“וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ” (בראשית כ”ג)

השבת אנו נפרדים משני ענקי עולם אברהם ושרה- שנקברו שניהם במערת המכפלה (בהפרש של 38 שנה…). מכאן אנו נחשפים לגדולתה של חברון- מקום קבורת האבות.

לליל שבת :

למרות שאברהם ושרה חיו בחברון, חברון מוכרת בעיקר בעיר שבה קבורים מתים. לעומתה, אל המקדש עצמו אסור להכניס מת ואף לא טמא מת. (ואולי מכאן התקנה ש’אין מלינים מתים בירושלים’). ירושלים היא עיר של חיים. גם המתים בה קרויים חיים – “וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלים” (ישעיה ד’).

שני ערים אלו קשורות לתחילת ימי הבריאה. אך בניגוד לירושלים שבה הכל התחיל. משם הושתת העולם ומשם נברא האדם. בחברון- נקבר האדם. כפי שמשתקף במקורות הבאים.

ירושלים:

” ולמה נקרא שמה אבן שתיה . . . .שממנה הושתת העולם”

” ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן …בו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא” (הלכות בית הבחירה, ב, ב’)

חברון:

“רבי קסמא אמר: מערת המכפלה סמוך לפתח גן עדן. בשעה שמתה חוה בא אדם לקברה שם ושם הריח מריח גן עדן. ושם נקבר אדם. ולא היה מי שיודע בו, עד שבא אברהם אע”ה . . . והריח ריח בשמים של גן עדן” (זוהר בראשית)

זוהר בראשית:

“רבי קסמא אמר: מערת המכפלה סמוך

לפתח גן עדן“ 

ברכות י”ז

“העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה,   ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן…”

בראשית רבה נ”ח, ד:

‘”ותמת שרה בקרית ארבע’ . . ולה הוא קורא אותה חברון?  . . .  אמר רבי עזריה: היא אחד מארבע מקומות מגונים בעולם! “

כתובות קיב:

“ואין לך טרשים בכל א”י יותר מחברון”

בראשית ל”ד

“וישלחהו מעמק חברון”

 אנו רואים הבדל מעניין מאוד בין ירושלים לחברון. ירושלים מוצגת כמקום יפה, על הר גבוה, עיר החיים. לעומתה חברון הינה עיר מגונה, בעלת טרשים הנמצאת בעמק.

מה ההבדל?

ירושלים שייכת לעולם הזה. בבית המקדש ניתן להגיע לנקודה הגבוהה ביותר בתוך העולם הגשמי.

חברון איננה פחותה מירושלים. אך היא מסמלת את העולם הבא. בעולם הבא לא שייכים מושגים של קדושה. אין זה אומר שאין בחברון ‘שכינה’, אך ‘קדושה’ מתייחסת לדבר שיש בו שינוי, דבר הקיים רק בעולם הזה.

לסעודת שבת :

כהמשך, לא ישיר, לרעיון הנ”ל נביא מדרש המתאר את אבותינו באור מעניין:

עַד אַבְרָהָם לֹא הָיָה זִקְנָה, מַאן דַּהֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵי אַבְרָהָם מִשְׁתָּעֵי בָהֲדֵי יִצְחָק, בַהֲדֵי יִצְחָק מִשְׁתָּעֵי בַהֲדֵי אַבְרָהָם. אֲתָא אַבְרָהָם, בְּעָא רַחֲמֵי, וַהֲוָה זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, “וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים”. עַד יַעֲקֹב לָא הֲוָה חוּלְשָׁא, אֲתָא יַעֲקֹב, בְּעָא רַחֲמֵי, וַהֲוָה חוּלְשָׁא, שֶׁנֶּאֱמַר, “וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךְ חֹלֶה”. (בבא מציעא פ”ז.)

תרגום: ‘עד אברהם לא היו סימני זקנה. מי שהיה רואה את אברהם, חשב שזהו יצחק, וכן הפוך. ביקש אברהם רחמים והיה ‘זקנה’. עד יעקב לא היתה ‘חולשת מחלה’ (- מיד חולים ומתים…). ביקש יעקב רחמים וקיבל עליו מחלה.

בהסתכלות ראשונית, נראה לנו מוזר. הרי עדיף ‘להישאר צעיר לנצח’ ולעולם לא לסבול מיסורי מחלה. מדוע ביקשו אבותינו רחמים כדי ש’נזכה’ לכך?

ההסבר הפשוט, הוא שכדי לכבד זקנים, יש צורך לראות שהם ‘זקנים’. כך גם לגבי מחלה. כדי שתהא שהות לאדם להיפרד מבניו, מן העולם וכמובן לחזור בתשובה- יש צורך בייסורים.

