“וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר… וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי”

(בראשית ל”ב)

בפרשתנו חוזר יעקב לארץ ישראל ונפגש עם עשו. מפגש זה יחזור על עצמו פעמים רבות במהלך דרכו של עם ישראל. על פי המדרש, גם במעבר יבוק נפגש יעקב עם ‘שרו של עשו’ ונאבק איתו. דבר זה ימשך עד שיתקיים “ועָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכה” (מתוך ההפטרה).

ליל שבת – שרו של עשו

מי הוא ‘האיש’ עימו נאבק יעקב ‘עד עלות השחר’? ומדוע הוא נאבק עימו?

הכלי יקר פותח ואומר: “בענין התאבקות עם יעקב רבו הדעות. קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל דעות המפרשים”. ובכל זאת הוא מעדיף את פירוש ‘רוב המפרשים’:

“שהסכימו רוב המפרשים שמלאך זה הוא סמא”ל שרו של עשו הנקרא סמא”ל עשו, כי כל חפצו וישעו לסמא עיני האדם ולהכותו בעיוורון ולעשותו סומא מעין השכלי, עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמת לבא ולראות פני ה’ ולבוא בסוד ה’ ליראיו….”

על פי פירוש זה נוכל להגדיר את עשו כהפוך מן הקדושה והשראת השכינה. לכן מיד כשחוזר יעקב לארץ ישראל, עוד לפני שהוא מספיק לבנות מזבח, מתגבר כוחו של עשו ומנסה להיאבק בו.

‘מעשה אבות סימן לבנים’. כך בכל הדורות, עמלק צאצאו של עשו מנסה למנוע מאיתנו את המקדש. ולכן:

“שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה” (סנהדרין כ:)

בלי מחיית עמלק, קשה יהיה להגיע לבניית המקדש. אך כפי שהמלאך נאבק עם יעקב עד עלות השחר, ולא יכול לו, כך מובטחים אנו שנזכה למרות העמלקים לבנות את בית הבחירה, כפי שמצווה אותנו התורה.

“והנה ידוע שקודם בנין בהמ”ק היתה צריכה להיות מחיית עמלק, שהרי עמלק הוא המפריד ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק, והוא היפוך בנין בית המקדש שהוא חיבור כל ישראל יחד, כי כולם מתקבצין בבית אחד, ובו חיבור עליונים ותחתונים… ועל כן צריכין מקודם להחליש כוחו של עמלק קודם המשכן, וכמו שכתוב: ‘ויחלוש יהושע את עמלק וגו’, וקודם בית ראשון היתה מלחמת שאול ודוד, וקודם בית שני היה ענין המן, וקודם הבית השלישי תהיה מחיית עמלק לגמרי” (שם משמואל מועדים, מוצאי יוהכ”פ, תרפ”א).

סעודת שבת – המלאך מיכאל

לעומת הפירוש שהבאנו, תרגום יונתן מביא הסבר אחר:

“ואשתאר יעקב בלחודוי מעיברא ליובקא ואתבחש מלאכא עמיה כדמות גבר ואמר הלא אמרת לעשרא כל דילך והא אית לך תריסר בנין וברתא חדא ולא עשרתינון מן יד אפרש ארבע בוכרין לארבע אימהתא … וסליק לוי במעשרא”.  

תרגום מילולי: “ונשאר יעקב לבדו, מעבר ליבוק. ונאבק מלאך עמו, כדמות גבר, ואמר: ‘הלא אמרת שתעשר כל אשר לך, והרי יש לך שנים עשר בנים, ובת אחת, ולא עשרתם!’. מיד הפריש ארבעה בכורות לארבע אימהות, ונשארו שמונה… ויצא לוי כמעשר”.

על פי התרגום, המלאך מיכאל (כפי שהוא מופיע בשמו בהמשך התרגום), בא בטענות כלפי יעקב מדוע לא הפריש מעשר מבניו, כפי שהבטיח טרם צאתו לחרן.

הרחבה של הסיפור הנ”ל מופיעה במדרש:

“כותי אחד שאל את ר’ מאיר. אמר לו: אין אתם אומרים יעקב אמיתי (=דובר אמת), דכתיב: ‘תתן אמת ליעקב’? אמר לו: הין. אמר לו:  ולא כך אמר ‘וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך’?  אמר לו: הין. אמר לו: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה, למה לא הפריש אחד  מעשרה לשנים שבטים אחרים?’ אמר לו: וכי י”ב הן והלא י”ד! ‘הן אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי’.  אמר לו: כל שכן אוסיפתא מיא אוסיף קמחא! אמר לו: אין את מודה לי שהם ארבע אמהות? אמר לו: הין. אמר לו: צא מהם ד’ בכורות לד’ אמהות הבכור קודש ואין קודש מוציא קודש. אמר לו: אשריך ואשרי אומתך שאת שרוי בתוכה” (בראשית רבה, פרשה ע’, פיסקה ז’).

