“וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:

… וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה:

וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה”

(שמות פרק ל)

לאחר הציווי על בניית המשכן, הכלים ובגדי הכהונה, נותר ‘אחרון חביב’ הציווי על הקטורת המופיע בסוף פרשתנו. על פי חז”ל מצוות הקטורת נשארה לסוף כיוון ש’אין חביב לפני הקב”ה יותר מן הקטורת’.

היום נלמד על חלק מסגולות הקטורת.

ליל שבת

הקטורת מעשירה את בעליה

כידוע בפייס (= ההגרלה לחלוקת עבודות התמיד) על הקטורת, זכו תמיד כהנים שלא זכו בקטורת מעולם:

“אָמַר לָהֶם(הממונה ), חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ. (הֵפִיסוּ), זָכָה מִי שֶׁזָּכָה.” (תמיד פרק ה’ )

הסיבה לברכת העשירות היא מסמיכות הפסוקים בברכת משה לשבטים: “וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ….יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה”  (דברים ל”ג)

כלומר, מי שישים קטורת (=יקטיר קטורת), יקבל ברכה. ברכת עשירות. האם זאת עשירות כפשוטו?

א.  עשירות ממש!

וכיצד היו מתעשרים? על פי המדרש, בעשירות ממש. כסף!

“ברך ה’ חילו. בנכסים. מכאן אמרו ‘רוב הכהנים עשירים הם’. ‘נער הייתי וגם זקנתי לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם’. זה זרעו של אהרן”  (ספרי, וזאת הברכה, י”א)

” א”ר לוי כשהכניס שלמה את הארון לביהמ”ק הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות שנא’ (תהלים צב) שתולים בבית ה’ בחצרות אלקינו יפריחו, והיו הולכין ועושין פירות והם היו פרנסה גדולה לפרחי כהונה עד שמנשה הכניס את הצלם בבית קה”ק ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות שנ’ (נחום א) ופרח לבנון אומלל וכאן ” (תנחומא, תרומה, י”א ) 

אך יש המבינים שמדובר בעשירות רוחנית:

ב. עשירות של קדושה:

“וזהו בחינת קטרת, כי קטרת ישמח לב (משלי כז) הפך תאות ממון, שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה, בחינת (בראשית ג) בעצבון תאכלנה. ועקר הקטרת הם בחינת הריח הקדוש, זה בחינת הריח של המאכלים הנ”ל שעקר שבירת תאות ממון הוא על – ידי זה. וזה בחינת קטרת מעשרת (יומא כו), הינו בחינת תקון העשירות דקדושה שהוא בחינת שבירת תאות ממון, כי זה הנופל לתאות ממון אין לו שום עשירות לעולם, כי הוא בעל חוב תמיד לתאותו. וכל מה שיש לו חסר לו ביותר ויותר. בחינת (אבות פרק ב) מרבה נכסים מרבה דאגה וכו’. ואין אדם זוכה לעשירות באמת כי אם כשמשבר תאות ממון ומאמין בהשם יתברך שיזמין לו פרנסתו בסבה קלה והוא שמח בחלקו. שזהו עקר העשירות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם פרק ד), איזהו עשיר השמח בחלקו.” (ליקוטי הלכות , הלכות תפילה)

(תמצית דבריו: העשיר שמח בחלקו. שהרי מי שבוטח בה’ אינו נגרר אחר תאוות ליבו.

לעומת זאת מי שאוהב כסף ומרבה נכסים לעולם לא יהיה שמח.

