב שאל לר’ נהוריי מפני מה באין זוועות לעולם אמר ליה בעוון תרומה ומעשרות. כתוב אחד אומר ‘תמיד עיני ה’ אלהיך בה’ וכתוב אחד ‘המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו’. הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן תמיד עיני ה’ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום. בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן המביט לארץ ותרעד. אמר ליה בני חייך כך היא סברא דמילתא. אבל כך עיקרו של דבר אלא בשעה שהקב”ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו.” (ירושלמי ברכות ס”ד.)

המשנה במסכת ברכות אומר שעל ה’זוועות’ מברכים שכוחו וגבורתו מלא עולם. הזוועות הם שם כולל ל’זעזועים’ בעולם: רעידות אדמה, הרי געש וכל פגעי הטבע. כשאליהו הנביא שואל את רבי נהוראי ‘על מה באות זוועות לעולם’, רבי נהוראי עונה: ‘שאין מקיימים מצוות התלויות בארץ’. מידה כנגד מידה. אך אליהו מתקן אותו: ‘כך עיקרו של הדבר: כשהקב”ה רואה אומות העולם בטח ושאנן ובית מקדשו חרב, הוא מאפיל את העולם ומזעזעו’.

הדברים מבהילים! ברגע שאין בית מקדש העולם יוצא משיווי משקלו. ‘ה’ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ’. הזוועות מתרחשות כיוון ש’אריה שואג על נווהו’ שחרב. המקדש הוא החיבור בין שמים לארץ , וכשהחיבור מנותק אז העסק לא פועל.

סעודה שלישית

הגשם – סימן לקשר שלנו

הגשמים היוו מאז ומעולם את הסימן לקשר שלנו עם הקב”ה. כבר בראשית ימי הבריאה, מלמדת אותנו התורה שבלי אדם לא יהיו גשמים:

“וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.”

(בראשית ב’, ה’)

בבית המקדש אנו נראים לפני ה’ ורואים ‘את פני האדון ה” וממילא ניתן לתקשר ולהיות קשורים.

“המשנה הזאת בא לבאר לך, כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה. ואמר אין יום שאין בו קללה. כי בבטול בית המקדש בטלה הברכה מן העולם. וכל יום קללתו מרובה משל חברו. וביאור זה, כי השנוי גורר אחריו שנוי. ולפיכך כאשר חרב בית המקדש, היה זה גורם קללה במה שקבל העולם השתנות ויציאה חוץ מן הסדר, כמו שאמרנו. וזה גורר אחריו עוד שנוי יותר. ולכך כל יום קללתו מרובה משל ראשון.” (מהר”ל נצח ישראל, פרק כ”ב)

בית המקדש הוא המקשר ‘בין העליונים ובין התחתונים’, ואז העולם בשיווי משקל. כידוע, ברגע שדבר יוצא מהאיזון אז הכל בתהליך של נסיגה. לכן ‘כל יום מרובה קללתו מחברו’. אך המקדש הוא לא פתרון פלא, ואינו עומד בפני עצמו. הדבר תלוי באדם, במעשיו ובתפילתו בארץ ישראל בכלל ובבית המקדש בפרט.

“הנה נתבאר שיש הכנה גדולה לשפע האלהי במקום זולת מקום, וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו, כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפי’ יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה הוא קרוב להיות תפלתו נשמעת, וכמו שמצינו בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות כדי שיצילהו השם מעצת המרגלים, שהיה בטוח שישמע תפלתו באותו מקום המקודש מצד היות בו אבות הקדושים וגופותם בהיותם חיים היו כלים להשתמש בהם בדבר שבקדושה, גם כי היה לו כוונה אחרת גם כן שבזכותם ינצל מעצתם כדי שיכנסו ישראל לארץ ויתקיים היעוד שיעד להם הש”י שיתן לבניהם את ארץ כנען:

וענין היות התפלה נוכח ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש הוא דבר עיקרי לתפלה, וכמו שלמדו (ברכות ל’) מפסוקי תפלת שלמה שנאמר (מלכים א’ ח’) והתפללו אל ה’ דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בנית וגו’ והתפללו אליך דרך ארצם וגו’, כי בהיות א”י וירושלים ובהמ”ק מוכנים לקבלת התפלה כמו שאמרתי, צריך האדם להתפלל נכחם, להכיר ולרמוז שהוא מתפלל לאל ית’ השוכן במקומות המוכנים האלו, כי המתפלל בתפלתו מדבר לנכח כאלו מדבר עם השכינה, ולזה צריך להפוך פניו אל מקומה,