על פי המדרש, אמנם מודה הכותי שיעקב הפריש את לוי, כמעשר לה’. עדיין, מקשה הכותי, יעקב היה צריך להפריש עשירית מתוך השניים הנותרים, שהרי היו לו שנים עשר בנים. לפני שרבי מאיר עונה לכותי הוא מוסיף על קושייתו, ואומר שליעקב היו ארבעה עשר ילדים, שהרי גם מנשה ואפרים כלולים בבני יעקב (=אוסיפתא מיא, אוסיף קמח- אם הוספת עוד מים לבלילה, אזי אין לך ברירה אלא להוסיף עוד קמח, כלומר לתרץ תירוץ טוב יותר).

תירוצו של רבי מאיר: אמנם ישנם ארבעה עשר בנים, אך ארבעה מתוכם בכורות, והם כבר קדושים ולכן מתוך העשרה הנותרים- הובדל לוי לקדושה.

מדרש מדהים זה יכול להסביר לנו מדוע בני לוי לא עבדו במצרים, שהרי אנו מורגלים לומר שרק אחרי חטא עגל התקדשו בני לוי. על פי מדרש זה, אנו רואים שכבר בכניסת יעקב לארץ ישראל התקדשו בני לוי!

אם נחבר את שני ההסברים שלמדנו בקשר לאיש שנאבק עם יעקב, נוכל לחדש דבר נוסף. לפעמים, דווקא ‘שרו של עשו’ הוא זה שדוחף אותנו בסופו של דבר לכיוון הנכון.

סעודה שלישית – הפטרה

“חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר ה’ אלוקים לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה’ וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה … וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה’ דִּבֵּר:

וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד: וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכָה”.

נבואתו הקצרה (כל נבואתו פרק אחד בלבד!) של עובדיה, המובאת בהפטרת השבוע, מביאה את חזון אחרית הימים בהם נכלה סופית את ‘בית אדום’. באותה עת נירש את הנגב ואת השומרון, את הגלעד ואת בנימין- נבואות שאנו זוכים, ב”ה, לראות את תחילת התגשמותן.

חז”ל שואלים: מה ראה דווקא עובדיה להתנבא על אדום?

“אמר הקדוש ברוך הוא יבוא עובדיהו הדר בין שני רשעים (אחאב ואיזבל) ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים (יצחק ורבקה) ולא למד ממעשיהם” (סנהדרין ל”ט:).

יהי רצון שנזכה אנו להגשים ולהשלים את הנבואה

“וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכָה”.

“וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם” (בראשית ל”ה)

בפרשתנו אנו נפרדים משניים מאבותינו: יצחק אבינו (שלמעשה נפטר רק בפרשה הבאה, ראו רש”י, למה הוקדמה פטירתו לפרשה זו) ורחל אימנו. מכל האבות והאימהות, אנו מזכירים וזוכרים בעיקר את יום פטירת רחל. (בחנו את עצמכם: האם אתם יודעים מתי נפטרו שאר האבות?) במה נתייחדה רחל שאנו מוקירים את זכרה?

לליל שבת  – רחל מבכה על בניה

מהלך הכללי שלנו, יתחיל מאחת מנבואות הנחמה היפות ביותר המופיעות בספר ירמיהו. נבואה שאנו רואים מול את עינינו את תחילת התגשמותה:

“כֹּה אָמַר ה’ מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה’ אֱ-לֹהֵינוּ” (ירמיהו ל”א)

ברוך ה’, כבר נבנו בתים וניטעו כרמים, ולא רחוק היום, שזכה לקריאה- קומו נעלה ציון אל ה’ אלוקינו’. על פי המדרש, אחת ממבשרות הגאולה והדוחפות למימושה היא רחל אימנו המוזכרת בהמשך הפרק.

“כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם” (ירמיהו שם)

רחל שבמשך כל הדורות חיכתה להתממשות הנבואה, ולא הפסיקה לבכות על הגלות, היא תזכה לראות בחזרתם ארצה, ‘ושבו בנים לגבולם’. המדרש אף מוסיף, שבזכות רחל, ומסירותה החזיר הקב”ה אותנו מן הגלות:

“והואיל וגלו ישראל היה בדעתו של הקב”ה שלא להחזיר עוד את ישראל למקומם. עד שעמדה רחל בתפלה לפני הקב”ה ואמרה לפניו : רבש”ע הזכר לי שלא הקפדתי על צרה שלי ולא עוד אלא שעבד בי בעלי ז’ שנים ובשעת כניסתי לחופה החליפו את לאה אחותי ולא דברתי עם יעקב כלום כדי שלא יכיר בין קולי לקול אחותי, והלא הדברים ק”ו ומה אני שאני בשר ודם לא הקפדתי על צרה ואתה הוא מלך רחום וחנון האיך אתה תקפיד על ע”ז שאין בה .. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב”ה ונשבע לה לרחל להחזיר את בניה למקומם” (תני דבי אליהו רבה, ל’)

כדי להבין את דברי המדרש נדגיש עוד נקודה אחת. רחל זכתה ושני בתי המקדש, וכן המשכן בגבעון נבנו בנחלתו של בנימין, ואף המשכן בגלגולו הקודם בשילה הוקם בנחלת בנה הבכור  יוסף. כך שישנו כאן מעגל. בזכות מעשיה של רחל- זכתה והמקדש יבנה בחלקה. לאחר החורבן דווקא היא מבכה על בניה ומבקשת שיחזרו למקומם הטבעי. גם החזרה לארץ הייתה הן בזכות ‘בכיה של רחל’ והן בזכות צדיקותה כשוויתרה לאחותה.

לסעודת שבת – בין גאל לגלה

המהר”ל מקשה על המדרש שהבאנו. שהרי על פי המדרש, רחל דורשת לפני הקב”ה קל ולחומר. כשם שאני ויתרתי על אהבתי לאחותי, אף אתה מחל לישראל על כך שהם עבדו עבודה זרה. אם אני מחלתי, אף אה יכול למחול. שואל המהר”ל:

“ומדרש הזה נראה קשה, כי בשביל שרחל קבלה עליה אהבה, ולא ביישה אחותה, לכך ימחל הקב”ה לישראל שעבדו ע”ז? אבל ביאור ענין זה, כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי בפרט לזה שלא יהיה לו אשה אחת, שאם היה ליעקב אשה אחת, היה זרעו – שהם שתים עשרה שבטים – בלתי מחולקים, ודבר זה אין ראוי שיהיה בעולם הזה, שיהיו ישראל אחד. ולכך קבלה רחל דבר זה באהבה, אף שידעה רחל כי היא עיקר אשת יעקב, והיא ראויה לו בפרט, ידעה גם כן שאין יעקב ראוי שיהיה לו אשה אחת בלבד, לכך קבלה דבר זה באהבה, מאחר שאין העולם ראוי לכך. ומכל שכן השם יתברך שהוא חי וקיים, אף אם עבדו ע”ז, דבר זה מפני שאין עולם הזה ראוי שיהיה בו השם אחד עד לעתיד. ולפיכך מה שהוא טבע עולם הזה, ראוי שימחל השם יתברך, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה הוא שגורם לישראל לחטוא, שזהו החסרון שהוא בעולם וממנהגו. ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. שאם לא היה מסדר העולם להיות בו צרה, לא היה דבר זה לאבות, שהאבות הם עיקר העולם וסדר שלו. וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה ושניות, כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה. ולפיכך רחל בפרט מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטיב” (נצח ישראל ל”ד)  

המהר”ל מברר כאן נקודה מאוד עמוקה, ואף קשה לעיכול. על פי המהר”ל מלמדת אותנו רחל שלפעמים המציאות בעולם אינה שלמה. עדיין איננו במצב של אחדות. רחל מבארת לנו, שכשם שעל פי האידאל היה עדיף שכל שנים עשר השבטים יולדו לאימא אחת, אך העולם אינו מוכן לכך. כך גם המציאות של העבודה זרה בעולם, היא חלק המציאות הנוכחית הבלתי מתוקנת.

על פי ההבנה הנ”ל המהר”ל (בתחילת ספר נצח ישראל) את ההבדל בין ‘גלה’ ל’גאל’. ב’גאל’- האות א’ נמצאת באמצע. א’ מסמלת אחדות, את המספר אחד- ‘ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד’. אך האות ה”א מורכבת מד’ ועוד צ’ופציק קטן. הד’ מסמלת את ארבע רוחות השמים- את הפירוד של ארבע המלכויות הקיימים בעולם הזה. החלק הקטן המשלים לאות ה”א הוא האחדות שעדיין בחיתוליה.

בהפטרה אנו נקרא: ‘ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו’. כשנצליח להתגבר על עשו, על המלכויות, על הפירוד שקיים בעולם, אז תבוא הגאולה –  ‘והיה ה’ אחד ושמו אחד’. 

