” תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’

 מִקְּדָשׁ אֲ- דֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ” (שמות ט” ו)

השבת מתמזגים יחדיו פרשת השבוע וט”ו בשבט. כמה נאה שבשבת בה נקרא על כך שעם ישראל רוצה לא רק ‘תביאמו’, אלא רק ‘תטעמו’-נחגוג את חג הנטיעות. הנטיעה באדמה היא הנוטעת אותנו בארץ- ונטעתים על אדמתם.

כמובן שהנטיעה בארץ ישראל אינה סוף פסוק ולאחר תביאמו ותטעמו, מגיע גם המקדש. למעשה כך אנו אומרים לא רק בשירת הים, אלא בכל תפילה מוסף: ‘יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ .. שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ. וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ’.

הפסוק מקדש ה’ כוננו ידיך, מעורר מחדש את השאלה מי יבנה את בית המקדש? והשבת נלווה את מאמרו של הרב יישכר טייכטל – ‘מאמר מקדש ה’ – מתוך ספרו אם הבנים שמחה, הדן באריכות בסוגיה זו.

לליל שבת – מה הכוונה ‘אני אבנה את בית המקדש’?

רבים מביאים את רש”י במסכת סוכה, כמקור לכך שבית המקדש יבנה בידי הקב”ה: 

“אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר  מקדש ה’ כוננו ידיך” (רש”י סוכה מא.)

את שיטתו של רש”י ביארנו ב’מקדש בפרשה בשלח’ לשנת תשע”ב. אך נראה שהוא לא היחיד שסובר כך:

“בההוא זמנא אתבני ביתא דשכינתא דאיהי בית הבחירה על ידא דקודשא בריך הוא, דאתמר בה ואני אהיה לה נאם ה’ חומת אש סביב, ואני אבנה אינון אבנין טבין דאתבני מינה, הדא הוא דכתיב ואבנה גם אנכי ממנה, נטיעין קדישין, הדא הוא דכתיב (ישעיה ס’) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, ובניינא דבי מקדשא תהא בנויה מכספא ודהבא ואבנין יקירין, ותהא מרקמא מכל ציורא דעובדא דבראשית, ועלה נהרא ירושלם דלעילא, מרקמא מכל מיני גוונין דנהורא, ורזא דמלה ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, דאנהרא על גבוי” (תיקוני זוהר, כ”א- דף ס ע”ב)

תרגום: באותו זמן יבנה בית השכינה, הוא בית הבחירה על ידי הקב”ה, שנאמר בו: ‘ואני אהיה לה נאום ה’ חומת אש סביב, ואני אבנה – אלה אבנים טובות שיבנה מהן, וזהו שכתוב וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה, נטיעות קדושות, כמו שכתוב נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. ובנין בית המקדש יהיה בנוי מכסף וזהב ואבנים יקרות, ויהיה מרוקם מכל ציורי מעשה בראשית, ועל זה אורה של ירושלים העליונה מרוקמת מכל מיני גוונים של אור, וסוד הדבר, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שמאירה על גביו.

מי שיקרא את הזוהר מיד יקפוץ ויאמר, הנה כתוב במפורש שה’ יבנה את בית המקדש. אך עיון בסוף הציטוט מבאר אחרת – על גבי ירושלים הבנויה (שאנחנו נבנה) יאיר הקב”ה את אורו הגדול. אור שבא מירושלים העליונה, האור מימי בראשית. אז, בחיבור בין הבניין שלנו לאור הגדול, יתקיים- כעיר שחוברה לה יחדיו’.. כך מבאר ה’כסא למלך’ בביאורו על הזוהר:

‘ובנינא דבי מקדשא תהיה בנויה מכספא – אף הבניין התחתון יהיה גם כן בניין מפואר..ואז עלה נהרא דירושלים לעילא הרוחנית (ואז עליו יתלבש האור של ירושלים העליונה הרוחנית).

כלומר, אנחנו בונים מקדש מלמטה- אך השכינה והקדושה, זה כבר הקב”ה. ועשו לי מקדש=אנחנו. ושכנתי בתוכם= זה הקב”ה.

לסעודת שבת – אנחנו מתחילים, והאם הקב”ה ימשיך- זה גם תלוי בנו ! 

