“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (בראשית י”ב)

השבת אנו קוראים את פרשת ארץ ישראל ונפגשים עם אברהם- אבי האומה. מבחינת תולדות העולם כבר חלפו להם כ- 2000 שנה, ומעכשיו מתחילים תולדות עמנו ותולדות ארצנו.

[כפי שמיטיב לתאר זאת ריה”ל-

“אמר החבר: הארץ הזאת הנועדת להישרת כל העולם הוכנה כנחלה לשבטי בני ישראל מאז נפלגו הלשונות כמה שנאמר: ‘בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו’. אף אברהם לא הכשר להדבק בענין   הא-לוה ולכרת הא-לוה עמו ברית אמנה היא ברית בין הבתרים כי אם אחרי אשר הגיע לארץ הזאת. מה תאמר אפוא לעם הסגולה אשר זכה לשם עם ה’ בארץ המיוחדת הנקראת נחלת ה’? ומה תאמר למועדי העם הזה אשר ניתנו לו מאת הא-לוה בעצמו אשר על כן נקראו חגי העם הזה מועדי ה’ .

אמר הכוזרי: אכן עם הנוהג מנהג כזה ראוי להגלות בקרבו כבוד ה'” (מאמר שני, ט”ז)]

אך בהמשך הפרשה אנו נחשפים לאחת הפרשיות העלומות ביותר ‘ברית בין הבתרים’, ועליה נשאל: רק הגענו לארץ ישראל וכבר אנו מתבשרים שנצטרך לעזוב אותה? מדוע בכלל צריך גלות? מתוך כל הנ”ל נלמד על סגולת עמנו- עם ישראל (או עם יעקב…), סגולת ארצנו וכמובן מקדשנו!

גם הפעם, ובע”ה באופן קבוע, אשתדל להתייחס להפטרה (שלרוב נזנחת) והיא תקשור לנו את כל הרעיונות בפרשה.

לליל שבת :

פעמיים נצטווה אברהם בציווי  – ‘לך לך’:

• “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית י”ב)

• “וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ” (בראשית כ”ב)

המדרש אף מנגיד את שני הציוויים הללו:

“אמר רבי לוי: שני פעמים כתיב לך לך. אין אנו יודעין איזו חביבה אם הראשונה או השניה?  ממה דכתיב ‘אל ארץ המוריה’ הוי אומר- שניה חביבה מן הראשונה” (ילקוט שמעוני בראשית, פרק י”ב)

ובכל זאת ,כיצד לומדים זאת מן הפסוק? הרי לכאורה המדרש לא מחדש לנו שום דבר?

תשובה א:

“ועיין ביפה תואר ובנזר הקודש שהקשו לשאול האיך נשמע ממה דכתיב אל ארץ המוריה, דהשניה חביב יותר מן הראשונה? ואני אפרשנו כיד ה’ הטובה עלי…

והנה נוכל לומר דכל ארץ ישראל נקרא ארץ המוריה, או משום שההוראה יוצא ממנו, דאוירא דארץ ישראל מחכים… ואם כן נוכל לומר שפיר שאמר לו שילך לארץ המוריה, דהיינו לארץ עצמה ושם יאמר לו איזה הר. ואם כן מבואר דירושת הארץ הוא על ידי ניסיון העקדה דוקא ולא קודם, דלכך נקרא ארץ המוריה קודם העקדה כנ”ל, שמע מינה דזה הוי הנסיון היותר גדול … הוי יודע שהשני חביב יותר מן הראשונה, והבן”  (ספר ישמח משה – פרשת וירא דף מד)

תמצית: ה’ישמח משה’ לומד את הדרשה מתוך כך שכתוב ארץ המוריה ולא הר המוריה. מתוך כך הוא לומד שרק על ידי מעשה העקידה בהר המוריה זכינו לכל שאר ארץ ישראל.

תשובה ב:

“והנה ה’ יתברך אמר לאברהם “לך לך מארצך… יש לפרשו כך, שהיה העולם נתון בדין ובעונשים ושליטת הקליפות, ואמר לו השי”ת שילך לו לעצמו, היינו להגביר החסדים כי מדת החסד הוא מדתו…. וכהיום שנתיילד יצחק בעולם סוד הדינים הקדושים, רצה השי”ת גם כן לכללו בחסדי אברהם כנ”ל, א”ל גם כן “ולך “לך. והנה שם (ב’לך לך’ הראשון…) לא גילה לו השי”ת המקום הנרצה, והנה גם כאן לא גילה לו באיזה מקום בפרטות, כאמרו יתברך שמו על אחד ההרים אשר אומר אליך, ואף על פי כן רמז לו תיכף אל ארץ המוריה. וזהו שכתב במדרש הנה ב’ פעמים נאמר לאברהם לך לך לעצמך להמתיק הדינים בחסדים, בראשונה להשקיט הקליפות ולהכניעם, וכאן להמתיק הדינים קדושים ולכללם בחסד, ואיני יודע איזה חביבה, הנה מדפרט השי”ת בכאן תיכף אל ארץ המוריה וכנ”ל, הוי שניה חביבה מן הראשונה…” (אגרא דכלה, דף קט”ו:)

תמצית: נקודת המוצא היא, שאם אברהם צריך להגיע לארץ ישראל, יש לך תכלית. (וזאת משמעות ‘לך לך’- לך אל עצמך, לך להפיץ את עצמך). רק בארץ יוכל אברהם להשפיע ולהפיץ את החסד שבו. כך גם שנולד יצחק ממשיך התהליך. אך בהבדל אחד. כאן כבר מכוון הקב”ה את אברהם ויצחק אל המקום הטוב ביותר להפיץ את התורה – מהר המוריה, שמשם יוצאת תורה, קדושה וטהרה לעולם.