כלומר:  שמחה= בטחון בה’= עשירות אמיתית)

בדומה ובקומה נוספת: ” קְטֹרֶת יְשַֹמַּח לֵב”, וְזֶה בְּחִינַת (דְּבָרִים ל”ג): “יָשִׂימוּ קְטֹרָה בְּאַפֶּךָ”, שֶׁעַל – יְדֵי בְּחִינַת קְטֹרֶת הַנַּ”ל נִתְבַּטֵּל בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג): “בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל “ (ליקוטי מוהר”ן מהדורא קמא סימן יג)

(תמצית דבריו והרחבה: ראינו כבר שהריח “המקורי” של הקטורת מקורו בגן עדן. על ידי הקטרת הקטורת אנו “חוזרים” למעלת גן עדן. שם עוד לא נתקללנו ב- “זעת אפיך תאכל לחם”.)

\

סעודת שבת

סגולת הקטורת

מקורות חז”ל – במדרשים ובזוהר, מופיעות סגולות רבות בהקטרת הקטורת ובקריאת ‘סדר פיטום הקטורת’.

הקטורת מעבירה את ה ‘יצר הרע’:

“כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן, הוה מברר לביה בברירו , למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא, בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין, וכמה דציץ הוה קאים על ניסא, אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת…. “דלית לך מלה חביבא קמי קודשא בריך הוא כקטרת ” (זוהר חלק ב דף ריח:)

תרגום – (על פי  פירוש ה’מתוק מדבש’)

(בקטע הקודם דובר על הציץ שמכפר…) כעין הציץ , גם הקטורת, כל מי שהיה מריח מאותו ענן של קטורת, כשעלה עמוד העשן על ידי אותו עשב הנקרא ‘מעלה עשן’, וזה הריח היה מברר את ליבו להיות זך וטהור לקונו בלבב שלם, והיה מעביר ממנו זוהמת יצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד אל אביו שבשמים, לפי שהקטורת היה משבר את היצר הרע בכל הצדדים, וכמו שהציץ היה עומד על נס, כי מי שהיה מסתכל בו היה חוזר בתשובה, גם הקטורת עמדה על נס, כי ריחו היה גורם לעבוד לקב”ה בלב שלם, כי אין לך דבר בעולם לשבר את ה’סטרא אחרא’ כמו הקטורת……שאין לך דבר חביב לפני הקב”ה כמו הקטורת.

מעלת אמירת סדר הקטורת:

“מלה דא גזרה קיימא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא (נ”א פרשתא) דקטרת, ישתזיב מכל מלין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא ומותנא, ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה, ואצטריך דיכוון ביה.

אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא, ומאן דאשתדל ביה, בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוון ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי” (זוהר חלק ב דף ריח:)

דבר זה, ברית כרותה לפני הקב”ה, שכל מי שמתבונן בשכלו וקורא בכל יום את מעשה הקטורת, ינצל מכל דברים רעים וכשפים שבעולם, ומכל פגעים רעים והרהורים רעים ומדין רע, ומדבר ומגפה ולא יינזק כל היום ההוא, שאין ה’סטרא אחרא’ יכול לשלוט עליו, וצריך האדם שיכוון בה.

אמר רבי שמעון: אלו בני האדם היו יודעים עד כמה חשובה היא מעשה הקטורת לפני הקב”ה היו לוקחים כל תיבה ותיבה ממנה והיו מעלים אותה להיות עטרה על ראשם, ככתר של זהב. ומי שעוסק בפרשת הקטורת צריך להתבונן בשכלו במעשה הקטורת ואם יכוון באמירתו כל יום יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא.

הקטורת עוצרת מגפות וקושרת את מלאך המוות

“מה כתיב באהרן, (במדבר יז) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, דכפית ליה למלאך המות, דלא יכיל לשלטאה כלל, ולא למעבד דינא.” (זוהר חלק ב דף ריט/א)

אהרן, כפה/קשר, את המלאך המוות כך שלא יכל לשלוט כלל, ולא יכול היה לעשות את דינו. וסוד זה גילה  מלאך המוות למשה שעלה למרום:

“מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם, לקחת מתנות אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו’ אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע” (שבת פט:,עיינו שם כל הסיפור)

משמעות המילה קטורת – היא קשר.