רבים מן הפרשנים מסבירים את ‘זקנותו’ של אברהם כמעלה מיוחדת של חכמה ושל התגלות עליה זכה. כך המהר”ל ב’חידושי אגדות:

“[לעת] זקנתו נחלשו כחות הגופניים ומתגברים כחות השכליים, וכן אמרו תורה נקראת תושיה שהיא מתשת כחו של אדם, כי בהתגבר השכלי מתיש כחו של אדם … ולפיכך עד אברהם, שהיה הדור חסר חכמה שלא היו מכירים בוראם באותה שעה והיה חסר השכל בעולם ולכך לא היה זקנה, הוא הסתלקות כחות הגוף, אבל אברהם היה עושה שהיה מקבל העולם מעלת השכל ועם זה הוא הזקנה. אף כי לא היה כל העולם חכמים ונבונים אין זה כלום, סוף סוף היה אל העולם מעלת השכל אשר השכל מתנגד אל כחות הגוף. לכך מן אברהם ואילך שהיה שכל בעולם היה נוהג זקנה בעולם, והבן הדברים האלו מאוד. ולכך אמר בעי רחמי והוי זקנה כי מדה עליונה היא מאוד”

אך על פי ההבדל שראינו בין ירושלים לחברון ובין העולם הזה לעולם הבא נוכל לתרץ בדרך נוספת. ההבדל בין מעלת העולם הזה לעולם שמעבר, הוא שבעולם הזה קיימות מדרגות. בגשמיות-  במראה החיצוני, ביופי, בבריאות הגוף וכדומה. והן ברוחניות- במעלות התורה, בקדושה (עשר קדושות יש…) וכדומה. זה הצד היפה של העולם, למרות חסרונותיו.

לכן יש צורך שיצחק לא יהיה ‘שיבוט’ של אברהם. לעומת זה בעולם הבא- מעלת חברון- אין כל שינוי לא לטוב ולא לרע.

זהו למעשה ההבדל בין המלאכים לבין בני אדם.

“ששה דברים נאמרו בבני אדם –  שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה שלשה. כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה, כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה” (חגיגה ט”ז.)

מצד אחד אנחנו דומים למלאכים, מצד שני לבהמה. היתרון בעולם הזה הוא היכולת להתקדם קדימה (להזדקן???) או ללכת אחורה. לכן המלאכים שעומדים בקודש הקדשים ובכלל, מכסים את רגלם האחת (שאינה יכולה להתקדם…).

“וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל”

“שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף”

לסעודה שלישית (הפטרה)

“וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם ” (מתוך ההפטרה)

בהפטרה מובא הפסוק לעיל, וזה הקשר לפרשתינו. כאן משולבים זקנה ומחלה יחדיו. מחלתו של דוד המלך.

חז”ל מתארים לנו ש’מחלתו’ של דוד המלך נבעה הן מכריתת מעילו של שאול (ולכן מחלה שתמיד קר לו) ועצם המחלה כיוון שהיה חולה לאחר ‘חטא’ בת שבע וחשש שלא נמחל לו ‘אותו עוון’.

ומה הציל אותו? המקדש! וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹקינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת

וכן מן הפסוק בתהילים: “חנני והקימני ואשלמה להם”  (פרק מא).

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:

אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה’:

ה’ יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו:

ה’ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ:

אַנִי אָמַרְתִּי ה’ חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ:

אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ:

וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר:

יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי:

דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם:

גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב:

וְאַתָּה ה’ חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם:

בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי:

וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם:

בָּרוּךְ ה’ אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:(תהילים מא)

על המזמור הנ”ל מביא המדרש: 

“והמלך דוד זקן בא בימים (מ”א א א) זהו שכתוב וקוי ה’ יחליפו כח (ישעי’ מ לא). אמרו רבותינו שלש עשרה שנים עשה דוד חולה ומוטל במטה ושבעה כרים היו מחליפים מתחתיו בכל יום ממה שהיו ממסין שנאמר יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה (תהלים ו ז). אלו שלש עשרה שנים שהיה מתיסר בשביל שעשה אותו מעשה וכל שונאיו היו אומרים אימתי הוא מת זה שנאמר אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו (שם מא ו). עד שביקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבונו של עולם העמידני בשביל בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא. אלא בבקשה ממך תן לי קימ”יאטון שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש שנאמר ואתה ה’ חנני והקימני ואשלמה להם (שם שם יא) הקימני מן המחלה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש. מיד שמע הקב”ה את תפילתו ועמד מן המטה שנאמר ויקם דוד המלך על רגליו (דה”א כח ב) והיכן אדם עומד לא על רגליו ומהו על רגליו אלא שנרפא ונעשה בריא ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים ומסר להן מגילת הבית הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל (שם שם יט) ואומר ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגומר ותבנית כל אשר היה ברוח עמו (שם שם יא ויב) לפיכך נאמר וקוי ה’ יחליפו כח.

(מדרש אגדת בראשית פרק לח)

המסר העיקרי במדרש המדהים הזה: בזכות הלימוד על המקדש, קם דוד על רגליו!!

“וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמוֹ”(בראשית כ”ד)

בפרשתנו אנו נפרדים מאבות האומה – אברהם ושרה. אך עוד לא שוקעת שמשם וכבר מגיע דור האבות הבא להאיר את דרכינו. כאשר יצחק מכניס את רבקה אל ‘אוהל שרה אמו’ הוא למעשה מראה שאין כאן קטיעה בין הדורות אלא המשך ישיר.

‘אוהלה של שרה’ הוא הדגם לבית האידיאלי, הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי.

לליל שבת  – מה היה באוהל שרה?

לאחר מות שרה, מתחילים לחפש שידוך ליצחק, ובינתיים לא משתמשים באוהלה של שרה. הרמב”ן מביא סיבה פשוטה.

“וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו, כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבוא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה. וזה טעם ויאהבה וינחם, ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה”

מצד אחד, ישנו כאן צער על אימא שאבדה, ומצד שני אי אפשר להכניס אף אחד לתוך ‘אוהל הגבירה הנכבדת’. אך מתוך ההדגשה שיצחק מביא את רבקה דווקא לאוהל אמו, חז”ל למדים לא רק על סגולותיה של רבקה, אלא מבינים הדברים המיוחדים שאפיינו את אוהל שרה ‘הגבירה הנכבדת’.

“ויביאה יצחק האהלה שרה אמו .כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על האהל וכיון שמתה פסק אותו ענן וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל זמן שהיתה שרה קיימת היתה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה ברכה וכיון שבאת רבקה חזרה אותה ברכה. כל זמן שהיתה שרה קיימת היו דלתותיה פתוחות לרוחה וכיון שמתה שרה פסקה אותה רוחה ,וכיון שבאת רבקה חזרה אותה רוחה. כל זמןשהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת כיון שמתה שרה פסק וכיון שבאת רבקה חזר אותו הנר. וכיון שראה יצחק שהיתה עושה כמעשה אמו מיד ויביאה יצחק האהלה שרה אמו”(ילקוט שמעוני בראשית כ”ד)

אם כן ראינו ארבעה דברים: ענן קשור על האוהל – המסמל את השכינה והקשר עם הקב”ה, ברכה בעיסה– השפע הגשמי, דלתות פתוחות לרווחה– מידת החסד, ונר שדולק מערב שבת לערב שבת.- כנגד השפע הרוחני בבית. אך רש”י שמביא את המדרש ‘שוכח’ דבר אחד:

“האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע”ש לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו” ( רש”י על בראשית פרק כד פסוק סז )

תחילה מדגיש רש”י שרבקה נעשית ‘כדוגמת שרה אימו’. שיצחק שמח לקבל אישה כעם אותם מידות של שרה אימו. מדוע לא הזכיר רש”י את ‘הדלתות הפתוחות לרווחה’? 

לפני שנבין מה המיוחד בדברים אשר באוהל, נתרץ בדרך פשוטה על פי המצב שבו נמצא יצחק אבינו. אברהם אבינו שלח את אליעזר לחפש אישה ליצחק בנו. יצחק ששלוש שנים באבל על אימו ממתין לראות אם אכן תבוא הישועה, והאישה המתאימה. לכן הוא יוצא ‘לשוח בשדה’, להתפלל שהשידוך יהיה מוצלח. ‘עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא  – זו אישה’. כאשר אליעזר מגיע עם רבקה הוא ודאי מספר ליצחק את כל הסיפור עם הבאר, הגמלים וכדומה.

אך אליעזר לא בדק בכלל את רוב התכונות שיצחק מחפש. לא מצאנו בסיפור רמז לאשה שבאה מבית שבו יש שכינה על האוהל, לא שפע רוחני, ולמעשה אף לא ‘ברכה בעיסה’. דבר אחד כבר ידע יצחק- שאשה זו היא בעלת חסד. לכן יצחק לא מתנחם, בהגיע רבקה (ולכן רש”י לא ציין תכונה זו בנחמת יצחק). רק כאשר האוהל ‘חזר לחיים’ הבין יצחק שהיא ממש ‘כדוגמת שרה אימו’.

לסעודת שבת –מה המיוחד בדברים שבאוהל?

גם המהר”ל (בפירושו ‘גור אריה’, שהוא ביאור ותוספת על דברי רש”י לתורה) שם לב ל’פיספוס’ של רש”י ומתוך ביאורו הוא מגלה לנו על הסגולה המיוחדת בשלוש הברכות שהיו באוהל שרה.

” כל זמן ששרה קיימת וכו’. נגד ג’ מצות; ברכה מצויה – נגד חלה. ונר דלוק – נגד הדלקה. וענן קשור על האהל – כי הענן הכבוד הוא שכינת הכבוד יתברך, וזהו לכבוד הקדושה והטהרה, כי הטהרה מביא לידי רוח הקודש , ולפיכך שרה שהיתה שומרת הטהרה – זכתה שיהיה ענן הכבוד שורה על האהל. אמנם בב”ר (ס, טז) אמרו עוד אחד, והוא שאמרו ‘כל זמן ששרה היתה חיה היה ביתה פתוח לרווחה’. וד’ דברים זכרו רז”ל במדרש, ורש”י השמיט אחד וקיצר דבריהם, ואולי עשה זה מפני כי לשלשה שזכר יש טעם כמו שנתבאר למעלה, אבל ‘כל זמן שהיתה שרה חיה היה ביתה פתוחה לרווחה’ אין טעם”

המהר”ל מבין שהסימנים שהיו באוהל, אינם תיאור מידותיה של שרה- אלא ברכות שהיו באוהל. ברכות אלו קיבלה שרה בזכות קיום שלוש המצוות המסורות לאשה. מתוך כך, אומר המהר”ל, שהשמטתו של רש”י נובעת מכיוון ש’הדלתות הפתוחות לרווחה’ אינם ברכה שקיבלה שרה, אלא תיאור המציאות.