אם נחבר את הרעיונות הללו, נוכל לסכם כך:

• כל ארץ ישראל נקראת ‘מוריה’, משום שהיא יונקת את כוחה מהר המוריה.
• ההבדל בין שתי ה’לך לך’, הוא שבראשון אין יעד ברור, ולעומת זאת בשני המטרה מסומנת.

לכן גם מטרת ההגעה לארץ (ה’לך לך’ הראשון) איננה מתממשת במולאה עד שנגיע אל הר המוריה (ה’לך לך השני’)

לסעודת שבת :

פרשת ברית בין הבתרים טומנת בתוכה את ההבטחה ‘ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם’. וכמובן השאלה היא, מה המשמעות של גלות מצרים? הרי אנו רגילים לחשוב שגלות באה כעונש. (כמו שאנו מכירים מפרשת כי תבוא, שאחת הקללות שם היא: ‘יולך ה’ אותך ואת מלכך אל ארץ אשר לא ידעת אתה ואבותיך’). אך כאן, טרם כל חטא, כבר נתבשרנו על גלות?

“במדרש – אני ישנה וליבי ער. …ולכן כתב במדרש ג’ מתנות נתן הבורא ית’ לבנ”י התורה וא”י ועוה”ב וכולם ע”י יסורים. שלא להעלות על הדעת חס וחלילה כי הגלות מצרים ושאר הגליות הוא רק עונש בלבד. אבל הוא עצה איך שיהי’ אח”כ גאולה שלימה וחכמה שמתגלה אחר הגלות כמ”ש ומלאה הארץ דיעה יהי’ קיים לעד. שחרו מוסר הוא ההתחלה שיהי’ ההתחלה ע”י יסורים שהוא בחי’ יראה ואמונה כנ”ל כמ”ש חכמים יגעתי ומצאתי תאמין ואם לאו אל תאמין שהחכמה הבאה בלי יגיעה חולפת ועוברת ואינו דבר המתקיים” (שפת אמת, שמות ,תרל”ט)

תמצית: ישנם דברים שחייבים לבוא על ידי ייסורים. כיוון שדבר שאינך מקבל מתוך יגיעה ומאמץ אינו דבר שמתקיים כלומר, גלות מצרים אינה עונש, אלא באה לצורך.

ה’שפת אמת’ גם ממשיך בנחמה. שאם מתוך הגלות הגענו למעמד הר סיני ובניין המקדש, זאת ההוכחה שברגע שתתעורר הפנימיות שלנו לכך, נזכה שיבנה המקדש!

“וכמו כן יש לנו לקוות בגלות המר הזה שלא להיות נואש ח”ו בראות שפלותינו מלבר ומלגאו שאין מוכנים לשום מדריגה קטנה של מדריגות אבותינו לומר איך נוכל לעבוד בביהמ”ק ולראות פני ה’ שלש פעמים בשנה. כי כשיתן הש”י ויגאלנו. יתעורר הפנימיות שיש בנו להיות נהפכים כרגע לעלות למדריגות עליונות כבשנים הקדמוניות כנ”ל. השי”ת ימהר גאולתינו במהרה בימינו אמן” (שפת אמת, שמות, תרמ”ב)

לסעודה שלישית (הפטרה)

“לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה’ וּמֵאֱ-לֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. …וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. …אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה’ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.”

ההפטרה הנ”ל נבחרה, לפרשת לך לך, כיוון שהיא מציינת את הבטחת הקב”ה לאברהם.

במהלך כל ההפטרה, נקראים עם ישראל, פעמים בשם ‘ישראל’ ופעמים בשם ‘יעקב’. ונשאלת השאלה: מדוע לא להשאיר רק את השם העיקרי ישראל. הרי כך אמר הקב”ה ליעקב: “לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ” וכפי שאנו משתמשים רק בשמות אברהם ושרה ולא אברם ושרי?

המהר”ל, בהקדמתו לשפרו ‘נצח ישראל’, מביא תירוץ יפה מאוד ומתוך כך גם מבאר את הצורך בגלות מצרים. (הבאתי כרגיל, רק חלק מן הדברים, ובאריכות בסוף הדפים. מומלץ.)

“הנה ימים באים ולא יאמר חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה” (ירמיה כג, ז, ח). בפרק קמא דברכות (יב ע”ב) אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב “הנה ימים באים וגו'”. אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו (בראשית לה, י) “לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך”, לא שיעקר שם “יעקב” ממקומו, אלא שיהיה שם “ישראל” עיקר ו”יעקב” טפל…

ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה. …ועל זה השיבו חכמים לא שתהא יציאת מצרים עיקר, אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה. …ולפיכך מביא לראיה שם “יעקב” ו”ישראל”, שלא נעקר שם “יעקב”, כי שם “יעקב” גם כן הוא סבה לשם “ישראל”, כי שם “יעקב” נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסבה שיהיה השם יתברך מגביה אותו עד שיקרא “ישראל”, על שם “שרית עם אלקים ועם אנשים” (בראשית לב, כח), שכל המשפיל עצמו הקב”ה מגביה אותו (עירובין יג ע”ב). ומפני כך ישראל גם כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקב”ה מגביה אותם. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת:

הסבר:

המהר”ל מביאים שתי שאלות, מקבילות.

• מדוע מזכירים את נס הגאולה ממצרים לאחר הגאולה, למרות שנאמר: בירמיה- ש’לא יאמר חי ה’ שהעלה את ישראל ממצרים, אלא חי ה’ שקיבץ אותנו בגאולה העתידה’. (ובלשונו של בן זומא: מדוע מזכירין את יציאת מצרים בימות המשיח?)
• ובדומה – מדוע מזכירים את שם יעקב ולא רק את שם ישראל, למרות שנאמר: לא יקרא שמך עוד יעקב..?