“ומדסליקת לאף אתקרי קטרת הדא הוא דכתיב ישימו קטורה באפך. ולית דבטיל מותנא בעלמא כקטרת דאיהו קשורא דדינא ברחמי עם ריח ניחוח באף תרגום דקשר קטירו. א”ר יהודה: זכאה חולקנא דרווחנא מלין סתימין באתגלייא.” ( רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת פנחס דף רכד/א)

תרגום – ומשעולה הריח/ העשן לאף, היא נקראת קטורת, כמו שכתוב ישימו קטורה באפך. ואין דבר שיבטל מגפה בעולם כמו קטורת, שהיא קושרת את הדין (= האף\ חרון אף), עם הרחמים (ריח ניחוח). שתרגום של קשר הוא קטירו ( בארמית האות ט’ או ת’ מתחלפות באות ש’).

אמר רבי יהודה: אשרי חלקינו שהרווחנו דברים סתומים, להבין אותם בגלוי!

סעודה שלישית

תמחה את זכר עמלק

“זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם”

(דברים כה יז)

מצוות מחיית עמלק היא מצווה דאורייתא! למרות שכבר הבאנו קטע זה בעבר, חשוב לזכור לפני הפורים את הקשר בין הגאולה בפורים, שהובילה לבניין המקדש, לבין מחיית עמלק.

“והנה ידוע שקודם בנין בהמ”ק היתה צריכה להיות מחיית עמלק, שהרי עמלק הוא המפריד ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק, והוא היפוך בנין בית המקדש שהוא חיבור כל ישראל יחד, כי כולם מתקבצין בבית אחד, ובו חיבור עליונים ותחתונים … ועל כן צריכין מקודם להחליש כחו של עמלק קודם המשכן, וכמו שכתוב- ויחלוש יהושע את עמלק וגו’, וקודם בית ראשון היתה מלחמת שאול ודוד, וקודם בית שני היה ענין המן, וקודם הבית השלישי תהיה מחיית עמלק לגמרי.” (שם משמואל מוצאי יוה”כ שנת תרפ”א)

“וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי,  לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר …וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם.. וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן … וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם..

…וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם”

(שמות כ”ט (

הפרשה שלנו מסיימת את הציווי על בניית המשכן ומתמקדת בעיקר בהכנה של בני אהרן הכהנים לקראת עבודתם. הן בבגדי הכהונה המייחדים אותם והן בתהליך שיכין אותם לעבודתם- ‘וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם’: קרבנות מיוחדים, טבילה במקווה, לבישת בגדי הכהונה, משיחה בשמן המשחה ו’ומפתח אוהל לא תצאו שבעת ימים’ – התקדשות ולימוד טרם התחלת עבודת התמיד יום יום באוהל מועד.

כל זה יוביל לפסוקים החותמים את פרק ההכנות ‘ושכנתי בתוך בני ישראל’, ‘לשכני בתוכם אני ה’ ‘.

המדרש שלנו לוקח את פסוקי הכנת הכהנים לעבודת התמיד ו’מדלג’ ישר אל שיא השיאים של עבודת הכהנים- הכניסה לקודש הקדשים. אנו ננסה לברר את הקשר בין שני הדברים.

שמות רבה פרשה ל”ח,  ח’