רחל מלמדת אותנו, שלפעמים משברים שקיימים בעולם הם חלק מתוכנית הבריאה. ולכן כפי שרחל ‘הכילה’ את המציאות של אישה נוספת בביתה, כך הקב”ה צריך ‘להכיל’ את המלכויות שפוגמות במציאות:

“והנה תמצא, כי בשעה שברא השם יתברך את עולמו רמז הכתוב אלו ד’ מלכויות. (כפי שנאמר בבראשית רבה ב, ה:) ‘רבי שמעון בן לקיש פתר קריא במלכיות, והארץ היתה תהו, זו מלכות בבל שנאמר (ירמיה, יד) ראיתי את הארץ והנה תהו. ובהו, זו מלכות מדי … וחשך, זו מלכות יון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. על פני תהום, זו מלכות הרשעה  (אדום) שאין לה חקר כמו התהום….

… והנה תמצא כי בשעה שהשם יתברך ברא את עולמו סדר אלו ד’ מלכיות, ואם כן יש לשאול, על מה זה ולמה זה סדר השם יתברך בעולמו שיהיו ד’ מלכיות”

“וכל זמן שאלו ד’ מלכיות מושלים בעולם אין כבוד השם יתברך נגלה בעולמו. לכך אלו ד’ מלכיות מצד החסרון שיש בבריאה, שאי אפשר שיהיה נמצא הבריאה בשלימות הגמור רק כי יש בו חסרון. ואין החסרון הזה מצד השם יתברך אשר ברא הכל, רק מצד העולם הנבראים. ולרמוז על זה כתב: (בראשית א, א ב) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וכו’ כי הארץ היא התחתונים לכך היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום, כל זה חסרון שהיה דבק ומצורף אל דבר אחר. וכל אלו שמות תהו ובהו, שלא היה הבריאה בשלימות ומורה על החסרון הדבק בבריאה” (מהר”ל נר מצוה עמוד ז’)

לסעודה שלישית- הגאולה השלמה

מדרש משלים למדרש הראשון שהבאנו, מכניס גם את יעקב לסיפור:

“מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים” (מדרש רבה בראשית פרשה פב פסקה י)

על פי מה שראינו עכשיו, נבין יותר טוב את גרסתו של יעקב לתיאור קבורתה של רחל. כאשר יעקב מבקש מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה. באותה הזדמנות יעקב ‘מתנצל’ בפני יוסף על מה שעשה לאמו. “וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל… וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם” (בראשית מ”ח, ז’).

בפרשה שם (פרשת ויחי) מתווספים עוד שני נתונים לרעיון שלנו. האחד, יעקב אבינו אוסף את כל בניו ומסביר להם מה יקרה באחרית הימים. אז מלמד אותם יעקב שיש דבר אחד מרכזי שיוביל אותם ל’אחרית הימים’. “הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים”. כדי להגיע לגאולה השלמה כל שצריך זה ‘האספו’, להתגבר על כל הפירודים הן בעולם כולו, אך העיקר בתוך עם ישראל.

אך באותה נשימה, ובאותה פרשה, עושה יעקב בדיוק את ההפך! הוא חוצה את שבט יוסף לשני שבטים- אפרים ומנשה. מעתה, בניגוד למה שנאמר בפרשה שלנו (פרשת וישלח) וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר, עתה יש שלושה עשר שבטים?!

אך המהר”ל (נר מצווה עמוד ב’) מסביר שדווקא השלושה עשר הם האחד. שכן הגימטרייה של ‘אחד’ הוא שלוש עשרה. האחדות תבוא לא על ידי ביטול השבטים, אלא ע”י הבנה שכולם בני אב אחד. אבינו מלכינו.

זה בדיוק מה שאומר הנביא לרחל. בתחילה ‘ושבו מארץ אויב’- שבטי יהודה ובנימין. אך אל תדאגי, ‘יש תקווה לאחריתך’ ושבו (כל) הבנים, (כל עשרת השבטים) לגבולם.

“יש תקוה לאחריתך – יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז ושבו בנים לגבולם – רצונו לומר הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם, ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם” (ביאור המלבי”ם על הפסוק)

ומסכם המהר”ל שזהו תפקידו של עם ישראל בעולם. “עם ‘זו’ (בגימטרייה 13) תהילתי יספרו”:

“ומצד החסרון הזה שהיה בבריאה עמדו ד’ מלכיות אלו, שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. .. כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל שהם עם אחד כמו שרמז הכתוב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כי מה שאמר עם זו במספרו י”ג והוא מספר אחד, כי ישראל הם י”ג שבטים עם שבט לוי, כי אפרים ומנשה שנים הם. וכמו שהוא מלת ‘אחד’ כן היו השבטים. שבט לוי הוא שבט מיוחד ונבדל משאר השבטים והוא בפני עצמו כנגד הא’ שבאחד שהיא א’. והח’ נגד בני האמהות, שהיו ח’ זולת לוי נרמז בח”ת של אחד, ועוד ד’ בני השפחות:

ולפיכך אמר עם זו שהם כמספר “א'” תהלתי יספרו, עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד, כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד, אין כאן מקום זה לבאר. אבל ד’ מלכיות מבטלים אחדותו בעולם, כאשר לוקחים הממשלה מישראל שהם מעידים על אחדותו יתברך. ולכך בסוף ד’ מלכיות כאשר תחזור המלכות לישראל כתיב: (עובדיה א, כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.. והיה ה’ אחד ושמו אחד”

רחל בפטירה ילדה את בנימין, ולא זכתה לראותו. אך דווקא היא למדה אותנו שגם אם ארוכה הדרך וישנם מכשולים, הן בתוך עמינו והן בעולם, בסוף ‘יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם’. שנזכה.

“וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם” (בראשית ל”ב)

עם החזרה לארץ ישראל יעקב אבינו שולח מלאכים – שליחים אל עשו אחיו. המדרש מתלבט בשאלה האם היה ראוי ליעקב להתרפס לפני עשו או שמא היה אמור לסמוך על הבטחת הקב”ה בפרשה הקודמת: “שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ”.

רצף המדרשים הפותחים את הפרשה, מסתיימים במשפט: ‘אמר לו הקב”ה ליעקב: לדרכו היה מהלך. והיית משלח אצלו ואומר כה אמר עבדך יעקב?!’. כלומר, עשו כלל לא בא לקראתך, אלא היה מהלך לדרכו ולתומו. מדוע היית צריך לפנות אליו, ומדוע לא סמכת על הבטחתי?

אנו ננסה לברר ממה חשש יעקב, מתוך כך מתי הקב”ה בא לעזרתנו, ומתי תבוא הגאולה.

 “וישלח יעקב מלאכים לפניו. ר’ פנחס בשם ר’ ראובן פתח : (תהלים יז) קומה ה’ קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך.

ר’ פנחס אמר: חמשה פעמים דוד מקים להקב”ה בס’ תהלים: (שם ג) קומה ה’ הושיעני אלהי (שם ז) קומה ה’ באפך (שם י) קומה ה’ אל נשא ידך אל תשכח (שם ט) קומה ה’ אל יעוז אנוש (שם יז) קומה ה’ קדמה פניו.

אמר לו הקב”ה: דוד בני, אפילו את מקימני כמה פעמים איני קם. ואימתי אני קם? לכשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים. הה”ד (שם יב) מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה'”. שמעון בר יונה אמר: עתה אקום?! כל זמן שהיא מוכפשת באפר כביכול, אלא לכשיגיע אותו היום שכתוב בו (ישעיה נב) התנערי מעפר קומי שבי ירושלים באותה שעה (זכריה ג) הס כל בשר מפני ה’, למה? כי נעור ממעון קדשו.  א”ר אחא: כהדא תרנגולתא דמנענה גרמה – דמנערה אגפה מן קיטמא (=כאותה תרנגולת שמנענעת את רגליה או כנפיה מן העפר).

‘קדמה פניו’ – קדמיה לרשיעא עד לא יקדמינך. ‘הכריעהו’ –  הכריחהו לכף חובה, שוברהו. המד”א (תהלים כ) המה כרעו ונפלו וגו’ ‘פלטה נפשי מרשע חרבך’ –  פלטה נפשי מאותו רשע שהוא בא מכחה של אותה החרב שנאמר (בראשית כז) ועל חרבך תחיה. דבר אחר: פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך.  רבי יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא עתיד ליפול בחרבך הה”ד (ישעיה לד) כי רותה בשמים חרבי.

אמר לו הקב”ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר כה אמר עבדך יעקב:” (בראשית רבה, פרשה ע”ה, א’)

מה לשים לב בקריאת המדרש !