התשובה לשאלות הנ”ל נמצאת בסוף הדפים. כרגע רק נענה על עניין ישראל – יעקב.

המהר”ל מבאר שיש משמעות לשם ‘יעקב’ והוא מהווה נדבך (קומה ראשונה) לשם ‘ישראל’.

השם יעקב משמעו ‘הקטנה והכנעה’ (ובהפטרה תולעת יעקב…) לעומתו השם ‘ישראל’ משמעו ‘שררה וחשיבות’ וכדי להגיע ל’ישראל’ חייבים לעבור את ה’יעקב’.

סיכום קצרצר של מה שלמדנו בכל הסעודות: כדי לזכות במקדש ובדברים גדולים לעם ישראל (ארץ ישראל, מקדש, נבואה) צריך להפסיק לחשוב רק על עצמך (להקטין את עצמך – לך לך…) ולהאמין שבכל עת הקב”ה יגאלנו ויקרא לנו ללכת. אם רק נרצה.

  “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר ה’ אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל”(בראשית ט”ו)

פרשת לך לך היא פרשת ארץ ישראל, בה הקב”ה מבטיח לאברהם אבינו ולזרעו את הירושה על הארץ. למרות ההבטחה וציווי הברור ללכת ארצה כנען שואל אברהם אבינו – ‘במה אדע כי אירשנה’?

השבת ננסה לרדת לעומק השאלה והתשובה – לבירור עקרוני זה.

לליל שבת  – במה אדע:  מה השאלה?

ביחס לשאלתו של אברהם – ‘במה אדע כי אירשנה?’ – נחלקו הפרשנים. האם ראוי היה לאברהם לשאול מאת הקב”ה אות או סימן לירושת הארץ? האם אין כאן חוסר בטחון בה’. (וכדאי לקרוא את רצף הפסוקים בפרשה. שכן כמה פסוקים לפני זה נאמר במפורש על הבטחת הבנים ‘והאמין בה’ ויחשבה לו לצדקה’, ומיד לאחר שאלת אברהם מגיע ברית בין הבתרים וההודעה על גלות מצרים).

על פי הגמרא במסכת נדרים, נראה שגלות מצרים באה כעונש על שאלתו של אברהם שלא כהוגן:

“אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? שמואל אמר: אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שנאמר, במה אדע כי אירשנה” (נדרים ל”ב.)

הרמב”ן מבאר אחרת, ואומר שאמנם אברהם מאמין בהבטחת הארץ, אך מפחד ‘שמא יגרום החטא’ ועם ישראל יאבד זכות זו או שזכות זו תעבור לעם אחר:

“ואינו כשאלת “מה אות” (מ”ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיה יח ז) והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים” (רמב”ן על בראשית ט”ו)

מתוך מקורות אחרים ורבים, אנו רואים שעיקר השאלה הוא באיזו זכות, נזכה לטובה הגדולה הזאת:

“ויאמר ה’ א-להים במה אדע כי אירשנה. רבי חמא בר חנינא: לא כקורא תגר אלא כאומר באיזה זכות. אמר ליה בכפרת שאני נותן לבניך עגלה משולשת” (ילקוט שמעוני בראשית, ט”ז רמז ע”ז)

ואולי עם אותה הבנה של השאלה, אך עם תשובה אחרת מבאר הכלי יקר:

“במה אדע כי אירשנה. רז”ל אמרו (נדרים לב.) בעבור שאמר אברם במה אדע נענש בידוע תדע והשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש ושיני בניו….ובענין זה ששאל אברם, תמהו רבים למה שאל אות על ירושת הארץ ולא שאל אות על הבטחת הזרע. ואני שואל עוד שאלה אחת למה לא שאל אות על הארץ מיד כשאמר לו הקב”ה בפעם ראשון לזרעך אתן את הארץ וגו’ גם בספיקות אלו רבו הדעות. ואני אומר שהאות אשר שאל לא שהיה אברם מסופק בייעוד   הא-ל יתברך זולת שרצה שיכרות לו הקב”ה ברית לסלק מעליו כל טוען ומערער. ושאל: מה האות שאני לבד היורש בלי ערעור. ובאה לו התשובה קחה לי עגלה משולשת וגו’. כדרך שכרת ה’ לאהרן ברית מלח עולם לסלק מעליו ערעור של קרח, כך כרת ה’ ברית לאברם לסלק מעליו כל טוען ומערער, כי זאת לפנים לחק שכל כורתי ברית עוברים בין הגזרים כנודע” (כלי יקר בראשית ט”ו)

לסעודת שבת – במה? בזכות הקרבנות!

לסיכום – ראינו כמה שיטות:

• עצם השאלה הינה פגם, וכקראית תגר.
• אין כאן קריאת תגר, אלא בקשה לזכות בהבטה זו לדורות. אלא שמא יגרום החטא. והתשובה – קח לי עגלה וכו’, ישנם קרבנות שיכפרו על הנ”ל.
• על פי רבינו בחיי, בדיוק להפך! אברהם מבקש מהקב”ה שירושה זו תהיה דבר שאינו תלוי בדבר. כפי שהכהונה היא ‘ברית כהונת עולם’ – בין אתה בוחר בכך ובין אם לא. כך מבקש אברהם, שתהיה כאן ‘ברית הבטחה לעולם’ שהארץ שלנו, בלי קשר למעשינו.

הגמרא במסכת תענית מבארת יותר את השאלה ואת התשובה, וממזגת מעט בין ההבנות השונות:

“אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר ויאמר ה’ א-להים במה אדע כי אירשנה . אמר אברהם רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?! אמר ליה לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם הודיעני במה אירשנה? אמר ליה קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו’. אמר לפניו רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם” (תענית כ”ז:)

לכאורה, הגמרא דנה בדיוק בשאלתנו. אך אם נעיין בגמרא נראה כמה דברים תמוהים.