”  וזה הדבר-  באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים? א”ר חנינא בנו של רבי ישמעאל: זכות המילה היתה נכנסת עמו שנא’ (ויקרא טז) בזאת יבא אהרן זו המילה כד”א (בראשי’ טו) זאת בריתי אשר תשמרו וכה”א (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום.  ר’ יצחק אומר זכות השבטים היתה נכנסת עמו שנאמר (שמות כט) וזה הדבר אשר תעשה להם מנין זה י”ב. ואלו הן י”ב אבנים שהיו נתונות על לבו של אהרן ועליהם שמות השבטים וכסדר הזה היו נתונות ראובן שדרגנין שמעון שימפוזין לוי דייקניתין יהודה ברדינין יששכר סנפרינון זבולון אסמרגדין דן כוחלין נפתלי אבאטיס גד הימוסיון אשר קרומטיסין יוסף פראלוקין בנימין מרגליטוס.  מה טעם? שיהא הקב”ה מסתכל בהם ובבגדי כהן בכניסתו ביום הכפורים ונזכר לזכות השבטים.  ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר: משל לבן מלכים שהיה פדגוגו נכנס אצלו ללמד סניגוריא על בנו והיה מתיירא מן העומדים עליו שמא יפגע בו. מה עשה המלך? הלבישו פורפירא שלו שיהיו רואין אותו ומתייראין ממנו. כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים, ואלולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא היה יכול להכנס. למה? שהיו מלאכי השרת שם. מה עשה לו הקב”ה נתן לו מדמות לבושי הקודש שנאמר (שם כח) ולבני אהרן תעשה כתנות כשם שכתוב (ישעיה נט) וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו וילבש בגדי נקם:”

מה לשים לב בקריאת המדרש

• המדרש שואל באיזו זכות נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים, מתוך הבנה שאין זה פשוט וברור שבשר ודם יכול להכנס למקום זה, כפי שמתברר בהמשך המדרש.
• תשובה אחת– זכות המילה. תשובה שניה– זכות עם ישראל. ו’זה’, ז”ה בגימטריה 12, 12 השבטים.
• בהמשך מזהה המדרש את שתים עשרה אבני החושן, על זאת לא נתעכב.
• המדרש מתאר שהקב”ה רואה את אבני החושן, נזכר בשבטים ובזכות זה ראוי הכהן הגדול להכנס אל קודש הקדשים. (ואנו נשאל: הרי הכה”ג כלל לא נכנס עם חושן לקודש הקדשים?)
• בסוף המדרש מובאת, דרך משל, תשובה נוספת: בגדי הכהונה דומים ל’לבושי הקודש’ של המלאכים ובזכות זה נכנס בכל עת. (ואנו נשאל: בכל עת? או רק ביום הכיפורים?)
• עיון במדרש מגלה שכל התשובות משלימות אחת את השניה, שכן: ‘אילולי זכויות רבות היו לו, לא היה יכול להכנס’. רק השילוב של הכל יחד, מסייע לכהן הגדול בעבודתו.

חלק א’ במדרש: באיזו זכות נכנס אהרן?

לפני שנדון בגוף השאלה, ‘באיזו זכות נכנס הכהן הגדול אל קודש הקדשים’, יש לשאול כיצד הגיע לזה המדרש? הרי הפסוקים עליהם דן המדרש מדברים כיצד יש לקדש את הכהנים, ומהם הם הדברים שצריך לעשות כדי שיהיו מוכנים לעבודתם.

הגמרא במקום אחר כבר משווה בין שני המאורעות:

“שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין   .. מנא הני מילי? (=מניין אנו למדים זאת?) אמר רבי יוחנן: אמר קרא ‘כאשר עשה ביום הזה צוה ה’ לעשות לכפר עליכם’.  לעשות-  אלו מעשי פרה.  לכפר – אלו מעשי יום הכפורים ” (יומא ב.)

הגמרא דנה בהלכה ששבעה ימים קודם עבודת יום הכיפורים הכהן הגדול פורש מביתו אל לשכת פלהדרין בבית המקדש. מנין אנו למדים זאת? משבעת ימי המילואים. שם נאמר ‘כאשר עשה ביום הזה’ – בימי המילואים, ‘ציוה ה’ (לעתיד לבוא) לעשות’- ומתי? לפני עשיית פרה אדומה ולפני עבודת יום הכיפורים.

