“מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ” (שמות ט”ו)

בפרשיות הבאות אנו מתוודעים לשניים מתוך ‘שבעת הדברים שקדמו לעולם’, ועתה הגיע זמנם להתגלות. שני אלו הם התורה– בפרשיות יתרו ומשפטים, ובית המקדש– בשאר הפרשיות בספר שמות.

שני יסודות אלו תמיד מגיעים יחד והם קשורים זה בזה, כפי שאנו אומרים כל יום בתפילתנו:

“יְהִי רָצוֹן … שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶך.“

שתי מצוות חשובות אלו סמוכות זו לזו בפרשיות מתן תורה ופרשיות המשכן, ובפרט בסוף פרשתנו – מופיעה פרשת המזבח סמוך לפרשת משפטים.

ליל שבת

הסנהדרין דווקא סמוכים למזבח

רש”י על פסוקי הפתיחה שלנו מביא: “ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (נוסח אחר: המזבח)” (רש”י שמות כא, א).

מדוע ישנה חשיבות שהמקום ממנו יוצאת התורה יהיה דווקא בבית המקדש? או בלשון אחרת: מדוע ‘כי מציון תצא תורה’?

נביא כמה כיוונים שכל אחד מוסיף על משנהו:

• פרקטית:

א. הכהנים הם הדיינים. לכן ברור ורצוי שבמקום עבודת הכהנים שם הם ידונו. כך מביא ה’משך חכמה’: “לפי שהכהנים שומרי ומלמדי התורה הם”. וכפי הפסוק: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ” (דברים ל”ג).

ב. השל”ה מביא הסבר עניני אחר: “בית דין הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין בכהונה”.

• הלכתית:

לפי הבנה זאת, ישנה תועלת הלכתית במיקום הסנהדרין דווקא במקום המקדש. זאת כיוון שדווקא כאן, לפני ה’, ניתן לדון דיני נפשות:

“אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית. והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש, שנאמר בזקן ממרא “לבלתי שמוע אל הכהן” וגו’. ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח- יש דיני נפשות, והוא שיהיה בית דין הגדול במקומו:

ארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל, אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש” (רמב”ם הלכות סנהדרין, י”ד).

הרמב”ם מבאר, שכדי שיוכלו לדון דיני נפשות, יש צורך בסמיכות למזבח. רק אז תבוא ההתבוננות הנכונה בעדות, מתוך יראת המקום (כפשוטו, ויראת הקב”ה – המקום).

סעודת שבת

הקב”ה דן עם הסנהדרין בדין

“בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה’ ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ” (ישעיהו ו’ – הפטרת השבת)

עד עתה הבנו שמיקום הסנהדרין הוא ענייני. אך יתכן שישנה מעלה גדולה הרבה יותר. בפרק אותו נקרא בהפטרה, מתואר הקב”ה יושב בהיכל, סביבו ומעליו פמליית המלאכים. שם ‘כסאו של הקב”ה’ ושם הוא יושב בדין.

בית המקדש נקרא ‘מכון לשבתך’. ועל כך אומר המדרש: אל תאמר מכון לשבתך, אלא מכוון לשבתך- בית המקדש מכוון כנגד כסא הכבוד.  כלומר – כאשר הסנהדרין יושבים במקדש הם ממש תחת כסא הכבוד!

כך יתאר ישעיהו הנביא גם בהמשך נבואתו: “כִּי מָלַךְ ה’ צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד”.

בשתי הנבואות הקב”ה מולך בירושלים, בהיכל. ו’נגד זקניו’- מול זקני הסנהדרין, ‘כבוד’- הקב”ה בכבודו ובעצמו. כלומר, שמעלת הסנהדרין במקדש היא שהקב”ה עצמו יושב עם הסנהדרין בדין. ומכאן נבין את היכולת לדון דין לאמיתו, ומדוע “כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל” (רמב”ם הלכות ממרים א’).