תחילה, עצם השאלה. אברהם שואל על ירושת הארץ, ארץ ישראל, ואילו הגמרא דנה על קיום העולם כולו, ‘שמים וארץ’. מה הקשר?

בנוסף, רב אסי מדבר על ה’מעמדות’ (בזכות ‘המעמדות’ מתקיימים שמים וארץ) ואילו בתשובת הקב”ה לאברהם מדובר על ‘עבודת הקרבנות’ (או לפחות לקרוא את סדר הקרבנות). שוב, מה הקשר?

ואם נאמר שזה הכל אותו הדבר, עדיין נשאל את השאלה הבסיסית: כיצד עבודת הקרבנות היא הפתרון לקיום שמים וארץ?

כדי להבין, נתחיל דווקא בשאלה השנייה, בהסבר תפקידם של ה’מעמדות’.  

הרמב”ם מבאר את העניין:

“אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל. ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן . לפיכך תקנו נביאים הראשוני’ שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד וחלקו אותם כ”ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה ועל כל מעמד ומעמד אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד:

בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה שבת והרחוקים שבאותו מעמד כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן… ובמה היו קוראין? במעשה בראשית…” (הלכות כלי מקדש, פרק ו’)

הרמב”ם מלמד אותנו דבר יסודי בכל עבודת המקדש (ובמיוחד עבודות התמיד). היינו יכולים לחשוב שכל עבודת המקדש מסורה לכוהנים וללויים, ואנו ‘נשב בבית’ ויעבדו בשבילנו. הרמב”ם מדגיש שיש חשיבות גדולה שעבודות התמיד תעשינה בשם כל ישראל. ה’מעמדות’ הן שלוחי ה’ישראל’ שבעם ישראל (שגם הם נחלקים ככוהנים ולויים ל-24 קבוצות). כל עבודת המקדש לא תפעל את פועלה (‘לקיים שמים וארץ’!! ולכן הם קוראים במעשה בראשית..) בלי נציגות של כולם.

כאן שאלתו של אברהם מקבלת משנה תוקף. אברהם לא שואל רק על זכותנו על הארץ. אברהם, שהוא ‘אב המון גויים’ דואג לקיומם של כל גויי הארץ והעולם. את ‘גמילות החסדים’ כבסיס לעולם, אברהם מכיר. עתה עם ההבטחה לזרע שילך ‘בדרכו של אברהם אבינו’, הוא קיבל ועתה נתבסס גם עמוד התורה. אברהם חושש לרגל השלישית- עמוד העבודה.

“על שלושה דברים העולם עומד… שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת משהוקם המשכן נתבסס העולם” (פסיקתא דרב כהנא, א’, ד’)

ובזה קיבלנו גם תשובה כללית לשאלה הראשונה ולשאלה השלישית.

לסעודת שבת – אדון אלוקים- זה הסוד!

בעבר (ואפילו ב’מקדש בפרשה’ בשבוע שעבר) דברנו במשמעות שמותיו השונים של הקב”ה. גם כאן, מדגישים חז”ל את הכינוי המיוחד שבוחר אברהם לפנות אל הקב”ה:  ‘א-דני  אלוקים’ . וכך אומרת הגמרא:

“אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר א-דני (א-להים) במה אדע כי אירשנה .אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר ועתה שמע א-להינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען א-דני למענך מבעי ליה אלא למען אברהם שקראך אדון” (ברכות ז.)

הגמרא מקבילה בין תפילתו של אברהם לבין תפילתו של דניאל. בשתיהן הקב”ה מכונה בשם אדנות. את תפילתו של דניאל אנו מכירים מתוך התפילה, אך לא תמיד שמים לב, שזו תפילת דניאל שנמצא בגלות בבל ומתחנן שהקב”ה שוב ‘יאר פניו אלינו’ במקדשו:

“וְעַתָּה שְׁמַע אֱ-לֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי: הַטֵּה אֱ-לֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ” (דניאל ט’)

מה משמעות כינוי הקב”ה בשם אדנות? רבינו בחיי רואה בכך תיאור מצב, לשלילה. כלומר שרק בבית המקדש מותר להשתמש בשם הוי”ה. ולכן חושש אברהם, ומשתמש דניאל בשם אדנות – לסמל את הריחוק שלנו מבית המקדש. כפי שאנו נוהגים עד היום. למרות כתיבת האותיות (י-ה-ו- ה = שם הו”יה), אנו קוראים את זה א-דני.  רק במקדש, בהיכל קודשו ה’ נקרא בשמו הקדוש. מחוץ למקדש- הס כל בשר:

“במה אדע כי אירשנה – באיזה זכות. אמר לו בזכות הקרבנות, זהו שאמר קחה לי. ושמות אלו אל”ף דל”ת, …כבר ידעת שהשם הנכתב אין, רשאין להזכירו אלא בכנוי אל”ף דל”ת או בכנוי א-להים, כשהוא לבדו נזכירנו בכנוי אל”ף דל”ת, והסימן בזה (חבקוק ב) והוי”ה בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ, שלא להזכירו אלא בהיכלו, וכשהוא עם אל”ף דל”ת נזכירו בכנוי א-להים” ( רבינו בחיי בראשית ט”ו)

לעומתו, רבי צדוק, מבין אחרת:

“וזהו וברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ דאיתא בגמ’ (ברכות ז ע”א) עד שבא אברהם וקרא להקב”ה אדון . שהוא היה מביא השגות א-להות בעולם בארציות וזהו מדת אדונ”י כמש”ה (תהלים צז ה ע”א) אדון כל הארץ שהוא מדת מלכות ,וזהו קונה שמים וארץ פי’ שאף בארציות ניכר אדנותו… וזהו לך לך מארצך (בראשית יב א) פי’ שתעלה מדריגות התחתונים שבארציות ואז אתה בא לתענוג והשגה גדולה.  