• תחילה מביא המדרש פסוק בו מבקש יעקב שה’ יקום ויעזור לו מול חרבו של עשו. בשלב זה המדרש אינו מסביר את הפסוק, ואף לא מביא את תשובתו של הקב”ה.
• כיוון שהובא פסוק המבקש מה’ – ‘קומה ה”, מובאים חמש פעמים בהם ביקש דוד המלך מה’ ‘קומה’.
• כאן מובאת תשובת ה’, איני קם! ומתי אקום? ‘מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה”. ישנם שני הסברים במדרש לקריאת הפסוק:
• הסבר א. אני אקום כאשר אראה עוולות חברתיות. שוד עניים ואנקת אביונים.
• הסבר ב. עתה אקום?! וכי על זה אקום? אלא מתי אקום- ‘התנערי מעפר קומי שבי ירושלים’. אז יקום ה’ ממקום קדשו ויגאל את ישראל.
• נראה שהמדרש מביא מחלוקת הקיימת ביננו אף כיום. האם צריך קודם כל ‘צדק חברתי’ לפני בניין המקדש? או שמא, תיקון עולם ללא ‘תיקון עולם במלכות שדי’ הינו חסר.
• סוף המדרש חוזר ומבאר את הפסוק הפותח. יעקב אבינו מבקש מה’ שיקדים וילחם בעשו, לפני שזה יכרית את עם ישראל. יעקב מבקש שה’ ידון את עשו לחובה. וכי היו לו בכלל זכויות?
• את המילים ‘פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ’ מבאר המדרש בשלושה אופנים. א. הצילני מעשו ומחרבו. ב. הצל אותנו מעשו ומחרבו שדרכו אתה מעניש אותנו. ג. הלחם בעשו בנשק שלו- בכוח החרב.
• המדרש מסיים בביקורת כלפי יעקב אבינו. מדוע בכלל פנית לעשו? הוא היה מהלך לדרכו, כפי שנאמר בסוף הסיפור ו’עשו הלך לדרכו’. אם לא היית מתגרה בו, לא היית צריך את כל זה.

חלק א’ במדרש – ממה חשש יעקב? (חלק הראשון של המדרש יחד עם סופו)

תחילת המדרש וסופו מראים את החשש, הכמעט היסטרי, של יעקב אבינו מפני עשו. במשך עשרים ושתיים שנה הקב”ה שמר על יעקב וסייע לו בכל מעשיו. כפי שהבטיח לו ביציאתו: “וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ”. וכן לפני היציאה מחרן: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ”.

מה אפשר לבקש יותר מזה, הבטחה לשמירה בכל אשר תלך. ובכל זאת יעקב חושש ונערך ל’דורון, תפילה ומלחמה’ ומתחנן מה’: “קוּמָה ה’ קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ”, “קטונתי מכל החסדים, מכל האמת” ממה חשש כל כך יעקב אבינו?!

על פי המדרש יעקב חשש מזכויותיו של עשו הרשע:

“ויירא יעקב מאד ויצר לו . אמר ר’ יהודה בר’ אלעאי: אמר (יעקב לעצמו) כל השנים הללו יושב בארץ ישראל תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל. כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם” (בראשית רבה ע”ו, ב’)

יעקב אבינו הבין שיש כאן מאבק גדול יותר מן המאבקים שהיו לו עד עתה. עם לבן היה זה מאבק גשמי, על כסף, פרנסה ושליטה. אך כאן מתחיל מאבק רוחני על הזכות על ארץ ישראל ועל היותו ממשיכו של יצחק.  

עצם הישיבה בארץ ישראל היא זכות כל כך גדולה שיעקב פחד שעשו יזכה לשבת בארץ ישראל לדורות. המדרש עונה ליעקב:  “אמר לו הקב”ה : לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר כה אמר עבדך יעקב?!”

המדרש מתרץ, שעשו לא ישב כאן בארץ. עשו לא היה כאן. הוא ‘מהלך היה לדרכו’. אתה בחששותיך החזרת אותו לכאן!

סוף המדרש מביא שלוש הבנות (המובאות באות ח. לעיל) בחששו של יעקב מ’חרב עשו’, שזכה בברכה ‘על חרבך תחיה’.

• חשש עכשווי: על פי ההסבר הראשון יעקב חשש מעשו עצמו. יעקב הבין שהוא צריך להיאבק מול כוח גדול שמתנגד לו. את התשובה לחששותיו, קיבל יעקב באותו הלילה: “וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל”. מעתה, אתם עם ישראל, ולכם מגיעה ארץ ישראל מעתה, אתם עם ישראל, ולכם מגיעה ארץ ישראל.
• חשש במהלך הדורות: כאן אין החשש מעשו, אלא מזרעו של עשו. יעקב פחד שבכל פעם שנרפה מאחיזתנו או ממה שה’ מצפה מאתנו, הקב”ה יביא עלינו את חרבו של עשו. אין מקום לעשו-עמלק-רומי יחד עִם עַם ישראל. שניהם מייצגים שתי תפיסות עולם מנוגדות. עמלק את החרב, החורבן וההרס. ולעומתו עם ישראל את החיבור והשלמות.

