“וְאֶל משֶׁה אָמַר: עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה’ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:

וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה” (שמות כ”ד)

הפרשה שלנו הינה המשך ישיר למעמד הר סיני. עתה, מלמד משה את העם את פרטי הדינים, ולא רק את הכללים. ‘ואלה’ עם ו’ החיבור. “ואלה מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני” (רש”י בתחילת הפרשה).

בסוף הפרשה מופיע מעמד נוסף, ‘מעמד הברית’, אשר פסוקיו הראשונים צוטטו בראש העמוד. חלק מן הפרשנים מבארים שזהו מעמד שקדם למעמד הר סיני (רש”י- ד’ בסיוון), ויש האומרים שהוא התרחש מיד לאחר שמיעת עשרת הדיברות (רמב”ן- ז’ סיוון).

האם מתוך הבנת מהותו של הר סיני ומעמד זה- נוכל בעתיד לשנות את מצוות התורה?

ליל שבת

מצוות התורה לדורות

במעמד מיוחד זה, שנעשה למרגלות הר סיני, נלמדו רבות מ’הלכות בית המקדש’. כגון: דרגות הקדושה השונות בתוך המקדש (עד כאן משה, עד כאן אהרן ובניו, כאן הסנהדרין וכדומה), בניית המזבח לראשונה מול מקום השראת השכינה (ובהקבלה המזבח ‘לפני ה” במקדש), הקרבת קרבנות ציבור וכדומה. באופן כללי, ניתן לומר שהקדושה שחלה באופן זמני על הר סיני, המשיכה לחול באופן קבוע בבית המקדש (להרחבה ניתן לעיין במחזור המקדש לשבועות, הרב ישראל אריאל, עמ’ 71 ואילך).

אך דבר אחד יוצא דופן – העובדים על המזבח! בתורה נאמר שמי שזרק את הדם היו ‘הנערים’. “וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה’ פָּרִים”. ומיהם הנערים?

“ושדר ית בוכרי בני ישראל ארום עד ההיא שעתא הוות פולחנא בבוכריא דעד כדון לא איתעביד משכן זמנא ועד כדון לא אתייהיבת כהונתא לאהרן ואסיקו עלוון ונכסת קודשין קדם ה’ תורין” (תרגום יונתן שמות כ”ד, ה’)

תרגום: ושלח את בכורי בני ישראל, שהרי עד עתה היתה העבודה בבכורות, שעד שלא נעשה המשכן הזמני וטרם ניתנה כהונה לאהרן, והעלו הם עולות ונסכי קדשים, לפני ה’, ופרים.

כלומר, על פי רוב הפרשנים, העובדים היו הבכורות. שכן “עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים” (משנה זבחים, י”ד,ד’).

האם ניתן להסיק מכאן, שלעתיד לבוא תוחזר העבודה לבכורות, במקום הכהנים?

תחילה נראה את דעת הרמב”ם בעניין שינוי מצוות התורה:

“דע כי אמרם תרי”ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות. כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה שנתנה היה בסיני והוא אמרו ית’ עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך … ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא ירושה מה שיתמיד לדורות” (ספר המצוות שורש שלישי)

על פי הרמב”ם, כל מצווה שניתנה בהר סיני, היא לדורות ואינה משתנה. מתוך כך, כיוון שכתוב בתורה שהעבודה במקדש היא על ידי הכהנים, כך יהיה לנצח נצחים (הערת אגב: מאותה סיבה, אנו למדים שמצוות בניין בית המקדש היא מצווה לדורות! שכן היא כלולה בתוך מניין תרי”ג מצוות, מצוות עשה כ’).

אך אולי ניתן לחלק ולומר שעל פי השיטה שמעמד זה נעשה לפני מתן תורה –  אזי באמת אין לשנות ממצוות התורה. אך אם נאמר שמעמד הברית התקיים לאחר מתן תורה, ובכל זאת עבדו הבכורות, אם כן התורה עצמה מלמדת אותנו שתתכן מציאות לאחר מתן תורה שבכל זאת יעבדו הבכורות!

סעודת שבת

האם ניתן לשנות את מצוות התורה?

כיצד בכלל ניתן להעלות את האפשרות שהעבודה תהיה על ידי הבכורות? הרי זה שינוי ממה שנאמר בתורה! כפי שכבר ראינו בשיטת הרמב”ם:

“דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת … הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם” (הלכות יסודי התורה פרק ט)

המהר”ל מתרץ שאלה אחרת, שאפשר שתתרץ גם את השאלה שלנו. המהר”ל שואל: כיצד זה שאהרן ובניו עבדו למרגלות הר סיני, הרי טרם חטאו הבכורות בחטא העגל? (ואם תשימו לב למשנה שציטטנו לעיל, גם שם נאמר שלאחר בניין המשכן יעבדו הכהנים, זאת בלי קשר לחטא העגל!)