וזהו במה אדע כי אירשנה (שם טו ח) פי’ שהיה מתמיה על ירושת הארץ איך תוכל להביא לשם התגלות אלוקות… לפיכך השיב לו השי”ת קחה לי וכו’ (שם שם ט ע”א) וכרת עמו ברית והראה לו שאף במדריגות התחתונים יוכל לבוא לשם התגלות חכמה ואז אש לפניו תלך וזהו תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים ואז תוכל להעלות ניצוצות…”(פרי צדיק לך לך)

רבי צדוק מבין אחרת את שאלת ‘במה אדע’? על פי הבנתו רבי צדוק שואל, האם ניתן בארץ הגשמי להגיע לגילוי שכינה ולהשגות עליונות? הרי הארץ מצמצמת?

ותשובת הקב”ה גם בדברים הגשמיים ביותר, הבהמיים ביותר (ועל פי המדרש גם בקומץ סולת) אפשר ‘שיצא אש’ ולהגיע למדרגות הגבוהות ביותר!

זהו סוד המקדש. מצד אחד הוא מוצב בארץ, אך ראשו מגיע השמיימה, מחבר בין שמים לארץ, ומקיים את השמים ואת הארץ. המקדש אינו מיועד למלאכים, אלא לבני אדם וכל הפחות לכלל עם ישראל. החידוש הוא שדווקא עבודת המקדש היא המלמדת אותנו שניתן דרך ‘הארציות’ להגיע אל ‘הניצוצות’ בכל מקום בארץ ישראל. 

“וַיֹּאמַר ה’ אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:  וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:  וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה” (בראשית ט”ו)

ברית בין הבתרים הינה אחת מציוני הדרך בספר בראשית המתארים מה עתיד להתקיים בזרעו של אברהם. הן בהבטחת הזרע (‘ככוכבי השמים’),  בהבטחת הארץ (‘לזרעך נתתי את הארץ הזאת’), התנאי להבטחת הארץ (‘קח לי עגלה’… בזכות הקרבנות) והן בתהליך אותו צריכים בני ישראל לעבור כדי להיות לעם (‘ידוע תדע כי גר יהיה זרעך’).

מעבר לכך המדרש אותו נלמד, מציין שכאן התגלה לאברהם סוד קיומו של עם ישראל לדורות – העיסוק בתורה ובבית המקדש!

“ויהי השמש באה ועלטה היה… והנה תנור עשן ולפיד – שמעון בר אבא בשם ר’ יוחנן אמר: ארבעה דברים הראה לו,  גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש. אמר לו: כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים. פירשו משתים, הם נידונין בשתים. אמר לו: במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות?

ר’ חנינא בר פפא אמר: אברהם ברר לו את המלכיות. רבי יודן ור’ אידי ור’ חמא בר חנינא אמרו: אברהם ברר גיהנם והקב”ה ברר לו את המלכיות,  הדא הוא דכתיב  ‘אם לא כי צורם מכרם – זה אברהם, וה’ הסגירם- מלמד שהסכים הקב”ה לדבריו’.

ר’ הונא בשם ר’ אחא אמר: כך היה אבינו אברהם יושב ותמה כל אותו היום אמר במה אברר בגיהנם או במלכיות , אמר לו הקב”ה אברהם ‘קטע הדין מוניטא מן כדו’ (=  אמור מה שעל ליבך )

ביום ההוא כרת ה’ את אברם ברית לאמר. מהו לאמר? באנו למחלוקת רבי חנינא בר פפא ור’ יודן ור’ אידי ור’ חמא בר חנינא. רבי חנינא בר פפא אמר: אברהם ברר לו את המלכיות הה”ד ‘הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים’.

 ר’ יהושע בן לוי אמר אף קריעת ים סוף הראה לו: דכתיב אשר עבר בין הגזרים האלה. הוא דכתיב: לגוזר ים סוף לגזרים” (בראשית רבה, פרשה מ”ד, כ”א)

מה לשים לב בקריאת המדרש !

• להבנת המדרש כדאי לקרוא את כל הפסוקים בראש העמוד.
• בסוף סיפור ברית הבתרים רואה אברהם ארבעה דברים. המדרש אומר שארבעת הדברים שהיו במחזה משולים לארבעה דברים.
• בהמשך אומר המדרש ששניים מתוכם הם הקיום של עם ישראל – התורה ובית המקדש.
• לעומתם אם לא יעסקו בתורה ובמקדש (קרבנות) יענשו ב’מלכויות’ (שיעבוד מלכויות = גלות) או בגיהינום. כיוון שלא נאמר מה כנגד מה, אנו מבינים ששתי המצוות קשורות יחד, וניתן להעניש את עם ישראל באחת משתיהן.
• מאידך, אולי אין זה עונש, אלא פועל יוצא \ תוצאה של חוסר העיסוק בתורה ובעבודת המקדש.
• אברהם נדרש להכריע את עתיד עם ישראל בשאלה האם עדיף שיעבוד מלכויות על גיהינום.
• בסוף המדרש מוסיף ריב”ל פרט נוסף, קריעת ים סוף. ננסה להבין מה הוא רוצה ללמדנו בזה.

אנו נצטרך להבין מדוע זכות קיומנו תלויה דווקא בתורה ובבית המקדש, ומהו בדיוק שיעבוד מלכויות ועונש ה’גיהנום’. ומדוע נבחרו ה’מלכויות’ על ה’גיהנום’?