ועיקר תפלותינו הם י”ח ברכות שאנו מתפללין שלוש פעמים בכל יום, ותקנו אותם כאילו מדבר עם השכינה לנוכח, ברוך אתה, אתה גבור, אתה קדוש, אתה חונן, השיבנו וגו’, רצה, מודים אנחנו לך וגו’, ולזה צריך גם כן שיהפוך פניו אל מקום שכינתו, כמדבר איש אל חבירו שמדבר לו פנים אל פנים, בפרט בתפלת י”ח שהוא לנכח, כי במה שמתפלל האדם בישיבה כמו ק”ש וברכותיה אין צריך להיות נוכח השכינה, וכן תקנו הברכות קצתם לנוכח וקצתם בנסתר, ואפילו בברכה א’ בא”י יוצר אור וגו’ לנוכח, וטובו מחדש בכל יום וגו’ לנסתר, אל ברוך וגו’ בנסתר, הבוחר בעמו ישראל בנסתר, אמת אלהי עולם מלכנו וגו’ בנסתר, וכן בברכות ק”ש של ערבית, ולזה אין אנו מתפללים אותם בעמידה ונוכח השכינה.” (ספר בית אלוקים, שער התפילה)

ה’בית אלוקים’ מדגיש שאנחנו ברוב תפילותינו מדברים בלשון ‘נוכח’. אתה גיבור, רפאנו וכדומה. זהו ההבדל הגדול בין מצרים לארץ ישראל. ככל שאתה יותר קרוב אל הקודש, הקב”ה מתגלה אליך יותר. לכן ניתן לפנות לקב”ה, כאילו הוא נמצא פנים מול פנים. בבית המקדש, אתה גם מצליח להרגיש את זה.

בארץ ישראל, כשהקב”ה נותן לנו גשם, הוא מעניק לנו אותו ביד. לפעמים ברכה מרובה ולפעמים מועט. תלוי בנו ולפי הצרכים בכל עת.

במצרים, לעומת זאת, הוא (ויותר נכון לומר, אחד ממלאכיו – שליחיו) ממלא את המזווה באוכל לפי זכויותינו בתחילת שנה ומביט בנו מרחוק.

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךַָ”(שמות ז’,א’ )

בפסוקי הפתיחה מגדיר הקב”ה את משה ‘אלוהים לפרעה’. צמד המילים הזה מצריך את המדרש להתייחס אל הבעייתיות בכינוי של משה בתור ‘אלוה’, זאת במיוחד לאור העובדה שבפרקים אלו, אחת הטענות כלפי פרעה עצמו היא העובדה שהוא שם עצמו כאלוה. “כֹּה אָמַר ה’ אלוקים: הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם… אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כ”ט)

שמות רבה פרשה ח’, א’

ויאמר ה’ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה –  הה”ד (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם. שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים. עשה ארון של י’ אמות כיון שהגיע לפתח בית המקדש, היה הפתח של י’ אמות והארון של י’ אמות ואין עשרה אמות יכולין להכנס בתוך י’ אמות, ועוד שהיו טעונין בו. כיון שבא להכניסו לא היה יכול עמד שלמה והיה מתבייש ולא היה יודע מה לעשות, התחיל להתפלל לפני הקב”ה. מה עשה שלמה? ארז”ל: הלך והביא ארונו של דוד ואמר (ד”ה ב ו) ה’ אלהים אל תשב פני משיחך. א”ר ברכיה בשם ר’ חלבו באותה שעה חיה דוד והכל ממך לדרוש שכן דוד אומר (תהלים ל) ה’ העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור והיה שלמה אומר רבון העולמים עשה בזכותו של זה שנאמר (ד”ה ב ו) זכרה לחסדי דויד עבדך מיד נענה. מה כתיב אחריו: וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה’ מלא את הבית ורוח הקודש צווחת ואומרת (קהלת ד) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. התחיל שלמה אומר (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. אמרו לו השערים: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להם: ה’ צבאות הוא מלך הכבוד סלה כיון שאמר להם כן מיד שככו. אלולי כן, בקשו לרוץ את ראשו להמיתו.