אך בהמשך דברי המהר”ל, הוא חוזר בו ומבאר אחרת:

“אמנם מי שרוצה לעמוד על דברי רז”ל יש לו לדעת כי אלו הדברים נפלאים מורה על מעלת שרה, שהיתה מתברכת בכל הברכות. …כי הוא נגד ארבעה דברים שאמר הקב”ה לאברהם – נתקיים כל זמן ששרה היתה חיה, להודיע כי עמה יזכה. כי “ואעשך לגוי גדול” – כבר נתבאר כי מפני שהוא לגוי גדול – הקב”ה מיחד שמו עליו כמו על אומה שלימה, לכך היה הענן של שכינה על האוהל, שזהו יחוד שמו עליו, כי ענן הכבוד היה על האוהל, אם כן השכינה על האוהל. וכנגד “ואברכך”–ברכה מצויה בעיסה. וכנגד “ואגדלה שמך” דלתותיה היו פתוחות לרווחה לכל העולם, ובשביל כך היה שמו מתגדל בשביל הבאים בביתו, והיה יוצא טבעו בכל העולם (ראה רש”י שם פסוק א).ברכה בנר מערב שבת לערב שבת, ולא היה פוסק ברכתו עד ערב שבת אחר – נגד “והיה ברכה” שרוצה לומר שהיה ברכה עד שיהיה מברך אחרים (רש”י שם), ומי שבירך את אחר – הוא עצמו ברכה שאינו פוסק. וזה הפירוש עם הראשון, הכל ענין אחד:

אמרתי זה להגיד לך שאין ראוי לחסר מכוונת רז”ל (ב”ר ס, טז), כי כל דבריהם בחכמה ובשיעור, לא הוסיפו ולא גרעו. והנה רש”י רצה לחסר מדברי רז”ל, כי הם אמרו ד’ והוא הביא רק ג’, והנה זה חסרון מן הכוונה אשר רצו רז”ל”(גור אריה בראשית , כ”ד)

כאן מלמד אותנו המהר”ל מיהם האבות. האוהל של שרה אינו מסמל את האוהל הפרטי שלה, אלא את ‘האוהל’ של עם ישראל. כאשר הקב”ה בירך את אברם בצאתו מחרן לארץ ישראל (בתחילת פרשת לך לך) הוא בירך אותו בארבע ברכות. אומה שתמיד שתשרה עליה שכינה (-ענן), שהברכה תופיע מתוך הארץ (-ברכה בעיסה, ‘לחם מן הארץ’), שהברכה תצא מתוך העם ומתוך האוהל אל העולם כולו (-דלתות פתוחות לרווחה, שכאן המשמעות היא דלתות שמוציאות החוצה את הברכה, ולא כפי שהבנו מקודם, דלתות להכנסת אורחים) ושהברכה תהיה תמידית ונצחית, משבת לשבת ומדור לדור (-נר מערב שבת ועד ערב שבת).

משמעות התיאור של הבאת רבקה אל אוהל שרה, היא להראות שאכן הברכה שנתברך אברהם דבקה באשתו והמשיכה לו ולזרעו אחריו, ושאף יצחק ורבקה הם אבות האומה וממשיכי הדרך.

המהר”ל מסכם שלפי הבנה זו, כל ארבעת הדברים שהיו האוהל הם למעשה שלבים בברכה אחת גדולה- עַם שהקב”ה שוכן בתוכו וב’אוהלו’ ותפקיד העם וה’אוהל’ הוא להפיץ את הברכה לעולם- ולכן, אומר המהר”ל, לא טוב עשה רש”י כשהחסיר את ה’דלתות’ מתוך הרשימה.

כידוע ‘מעשה אבות-סימן לבנים’. כאן אנו למדים מהו תפקידו של הבית הפרטי של כל מי שהוא ‘מזרעו של אברהם אבינו’, ומה ייעודנו בארץ ישראל בכלל ובבית המקדש, ‘האוהל’ של האומה בפרט.

לסעודה שלישית- אוהל שרה ואוהל מועד

ה’שם משמואל’ מקביל בין האוהל של שרה לבין המשכן. (ומעניין לציין שהוא הולך בשיטת רש”י ולא מתייחס לדלתות הפותחות לרווחה). הברכה בעיסה- כנגד הברכה שהייתה בחלות שבשולחן לחם הפנים, הנר שלא כבה – כנגד ה’נר המערבי’ במנורה שאף הוא דלק באופן תמידי , והענן, כנגד ענן השכינה שהיה מעל אוהל מועד.