“שאף על גב שהיה אהרן ובניו כהנים, יכול להיות שגם הבכורות יעבדו, שיהיו במקום הלווים לאהרן לעזרה כדמוכח קרא. ואין להקשות למה אהרן ובניו כהנים, והבכורות יהיו נדחים מן העבודה ועדיין לא חטאו, שזה אין קשיא, שבשביל שעבדו שלא במשכן – יעבדו במשכן, שזהו קדושה יתירה, אבל לדחות אותם לגמרי – זה אינו. … ומכל מקום כאשר אין אהרן עובד, היו הבכורות עובדים, כיון שעדיין לא חטאו.”

על פי המהר”ל, ישנה אפשרות שהבכורות יעבדו בנוסף לכהנים. או כפי שהלווים מסייעים לכהנים או אפילו, לו לא היו חוטאים, ככוח נוסף בעבודת המקדש.

סעודה שלישית

ניתן לשנות את התורה!

בניגוד לשיטת הרמב”ם, שראינו עד עתה, נביא את שיטת ריה”ל בכוזרי, שעל בסיסה הרחיב הרב קוק.

לפי שיטתם, אכן תתכן מציאות שבה ישתנו המצוות מכפי שהן כיום.

אך לפני שאתם קופצים, נקדים ונצטט מדברי הרב קוק:

“ידעתי אמנם, שהדעה הנישאה הזאת, תוכל להיות מפגע לקלי הדעת החפצים לדחוק את הקץ, ורודפים את העתיד הרחוק, בלא זמנו.

אלה הם שועלים המחבלים, שאף שהרגשתם היא הרגשה רוממה ונעלה, אבל רוחם אינו שקט. ראוי לכל איש ישר היודע את דבר העתיד … לעשות ולקיים את כל המצוות שבתורה כפי שהורו חכמינו ז”ל.”

הרב קוק מודע לכך שעצם המחשבה שיתכן לשנות ממצוות התורה היא סכנה גדולה.

כלומר, לעת עתה, ודאי שחשוב לקיים את כל המצוות, כפי שניתנו בסיני. וכל מי שחושב שניתן לבטל מצווה כלשהי מן התורה, מקדים את הקץ. (כלומר, דווקא מי שרוצה לבטל את מצוות בניין בית המקדש עתה, הוא הדוחק הקץ, ומקדים את העתיד…).

אך כפי שנראה, כמובן שאין מדובר בהחלטות שרירותיות, מה או מי לבטל או לשנות, אלא בתנאים מאוד ספציפיים:

“אמר הכוזרי: ואיך יתכן לישב כל זה עם אזהרת לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו?

“אמר החבר: לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם לבל יחדשו מצוות מדעתם, ולא יתחכמו לקבע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד כמעשה הקראים. ולכן הזהירם הכתוב כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה ומן הכהנים ומן השופטים …

זאת אפוא כוונתו לא תוסיפו על הדבר אשר צויתיכם על ידי משה או על ידי נביא מקרבך מאחיך לפי התנאים אשר נקבעו לנבואה או לא תוסיפו על הדבר אשר הסכימו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה’ כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה ובהיות מספרם רב מאד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה וכן לא תתכן אצלם הטעות בהיות חכמתם … מפאת כושרם הטבעי … מאחר שרק מעט מאד נסתייעו בנבואה או בבת קול העומדת במקומה וכדומה … לפי התנאים שהוזכרו.” (כוזרי, מאמר שלישי, מ-מ”א)

על פי ריה”ל, אכן ניתן לשנות מן התורה ימין או שמאל. אך רק כאשר הסנהדרין יושבת במקומה בבית המקדש. הסיבה העיקרית לכך היא כיוון שאז הם ‘מקבלים סיוע מן השכינה’.

לכך ניתן להוסיף את אשר אמרנו מקודם. למעשה כל קדושת הר סיני (הזמנית), יונקת מקדושת המקדש (הקבוע). אם כך, מצוות שינתנו במקדש, כוחן לכל הפחות כמצוות שניתנו מסיני. ‘כי מציון תצא תורה’- תצא בלשון עתיד.

כך גם מביא הרב קוק:

“אף שלמסקנת הש”ס, אין כח בידם לעקור דבר מן התורה, מכל מקום, לסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית, כשתהיה על מכונה … יש כח לעקור דבר מן התורה גם בקום ועשה. ואם יפסקו בית דין הגדול כוותיהו, ודאי הרשות בידם.”