דבר אחר: מי הוא זה מלך הכבוד? למה קרא להקב”ה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו. כיצד? מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב”ה הושיב לשלמה על כסאו שנאמר (ד”ה א כט) וישב שלמה על כסא ה’ למלך. והרכיב לאליהו על סוסו. ומהו סוסו של הקב”ה סופה וסערה שנאמר (נחום א) ה’ בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו וכתיב (מ”ב ב) ויעל אליהו בסערה השמים. מלך ב”ו אין משתמשין בשרביטו, והקב”ה מסר שרביטו למשה שנאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו. מלך בו”ד אין לובשין עטרה שלו והקב”ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח ומהו עטרה של הקב”ה כתם פז שנאמר (שיר ה) ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכתיב (תהלים כא) תשת לראשו עטרת פז. מלך ב”ו אין לובשין לבושו וישראל לובשין לבושו של הקב”ה ומהו לבושו של הקב”ה עוז שנאמר (שם צג) לבש ה’ עוז התאזר ונתנו לישראל שנאמר (שם כט) ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום. מלך ב”ו אין נקראין בשמו קיסר אגוסטא ואם נקראין בשמו היו ממיתין אותו, והקב”ה קרא למשה בשמו שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה א”ל הקב”ה למשה פרעה הרשע עשה עצמו אלוה שנאמר (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתני לפיכך יראה אותך ויאמר שזה אלוה:

מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש מביא שני כיוונים להבין את הפסוק ‘מי הוא זה מלך הכבוד?’

ב. ההסבר הראשון מביא סיפור מופלא על שלמה המלך שביקש להכניס את ארון הברית למקומו. מסיפור זה  נלמד שה’ לבדו  ‘הוא מלך הכבוד’. אנו נצטרך להבין את משמעות הסיפור ואת הפרטים הרבים הדורשים בירור.

 ג. ההסבר השני מלמד שכבודו של הקב”ה הוא דווקא כשהוא ‘חולק מכבודו ליראיו’, כפי שמופיע בפרשתנו, ובדוגמאות נוספות שמביא המדרש.

ד. אע”פ שיש כאן שני חלקים שאינם קשורים, ואולי אף סותרים, יתכן לומר ששני החלקים משלימים האחד את השני. בבחינת “כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו” (עירובין י”ג:)

חלק א’ במדרש – מיהו זה מלך הכבוד?

לפני שנדון בגרסת סיפור הכנסת ארון הברית שלפנינו, נביא גירסה אחרת לסיפור, פשוטה יותר:

“אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מחול לי על אותו עון. אמר לו מחול לך. אמר לו עשה עמי אות בחיי. אמר לו בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע….

כשבנה כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. רהטו בתריה למיבלעיה (=רצו אחריו לבולעו). אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד. אמר: להו ה’ עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה’ צבאות הוא מלך הכבוד סלה, ולא נענה. כיון שאמר ה’ אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך, מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון” (שבת ל.)

סיפור זה מתאר את הקושי של שלמה המלך להכניס את ארון הברית למקומו בקודש הקדשים. על פי הסיפור רק בזכות דוד המלך הצליח שלמה לגרום לשערים להפתח. כדי להבין יותר טוב את המדרש, נלמד פרק אחר בתנ”ך בו מתוארת הבאת ארון הברית למקומו (הזמני) על ידי דוד המלך:

“וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִיד וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה’ מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ:וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים: בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַה’ בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו: הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו: הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’: דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: זִכְרוּ נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיהוּ:… שִׁירוּ לַה’ כָּל הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ: סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו: כִּי גָדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד וְנוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים: כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַה’ שָׁמַיִם עָשָׂה: הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ: הָבוּ לַה’ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה’ כָּבוֹד וָעֹז: הָבוּ לַה’ כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ: חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל הָאָרֶץ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט: יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה’ מָלָךְ: יִרְעַם הַיָּם וּמְלוֹאוֹ יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ: אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה’ כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ: הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַה’: וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: (דברי הימים א’, ט”ז)