אם כן ראינו שיש כאן התחלה בידי אדם, כפשט המצווה- ‘ועשו לי מקדש’, ועל בסיס המקדש שאנחנו נבנה הקב”ה ישרה את שכינתו. ה’אם הבנים שמחה’ מוצא לכך רמז בפסוק: 

לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה’ צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם” (זכריה, א’, ט”ז)

כלומר, לאחר ש’ביתי יבנה בה’, אז הקב”ה אומר: ‘שבתי אל ירושלים’. ואולי אף נוסיף, שעצם הבניה, היא תביא את הקב”ה ‘חזרה אל הבית’. פרשן נוסף, שנראה בקריאה ראשונה, שמבין שהמקדש ירד משמים הוא המלבי”ם:

” וסוף הבנין היה בג’ אדר שנת שש למלכות דריוש נמצא נמשך הבנין ד’ שנים וששה חדשים [עי’ חגי א’ ט”ו], ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה – כבר פי’ הקדמונים מ”ש הבית הזה, כי אם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד ביהמ”ק מן השמים והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל, ולעת עתה עשו חנוכת הבית הזה, שמלת דנא מורה שמצפה על חנוכת בית אחר, והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ”ג אדר, כמבואר שם והם המשיכו חנוכה שלהם עד כ”ג אדר שהם כ”א יום, ואם היו זוכים היה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים, ויען שבימים האלה חל פורים שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה שהיתה גדולה משמחת הפורים” (מלבי”ם על עזרא פרק ו פסוק טו – חלק באור הענין)

המלבי”ם מתאר את חנוכת בית המקדש השני בפסוקי בספר עזרא: 

“וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס: וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא: וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה” 

הפסוקים מתארים את חנוכת ‘ביתא דנא’- הבית הזה. הבית שנבנה בתקופת מלכי פרס ובעידודם של חגי וזכריה הנביאים. על פי נבואת יחזקאל , חנוכת המקדש תתחיל בכ”ג אדר. העם לא חיכה לתאריך זה, ואף לא חיכה שהמקדש ירד משמים, אלא עשה כל שביכולתו. על כך מבאר המלבי”ם שכרגע הם חוגגים את חנוכת הבית הזה, הזמני. ולו היו זוכים מיד אח”כ היו מתחילים חגיגה נוספת- חנוכת הבית השלישי, עם התגלות השכינה בכל עוצמתה. אין הכוונה שירד מקדש שיחליף את בית שני, אלא מקדש שימלא את התכן של בית שני. אך זה לא קרה בגללנו:

” אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה’. כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם …. אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית’ מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים” (כוזרי מאמר שני, כ”ד)

כלומר המלבי”ם מבין שאת השלב הראשון נעשה אנחנו. את ההמשך – ירידת מקדש משמים, כלומר הייעוד: ‘כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה’, זה כבר פועל יוצא של ההשתדלות שלנו. 

ככל שיותר נפעל ש’ביתי יבנה בה’. יבנה על ידינו. נזכה יותר מהר ל’שבתי לירושלים ברחמים’.

לסעודה שלישית – אף על פי שיורדת אש מן השמים

למרות כל ההוכחות, פשט הכתובים ופשט פסיקתו של הרמב”ם- ‘מצוות עשה לעשות בית לה’, יש הנוטים לתעדף את השיטה שבית המקדש השלישי ירד בידי שמים. לטובת אילו נדגיש דבר שהוא בבסיס אמונתינו. שנלמד אף הוא מן המקדש:

תַנְיָא, “וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ”. אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. רְבוּצָה כַאֲרִי, וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, אֲנִי רְאִיתִיהָ – וּרְבוּצָה כְכֶלֶב? לָא קַשְׁיָא, הָא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, הָא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִי הֲוֵי?! אָמְרֵי, אִין, מִהֲוָה הֲווּ, סִיּוּעֵי הוּא דְלָא מְסַיְיעָא” (יומא כ”א:)

הגמרא מקשה, מדוע צריכים הכהנים בני אהרן לתת אש (=עצים) על המזבח, הרי ישנה אש מן השמים שבוערת שם כל הזמן? מתרצת הגמרא: ‘אע”פ שיורדת אש מן השמים- מצווה להביא אש מן ההדיוט’.

כלומר- למרות שיש אש ניסית. אתה חייב לעשות את המעשה שלך. המשך הגמרא אף מוכיח שהמעשה שלך הוא הגורם לעוצמת האש מן השמים.

הגמרא אומרת שבבית המקדש הראשון האש היתה ‘רבוצה כארי’- חזקה ומתגברת, ואילו בבית שני, חלשה ו’רבוצה ככלב’. למסקנת הגמרא, גם זה לא.  היתה אש מן השמים, אך היא לא סייעה בהבערת העצים והקרבנות. אש קרה.