חלק א’ במדרש – ארבעה דברים הראה לו

ברית בין הבתרים התקיימה כשאברהם היה בן שבעים שנה (או שבעים וחמש לפי חלק מן הראשונים), ותחילת הפרשה בשאלת אברהם: ‘במה אדע כי אירשנה?’. מכאן ואילך באה התשובה בכמה חלקים. לקיחת בעלי החיים וביתורם, הפלת התרדמה ולבסוף ‘לפיד האש’ שעבר בין הגזרים.

לפי רוב הפרשנים חלקו הראשון של הסיפור התרחש בפועל – כלומר שאברהם אכן לקח את הבהמות והציפורים, בתר אותם והפריח את העיט שבא לאכול מן הפגרים. (אמנם יש כאלה האומרים שאף זה היה בחלום או במחזה, ראו רד”ק למשל).

רק אז הפיל הקב”ה על אברהם, או ליתר דיוק, אברם, תרדמה והודיע לו על הירידה לגלות הארוכה במצרים והסוף הטוב… ‘וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל’

סוף המחזה מתאר התרחשות שאינה ברורה: ” וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה”. כאן נחלקו הראשונים ובעלי המדרש האם תיאור זה הוא חלק ממה שראה אברהם במחזה ובתרדמה או שלאחר הקיץ ראה זאת בפועל ‘בין הבתרים’.

המדרש מתאר ארבעה דברים שראה אברהם: תורה (ויש גרסאות ‘מתן תורה’), בית המקדש (ויש גורסים ‘קרבנות’), גלויות וגיהינום. אמנם המדרש לומד זאת מן הפסוק האחרון, אך חלק מן ה’דברים’ כבר רמוזים בתחילת המחזה, כפי שמביא רש”י:

“במה אדע  – אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה? אמר לו הקב”ה בזכות הקרבנות:

עגלה משלשת – שלשה עגלים, רמז לג’ פרים פר יוהכ”פ ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה:

ועז משלשת – רמז לשעיר הנעשה בפנים ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד:

ואיל משלש – אשם ודאי ואשם תלוי וכבשה של חטאת יחיד:

ותור וגוזל – תור ובן יונה” (רש”י על בראשית  ט”ו, ו’)

“ואת הצפור לא בתר – לפי שהאומות עכו”ם נמשלו לפרים ואילים ושעירים שנא’ ‘סבבוני פרים רבים’ ואומר: ‘והאיל אשר ראית בעל הקרנים’ מלכי מדי ופרס. ואומר ‘והצפיר והשעיר מלך יון’. וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר: ‘יונתי בחגוי הסלע’. לפיכך בתר הבהמות רמז על העכו”ם שיהיו כלין והולכין: ואת הצפור לא בתר. רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם” (רש”י על בראשית  ט”ו, י’)

רש”י, כמו רוב הפרשנים, מבין שכל הסיפור כאן הוא רמז ומשל, אף אם נעשה בפועל. (זאת למרות שהוא גם מוסיף ש’אין מקרא יוצא מידי פשוטו’ ועצם חלוקת דבר לשניים ומעבר בין הבתרים היה מעשה מקובל בכריתת ברית בין שני אנשים). בפירושו מבין רש”י שני הסברים למה מסמלים בעלי החיים. האחד – בעלי החיים הם כנגד הקרבנות, וכאן לימד הקב”ה את אברם ‘במה תדע כי תירשנה’, כל עוד יעסקו אתה ובניך בקרבנות, תזכו בירושת הארץ (וראו הרחבה במקדש בפרשה לך לך תשע”ג בנושא זה, ומה יעשו בני ישראל בהעדר המקדש).            הסבר שני – בעלי החיים הם כנגד אומות העולם. לכן כולם נחתכו לחלקים, לבשר שהם ‘כלים והולכים’ ורק את היונה, המסמלת את עם ישראל, ‘לא בתר’, שכן עם ישראל קיים לעד. לפי זה אין כאן הסבר לשאלת אברהם, אלא הבטחה, שגם אם נראה לאברהם שאומות העולם סובבים אותנו, דע לך שרק עם ישראל יתקיים לעד.

שני ההסברים הללו מובילים אל שניים מתוך ארבעת הדברים, ויתכן שהם אף הסברים המשלימים אחד את השני, כפי שמתאר המשך המדרש: אם תבטלו את עבודת הקרבנות תתחייבו גלות ושיעבוד מלכויות.

המדרש במקום אחר מלמד אותנו היכן רמוזים, בתוך הפסוק האחרון, כל ארבעת הדברים:

עלטה, רמז לשעבוד מלכויות, כפי שנאמר על יוון ‘שהחשיכה את עיני ישראל בגזירותיהם’. תנור, רמז לגיהינום. כפי שנאמר: ‘הנה יום בא בוער כתנור, זה גיהנם’. עשן – רמז לעבודת המקדש. ‘כי בענן אראה אל הכפורת. ולפיד האש – רומז לתורה שניתנה באש. שנאמר ‘מימינו אש דת למו… וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים’.

בין ארבעה דברים אלו יש יחס מיוחד. אנו נפתח בחשיבות התורה והמקדש ההולכים תמיד יחדיו כצמד.

חלק ב’ במדרש –התורה והמקדש

שני הדברים העיקריים המעסיקים את אברם \ אברהם בפרשה זו הם ארץ ישראל ועם ישראל. דבר זה גלום בפסוק: “כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם”. אברהם מקבל הבטחה על הארץ ושואל ‘מי יגור בה’ אם אין לו בנים. כאן אומר לו הקב”ה ‘צא החוצה וספור את הכוכבים – כה יהיה זרעך’. אברהם זה עתה קיבל הבטחה על שני דברים אלו וכמעט בנשימה אחת נאמר לו בדיוק ההפך: “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם”.