“האהלה שרה אמו. ברש”י דוגמת שרה אמו שכ”ז ששרה קיימת הי’ נר דלוק מע”ש לע”ש וברכה מצוי’ בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו וכשבאה רבקה חזרו. הנה הרמב”ן ז”ל (בהקדמה לספר שמות) כתב שהאבות הי’ סוד ה’ עלי אהלם, והמשכן שהי’ אח”כ הי’ דוגמת האבות. והנה שלשה דברים הללו מצינו במשכן שהי’ הנר המערבי דולק בנס שממנו הי’ מדליק ובו הי’ מסיים, ובלחם הפנים לחם חם ביום הלקחו ושנשתלחה ברכה בלחם הפנים ועוד זה כי ענן ה’ על המשכן, וכל אלה היו נסים. והם עצמם הדברים שנאמרו בשרה. וענין נר דולק מע”ש לע”ש, היינו שימי החול לא קלקלו את האור שהשיגו בש”ק וא”כ כשבאה שבת שניה ניתוסף אור על אור, והוא כענין נר המערבי שממנו הי’ מדליק ובו הי’ מסיים, וכעין הכוונה הנ”ל, דתוספת האור שבא הי’ מתוסף על האור הקודם לו, וברכה מצוי’ בעיסה הוא כעין שהי’ במשכן שנשתלחה ברכה בלחה”פ וממנה בא שובע לעולם, וזהו הרמז שהי’ הלחם חם ביום הלקחו שלא נתיישן, שמאחר שנשתלחה בו ברכה, הרי היתה החיות שבו שופעת עליו תמיד, ואינו כמו דבר טבעי שכמו שנשפעת בו חיות מתחילה כן היא לעולם. וכ”ז כאשר היו ישראל זכאים והחליפו כח בעבודתם בכל עת, וזהו עצמו הי’ בשרה שלא נתישנה אצלה העבודה והכל הי’ בכלל הכנה אצלה ולכך היתה הברכה מצוי’ בעיסה והי’ המאכל ג”כ נסי כמו שהיתה היא עצמה בעבודה, וענן קשור על האוהל זוהי השראת השכינה, כמו על המשכן”(שם משמואל, חיי שרה , תרע”א)

תחילה מביא הרבי מסוכוטשוב את דברי הרמב”ן בהקדמתו לספר שמות.

“השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר ובגאולה ממנו…

 והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו – וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב”רמז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד”(הקדמת הרמב”ן לספר שמות)

הרמב”ן מבאר שכל מעשי האבות הוא ה’זרע’ ו’רמז כל העתיד לבוא על עם ישראל’. זהו תמצית ספר בראשית. ספר שמות מתאר את הגלות – שהיא ‘ירידה ממעלת האבות’, ואת הגאולה – ‘שישובו אל מעלתם’.האבות הם ‘סוד ה’ עלי אהליהם’ (על פי משלו של איוב, כ”ט: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹ-הַּ יִשְׁמְרֵנִי: בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חשֶׁךְ: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹ-הַּ עֲלֵי אָהֳלִי ).בימי האבות, בימי קדם, הקב”ה הילך בתוכנו, ודבר זה יחזור כאשר המשכן בתוכנו ‘ובהיות כבוד ה’ מלא אותנו תמיד’.

ה’שם משמואל’ מוסיף, שכאשר המקדש עומד על תילו, לא רק שתחזור המעלה כפי שהייתה בימי האבות אלא תהיה תוספת ברכה. אנו רגילים לעבוד מראשון ועד ערב שבת. האור והקדושה שבאים בשבת, נחלשים במהלך השבוע ושוב צריך להדליק בשבת הבאה, וביום ראשון הכול מתחיל מחדש. אך הברכה שהייתה אצל שרה הייתה מערב שבת לערב שבת. בכל שבוע התווסף ה’אור’ על האור שהיה כבר בשבת הקודמת. אם עד עכשיו הייתה רבקה ‘כדוגמת שרה’- כאן כבר אוהלה ‘מאיר’ יותר משרה.

כשהאוהל, המקדש, עומד ופועל, אנו במצב של ‘עולם שכולו שבת’. ה’דלתות’ של המקדש תמיד פתוחות לרווחה ומתוכם באופן תמידי ונצחי מתקיים כל העולם הן הגשמי- הברכה בעיסה, הן הרוחני- הנר ועל כל העולם שורה שכינה.

“שלמה שבנה בהמ”ק עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ”ק ומאיר לחוץ שנא’ ‘ויעש לבית חלוני שקופים אטומים’ להודיעך שכולו אור .ואין צריך לאורם ולמה צוה אתכם לזכותכם .. אם אתם זהירים להדליק את הנרות לפני אני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא,שנאמר קומי אורי כי בא אורך והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך” (במדבר רבה ט”ו)

” וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (בראשית כ”ד)

לאחר פטירת שרה אימנו, מתחיל אברהם לדאוג ליצחק ולהמשך המורשת, וממהר לשלוח את ה’עבד’ – הוא אליעזר על פי המדרש-  לחפש אישה לבנו.

בין פרשת פטירת שרה לבין פרשת מציאת אישה ליצחק מופיע הפסוק לעיל, המסכם את גדולתו של אברהם עד עתה. המדרש מונה ציוני דרך משמעותיים בתולדותיו של אברהם, ואולי דווקא בתפר הזה, כדי לסמל מה אליעזר אמור לחפש עבור דור ההמשך.

 “יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלוקים לעולם (תהילים מ”ה). נתייפית בעליונים  – שנא’ הן אראלם צעקו חוצה, נתייפית בתחתונים –  נשיא א-להים אתה בתוכנו , על כן ברכך א-להים לעולם –  וה’ ברך את אברהם בכל.

מי יעלה בהר ה’  – זה אברהם ,עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה.  ומי יקום במקום קדשו –  זה אברהם, על שם שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום. נקי כפים ובר לבב –  אם מחוט ועד שרוך נעל,  ובר לבב  – חלילה לך מעשות כדבר הזה. אשר לא נשא לשוא נפשו –  זה נפשו של נמרוד,   ולא נשבע למרמה  – הרימותי ידי אל ה’ אל עליון. ישא ברכה מאת ה’ וצדקה –  ואברהם זקן וה’ ברך את אברהם.