מכאן נלמד שגם כאשר אנו מבינים שהכל בידי שמים, לא רק שאין זה מונע מאיתנו לעשות, אלא רק המעשה יביא את ה’אש’, ואת המקדש. כך מבאר המהר”ל את הציווי במעשה המנורה. שהרי מצד אחד נאמר- ועשית מנורת זהב טהור’, כלומר שאתה מצווה לבנות. (ולכן הראה לו הקב”ה באצבע כיצד היא נראית)  מצד שני התורה אומרת: מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה – מכאן שנעשתה מאליה, בידי ה’? אז מי עשה:

ספר גור אריה על שמות – פרק כה פסוק לא

[לב] תעשה מאליה וכו’. בתנחומא בפרשת בהעלותך (סימן ג) פירש “וזה מעשה המנורה” (במדבר ח, ד) שהראה הקב”ה באצבע, לפי שנתקשה בה. ומשמע דכאשר הראה לו המנורה היה עושה המנורה, דאם לא כן מה היה מועיל לו המראה אשר הראה לו באצבע אם לא היה יכול לעשות.

 ויש לומר דודאי צריך להראות למשה עד שידע והבין תבנית המנורה, ואז היה מתחיל במעשה המנורה, ונעשית מאליה. ומכל מקום היה צריך למעשה משה, כי לישראל צוה לעשות אותה, ולא שתהיה לגמרי על ידי מעשה ה’. ולפיכך היה צריך להבין תבנית המנורה, דאם לא כן איך יתחיל לעשות, וכאשר התחיל לעשות – גמר השם על ידו. וכל הפעולות שבאים מלמעלה צריך שיעשה האדם למטה, ואף קריעת ים סוף שהיה מעשה ה’, כתיב “ואתה הרם מטך ובקעיהו”, וכן כל הניסים במצרים על ידי משה היו” (גור אריה למהר”ל, שמות כ”ה, ל”א) 

המהר”ל אומר, שאחרי שמשה רבינו ניסה והתקשה, השלים הקב”ה את המלאכה על ידו. ומסכם המהר”ל, ‘כל הפעולות שבאים מלמעלה, צריך שיעשה האדם מלמטה’. אפילו קריעת ים סוף לא החלה עד שמשה עשה פעולה כלשהי (ונחשון בן עמינדב עשה את הצד הראשון).

כך גם במקדש, אנחנו צריכים להתחיל את ההשתדלות שלנו, להתחיל להבעיר את האש. אח”כ תבוא גם אש משמים. גם אם נאמר שבית המקדש יבנה או יפול מן השמים, זה לא יקרה בלי הצד הראשון שלנו. 

” תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’

 מִקְּדָשׁ אֲ- דֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ” (שמות ט” ו)

הפסוקים המוכרים משירת הים מפגישים אותנו עִם יעדי עַם ישראל בצאתם ממצרים.

תְּבִאֵמוֹ – ההגעה לארץ ישראל. וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ – ההתנחלות, ההתיישבות וההתבססות בארץ. ‘ונטעתים על אדמתם’. מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’ – יש המפרשים איתור מקום המקדש ויש המפרשים הגעה אל מקום המקדש. ולבסוף פסגת השאפות: “מִקְּדָשׁ אֲ- דֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיך. ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד”. בניין המקדש ומלכות ה’ בעולם כולו.

אנו נעסוק ב’מצע’ של עם ישראל המובא בשירה על שלביו השונים, ובשאלה: האם בידינו לקיימו?

ליל שבת

כוננו ידיך – מי יבנה את המקדש?

על בסיס פסוקי הפרשה יש הרוצים לומר שהקב”ה הוא זה שיבנה את המקדש. שהרי כתוב במפורש “מקדש ה’ כוננו ידיך“, משמע ידי הקב”ה. כך מביא רש”י בסוגיה במסכת סוכה:

“אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר  מקדש ה’ כוננו ידיך”. (רש”י סוכה מא.)

הסוגיה במסכת סוכה דנה באפשרות שבית המקדש יבנה ביום טוב או בלילה דבר שאסור על פי ההלכה. על כך מתרץ רש”י שלנו אסור, אך לקב”ה מותר. והוא זה שיבנה את המקדש. האם ניתן לומר על פי פירוש זה שרש”י סובר שבית המקדש ירד מן השמים?

א. לבסוף הגמרא עצמה דוחה את האפשרות שהמקדש יבנה ביום טוב ולכן עצם השאלה נופלת. ורש”י לא יצטרך לתרץ כך.