“הקדוש ברוך הוא נקרא כבוד, שנאמר ‘ויבא מלך הכבוד’. ואף כסאו נקרא כבוד, שנאמר ‘כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו’. יבוא מלך הכבוד וישב על כסא הכבוד בהיכל כבוד, שנאמר ‘ובהיכלו כולו אומר כבוד‘. הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, שנאמר ‘קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות מלא כל הארץ כבודו’. אף כסאו נקרא קדוש, שנאמר ‘אלהים ישב על כסא קדשו’. יבוא מלך הקדוש וישב על כסא הקדוש בהיכל קדוש בסוד קדושים, שנאמר ‘אל נערץ בסוד קדושים'”.

“לעתיד לבא הקב”ה יושב והמלאכים נותנים כסאות לגדולי ישראל והם יושבים ודנין לעובדי אלילים עם הקב”ה, וכן הוא אומר: ‘ה’ במשפט יבוא עם זקני עמו’, ומי הם אלו? כסאות בית דוד וזקני ישראל, שנאמר ‘כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד'” (ילקוט שמעוני ישעיהו, כ, שצז).

סעודה שלישית

על שלושה דברים העולם עומד

“שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים”.

“רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם”.

המקדש והסנהדרין מקבילים זה לזה. שניהם מביאים שלום וקיום לעולם (הסנהדרין- על ידי הדין, והמזבח- ראו רש”י בפרשה, בסיבה מדוע אין מניפים חרב על המזבח).

כשם שהמקדש הוא מרכז העולם, כך הסנהדרין. כפי שמביא המדרש: “שררך אגן הסהר אל יחסר המזג – מְדבֵּר בסנהדרין של ישראל שהיתה נתונה בלשכת הגזית … ולמה נמשלה בשרר? מה השרר הזה נתון באמצע הגוף כך הסנהדרין יושבין באמצעית של בית המקדש ” (תנחומא, במדבר ד’)

בסנהדרין באה לידי ביטוי מידת החסד, בדין אמת, וכמובן- התורה. כאשר הם נמצאים במקדש, סמוך למזבח עליו  ‘עובדים’,  מתקיים בהם- תורה, עבודה וגמילות חסדים, שעליהם העולם עומד.

מתוך כל זה נבין גם את סמיכות הפסוקים בתהילים:

כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיך (תהילים קכ”ב).

“כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה’ וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ” (שמות ל”ה (

בפרשיות השבוע בהם אנו נמצאים בני ישראל בצעדיהם הראשונים במדבר. בתוכנית המקורית – תחנה ראשונה בהר סיני ותחנה שניה בארץ ישראל. בארץ הם יתוודעו למציאות של ארץ זבת ודבש וארץ שבעת המינים, אשר כדי להנאות מפירותיה יש לזרוע ולחרוש, לנטוע ולקצור. זהו שבחה של הארץ – יגיע כפיך כי תאכל. לפעמים אף לא תאכל את אשר תנטע, ורק הדורות הבאים אחריך ייהנו מן הפירות.

אך כרגע חזון זה נראה רחוק, אף ללא העונש לנדוד במדבר ארבעים שנה, ובני ישראל יוצאים ממצרים עמוסים מכל טוב מצרים אשר שאלו ולקחו טרם צאתם. הרבה משלל המצרים ישמש בעתיד לבניית משכן ה’, ובתוך כל אלו מציין הכתוב שיש כאלו ‘אשר נמצא איתו עצי שיטים’. מדוע שאדם מן השורה ישמור בביתו עצי שיטים?

המדרש שלנו מלמד אותנו שלעצים אלו יש ‘היסטוריה ארוכה’, דרכם נלמד כיצד מצפים לישועה. זאת לכבוד ט”ו בשבט- ראש השנה לאילנות.

בראשית רבה פרשה צ”ד,  ד’

” ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע  – להיכן הלך? אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע היך מד”א (בראשית כא) ויטע וגו’ כתיב (שמות כ) והבריח התיכון בתוך הקרשים.

אמר ר’ לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו מהיכן מצאו אותו לשעה ?אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו הה”ד (שם לה) וכל אשר נמצא אתו עצי שטים אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו.