העלאת ארון הברית על ידי דוד המלך לעיר דוד, ובסך הכל אל אוהל, מתוארת בהרחבה רבה. במרכז טקס העלאת ארון הברית מופיעה שירת ‘הודו לה’ כי טוב’ שאנו אומרים כל יום בתפילת שחרית (ובוודאי נתייחס עכשיו אחרת לתפילה זו, כשנבין שזהו שיר הלל להודיה לה’ בעת העלאת ארון הברית). במרכז שירת ‘הודו’ מופיע כבודו של הקב”ה. כל הבריאה מהללת את הקב”ה. כל הארץ, כל משפחות עמים, הגויים ואפילו עצי היער מרננים לפני ה’. בנוסף מודגשת השמחה והתודה. הודו לה’, ירננו, יעלץ השדה, ישמח לב מבקשי ה’, עז חדוה ועוד דוגמאות רבות.

השיר והלל באים מתוך ההבנה שסוף סוף הקב”ה הגיע ל’מקומו’. כאן יותר מכל מקום ראוי לומר: ‘הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו’. ואם כך כשכזה רק במקום המתאים, אף ללא בית מקדש, הצפייה היא שהכנסת ארון הברית אל המקדש יהיה כפל כפליים: “הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ” (תהילים צ”ו).

מתוך כך נבין את הבסיס לתערומת כלפי שלמה המלך, שלא נפתחו בפניו השערים, כבר בתחילת הסיפור. גם כאשר הוא הזכיר את כבודו של הקב”ה, ה’ עיזוז וגיבור, ה’ צבאות הוא מלך הכבוד, לא היה זה מספיק. זאת נראה מתוך השוואה לפסוקים המתארים את הכנסת ארון הברית אל קודש הקדשים בידי שלמה המלך:

“וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית ה’ .. אָז יַקְהֵיל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ מֵעִיר דָּוִיד הִיא צִיּוֹן:.. וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן: וַיַּעֲלוּ אֶת הָאָרוֹן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל הֶעֱלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב: וַיָּבִיאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים:.. וַיְהִי שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (דברי הימים ב’, ה’ פס’ א-י)

חלק ב’ במדרש- טעותו של שלמה המלך

הניגוד בין התיאור אצל דוד המלך, לבין התיאור הלקוני המופיע אצל שלמה המלך בולט בחריפותו. על בסיס השוואה זו, נוכל להבין את החלק בסיפור, שלא מופיע בתנ”ך, אותו משלים המדרש. בניגוד לדוד המלך ששם עצי היער שרו ושיח השדה עלץ, כאן השערים (שעשויים עץ..) רצו לבלוע אותו. הם הבינו שמשהו כאן חסר. אם אין שמחה, זאת אומרת שחסרה ההבנה שכאן שורה כבודו של הקב”ה.

לשלמה המלך לא היתה ברירה, אלא להביא את דוד המלך. המדרשים שראינו לעיל חלוקים האם הספיקה הזכרת דוד המלך, המבטאת את ההכרה בטעות וחזרה להכנסת ארון הברית בדרך הראויה. או שיש צורך להביא ממש את דוד עצמו. ה’ אלוקים אל תשב פני משיחך. ואם הוזכרו ‘פני משיחך’, הכוונה שדוד המלך (שהוא ‘משיחך’) נוכח.

המדרש שלנו אף מביא חיזוק להבנה זאת ממזמור נוסף שאנו מזכירים כל בוקר (סמוך ל’הודו’…):

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ ה’ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: ה’ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: ה’ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר: זַמְּרוּ לַה’ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם: ה’ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל: אֵלֶיךָ ה’ אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן: מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: שְׁמַע ה’ וְחָנֵּנִי ה’ הֶיֵה עֹזֵר לִי: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה’ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ: (תהילים ל’)