ב. רש”י לא אומר ‘ירד משמים’. אלא יגלה מ’שמים’.  ויש להדגיש שביאור המילה ‘שמים’ אינו מילה נרדפת לרקיע, אלא כינוי לקב”ה:  “וכן ירמז בדברנו על האלוה אל ‘השמים’ … כנאמר ‘הישבי בשמים’ … דרך העברה (=אופן ביטוי) ‘יראת שמים’ ו’ירא שמים בסתר’ ו’מן השמים ירחמו’ … בהיותו רחוק מהם כשם שאנו אומרים על העין כי היא רואה אם כי הדבר בו אנו רואים אינו העין כי אם הנפש…” (כוזרי מאמר רביעי, ג’).

ג. רש”י בפרשתנו מבאר בדיוק הפוך! שאנו נבנה את המקדש. רש”י מפנה לגמרא במסכת כתובות:

“דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי (ביד אחת) יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה’ מקדש ה’ כוננו ידיך (בשתי ידיים)“ (כתובות ה.).

הגמרא פותחת ואומרת שבניין בית המקדש חשוב יותר מבריאת העולם, מ’מעשה שמים וארץ’. זאת היא לומדת מן העובדה שבריאת העולם נעשתה רק ביד אחת, ואילו בניין המקדש שנעשה בשתי ידיים.

מתוך עיון בגמרא אנו רואים כיצד מתפרש צמד המילים ‘כוננו ידיך’: ידיך = מעשה ידיהם של צדיקים. למעשה, אין צורך בגמרא להבין זאת. כשם ש’תביאמו’, הכוונה שאנו נלך לארץ ישראל ו’תטעמו’ שאנו ניישב את הארץ, בזכות הקב”ה, כך גם בבניין המקדש – כשאנו נבנה נהיה הזרוע הארוכה של הקב”ה. כפי שמביא רש”י בעצמו:

‘מקדש ה’ כוננו ידיך’-  המקדש מעשה ידי צדיקים הוא’ (רש”י כתובות ה.).

סעודת שבת

מדוע המקדש נבנה בשתי ידיים?

אם כן ראינו שאף רש”י עצמו מבאר שבית המקדש יבנה על ידינו, בידינו.  רש”י הביא את הגמרא האומרת ש‘חביב בית המקדש. שהעולם נברא ביד אחת שנאמר אף ידי יסדה ארץ ומקדש בשתי ידיים’ (רש” שמות ט”ו, י”ז).

מה משמעות יד אחת או שתיים? הפשט הוא, שככל שאתה ‘שם יותר ידיים’, אתה מראה יותר שייכות. אתה ‘משקיע את כולך’.  בנוסף נראה שני פירושים:

• הכלי יקר – יד אחת של הקב”ה ויד אחת שלנו.

“לפי שהמשכן נעשה כולו על פי ה’, כי בכל מעשה המשכן נאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר, על כן נאמר כוננו ידיך. ונקט ‘ידיך’ שתים פירש רש”י שהעולם נברא ביד אחת והמקדש בשתי ידיים … וטעמו של דבר כי העליונים מצד מעלתן נבראו ביד ימין והתחתונים ביד שמאל. אבל המקדש שהוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים נברא בשתי ידיים. כי שם מדור השכינה עם התחתונים שנאמר ושכנתי בתוכם, ומשם נברא גם האדם האמצעי בין העליונים לתחתונים, וזהו ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שיפועו כנגד בית המקדש כי הוא האמצעי כאמור. ומה שקראו המקדש מעשה צדיקים והכתוב אומר כוננו ידיך היינו ידי הקב”ה, לפי שיש לשניהם חלק בזה הבנין” (כלי יקר על הפסוק).

הכלי יקר מחדש כמה דברים:

ראשית אף העולם נברא בשתי ידיים. יד ימין בראה את העולמות העליונים ויד שמאל את העולם השפל, התחתון (זאת מתוך המשך הפסוק “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ (-יד שמאל), וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם (-יד ימין)“). שתיהן ידי הקב”ה. אך בית המקדש, המחבר בין השמים והארץ, חייב להבנות על ידי יושבי הארץ. הקב”ה מצווה ואנו עושים. ‘שיש לשניהם חלק בזה הבניין’.

• המהר”ל – המקדש הוא הכל!