א”ר לוי ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון אתון ושאלון לרבי חנינא חבריהון ורבנן אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם”

מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש דן בשאלה מדוע עצר יעקב אבינו בבאר שבע בדרכו למצרים. ומתרץ המדרש שיעקב הכין את עצי השיטים שאברהם אבינו הכין שנים קודם לכן, והוריד אותם למצרים. (זאת בניגוד למדרשים אחרים שבהם נראה שיעקב הוא שנטע)

ב. על פי זה מתרץ המדרש גם את השאלה היכן היו לבני ישראל עצי שיטים עבור בניית המשכן, ובמיוחד היכן היה להם עץ באורך 32 אמה (=16 מטר) עבור הבריח התיכון.

 ג. עוד מדייק המדרש מכך שכתוב ‘שנמצא איתו’- כלומר שכבר היה לו מראש, ולא כתוב ‘אשר ימצא עצים’.

ד. סוף המדרש מתאר אנשים ששנים לאחר חורבן בית המקדש השני, היתה להם מסורת שעצי השיטים ביישובם מגדל צבעיא, הם הם העצים שלקח יעקב. כיוון שהם חששו שהם הוקדשו לעבודת המקדש ובמיוחד לבניית הארון,  הם שאלו את רבי חנינא חבירם האם ניתן להשתמש בהם, והוא ענה שאסור לשנות מן המסורת ואין להשתמש בהם.

ה. מכאן נסיק שאברהם אבינו ויעקב אבינו ידעו מראש שעצים אלו ישמשו למשכן וכליו!!

חלק א’ במדרש- מי נטע את העצים?

על פי המדרש שלנו, אברהם אבינו נטע את העצים. זאת על פי הפסוק:  

”  וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה’ אֵל עוֹלָם”

 (בראשית כ”א, ל”ג)

לפי הבנת המדרש, כאן הציב אברהם אבינו את היסוד לבניין המשכן (והמקדש כפי שנראה בהמשך). השלב הראשון הוא הכנת החומרים.  נטיעת האשל מסמלת את זריעת הגרעין, הזרע כדי שבעתיד יהנה מישהו מן הפירות. (בדומה לסיפור על חוני והזקן שנטע לבני בניו עץ חרוב). המדרש לא משתמש בלשון יסודות, אלא אומר שזהו הבריח התיכון. הן באופן סמלי- הדבר שמחזיק את הכל, והן באופן מעשי שממנו בנו את הבריח התיכון.

התרגום מוסיף עוד ‘שחקנים לסיפור:

“ונגרא מציעאה בגו לוחייא משלביש מן סייפי לסייפי מן אילנא דנציב אברהם בבארה דשבע וכד עברו ישראל ית ימא קטעו מלאכיא ית אילנא וטלקוהו לימא והות טפי על אנפי מיא והוה מלאכיא מכריז ואמר דין הוא אילנא דנציב אברהם בבירא דשבע וצלי תמן בשום מימרא דיי ונסבוהי בני ישראל ועבדו מניה נגרא מציעאה אורכיה שובעין אמין ופרישן מתעבדן ביה דכד הוו מוקמין ית משכנא הוה מתגלגל הי כעכנא חזור חזור מלגיו ללוחי משכנא וכד הוה מתפרק הוה פשיט הי כחוטרא” (יונתן בן עוזיאל על הפסוק ‘והבריח התיכון מבריח מן הקצה ועד הקצה’ שמות כ”ו, כ”ח)

תרגום חופשי: והבריח התיכון מבריח מן הקצה ועד הקצה. והוא מן האילן שהציב אברהם אבינו בבאר שבע, וכשעברו בני ישראל את הים, קצצו מלאכי השרת את האילן וזרקו אותו לים, והיה צף על המים, והיו המלאכים מכריזים: זהו האילן שהציב אברהם בבאר שבע, והתפלל שם לפני ה’, וקרא בשם ה’.  ולקחו אותו בני ישראל ועשו ממנו בריח תיכון באורך שבעים אמה. וכשהיו מכניסים אתו לקרשי המשכן היה מתגלגל ומסתובב מן הקצה ועד הקצה כעכן- נחש. וכשהיו מוציאים אותו היה נמתח כמקל”.