על רקע זה נבין יותר טוב את המדרש שלנו: “אמר לו: כל זמן שבניך עסוקים בתורה ובבית המקדש הם ניצולים מגיהנום ומלכויות. פירשו משתים, הם נידונין בשתים.”

בהמשך נבין את החלק השני של המדרש, כרגע נתמקד בתורה ובבית המקדש. כאן אומר הקב”ה לאברהם, ‘דע לך שכדי לשמור על שתי המתנות שהתבשרת עליהם – עם ישראל וארץ ישראל – יש צורך בתשתית המתאימה. התורה ובית המקדש הם סלע הקיום, הבסיס.

את זאת אנו כבר מכירים מתוך הדברים שקדמו לעולם (ומעניין לציין שגם ‘גיהינום’ מופיע שם…) :

“שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, גַּן – עֵדֶן, וְגֵיהִנּוֹם, וְכִסֵּא – הַכָּבוֹד,

וּבֵית – הַמִּקְדָּשׁ. וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ” (נדרים ל”ט:)

המהר”ל מרחיב את הביאור:

“וכל זמן שעוסקים בניך בשתים – שהם התורה ובית המקדש  – נצולו משתים. כי כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם, הלב שממנו החיות והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם. וכמו שהלב הוא באמצע האדם וממנו מקבלים חיות ושפע כל האברים, כך בית המקדש באמצע העולם ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע. וכמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם, נמצא התורה ובית המקדש הם עיקר הנמצאים, ואלו שני דברים הם צמודים ביחד תמיד, כי בית המקדש הוא בארץ והוא שלימות העולם הגשמי, והתורה היא שכלית, ולפיכך על אלו שני דברים אומרים תמיד יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, לומר שיתן חלקנו בדבר שנחשב מציאות דווקא ולא בדברים בטלים:

ומפני שאלו שניהם עיקר המציאות, כאשר הם עוסקים בשתים ינצלו מן האומות והגיהנם, כי האומות וגיהנם אינם מציאות, כי על האומות נאמר  ‘כל גוים תהו’, ומכל שכן הגיהנם שהוא ציה וחושך ואין מציאות שם לכך. פרשו משתים נופלים בשתים, וזה הפירוש ברור מאוד.” (ספר גבורות ה’ למהר”ל פרק ה’, ח’)

המהר”ל מבאר שהתורה והמקדש הם עיקר מציאות העולם. לא רק שהם ‘עיקר’, אלא שהם ה’מציאות’ – הדבר האמיתי. אנו מבקשים שהקיום שלנו יהיה תלוי בדברים שהם ה’עיקר’. התורה – היא ‘שכל’ העולם, והמקדש ‘לב’ העולם, והם המחיים את שאר ה’גוף’. ברגע שאנו לא דואגים ללב ולמוח, ממילא אנו הגוף מתנוון ומתנתק מן המציאות. מן החיים. במקום אחר מדגיש המהר”ל גם את הקשר לארץ ישראל ועם ישראל.

“ובארנו מדרש זה בספר גבורת ה’, ושם פירשנו דבר זה כי בית המקדש והתורה הם עיקר העולם, כי כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם, הלב שממנו החיות והמוח ששם השכל וכך בכלל העולם יש בהם בית המקדש והתורה שהם עיקר העולם. שכמו שכל האיברים מקבלים החיות מן הלב אשר הוא באמצע גוף האדם, והלב מקבל פרנסה תחלה ואח”כ ממנו מקבלים שאר איברים שהלב שולח פרנסה לכל האברים, וכן כל העולם שותה מתמצית ארץ ישראל כי ארץ ישראל שותה תחלה ובית המקדש הוא עיקר ארץ ישראל ובאמצע ארץ ישראל. וכמו שהמוח שם שכל האדם כך התורה שכל העולם. ולפיכך בית המקדש והתורה צמודים יחדיו, מפני כי בית המקדש קדושת העולם הזה והתורה מתעלה עד למעלה. ועל ידי בית המקדש שהוא בארץ ישראל ועל ידי התורה שמגיע עד עולם העליון יש לעולם סולם עומד בארץ ומגיע למעלה מן השמים” (ספר דרך חיים למהר”ל – פרק ה משנה כ)

כאן אומר המהר”ל, דבר נפלא. המקדש הוא הלב של ארץ ישראל (וארץ ישראל לב העולם). התורה לעומתו הוא המוח של עם ישראל. בשילובם יחד, התורה היוצאת מתוך המקדש, מתעלה עם ישראל מעלה מעלה. סולם מוצב ארצה, כאן בעולם הזה- עולם המציאות – וראשו מגיע השמימה.

התורה והמקדש הם סוד קיום העולם הזה. אך הם מרוממים אותנו. חלילה אם לא נעסוק באלו, ניפול אל הגיהינום או בידי המלכויות.
חלק ג’ במדרש – גיהינום או מלכויות, מה עדיף?

על פי המהר”ל, אנו רואים ש’מלכויות או גיהנם’ אינם עונש, אלא תוצאה. כלומר, ברגע שאינך עוסק בעיקר אז באופן טבעי אתה תיפול בידי הדברים הבטלים.

במדרש אנו רואים את שני הכיוונים. מצד אחד, זוהי תוצאה. כך משמע מן הלשון: ‘כל זמן שעוסקין בשתיים, ניצולין משתיים’.

מצד שני, מכך שהקב”ה אומר לאברהם: ‘ברר לך אחת מהן’, יותר נראה שאברהם צריך להכריע איזה עונש יקבלו בני ישראל.