• אברהם היה מברך את הכל שנאמר ונברכו בך. מי ברך את אברהם? הקב”ה מברכו, וה’ ברך את אברהם בכל.
• משה (עשה) ניסן של ישראל דכתיב לכל האותות והמופתים אשר עשה משה. ומי הוא ניסו של משה?  הקב”ה, שנאמר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה’ נסי.
• דוד רוען של ישראל שנאמר אתה תרעה את עמי ישראל. מי הוא רועה של דוד? הקב”ה, שנאמר: ה’ רועי לא אחסר.
• ירושלים אורו של עולם שנאמר והלכו גוים לאורך. ומי הוא אורה של ירושלים? הקב”ה, דכתיב והיה לך ה’ לאור עולם” (בראשית רבה, פרשה נ”ט, ה’)

מה לשים לב בקריאת המדרש !

• המדרש מחולק לשני חלקים. חלק ראשון – גדולתו של אברהם במהלך חייו. חלק שני – רשימה של אנשים ומקומות שקיבלו מהקב”ה ‘כוח’ מיוחד (היכולת לברך, היכולת לעשות ניסים…)
• בתחילת המדרש מוזכר אברהם כאדם גדול ומוערך (יפיפית, הוצק חן) הן בשמים והן בארץ, ובזכות זה ברך אותו אלוקים בכל.
• בהמשך מונה המדרש את אברהם בהר המוריה (מי יעלה), את המסירות בקיום מצוות (“וישכם אברהם בבוקר”), את מלחמת המלכים, יציאת אברהם להציל ואת ניקיון כפיו באי לקיחת דבר מהשלל (נקי כפיים). את ניסיונו של אברהם להציל את סדום ועמורה (בר לבב) את מאבקו כנגד העבודה זרה (הרג את נמרוד) ואת יראת השמים של אברהם במפגש עם מלכיצדק מלך שלם (הרימותי ידי לאל עליון). בזכות כל אלה – “ישא ברכה מעת ה'”.
• במקבילות בחלק השני של המדרש מופיעים: אברהם כראשון המברכים, משה כראש עושי הניסים, דוד המלך ראש למלכים (רועים) ובית המקדש\ירושלים כמקום המרכזי ממנו יוצאת אורה לעולם.
• בכל אחד מאלה, נשאלת השאלה ‘ומי מברך את המברך’? וכדומה. והתשובה המשותפת: הקב”ה. זאת לומד המדרש מפסוק המשייך את המתברך ישירות לקב”ה (ה’ ניסי, ה’ רועי..)
• ניתן להסביר זאת הן כשאלה. כלומר, אם אברהם נותן ברכה לכולם, מה אתו? מי ידאג לו?
• או כהסבר. הקב”ה הוא הנותן כוח להעניק הלאה את הברכה, האורה, ההנהגה והניסים.

חלק א’ במדרש – ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון

המדרש שלנו פותח בציטוט מתוך פרק מ”ה בתהילים. פרשני ספר תהילים מביאים הסברים שונים על מי נאמר המזמור. הדרשן שלנו בוחר את אברהם כנשוא המדרש.

 “למְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת:

רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר:

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם:

חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ:

וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ:

חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ:

כִּסְאֲךָ אֱ-לֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ:

אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ:

מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ”

(תהילים מ”ה)

המזמור שלנו הוא ‘שיר ידידות’. אותו שרים בני קורח על אברהם אבינו ה’שושן’ (כמו ‘היפה בשושנים’) וידיד ה’. שיר ידידות בין אברהם לבין הקב”ה. התיאורים במזמור מתארים את גדולתו של אברהם כפי שמופיע במדרש.

בניגוד למדרש תחילה רמוזה גבורתו של אברהם במאבק מול המלכים וכנגד נמרוד, אח”כ מידת האמת החסד והאמת שבאברהם, כפי שהתגלה בניסיון לימוד הסנגוריה על אנשי סדום ורק לבסוף רמוז המקדש. שם ‘כסאו של הקב”ה’ ושם מתגלה מלכותו. במדרש הסדר הפוך – הר ה’ והמקדש מופיעים בתחילה, זאת כיוון שהמדרש מתאר את ‘אברהם כשהוא זקן’, אז הוא הגיע לשיא יפיפיותו.

ניתן להבין את הקשרו של מזמור זה, הן לאברהם והן למקדש, מתוך מזמור אחר של ‘בני קורח’ מן המשוררים שעמדו על הדוכן בבית המקדש:

“לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה’ צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה’ לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי….יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן.. כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע…כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה’ אֱ-לֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה’ לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים” (תהילים פ”ד)

גם כאן מוזכרת הידידות והפעם בהקשר של המקדש. בסוף הפסוקים המצוטטים מובטח שמי ש’הולכים תמים’ לפני ה’, לא ימנע מהם ה’ כל טוב (‘והיה ברכה’) וכן שהקב”ה ייתן לו ‘חן וכבוד’ (‘יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך’). ומי כאברהם ש’התהלך לפני ה’ והיה תמים’. בעומק בדברים ניתן להבין שכל מהלכו של אברהם היה לקיים את ‘מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו’. בשתי הקריאות ‘לך לך’ – הן לך לך מארצך, והן לך לך אל ארץ המוריה, שאיפתו הייתה להגיע למקום שבו יוכל להסתופף בחצריך. כל מהלכיו היו רק הדרך, המאבק במלכים, לימוד הזכות על סדום וכדומה, הכול היה ללכת מחיל אל חיל, כדי להראות אל אלוקים בציון.  “אשר יאמר היום, בהר ה’ יראה”. השיא. ה’ נראה היום ויראה בעתיד.