ניתן לומר שאלו מדרשים חלוקים. אך אולי אפשר לומר שאת רוב הקרשים אכן הוריד יעקב, ורק את הקרש הארוך הזה לקחו המלאכים. בין כך ובין כך אנו למדים על ההכנות שנעשו לבניין המשכן כארבע מאות שנה לפני בנייתו!!

אברהם אבינו ידע שבני ישראל ירדו למצרים. אך ידע שבסופו של דבר הם יחזרו לארץ המבוטחת. המלאכים מיהרו להזכיר זאת לבני ישראל עוד בקריעת ים סוף. אל תשכחו: המטרה היא להגיע חזרה לארץ על מנת לקרוא בשם ה’ אל עולם!

רש”י מביא מדרש אחר המלמד שיעקב אבינו נטע את העצים בעצמו. לפי זה העצים היו ‘רק’ בני 210 שנים. זאת בביאורו לפסוק: ” וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים” (שמות כ”ו).

“ועשית את הקרשים – היה לו לאמר: ועשית קרשים כמו שנאמר בכל דבר ודבר.  מהו הקרשים מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים ואמר להם שעתיד הקב”ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו מזומנים בידכם .

הוא שיסד הפייטן בפיוט שלו ‘טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים’. שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן:

 (רש”י על שמות כ”ו, ט”ו)

רש”י מדייק מה”א הידיעה במילה קרשים, שאלו קרשים שהיו כבר מוכנים ומזומנים, ומתבסס על המדרש תנחומא שם מופיעה גרסה זאת. לפי גרסת התנחומא נבנה המשכן מעצי חוץ לארץ ולא מעצי ארץ ישראל. אך התוספת המעניינת יותר היא שיעקב אבינו יידע את בניו במפורש שעליהם לקחת את העצים ממצרים עבור המשכן.

מכאן נבין יותר טוב את כוונת בני ישראל בשירת הים. תביאמו- לארץ ישראל, תתטעמו- להתיישב. אך היה להם ברור שהיעד הסופי הוא לבנות בית לה’ ולקרוא בשם ה’ אל עולם. מקדש ה’ כוננו ידיך.

חלק ב’ במדרש- עצי שיטים עומדים

בסוף דברי רש”י שהבאנו לעיל מובא חלק מפיוט שרש”י הכיר. “טָס מַטַּע מְזוֹרָזִים. קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים”. פיוט זה נכתב בתקופת הגאונים על ידי שלמה הבבלי. כאן רומז הפייטן לכך שעצי השיטים, ה’טס’ , היו נטועים מראש ומזורזים, במובן של מוכנים מראש לכך.

חציו השני של הפיוט ניתן להקרא כמקבילה לחלק הראשון. קורות ביתנו, קרשי המשכן, עשויים ארזים. שמא תשאלו, הרי אלו שיטים ואלו ארזים, ניתן לתרץ שה’שיטה’ היא אחד ממני הארז הרבים. כך גם נוכל לתרץ כיצד עץ שיטה שלרוב אינו גדול כל כך, נמצא לצורך בניית המשכן.  על הפסוק מישעיהו: ‘אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו’, לומדת הגמרא על מיני עצי הארז:

“אמר רבה בר רב הונא אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הן שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס וגו’ ” (סוכה ל”ז.)

אך ניתן להבין אחרת את הפיוט וללמוד מכאן דבר נפלא. הפיוט כולו הוא תקציר של שיר השירים, והמילים ‘קורות בתינו ארזים’ הינם למעשה פסוקים מתוך שיר השירים. המשמעות של הפסוק היא ששלמה המלך מתאר את בניין בית המקדש ומבאר שקורות הבית היו מעצי ארז ורצפת הבית מעצי ברוש. (קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים= ברושים).

“וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים” (מלכים א’, ו’ )

לפי זה נלמד שחלק מעצי השיטים ששמשו לבניין המשכן, המשיכו בתפקידם גם בתוך בניין בית המקדש. זה מה שמלמד אותנו המדרש. כך נבין את משמעות הפסוק שראינו לעיל ‘עצי שיטים עומדים’.