אחת הדוגמאות שמביא הרב קוק, היא העבודה על ידי הבכורות. אם ידרשו חכמי הסנהדרין בלשכת הגזית במקדש את פסוקי התורה, ויבינו מכך שניתן לחדש את העבודה בבכורות, ולא בכהנים, הרשות בידם.

אך מתי זה יקרה, אין אנו יודעים:

“מובן הדבר שאי אפשר להגביל פרטי התקופות שיהיו מסורות רק לבית הדין במקום אשר יבחר ה’. וכל אשר יגזורו בפירוש התורה והגבלתה, בין על פי טעמא דקרא, בין על פי שימצאו סמך מן התורה, כיוון שחוברה לזה דעת בית דין הגדול, הרי זה תורה שלמה.”

“וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה’ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה:

וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה’ פָּרִים: וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:

וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה’ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:” (שמות כ”ד)

אחת מהפרשיות הסתומות ביותר בתורה היא הפרשה המופיעה בסוף פרשת משפטים- פרשת הברית. סיפור זה מתקיים כחלק מן המכלול הכולל של ‘מתן תורה’ מצד אחד וההכנות הראשונות למציאות של גילוי שכינה בתוך עם ישראל.  אנו ננסה לגעת במעט נקודות מתוך סיפור מרתק זה.

ליל שבת

מתי נאמרה פרשה זו?

לפני הכל יש לשאול, מה מקומה של הפרשה. רש”י מביא שיטה אחת:

“ואל משה אמר עלה – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות ובד’ בסיון נאמרה לו עלה:”

על פי רש”י, אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכל הסיפור מקדים את סיפור מתן תורה ‘הקלאסי’. בנקודת הזמן הזו, טרם שמעו ישראל את עשרת הדיברות, וכמובן שמשה טרם ‘עלה אל האלוקים’ ההרה. לפי הבנתו מטרת ה’טקס’ המופיע בפרשה זו היא כעין ‘ברית מילה’, להכניסם בברית עם הקב”ה (ולכן זורקים עליהם דם, כעין הטפת דם הברית). אך הרמב”ן חולק עליו:

“והנה הפרשיות כולן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם … וכבר היטיב לראות רבי אברהם שפירש הענין כסדרו, כי אחר מתן תורה התחיל לחזור ולהזהיר על ע”ז לא תעשון אתי וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע”ז שימצאו בארץ ובעובדיה ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה’ אתה ואהרן והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה’, ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה’ כאשר צוה אותו … וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה’ נעשה והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך.”

על פי הרמב”ן, יש כאן סיכום של כל מה שקרה, ועדות שמשה עשה ככל אשר ציווה ה’ והעם קיבל עליו את התורה בשמחה. מטרת ‘טקס’ הדם והמזבחות, נועד להיות השלב הבא. הכנה למציאות של מזבח אחד ששוכן בלב עם ישראל. אם לפי רש”י השוונו את הנ”ל לברית המילה, על פי הרמב”ן יש כאן כבר שלב של ברית הנישואין – איחוד עם הקב”ה.

סעודת שבת

שתים עשרה מצבות ומזבח אחד

במעמד המיוחד הזה, מתקיים מעמד של העמדת מזבח אחד וסביבו ‘שתים עשרה מצבה’. ישנם פרושים שונים להעמדת המצבות. הרעיון הכללי של שתים עשרה מצבות, כמין מזבחות קטנים, הם כנגד שנים עשר השבטים.

כעין זה עשה יהושע שבנה את המזבח –  “וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל”, וכך עשה אליהו הנביא בהר הכרמל – “וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'”.

לפי הרעיון שהראנו מקודם, שכל מעמד זה הוא ‘מעמד ברית’ בין עם ישראל ואלוקיו- שתים עשרה מצבות מסמלות שכל שנים עשר השבטים מאוחדים ומקבלים עליהם את דבר ה’.