כיוון שלישי, המשלב בין שניהם, הינו שזהו הזיכוך, התיקון. כך נראית סיבת הירידה למצרים ‘כור היתוך’. כפי שמביא ה’משך חכמה’:

“במדרש (בראשית רבה נו-טז) שם קרא אותה שלם כו’ אברהם קרא אותה יראה כו’ אלא הריני קורא אותה ירושלים כו’. והענין דשם היה בדור המבול והיה בתבה וזן ופרנס כל הנבראים שם בתבה והעיקר היה לתקן המדות והפעולות שהמה היו מושחתים שהשחית כל בשר דרכו ומלאה הארץ חמס וכל לימודו היה לתקן המדות והתכונות בכל החי. וזה מורה ‘שלם’ שהוא מורה שכל המין האנושי הוא אדם אחד וכל אחד הוא אבר מאיברי האדם הגדול וכל אחד נצרך לחבירו מושפע ומשפיע זה לזה וכולם כאחד נושאים קיום מין האנושי ונצחיותו. אמנם אברהם התפלסף מאד בחכמה ולמד כל דרכי הטועים והתווכח עמהם וחקר בשכלו כי יש ד’ אחד משגיח על הכל ולא מסר השגחתו להכוכבים… ומשום זה צלי (=התפלל) אברהם ד’ יראה שאמרו (בראשית רבה מד-כד) כי צורם מכרם זה אברהם שבירר לו הגליות ולא גיהנם. ובגלות צריך להיות ההשגחה הפרטית יותר לקיומם כמו שאמרו (מגלה כט) גלו לבבל שכינה עמהם ואכמ”ל. וזה אשר יאמר היום בהר ד’ יראה ר”ל שיתגלה אלקותו בראות כל בשר כבוד ד’ בנסיים פרטים, והנה ירושלים בנויה על שתי הדברים היינו לזכך המושכלות שעיקרן במוח ולתקן ולקשט המדות שעיקרן בלב וזהו בכלל מאמרם ז”ל (ברכות ח) לעולם יכנס אדם שני פתחים ואח”כ יתפלל זהו המוח והלב ולכן ירושלים כלילת יופי משוש לכל הארץ (איכה ב, טו) ושם עלו שבטים להודות לשם ד’ (תהלים קכב, ד) כי המדות והמושכלות שניהם נזדככו ונטהרו בירושלים ולכן קרא אותה ירושלים על שני הפעולות… ולכן נקרא ירושלים יראה על שם טהרת המושכלות ושלם על הזדככות התכונות והמדות אשר על זה נאמר כלילת יופי” (משך חכמה על בראשית פרק כב פסוק יד)

ה’משך חכמה’ משלב בין מדרש אחר בפרשתנו, לבין הסוגיה שלנו. תחילה הוא מביא ששם בן נח, הוא ‘מלכי צדק מלך שלם‘ מאפיין את תיקון המידות, הפעולות והמעשים של האדם (את ה’לב’). בניגוד אליו אברהם, שהכריז ‘בהר ה’ יראה’  מייצג בעיקר את החכמה והיראה, את הקשר לה’ והשגחתו על ברואיו. (את ה’מוח’). במפגש ביניהם הייתה התלבטות מה העיקר, תיקון האדם או הקשר לה’ (בין אדם לחברו או בין אדם למקום?). מכריע המדרש – שניהם. ירושלים מורכבת מ’שלם’ + ‘יראה’. היא ‘כלילת יופי’. המגיע אל המקדש מרומם הן את ‘התכונות והמידות’ והן את ‘המושכלות’. ירושלים היא גם ה’לב’ וגם ‘המוח’.

מי שלא יצליח לתקן את עצמו ב’טוב’, יוכל לבחור בדרך הקשה. ‘הגלות’ מתקנת הקשר עם הקב”ה. שכן בגלות אתה תלוי באופן תמידי בכך שהקב”ה ישגיח עליך וישמור עליך. (לכן אברהם נטה לבחור את ה’מלכויות’). הגיהינום ‘שורף אותך מבפנים’, מוסר כליות, והוא מתקן את המידות. בכל מקרה עדיף לבחור במקדש…

המהר”ל מבאר שהתורה והמקדש הם קומה מעל קומה. שניהם מוציאים אותנו מן ה’חושך’, אך לא מלשון ‘עלטה’, אלא מלשון ‘חשֹך’ (כמו ‘לא חשכת את בניך ממני’). אם אין מקדש ואין תורה יש לנו חושך- חסך, חסרון. התורה נועדה כדי לסור מרע (להינצל מן הגיהינום) והמקדש כדי להעלות אותנו למעלה (להאיר לעצמנו ואף למלכויות):

“אמרינן בבבא בתרא (דף ד.) על הורדוס שכבה אורו של עולם שהרג את החכמים וכבה אורה של תורה ילך ויתעסק באורו של עולם הוא בית המקדש שנקרא אורו של עולם. ולמה נקראו אלו שנים אורו של עולם כי אלו שניהם הם עיקר מציאות העולם, כמו שהחושך הוא העדר המציאות כמו שביארנו פעמים הרבה דבר זה למעלה שנקרא חושך מלשון ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי ולא חשכת את בנך את יחידך שהוא לשון העדר, ולפיכך אלו שנים דהיינו בית המקדש והתורה ענין אחד שתי מדריגות זו על זו. ולפיכך כאשר האדם מתעסק באורו של עולם הוא בית המקדש והתורה נצול מחושך של גיהנם כמו שאמרו במדרש, כי המתעסק בעיקר מציאות העולם נצול מן העדר המציאות הוא הגיהנם. ואלו הדברים ברורים מאד כאשר תבין ותעיין איך מי שעוסק בתורה נצול מן הגיהנם, כי אחר שסדר צד שמאל שהוא הגיהנם וצד ימין שהוא גן עדן, סדר האמצעי בין שתי הקצוות שהיא בית המקדש והתורה ביניהם והבן הדברים האלו מאד” (ספר דרך חיים למהר”ל שם)