מכאן ניתן ללמוד שסיבת הפרישה של כהן הגדול לפני יום הכיפורים, זהה לסיבה שבני אהרן לא יצאו מפתח אוהל מועד שבעת ימים. כשם שהכהנים התכוננו לקראת עבודתם, הן במישור הטכני- כיצד לעבוד, והן במישור הרוחני- הכנה רוחנית לקראת הכניסה אל אוהל מועד, כך גם הכהן הגדול צריך ללמוד ולתרגל את עבודת היום וכן להכין את עצמו במיוחד אל הכניסה לפני לפנים.

על בסיס השוואה זו, נוכל להרחיב את שאלת המדרש שלנו. השאלה היא לא רק על כניסת הכהן אל קודש הקדשים, אלא למעשה על כל עבודת הכהנים. בזכות מה הם יכולים להכנס אל המקום שבו שוכנת השכינה. בעיה שאכן התרחשה, כשאין הכנה מתאימה, הן במשכן והן במקדש.

“וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן” (שמות מ’)

” וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה’ אֶת בֵּית ה’ ” (מלכים א’, חי)

עתה ננסה להבין את תשובת המדרש. זכות המילה וזכות עם ישראל. שני דברים אלו לא מייחדים את הכהן הגדול ואף לא את הכהנים (אלמלא נאמר שמדובר על דור המדבר שאכן רק הכהנים מלו). היינו מצפים שהמדרש יגיד: זכות תורתם, הכנתם וכדומה. אך המדרש מבין דבר שכל בני ישראל שווים בו- זכות המילה או אפילו עצם זכות כלל עם ישראל.

המדרש מכוון לתחילת הפרשה – וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: המקדש שייך לכל בני ישראל, ולכל אחד יש מקום בבית המקדש. אמנם ‘ואל יבוא בכל עת אל הקודש’, צריך את ההכנה המתאימה, להתכונן כל אחד לפי המקום אליו יכנס אל המקדש, אך המקום מוכן לכל. כך נבין את המקורות הבאים, המראים שאף מקום קודש הקדשים או לפחות מעלת קודש הקדשים פתוחים לכל:

” ועשו ארון-  שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה וכן אמרו במדרש: מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א”ר יהודה בר’ שלום אמר הקב”ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה” (רמב”ן על שמות כ”ה, י’)

“תני ר’ שמעון בן יוחאי שלשה כתרים (ושלושה זרים כנגדם) הם כתר תורה (-ארון) וכתר כהונה (מזבח הזהב) וכתר מלכות (שולחן לחם הפנים). כתר כהונה- זכה בו אהרן ונטלו. כתר מלכות- זכה בו דוד ונטלו. כתר תורה הרי מונח לדורות לכל“

“היה עומד אחרי בית הכפרת (-קודש הקדשים) יראה את עצמו, כאילו עומד לפני הכפורת”

לסיכום: אמנם רק לכהן הגדול מותר להכנס אל קודש הקדשים, ורק לכהנים פנימה אל אוהל מועד. אך כל אחד יכול לראות את עצמו, כאילו עומד לפני הארון בקודש הקדשים. שרק בזכות עם ישראל יכולים הם להכנס לשם. כשם שמצוות בניית המקדש נאמרה בלשון רבים ‘ועשו’, כך הכלי היחיד שצווה בלשון רבים ‘ועשו’ הוא הארון. ללמד שכשם שהמקדש שייך לכל, כך גם מעלת קודש הקדשים.

חלק ב’ במדרש-  אבני זכרון

המדרש אומר כך: שיהא הקב”ה מסתכל בהם ובבגדי כהן בכניסתו ביום הכפורים ונזכר לזכות השבטים.  והרי בעת כניסת הכהן הגדול אל קודש הקדשים הוא לובש בגדי לבן. ארבעה בגדים בלבד, ללא החושן – שעליו אבני המילואים, וללא האפוד שעליו כתפותיו אבני השוהם ועליהן מפותחות שמות בני ישראל?

ניתן לתרץ, כפי שהסברנו מקודם. עיקר הדיון כאן אינו דווקא על הכניסה לקודש הקדשים, אלא שבכל פעם שהכהן הגדול עובד, בכל מקום בבית המקדש, הוא נציגם של העם ורק זכות העם הביאה אותו למעלתו.

“וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן” (שמות כ”ח, י”ב)

לפי זה אבני הזכרון מיועדות להזכיר לכהן, ולא לקב”ה, בזכות מה ראוי הוא להכנס אל הקודש. בנוסף, בפירוש הבא נראה שאבני הזכרון מונחות דווקא על כתפיו להזכיר לו את העול הכבד המוטל על כתפיו.

” ולזה היה זכרון השני שהוא על שתי כתפיו,  לזכרון דוקא על כתפיו ולא במקום אחר, להורות הדמיון הזה שצריך לישא את ישראל על כתפיו כאדם שמרכיב את בנו על כתפיו להגין עליו ולהצילו מכל רע מחיה רעה ומהכשל באבן ובבור תחתיות וכן לדורי דורות הנה הכהן הגדול היה מוכרח להגין עליהם מכל וכל בזכותו, ובאופן שיהיה ראוי להיות ה’ יתברך נושא פנים לדורו בעבורו” (ספר באר מים חיים פרשת תצוה – פרק כ”ח)

לפי שני תירוצים אלו, הקב”ה אינו צריך ש’יזכירו לו’. אבני הזכרון מיועדות גם לעם ישראל עצמו. שאנו נזכור, שאף שאנחנו עצמנו לא נכנסים אל הקודש, אך הכהן ‘מכניס אותנו לשם’.

” זכרון לבני ישראל – להרחיק את הדברים המזכירים במי שאין שכחה לפני כסא כבודו ית’, ולהסב אותם אל האדם העלול מאד על השכחה והוא צריך לענינים המזכירים אותו תמיד” (הכתב והקבלה שם)

אך נוכל להסביר גם אחרת. אכן כשנכנס הכהן הגדול אל קודש הקדשים הוא אינו לובש את בגדי הזהב שעליהם שמות השבטים. אך בכל פעם שלובש הכהן את בגדיו, גם ללא התזכורת החיצונית, נזכר הקב”ה בעם ישראל. שהרי כל בגדיו אינם שלו, אלא שייכים לעם ישראל: “כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור” (הל’ כלי מקדש לרמב”ם,  פרק ח’).

לסיכום: לבגדי הכהונה יש צד נגלה, המיועד לנו כצופים מהצד. זהו הצד של ‘לכבוד ולתפארת’. יש צד פנימי– עצם לבישת הבגדים מקדשת את הכהנים.” וזה תעשה להם לקדש אותם לכהנו לי”. ויש צד נסתר– כשהקב”ה רואה את הכהן הגדול הוא רואה אותו ‘מלאך מיכאל משרת’ (מתוך סדר אתה כוננת בתפילת יום הכיפורים).

חלק ג’ במדרש- בכל עת?

המדרש מסיים שבכל עת שיעשה הכהן כסדר הזה, יוכל להכנס אל קודש הקדשים. האמנם?

גם כאן נוכל להסביר לפי דרכינו שאין הכוונה דווקא ליום הכיפורים. אלא בכל עת שיבוא אל הקודש, יכנס בזכות העם שעומד מאחריו. אך ישנם פרשנים המבארים שאכן, בכל פעם שירצה הכהן הגדול להכנס אל קודש הקדשים הוא יכול. רק שצריך לעשות את כל ‘סדר העבודה’. (הרחבנו על כך במקדש בפרשה אחרי מות שנת תשע”ב).

פסוקי הסיום במדרש הם חלק מנבואת נחמה בספר ישעיהו. שם מתואר שלא תקצר יד ה’ מלהושיע, הכל תלוי בנו. הקב”ה עצמו ילבש ‘בגדי כהונה’ ו’בא לציון גואל’. ירושלים תגאל ותבנה:

” הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ: וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ: וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה:

 וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה’ ” (ישעיה נ”ט)