“חביב בית המקדש שנברא בשתי ידים וכו’. המאמר הזה יש לו סוד נפלא בענין מדריגת בית המקדש שהוא מיוחד למדריגה שהיא למעלה משמים וארץ. והנה אבינה קצת הטעם ותבין יותר משכלך … וכן פירושו: דע כי השמים הוא מציאות חלק העולם, ואינו מציאות הכל, אבל הארץ היא משלים מציאות העולם. ואין ארץ בלא שמים, ואין שמים בלא ארץ. לכך כתיב “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, ופעמים מקדים ארץ לשמים דכתיב “ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים”. לומר לך כי שניהם שקולים.

ואמר הכתוב כי “ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים”, כמו שיד השמאל ויד הימין שניהם הם האדם, ואין יד ימין בלא שמאל ואין יד שמאל בלא יד ימין, כך השמים והארץ שניהם הם מציאות העולם ושלמותו.

אבל המקדש– השם נקרא על הבית הגדול והקדוש כמו שנקרא על שמים וארץ, כי שם הוא שכינתו גם כן. והנה המקדש גדול משמים וארץ, שהשמים נברא ביד אחת, שהרי השמים הוא חלק דבר, וכן הארץ הוא גם כן חלק דבר, כמו שהיד השמאלי הוא חלק, אבל המקדש הוא הכל, כי כמו שהשמים והארץ ביחד משלימים ביחד עד שהשם יתברך נקרא עליהם “השמים כסאי והארץ הדום רגלי”, שכבודו עליהם במה שנקרא “אלקי עולם”, ואין אחד בלא שני, אבל ביהמ”ק כבודו הנה בבית, ושמו נקרא עליו. פתחתי לך פתח להבין דברי חכמים, ותכלית הדבור בזה הוא יותר נפלא, אבל הדברים האלו כמו פתח להבין מדריגת המקדש שנברא בשתי ידים”

(ספר גור אריה למהר”ל על שמות פרק טו, יז)

המהר”ל פותח ואומר שאלו דברים נפלאים ועמוקים. ננסה להסביר את דבריו בפשטות ובקצרה:

המהר”ל, כפי שכבר אמר הכלי יקר,  מבאר שהארץ היא חלק מן העולם והשמים חלק אחר. שניהם חשובים באותה מידה ולכן לפעמים התורה מקדימה את ‘הארץ’ ולפעמים את ‘השמים’. שניהם יחד מהווים את המציאות השלמה של העולם. אך למרות חשיבותם הם רק ‘חלק’.

לעומת זאת, ‘המקדש הוא הכל’. שם נמצאת עיקר שכינתו של הקב”ה והמקדש בפני עצמו מהווה את השלמות של העולם כולו!

סעודה שלישית

 מתי לבנות את המקדש? האם רק אחרי הכניסה לארץ?

בסדר המופיע בשירת הים נראה שיש תהליך. קודם כניסה לארץ, ‘ונטעתים על אדמתם’, ורק אחר כך מקדש. האם סדר זה מחייב? (למרות ששאלה זאת לכאורה לא רלוונטית, משום שאנחנו כבר אחרי התהליך…)

הגמרא (שוב במסכת כתובות, מעניין…) מביאה סיפור הנותן פתרון לשאלה:

“רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא. פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב אחלפוה קמיה אמר להו איכניס והדר איזיל הוה קא מכסיף מאבוה אמר ליה בני דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (כתובות סב:)

רש”י: פסקו ליה תרתי סרי שנין – קודם שיכנוס: אחלפוה קמיה – העבירו הנערה לפני החתן:

דעת קונך יש בך – שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו: מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך – שיבאו לארץ ואח”כ יבנו לו מקדש: ולבסוף אמר ועשו לי מקדש – במדבר:

תרגום והסבר דברי הגמרא: רב התעסק בשידוכים של בנו של רבי חיא. החליטו שלפני שיכנוס את אשתו ילמד תורה שתים עשרה שנה. אך לאחר שראה את האשה, רצה להתחתן מיד ורק אח”כ ללמוד. היה הבן מתבייש מאביו (שבגלל יופי האישה רצה למהר להתחתן). ענה לו אביו: כיוונת לדעתו של הקב”ה. בתחילה חשב הקב”ה להמתין עד הכניסה לארץ ישראל, אך לבסוף לא יכל להתאפק והקדים לנו את בניין המקדש כבר במדבר!!!

אם כן, הקב”ה כבר לימד אותנו לא להמתין בבניין המקדש, גם אם לכתחילה היה סדר. אם הקב”ה לא היה יכול ‘להמתין בסבלנות’, מי אנו שנאמר ש’לא הגיע הזמן’?

שימו לב לדברי רש”י. גם כאן אומר רש”י מי יבנה את המקדש:

“מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך – שיבואו לארץ ואח”כ יבנו לו מקדש“.