“קֵיסָרִי וִירוּשָׁלַיִם, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, שֶׁחָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן, אַל תַּאֲמֵן; יָשְׁבוּ שְׁתֵּיהֶן, אַל תַּאֲמֵן; חָרְבָה קֵיסָרִי וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַיִם (תאמן), חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם וְיָשְׁבָה קֵיסָרֵי, תַּאֲמֵן. שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל כּו) “אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה”. אִי מָלְאָה זוֹ – חָרְבָה זוֹ, אִי מָלְאָה זוֹ – חָרְבָה זוֹ” (מגילה ו.)

• הגאולה: על פי ההבנה השלישית, יעקב אבינו לא התפלל על המאבק בינו לבין עשו עכשיו, אלא התפלל שיבוא יום ו’חרבו של הקב”ה’ תכרית את זרעו וחרבו של עמלק.  רק אז המציאות תהיה שלמה.

“וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכה” (עובדיה א’, וההפטרה)

זהו סיומו של המאבק בין ‘הר ציון’ להר עשו’. שכן בכל פעם שאנו מתקרבים אל הקודש, חרבו של עמלק מתגברת עלינו. יעקב מבקש, ‘הכריעהו’. בכל דור אנו מתמודדים מחדש. עד מתי?

‘לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר’. זהו הלפיד שיבעיר אחת ולתמיד את בית עשו: ‘וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו’. במהרה בימינו. (שם בהפטרה.)

חלק ב’ במדרש – המאבק בין יעקב ועשו

כפי שראינו המאבק הוא בין כוחו של עשו לבין הרוח של יעקב. יעקב מבקש לכרית את זרעו של עשו, המתנגד לכל מה שעם ישראל מייצג.

יעקב חשש תחילה שיש לעשו זכויות. ‘זכות ארץ ישראל- השכינה’ ו’זכות כיבוד הורים’, והוא מבקש מהקב”ה ש’יקום’ ויכריע את עשו לכף חובה. שכן שני דברים אלו הם המאפיינים הבולטים שלנו. לבקשתו של יעקב ‘קומה ה”, עונה המדרש בשמו של הקב”ה: במקרה הזה אין מה לקום, לעשו אין את הזכויות הללו. עשו הוא איש החרב, החורבן, הוא לא יודע לבנות, רק להרוס: ‘וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:’ זאת לעומת יעקב שמיד לאחר המאבק עם עשו הוא בונה בתים ‘ויבוא יעקב שלם’.

המדרש ממשיך ודן בשאלה, ‘מדוע לא יקום ה’? ומתרץ: כאשר עם ישראל יפר של השלמות, את דרכו. תחילה אומר המדרש שזאת כאשר עם ישראל לא ילך בדרכו של אברהם אבינו, בדרך החסד. אי אפשר לבוא שלם, כשאתה לא שלם.

אך המדרש חוזר בו ואומר שכל עוד ירושלים מתפלשת בעפר, ה’ לא יכול לקום. ‘בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:’

אך אם בתחילה הדברים נראים סותרים, ניתן להסביר שהם משלימים. זאת נלמד מתוך המאבק בין יעקב לעשו. ידועה ההלכה ש”שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה” (סנהדרין כ:).

גם כאן, אין הכוונה שחייבים להכרית את זרעו של עמלק לפני בניין המקדש. אלא שבלי מחיית עמלק, קשה יהיה להגיע לבניית המקדש. אך מאידך, עצם בניית המקדש, היא הכוח להילחם בעמלק.

זהו המדרג שראינו מקודם. ודאי שהיה הכי טוב להכרית אחת ולתמיד את עמלק. אך לא נחכה לכך. כפי שהמלאך נאבק עם יעקב עד עלות השחר, ולא יכול לו, כך מובטחים אנו שנזכה למרות העמלקים לבנות את בית הבחירה, כפי שמצווה אותנו התורה.

על פי אותה הבנה נאמר. שוודאי היה טוב ביותר לתקן את עצמנו ולהיות שלמים במידותינו לפני בניין המקדש. שכן קשה יהיה להגיע לשיא תפארת המקדש כשאיננו שלמים. אך לא נחכה לכך. יתרה מזאת, עצם בניין המקדש, עבודתו וקרבת ה’, הם עצמם יעזרו לנו בתיקון מידותינו.

“במכילתא ‘חסד עשית עמנו שלא היו בידינו מעשים שנאמר חסדי ה’ אזכיר וגו’ נהלת בעזך בזכות התורה שנאמר ה’ עוז לעמו יתן, יתן דבר אחר בזכות מלכות בית דוד שנאמר ויתן עוז למלכו ע”כ.