בסוף המזמור מושח הקב”ה את אברהם ב’שמן ששון’. דבר המרמז לשמן המשחה, שבו מושחים מלכים וכוהנים. אך במקום אחר בו מופיע ‘שמן ששון’, נראה שכל אחד יכול להתפאר בשמן זה.

“לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר , שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה, וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה’ לְהִתְפָּאֵר: וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר” (ישעיה ס”א)

‘מעשה אבות- סימן לבנים’. למרות שמזמורים אלו נדרשו על אברהם אבינו, כולנו יכולים ואף מצווים ללכת בדרכיו. להתקדם ‘אל ארץ המוריה’, ללכת מחיל אל חיל עד שנזכה לראות את פני ה’ בציון. הקריאה ‘מי יעלה בהר ה’?’ מכוונת אל כולנו. אל ‘אבלי ציון’ המבכים את המקדש. ואם נזכה לקום במקום קדשו, נזכה לפאר תחת אפר החורבן, ולעטות שמן ששון, מור ואהלות.

חלק ב’ במדרש – אברהם ידיד ה’

 על פי המזמורים לעיל, אברהם נקרא ידיד ה’. ידיד במובן של אהוב, ‘אברהם אוהבי’. לכן ‘מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ’, ממש כמו שהרעיה מתבשמת ומבשמת את בגדיה בשיר השירים.(ואגב, שם משבח הדוד את ‘הנרד הכרכום, קינמון ולבונה, מור ואהלות’ – המוכרים מסממני הקטורת, וכן את ‘ריח שמניך’ המזכירים את שמן הששון ושמן המשחה שהזכרנו לעיל).

על פי ההבנה, שהמקדש הוא מקום המפגש בין ה’ לאוהביו – ‘ידידות משכנותיך’ – מתאר המדרש את כל ידידי ה’ והקשר שלהם לבית המקדש.

“יָבוֹא יָדִיד בֶּן יָדִיד, וְיִבְנֶה יָדִיד לְיָדִיד בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד, וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים”. “יָבוֹא יָדִיד” – זֶה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, דִּכְתִיב, (ש”ב יב) “וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָה בַּעֲבוּר ה'”, “בֶּן יָדִיד” – זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (ירמיה יא) “מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי”. “וְיִבְנֶה יָדִיד” – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהלים פד) “מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה’ צְבָ-אוֹת”. “לְיָדִיד” – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב, (ישעיה ה) “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי”. “בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד” – זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב, (דברים לג) “לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה'”. “וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים” – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב, (ירמיה יב) “נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ” (מנחות נ”ג)

המדרש פותח ב’כתב חידה’: יבוא ידיד בן ידיד, ויבנה ידיד בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים.

בהמשך המדרש מונה את ה’ידידים’: שלמה – בונה המקדש, יחד עם אברהם – חוזה המקדש, יחד עם בנימין – שנבנה המקדש בחלקו. בנוסף אף הקב”ה נקרא ‘ידיד’ שהרי במקדש הוא משרה את שכינתו, וכל ישראל העולים אל המקדש – אל ‘הידיד’, נקראים אף הם ידידים.

אברהם אבינו הוא הראשון שקורא בהר ה’ שכאן יבנה המקדש: “אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקדוש ברוך הוא. אברהם קרא לבית המקדש הר שנאמר בהר ה’ יראה…” (פסיקתא רבתי פרשה לט)

אך המדרש בוחר דווקא פעם אחרת שאברהם אבינו מגיע אל המקדש לאחר חורבנו ואז שואלו הקב”ה: ‘מה לידידי בביתי’. כפי שמתואר במדרש אחר:

“א”ר שמואל בר נחמן בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם לפני הקב”ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב”ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זאת?

אמר: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשיו ‘מה לידידי בביתי?’. אמר אברהם לפני הקב”ה: רבונו של עולם מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש….” (מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד)

המדרש מתאר מציאות קשה של חורבן ואבלות על המקדש. כשאברהם בא לעורר רחמים על עם ישראל ועל המקדש, שואלו הקב”ה מדוע הגיע עכשיו. היכן היה כשבית המקדש היה בנוי? מדוע הוא מגיע אל המקדש דווקא בעת חורבנו?