“תניא עצי שטים עומדים שעומדין דרך גדילתן. דבר : שלא תאמר אבד סברן ובטל סכויין? תלמוד לומר עומדים קיימין לעולם ולעולמי עולמים” (ילקוט שמעוני שמות כ”ו, שע”א)

עצי השיטים ‘עומדים’. מצד ההלכה שהם חייבים להיות דרך גדילתם, אך מעצם הוויתם, עצים אלו יועדו לכך והם יתקיימו לנצח נצחים.

חלק ג’ במדרש- איין רשות להשתמש בהם

בסוף המדרש מובא סיפור על בני מגדל צבעיא שחששו להשתמש בעצי השיטים שהיתה בהם מסורת שמהם השתמשו לבניית ארון הברית. חכמי הדור אסרו עליהם להשתמש בהם לדורות, לא בנימוק הלכתי, אלא בנימוק רעיוני- אל תשנו ממנהג אבותיכם. כאן הם רצו לרמוז לאבותם- אברהם ויעקב. כל עוד עצי השיטים הללו עומדים אתם תזכרו מה הייעוד שלהם, ובעיקר שלכם. מסורת אבותיכם היא לזרוע ולנטוע כדי שיבוא יום, שתהנו מן הפירות. ואם לא אתם, אז בני בניכם.

כל עוד העצים עומדים, אנו נזכור שהזריעה של היום, תביא לבניין של מחר. בע”ה במהרה.

בשולי הדברים ניתן לציין שיתכן מאוד שעצי השיטים הללו אכן קיימים עד היום. בהר הבית ניטש ויכוח מר בין הוואקף והרשויות על גורלם של עצי שיטים ענקיים ,חרוכים במקצת, המונחים באזור שער הרחמים והוזזו לאחרונה ממקומם. (הצילום הנ”ל משנת תשס”ז. הכתבה מערוץ 7 מתאריך: כ”א טבת תשע”ד )

ועדת הפנים והגנת הסביבה, בראשות ח”כ מירי רגב, דנה היום (שלישי) בהצעה לסדר היום של ח”כ אורית סטרוק, ח”כ משה פייגלין וח”כ חיליק בר, שעסקה בהרס העתיקות בהר הבית.

בין היתר מדובר באחסון לקוי ביותר של קורות עץ עתיקות שמתוארכות סביב תקופת בית המקדש הראשון וכן בערימות של עפר ושרידים ארכיאולוגים שמוטלות בהר הבית כאבן שאין לה הופכין. כל זאת בעקבות מאבק בין הוועדים והרשויות השונות שעוסקות בהצלת עתיקות, מאבק זה כולל גם את המשטרה והוואקף המוסלמי, וכבר נידון בבג”ץ. את הדיון ניהל ח”כ דוד צור. ח”כ סטרוק סיפרה כי כתושבת העיר חברון היא יודעת כי במערת המכפלה לא ניתן לתקוע מסמר בקיר בלי דיון ארכיאולוגי מעמיק, ותמהה כיצד בהר הבית – האתר הארכיאולוגי החשוב ביותר, לדבריה, תיתכן הפקרות כזו. “אפילו את קורות ביתנו לא היינו מפקירים כך”, אמרה ח”כ סטרוק בלהט.

” וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר”

 (שמות י”ט)

פרשת יתרו היא פרשת מתן תורה. אמנם יש בה מעט נושאים נוספים, כגון מינוי השופטים המסייעים את משה ודיני המזבח בסוף הפרשה, אך מתן תורה הוא אחד מיסודות אמונתנו. יסוד זה הוזכר הרבה בדברי הראשונים בעלי המחשבה כפי שנסקור בהמשך, אך כבר בתורה, בספר דברים, אנו מצווים לזכור ולהנחיל לבנינו את מעמד הר סיני:

“רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן” (דברים ד’)

ליל שבת –  חשיבות מעמד הר סיני במשנת הכוזרי

כאשר מדברים על מעמד הר סיני, המחשבה הראשונה היא מפני שזה ‘מתן תורה’. אך אם נשים לב לפסוקים לעיל נראה שעצם המעמד לפני הר סיני, עוד לפני קבלת התורה, כבר יש לו ערך בפני עצמו. ‘יום אשר עמדת לפני ה’ אלקיך –  אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה דַּיֵּנוּ’.