פירוש: כי ההנהגות הם שתים:  האחת היא הנהגה מה שצריך אל האדם ולתקן לו חסרונו זהו הנהגה אחת, וההנהגה השנית היא הנהגה שבה יגיע אל התכלית ואל השלימות מה שהוא שלימות לו, ועל ההנהגה הראשונה אמר נחית בחסדך שעשה הקדוש ברוך הוא עמהם חסד להנהיג אותו בטוב הגמור שלא חסר להם דבר רק נהגם בחסד, וההנהגה השניה הוא הנהגה שבה יגיע אל השלימות ועל הנהגה זאת אמר נהלת בעזך אל נוה קדשך שזהו תכלית השלימות כשבאו אל בית המקדש, וכאשר יבנה בית המקדש אז הביאם אל השלימות ודבר זה יתבאר לקמן אצל כמה מעלות טובות שהיה תכלית המעלות שבנה להם בית הבחירה וזהו נהלת בעזך אל נוה קדשך. לכך אמרו נהלת בעזך בזכות התורה, ובאור זה כי התורה היא הנהגה א-להית שמביא אל האדם השלימות, ובזכות התורה שהיא הנהגה אלהית שמביא את האדם אל השלימות היה להם גם כן הנהגה אלהית זאת שהיה השם יתברך מנהיג אותם אל בית המקדש שהוא השלימות האחרון” (גבורות ה’ למהר”ל, פרק מ”ז)

על פי המהר”ל, אכן ישנם שתי שלמויות. תיקון עצמך ובניין המקדש. ההנהגה הראשונה היא מה שאתה צריך לתקן את עצמך. אך הדרך שבה יגיע אל השלמות, היא התכלית- בניין בית המקדש!

 חלק ג’ במדרש – קומה ה’!!

אנחנו הסברנו את צמד המילים ‘קומה ה”, כבקשה מה’ לקום ולעזור לנו. כך גם בחמשת המקומות אותם מביא המדרש, בהם מבקש דוד המלך עזרה. מן ‘הגויים’, אויבי’, ‘צרתי’, עניים וכדומה.

אך המדרש שכח את הקומה ה’ הכי מפורסם:

“וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ”

כאן אמנם אין בקשה לעזרה או לישועה, אך עצם קימת ה’ כבר גורמת ש’יפוצו אויבך וינוסו משנאיך’. אז אם נצליח להבין את הפסוק הזה, נוכל להבין את יתר בקשות ‘קומה ה”.  התרגום על הפסוק אומר כך:

“והוה במטל ארונא ואמר משה אתגלי ה’ ויתבדרון סנאך ויערקון בעלי דבבך מן קדמך” (תרגום אונקלוס לפסוק)

אם כן, קומה ה’ מתורגם במילים ואתגלי ה’, ה’ מתגלה. (ובתרגום יהונתן ‘אתגלי יקר שכינתך’). כלומר גילוי כבוד השכינה. כאן ישנו רובד נוסף בבקשה של יעקב. יעקב מבקש גילוי שכינה. לכן מיד לאחר שעשו הולך לדרכו ממהר יעקב לבנות מזבח. הוא ממהר לעשות פעולה דרכה תתגלה השכינה בעולם הזה.

המדרש מצטט חמש פעמים בהם נאמר קומה ה’ בתהילים. אך ישנם שישה! השישי הוא:

“נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו:

קוּמָה ה’ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:

כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ:

בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:

נִשְׁבַּע ה’ לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ:

אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ:

 כִּי בָחַר ה’ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ:”

(תהילים קל”ב)

ולא רק דוד המלך, אלא כך מבקש אף שלמה המלך בתפילתו:

” וְעַתָּה קוּמָה ה’ אֱ-לֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב:”

(דברי הימים ב’ ו’)

דוד המלך בבקשתו אומר: ‘כי בחר ה’ בציון, אוה למושב לו’. המילה ‘אוה’, משלימה את שלוש האותיות החסרות בפסוק, המופיע לאחר שמשה (בונה מזבח!!) ונלחם בעמלק: “וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר לדור”. חסרה במילה ‘כסא’ האות ‘א’. ובשם ה’ את האותיות ‘י’ והאות ‘ה’. זאת כיוון ש:

“שאין השם שלם ואין הכסא שלם וכו’. וביאור ענין זה כי תמצא דבר בזרע עשו – שהוא עמלק – מה שלא תמצא בכל האומות, שהם מתנגדים לישראל תמיד עד שלא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל (רש”י בראשית כה, כג). וענין זה מורה שהם הפכים לגמרי מכל וכל, כיון שלא יוכלו להשתתף יחד. ולפיכך אמרו (תנחומא תצא, יא) כל זמן שזרעו של עשו בעולם אין השם שלם ואין הכסא שלם, שנאמר “כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק” (גור אריה למהר”ל, שמות י”ז, טו)

רק שנבנה את בית המקדש, אז  ‘אוה למושב לו’. תחזור השכינה במלוא הדרה וכבוד ה’ וכסאו יהיו שלמים.