לפני שנבין את תשובת אברהם, נוכל לראות דבר מעניין, אברהם אבינו מחפש את הקב”ה בבית המקדש! והרי הוא נחרב?? אלא שגם בחורבנו, עדיין שורה שכינה במקום המקדש. (על פי בן איש חי’ בספרו ‘בן יהוידע’ חלק ד’ עמוד ר”ה). מעבר לכך, אברהם אבינו מתרץ שכל עוד בית המקדש היה קיים זכות המקדש ועבודתו עמדה להם. אך עתה, תמהה אברהם, בזכות מה יתקיימו? זאת בדומה לשאלה ששאל אברהם בברית בין הבתרים:

“אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי בַמֶּה אִירָשֶּׁנָה? אָמַר לוֹ, (שם) “קְחָה לִי עֶגְלָה מְשׁוּלֶּשֶׁת” (=יקריבו קרבנות)  אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּינַח בִּזְמָן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמָן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מָ ה תְּהֶא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ, בְּנִי, כְּבָר תִּקַנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, בִּזְמָן שֶׁקוֹרִין בָּהֶם לְפָנַי, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי” (תענית כ”ז:)

גם כאן, ‘מעשה אבות סימן לבנים’. אברהם ידע שכל עוד המקדש עומד- יהיה בסדר. אך עם החורבן הגיעה כל ה’בושה וכלימה’. מה יהיה על הבנים?  והתירוץ: כל עוד יעסקו במקדש, ינצלו!

חלק ג’ במדרש – המתברך יברך

מתוך ההבנה שהגענו אליה עד עתה,  נוכל להבין את הקשר בין שני חלקי המדרש. בקריאה ראשונית של המדרש נראה שיש כאן תיאור על ‘הישגיו’ של אברהם בחלק הראשון, ועל גדולתם של אחרים בחלק השני.

אך כפי שלמדנו מאברהם, איש החסד, שלא דאג רק לעצמו (אפילו לאחר מותו…), כך גם האחרים סגולתם דווקא ביכולת לתת לאחרים ובמיוחד לעם ישראל.

אברהם אבינו- ברכה, חסד ולימוד זכות. משה רבינו – ניסים לעם ישראל, דוד המלך – הנהגה ובית המקדש- אורו של עולם. שכינה וקדושה לעולם כולו.

המדרש שואל בכל אחד: ‘ומי בירך את אברהם, ומי ניסו של משה, מי רעה את דוד ומי אורה של ירושלים?’ אנו נתנו לעיל שני הסברים לשאלות אלו. האחת: אם אברהם נותן ברכה לכולם, מה איתו? מי ידאג לו? והתשובה: הקב”ה בכבודו ובעצמו דואג לרברהם וכו’.

הבנה שניה: הקב”ה הוא הנותן כח להעניק הלאה את הברכה, האורה, ההנהגה והניסים. כלומר גם ‘משה ניסם של ישראל’, אין זה בא מכוחו, אלא הוא כביכול ידו הארוכה של הקב”ה. זאת כפי שאנו למדים מברכת הכהנים. שאין הם המברכים, אלא הם שליחי הקב”ה:

” לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה’ כי הש”ץ הוא סרסור בין הקב”ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברכך ה’ ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה’ ואח”כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל . כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה’ ויוריק עליך מן כלי מלא וגדוש ” (כלי יקר, בראשית י”ב, ג’)

אך ישנה הבנה שלישית: המדרש שואל, כל עוד משה קיים, אברהם ודוד המלך, אזי תהיה הנהגה, ברכה וניסים בעולם. אך מה יהיה בהעדרם. כך גם במקדש. כל עוד ירושלים עומד, אז ירושלים היא אורו של עולם. כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. אך מה יהיה כשבית המקדש יחרב?

מתרץ המדרש: הכל בא מן הקב”ה. בכל דור ודור יש את אברהם, משה ודוד. בכל דור ודור יכול להמצא המקדש. תפקידנו לחפש את ירושלים בנרות. האור קיים, רק צריך לפתוח את החלון כדי שהאור יכנס.

ה’שפת אמת’ מלמד אותנו, דרך אברהם כיצד ניתן לעשות זאת:

“במדרש ואברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל. מי יעלה כו’ מי יקום במקום קדשו זה אברהם כו’. דאיתא בספרים על פסוק ומי יקום כי העלי’ שיש לאדם צריכין לראות שיהי’ דבר של קיימא. לא לעלות ולחזור לירידה כו’. וז”ש וישכם אברהם כו’ אל המקום אשר עמד שם. שכל מה שתיקן בכל יום היה דבר של קיימא. וביום השני הלך למדריגה אחרת. לכן בא בימים שלא אבד אפילו יום אחד. וז”ש שנותיהם תמימים כולן שוין לטובה. ואז הוא כלי מחזיק ברכה. ונקרא שלום. תמים. שאין הפסק בין כל עליותיו שבכל יום ויום” (שפת אמת, חיי שרה, שנת תרנ”ב)

השפת אמת מבאר את המושג ‘בא בימים’. בכל יום היה אברהם עולה עוד מדרגה ועוד מדרגה. ובכל מדרגה שעלה ‘היה דבר של קיימא’. הוא הצליח תמיד לעלות ולא לסגת. הוא תמיד הצליח לחזור אל ‘המקום אשר עמד שם’. ולכן נקרא בא בימים. כל יום היה משמעותי. בכל יום היתה עלייה והתקדמות. עד שזכה לעלות בהר ה’. ולכן הוא נקרא ‘תמים’- שלם.

אם נזכה בכל יום להתקדם עוד קצת למען השאיפות הגדולות של עם ישראל, לקראת העליה בהר ה’, נזכה להתגשמות הנבואות:

“ירושלים אורו של עולם שנאמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך. ומי הוא אורו של ירושלים הקב”ה שנאמר והיה ה’ לך לאור עולם”