ריה”ל מדגיש שני דברים חשובים במעמד הר סיני:

” וֶהָעָם, עִם מַה שֶּׁהֶאֱמִינוּ בְמַה שֶּׁבָּא בּו משֶׁה אַחַר הַמּופְתִים הָאֵלֶּה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁותָם סָפֵק, אֵיךְ יְדַבֵּר הָאֱלהִים עִם הָאָדָם. כְּדֵי שֶׁלּא תִהְיֶה הַתְחָלַת הַתּורָה מֵעֵצָה וּמַחֲשָׁבָה מִחֲמַת אָדָם וְאַחַר יְחַבְּרֵהוּ עֵזֶר וְאמֶץ מֵאֵת הָאֲלהִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוק הַדִּבּוּר בְּעֵינֵיהֶם מִזּוּלַת אָדָם, בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי.
וְרָצָה ה’ לְהָסִיר הַסָּפֵק הַזֶה מִלִּבּותָם, וְצִוָּה אותָם לְהִתְקַדֵּשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה וְהַגְּלוּיָה, וְשָׂם הַדָּבָר הַנָּחוּץ בָּהּ: פְּרִישׁוּת מִן הַנָּשִׁים וְהַזִּמּוּן לִשְׁמעַ דִּבְרֵי הָאֱלהִים. וְהִתְקַדֵּשׁ הָעָם, וְנִזְדַּמֵּן לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אַף לִשְׁמעַ דִּבְרֵי הָאֱלהִים פָּנִים בְּפָנִים. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמות אותות גְּדולות מִקּולות וּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ שֶׁסָּבְבָה אֶת הַר סִינָי, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא אַרְבָּעִים יום רואִים אותָה הָעָם, וְרואִים אֶת משֶׁה בָא בְתוכָה וְיוצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם דִּבּוּר צַח בַּעֲשֶׂרֶת דְּבָרִים, הֵם אֻמּות הַתּורות וְשָׁרְשֵׁיהֶן. ..
וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לא קִבְּלָם הֶהָמון מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלהִים נִתָּנוּ… וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרות בַּמַּעֲמָד הַגָּדול הַהוּא.

וּמַה שֶּׁנִּלְוֶה אֶל הַדִּבּוּר הָאֱלהִי מִן הַמִּכְתָּב הָאֱלהִי, שֶׁחָקַק עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרות הָאֵלֶּה בִּשְׁנֵי לוּחות אֲבָנִים יְקָרות, וְנָתַן אותָם אֶל משֶׁה, וְרָאוּ אותָם מִכְתָּב אֱלהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אותָם דִּבּוּר אֱלהִי. וְעָשָׂה לָהֶם משֶׁה בְּמִצְוַת הָאֱלהִים אָרון וְהֵקִים עָלָיו הַמִּשְׁכָּן הַיָּדוּעַ, וְנִשְׁאַר זֶה בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְּמֵי הַנְּבוּאָה כִּתְשַׁע מֵאות שָׁנָה, עַד שֶׁמָּרוּ הָעָם וְנִגְנַז הָאָרון וְגָבַר עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר וְהִגְלָם” (מאמר ראשון, פ”ז)

רבי יהודה הלוי מדגיש שבמעמד הר סיני, כל העם הגיע למדרגת נבואה. ממש כנבואת משה רבינו –  ‘פנים בפנים’. זהו היסוד הראשון שנלמד ממעמד זה. כולם יכולים להגיע למעלה זו. “וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם”.   מכאן גם הבינו עם ישראל, שמשה לא בדה את התורה מליבו. זאת כיוון שמעמד הר סיני היה לכל עם ישראל, ולא ניתנה תורה לנביא בודד שהנחיל אותה לשאר העם. (וכאן הוא רומז לנצרות ולאיסלם).

מכאן הקשר הישיר בין הנבואה לבין התורה. כל עוד היו עם ישראל ראויים להיות נביאים או שיהיו ביניהם נביאים- אז היה ביניהם  ארון הברית. ‘אך ברגע שמרו נגנז הארון’.