עתה, כשאנו יודעים שמזמור זה מתאר את דוד המלך ביום חנוכת המקדש נבין יותר טוב את משמעותו. דוד המלך ‘הועלה מן שאול’ וחזר לחיות ‘חייתיני’. כל זאת למה? כדי ללמד את שלמה המלך כיצד יש לנהוג ביום חנוכת המקדש: לזמר לה’, יזמרך כבוד’. וכשדוד המלך רואה את זה הופך מספדו – למחול, אבלו- ליום שמחה. דוד המלך שכל חייו חיכה לרגע זה, ונפטר מבלי לזכות לכך, זכה שחנוכת המקדש תקרא על שמו.(בהמשך נתייחס כיצד קם לתחיה)

וכשדוד המלך לימד זאת את שלמה, התיקון מופיע בפסוקים. לאחר הכנסת ארון הברית אל קודש הקדשים מופיעים המרכיבים שהיו חסרים בתחילת הסיפור:

וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרְרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִרים בַּחֲצֹצְרוֹת: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים  וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַה’ וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה’: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה’ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים: (דברי הימים ב’, ה’ פס’ י”א- י”ד)

כאן מופיעים השירה והשמחה, ההלל וההודאה לה’ ואכן זה עזר. כבוד ה’ מלא את בית ה’ !

• מדרש נוסף מביא גרסה שלישית לסיפור. כאן הדגש הוא ‘חטא הגאווה’. כביכול, הקדים שלמה המלך את הכבוד שלו, לכבודו של הקב”ה. (אולי הגאווה היא שהוא הצליח וזכה לבנות את המקדש).

שאו שערים ראשיכם. את מוצא, בשעה שבנה שלמה בית המקדש בקש שלמה להכניס את הארון, והיה השער קטן חמש אמות ארכו ושתים וחצי רחבו. והארון הזה, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו. וכי לא היה אמה וחצי נכנסת בתוך שתים וחצי. אלא, באותה השעה דבקו שערים זה בזה, ואמר שלמה עשרים וארבע רננות, ולא נענה. חזר ואמר, שאו שערים ראשיכם, ולא נענה. כיון שאמר, ‘ה’ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. מיד נענה, ונשאו שערים ראשן ונכנס הארון, וירדה אש מן השמים. ולמה נצטער שלמה כל כך. מפני שנתגאה” (מדרש תהילים פרק כ”ד)

התיקון היה בלימוד ממידתו של דוד המלך, הענו.

“וזהו הענין ששלמה לא הי’ יכול להכניס הארון לבית קה”ק עד שהביא ארונו של דוד, היינו שלבש בלביש דוד אביו. וכמו שאמרו ז”ל לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כיוצא בו, ופירשו דהיינו מדתו של אביו. והנה בדוד המלך ע”ה מצאנו גם כן ענוה יתרה כמ”ש (תהלים כ”ב) ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, וע”כ היו בו כל המדות יחדיו, וכמו שאמרו ז”ל (מ”ק ט”ז ע”ב) עדינו העצני כשהי’ יושב ועוסק בתורה הי’ מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה הי’ מקשה עצמו כעץ. וע”כ שלמה שנתבייש מאד איך עם כל גודל חכמתו נעלם ממנו מה שידוע לכל שאמתא באמתא היכי יתיב, והוא עשה ארון של עשר אמות להכניס בפתח של עשר אמות, ע”כ נעשה לשעתו שפל בעיני עצמו מאד, וזה שלבש מלבושו של אביו ונרמז במה שהביא ארונו של דוד, ע”כ אז רק אז נכנס הארון” (שם משמואל וארא – תרע”ב)

על פי השם משמואל, שלמה המלך למד את מידת הענווה דווקא מתוך טעותו. כשהוא ראה לפתע שהוא טעה בחישובים, אזי הבין שאם כל חכמתו, הוא אדם ויכול לטעותו. השכינה אינה שורה אלא כשיש ענווה, ויתרה מכך, לפעמים דווקא כשאנחנו לא מבינים הכל (גם במקדש…) זהו הדבר שיקרב אותנו למקדש ושכינה.(בניגוד להבנה הפשוטה שצריך להבין, כדי לבנות את המקדש)

חלק ג’ במדרש- דוד המלך קם לתחיה ושלמה בונה ארון ענק?