רשב”ם:

“לשנים עשר שבטי ישראל – לעד שכולם נתרצו בקיום הברית:”

אך כאן ניתן להוסיף שלא רק שישנן שתים עשרה מצבות, אלא יש בצידן מזבח אחד. אם נעיין בפסוקים נראה שמשה רבינו לא משתמש בכלל במזבחות וכל העבודה נעשית על המזבח. כאן ישנו רמז למעבר שעובר העם, מעבודת ה’ פרטית או שבטים, כל אחד על המצבה שלו, למציאות שכל ישראל מאוחדים סביב מזבח אחד בעבודות הקרבנות. המצבה, אבן אחת גדולה המשמשת לקרבן, היתה הדרך המקובלת לעבוד את ה’ לפני תקופת המקדש. כפי שאנו מכירים מיעקב אבינו שבנה מצבה, מזבח קטן. בהמשך אף יתבטלו המצבות לגמרי:

“לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ:

וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה’ אֱלֹהֶיך.” (דברים ט”ז)

הפרשנים על פסוק זה התקשו, מה ההבדל בין מזבח לבין מצבה. הרי אם המצבה אסורה משום חוקות הגויים, כך גם המזבחות. ואם שניהם משמשים לקרבנות, מה ההבדל בין מזבח קטן לבין מזבח גדול?

הפירוש המקובל הוא שהמצבה שימשה גם כחפץ עבודה זרה בפני עצמו, ללא קרבן (בדומה לצלב או אשרה המסמלים את האלוהות האלילית). לכן ‘אע”פ שהיתה אהובה בימי האבות’, ברגע שזה הפך להיות כלי לעבודה זרה, נאסרו המצבות כליל.

אך על פי הבנה זו, קשה להבין מדוע צווה העם לבנות מצבות למרגלות הר סיני.

אמנם, לפי הבנתנו ניתן לאמר שההבדל בין המצבה לבין המזבח מתגלה מתוך הפרשה. המצבה הינה אבן אחת, לעומת המזבח הבנוי מאבנים רבות. סוד המזבח הוא היכולת לקחת אבנים שונות ולהרכיב מהן דבר אחד. כך ניתן על דרך הרמז אף להבין את המזבח ש’עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים’, ואף בין איש לאשתו. היכולת למזג בין חלקים שאינם דומים, זוהי הגדולה, השלום והאחדות.

כשעם ישראל בונה את המזבח למרגלות ההר, הוא מקבל על עצמו שה’ אחד ושמו אחד. וכדי לעבוד את ה’, אי אפשר לעבוד ‘תחת כל עץ רענן’, אלא כולם צריכים לעלות ולהתקבץ סביב מטרה אחת.

זהו גם סוד קרבנות הציבור, שמעתה יחלו ‘נערי ישראל’ (ובהמשך הכהנים) להקריב. קרבנות הציבור, אינם קרבן של הרבה שותפים שהתאספו יחד להקריב קרבן אחד (בניגוד לקרבן פסח, למשל). המושג ‘ציבור’ הוא כבר מציאות חדשה – עם אחד. ‘ויחן ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד’.

רק במציאות כזאת יכולה גם השכינה להתגלות. שכן השכינה מתגלה רק כשכל העם מאוחד:

“אור השכינה הוא כנסת ישראל” (אורות ישראל ו’)

לסעודה שלישית

נערי ישראל

בפרשה זאת עובדים על המזבח ‘נערי ישראל’. על פי רוב הפרשנים אלו הם הבכורות, שכן פרשה זאת מתקיימת לפני חטא העגל.

“שדר ית בוכרי בני ישראל ארום עד ההיא שעתא הוות פולחנא בבוכריא דעד כדון לא איתעביד משכן זמנא ועד כדון לא אתייהיבת כהונתא לאהרן” (תרגום יונתן)

[תרגום: ושלח את בכורי ישראל, שכן באותה שעה היתה העבודה בבכורות, עד שלא נבנה המשכן, ועד שלא ניתנה הכהונה לאהרן.]

האם העבודה תחזור לבכורות? על פי רוב הפרשנים, הכהונה היא ‘ברית כהונת עולם’, ולא תהיה מציאות של עבודה בבכורות. זאת כיוון שכל המצוות בתורה הן לדורות:

”השורש השלישי – שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות: דע כי אמרם תרי”ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות. … וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה.“ (ספר המצוות לרמב“ם)

אך האור החיים מבין אחרת:

”ומה שאמר לראובן דברי קנטור, שם ציוה את הברכה על דרך אומרם ז”ל: ’עתידה עבודה שתחזור לבכורות‘ וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא:

ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו, לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא, והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד, שמעלין בקודש ואין מורידין”. (אור החיים על בראשית מ“ט, כ“ח)

על פי האור החיים, כאשר יעקב אמר לראובן, ‘ראובן – בכורי אתה’, הוא נתן לו ברכה. ומהי? שהוא עתיד לחזור לעבוד בבית המקדש, כבכור.

אך כיוון שהלויים והכהנים כבר התקדשו, וכיוון ש’מעלין בקודש ואין מורידין’- אז גם הכהנים וגם הבכורות יעבדו!