“אמר החבר: אכן שורש החכמה הלא הוא עשרת הדברות מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב .. פה המקור לשתי החכמות: חכמת התורה שנושאיה הם הכהנים,  וחכמת האלוהות שנושאיה הם הנביאים. אלה ואלה היו יועצים נבונים לאמה ומוכיחיה וכותבי זכרונותיה הם הם ראש האומה” (מאמר שני, כ”ח)

לסעודת שבת –מעמד הר סיני במשנת הרמב”ם

הרמב”ם ב’אגרת תימן’, שנכתבה לחזק את יהודי תימן ממשיחי השקר, מתייחס בהרחבה ל’מעמד הר סיני’ והוא מגדירו ‘עמוד שהאמונה סובבת עליו’:  

” ואתם אחינו חזקו ואמצו והשענו על הפסוקים האלה האמיתים ואל יבהילו אתכם השמדות אם תכפו אתכם, ואל יפחיד אתכם תוקף יד האויב עליהם וחלישת אומתנו. שכל העניין הזה אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחבתכם בעולם, ושלא יחזיקו בדת האמת בעתות כאלו, אלא החכמים יראי ה’ מזרע יעקב הזרע הטהור והנקי שנאמר עליהם ‘ובשרידים אשר ה’ קורא’. באר שהם יחידים והם האנשים שעמדו אבותם על הר סיני ושמעו הדבור מפי הגבורה ושלחו ידיהם ואמונתם לברית וקבלו על עצמם המעשה והקבלה יאמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע. וחייבו דבר זה עליהם ועל הבאים אחריהם שכן כתוב ‘לנו ולבנינו עד עולם’. וכבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחברו ודי לנו בערבותו. והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואות משה רבינו בכל מה שבא על ידו הם ובניהם ובני בניהם עד עולם. שכן אמר הקב”ה יתברך ‘ הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם’. לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו ז”ל על כל המסתפק בנבואה לא עמדו אבותיו על הר סיני.

 וכמו כן זכרו מעמד הר סיני שצונו הקב”ה לזכרו תמיד וגם הזהירנו מלשכחו אותנו וצונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו. הוא מה שנאמר ‘ רק השמר ושמר נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה’ אלקיך בחרב ‘. וראוי לכם אחינו שתגדלו בניהם על המעמד ההוא הגדול ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדורו שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו .. וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגדלו הקב”ה .. והוא שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקדוש ב”ה ושתראה כבודו עין בעין ודבר זה היה שתתחזק האמונה חזוק שלא ישנהו משנה ויגיע לנו ע”י האמת כדי להעמיד רגלינו לבל ימעדו אשורינו בעתות כאלו כשיתחדש שום רוגז או שמד על יהודים ח”ו וכשיתגבר יד האנס. …

 ולהראות להם שסברתה מעולה מסברתם לאיזה דבר מתחזקים בי: התוכלו להראות לי כמו מחולת המחנים. כלומר, שהאומר תטעון כנגדם ואומרת להם הראוני כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה אלקים ומחנה ישראל זה לעומת זה אז אשוב לעצתכם. וזה המאמר הוא על דרך משל ‘שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים’. ופירש שולמית השלמה החסידה ומחולת המחנים שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל שנאמר (שמות י”ט י”ז) ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. ומחנה אלקים כמו שנאמר ‘ רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲ- דֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ’.  ראה חכמת המשל וסודו שהוא החזיר מלת שובי ארבעה פעמים בזה הפסוק להיות לרמז שאנו נרדפים ארבעה פעמים לצאת מן הדת בכל אחת מן המלכיות האלה הארבעה שאנו היום באחרונה מהם. והבטיחנו הקדוש ב”ה בתורתו” (אגרת  תימן לרמב”ם)

תמצית דבריו:

הרמב”ם, מחזק עוד יותר את חשיבות מעמד הר סיני. עד כדי כך שמי שאינו מאמין במעמד הר סיני הוא ככופר בכל התורה. הרמב”ם מבקש מבני תימן לזכור את מעמד הר סיני, ולהתחזק בהבנת גודל המעמד. מכמה סיבות: בראשונה, כיוון שזאת הוכחה לאמיתות התורה ולכך שהיא נצחית, בניגוד לדברי ה’אנס’ –נביא השקר, שמנסה לשכנעם שהגיעה תורה חדשה. מעבר לכך,  ברגע שיזכרו את מעמד הר סיני, הם יבינו שמה שהיה להם, עוד יחזור ויהיה. כשם שבמעמד הר סיני הקב”ה ופמלייתו היו בתוך עם ישראל  כך עתיד לחזור ולהיות. (זאת משמעות הפסוק ‘רכב אלוקים ואלפי שנאן=מלאכים בם).