שתי שאלות נותרו בלתי פתורות במדרש. הראשונה כיצד קם דוד לתחיה? ה’שם משמואל’ על הפרשה אותו הבאנו לעיל, אינו נבהל:

“במד”ר שאו שערים ראשיכם. שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים עשה ארון של עשר אמות וכו’ כיון שבא להכניסו לא הי’ יכול, עמד שלמה והי’ מתבייש וכו’ אמרו רז”ל הלך והביא ארונו של דור ואמר ה’ אלקים אל תשב פני משיחך, אמר ר’ ברכי’ בשם ר’ חלבו באותה שעה חי’ דוד וכו’. האומנם שלא רחוק שיהיו הדברים כפשוטם, ואפי’ התנאים והאמוראים מצינו להם עובדות כאלה, כמו שאמר אנטונינוס לרבי (ע”ז י’ ע”ב) ידענא זוטי דאית בכו מחי’ מתים.” (שם משמואל וארא תרע”ב)

על פי הבנה אחת, אותה הוא דוחה בהמשך, יתכן לומר שדברים כפשוטם. שכן מצינו בגמרא אמוראים ותנאים שהחיו מתים. כפי שאמר אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא: יודע אני שיש בניכם מחיי מתים. ואם כך האמוראים, כל שכן ששלמה המלך יש בכוחו לעשות זאת.

למסקנה מעדיף האדמו”ר מסכוטשוב להסביר שהכוונה שמידתו של דוד המלך ‘התלבשה’ בשלמה כפי שהבאנו לעיל.

• מדוע בנה שלמה ארון גדול כל כך?ההסבר הפשוט ביותר הוא שאין הכוונה לארון הברית שהיה בגודל עשר אמות, אלא הכוונה לארון עץ שכיסה והסתיר את הארון עצמו, כדי שלא יראו אותו הנוכחים בחנוכת המקדש:

” עשה ארון של עשר אמות… והכניס ארון של משה לתוכו… והביא ראיה מפסוק בדברי הימים, וישאו הלויים את הארון… ואת אוהל מועד” (פירוש מהרז”ו על מדרש רבה)

הפירוש הזה לומד על מידות הארון הגדול מתוך תוספת המופיעה בתיאור העלאת הארון: וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה’ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ”. מדוע להעלות את אוהל מועד? אלא שצריך לומר (עם חידוש שלי) ששלמה המלך בנה מקרשי אוהל מועד (שמידתם עשר אמות) ארון גדול ובתוכו ארון הברית. (בדיוק כמידות קודש הקדשים שגודלו היה עשר על עשר אמות)

העזרת כהנים מסביר אפילו פשוט יותר:

“והרי ידוע דכל מה שבנה שלמה במלאכת הבניין, לא מליבו עשה, רק הכל על פי המגילה שמסר לו דוד אביו, מה שקיבל משמואל הרואה רבו. ואם כן אין עליו שום קושיא למה עשה ארון עשר אמות וגם הפתח עשה עשר אמות, דהא כן ראה כתוב במגילה…אבל כוונת ה’ יתברך היה להראות בזה שמחל לדוד אביו”(עזרת כהנים, עמוד רפ”ג)

לפי דבריו, שלמה המלך לא שאל שאלות. לשיטתו, ניתן להסביר ששלמה בנה ארון ברית ענקי (ולא ראה ארון ככיסוי) בגודל עשר אמות. הוא ידע שאין זה הגיוני, אך אם כך ציווה הקב”ה כך יעשה. הסבר זה כבר מתקשר לחלקו השני של המדרש.

כאן מתגלה מעלתו של שלמה המלך. מי שירא את דבר ה’, בסופו של דבר זוכה להתכבד בכבודו של הקב”ה. ש’חלק מכבודו ליראיו’. אך כדי לזכות בכך צריך להיות ענו. בניגוד לפרעה מלך מצרים שהתגאה ואמר ‘לי יאורי ואני עשיתנו’, שלמה אומר: ה’ צבאות הוא מלך הכבוד’. כך גם משה רבינו, הענו מכל אדם, אומר על עצמו: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה. בסופו של דבר, דווקא משה מתכבד בכבוד השכינה וכלפי פרעה הוא מכונה ‘אלוהים לפרעה’.  

זהו למעשה גם המסר שנלמד ביחס למקדש. אם נבין ש’לבש ה’ עוז התאזר’, ‘עוז והדר לפניו’, ‘עוז ותפארת במקדשו’, נזכה גם אנו לכך.