באותו מעמד זכה עם ישראל ‘לחזות בשולמית’ ומתוך כך לשמוח ב’מחולת המחניים’ – שתי מחנות יחדיו, מחנה ישראל עם ‘מחנה הקב”ה.  כשאנחנו מבקשים ‘שובי שובי השולמית’, אנחנו מבקשים לחזור לאותם ימי הזוהר כשהקב”ה שרה בתוכנו.

לסעודה שלישית – מעמד הר סיני הוא זמני

אם הגענו עד כאן וראינו את גודל מעמד הר סיני, מעניין לראות את התייחסות הרמב”ן לכך. הרמב”ן, בתחילת פרשת תרומה מסביר את מעלת המשכן. לצורך כך הוא מתחיל ומתאר את מעמד הר סיני. אך שימו לב ליחס בין הר סיני לבין המשכן:

“כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.

 וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר – וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה’ על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה’ אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה’ מלא את המשכן (להלן מ לד) והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה’ מלא את המשכן, כנגד “את כבודו ואת גדלו“ והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני.  ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו

והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי’ להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה’ אלהי ישראל (מ”א ח כג), כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל” (הרמב”ן על שמות כ”ה, א’)

ניתן לסכם את דבריו הנפלאים של הרמב”ן במשפט אחד. כל מה שראית בהר סיני באופן זמני ונסתר, יהיה לך בבית המקדש באופן קבוע וגלוי. יתכן שהרמב”ן מרחיב בדבר בתחילת הסבריו על המשכן מתוך ידיעה שאת גודל מעמד הר סיני אנחנו מבינים. אז אם הבנת שמעמד הר סיני זה דבר גדול, אז ‘בית המקדש הוא פי אלף’.

מחשבה זו, אף עלתה בפי משה. כפי שמבאר ה’יונתן בן עוזיאל’ את הצורך לקרוא למשה, בפעם הראשונה שהוא נכנס אל המשכן. (כלומר מדוע פרשת ויקרא פותחת במילים ‘ויקרא אל משה’- למה לקרוא לו?):

“ויקרא –  והוה כיון דאשלים משה למיקמא ית משכנא,  חשיב משה ואיידין בליביה ואמר: טוורא דסיני דהוה ריבוייה רבוי דשעתא וקידושיה קדוש דתלת יומין, לא הוה אפשר לי דאיסוק לותיה עד זמן דהוה דבורא מתמלל עמי.  ברם משכן זמנא הדין דריבוייה לעלם וקדושיה קידוש לעלם מן דינא הוה דלא איעול לגוה עד זמן די יתמליל עמי מן קדם ה’ ובכן קרא דבורא דה’ למשה ומליל מימרא דה’  עמיה מן משכן זמנא למימר”

(יונת ן בן עוזיאל על ויקרא א’, א’):

תרגום: והיה כיוון שהשלים משה להקים את המשכן חשב משה ודן בליבו אמר: הר סיני שהיתה קדושתו קדשוה לשעה, והתקדש בשלושה ימים, לא היה אפשר לי לעלות עליו עד השמן שהיה הקב”ה מדבר עימי. אוהל מועד זה, שהתקדש לעולם וקדושתו קדשות עולם, קל וחומר שלא אכנס אליו עד הזמן שיקרא לי ה’. מיד ‘ויקרא אל משה’ ודיבר עימו מאוהל מועד.

מי יתן ונזכה כולנו לבוא אל אוהל מועד ולזכות שוב למעמד של ‘פנים בפנים’ לפני ה’ במקדש’.