
“שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם”(שמות ל’)
פרשת כי תשאנראת כ’פסק זמן’ בתוך פרשיות המשכן. בין הציווי (של הקב”ה למשה), לעשייה (בפועל של המשכן). אך ניתן גם לומר שהמצוות הרבות בפרשה משלימות את מהותו של המשכן. כהכנה לקראת הבנייה. (כן, באופן מסויים גם הבנת חטא העגל, מקרבת אותנו למשכן).
ב’מקדש בפרשה’ השבוע, נסקור בקצרה את המצוות הללו.
לליל שבת :
מצוות מחצית השקל:
“הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה’ לְכַפֵּר …
וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה’ “
מצוות מחצית השקל נועדה לרכישת קרבנות הציבור בכל שנה ושנה. בכלל זה, גם את השמן למנורה, הקטורת ,הסולת ללחם הפנים, היין לניסוך וכדומה.
בנוסף, ממחצית השקל הראשונה אף השתמשו לבניית אדני המשכן, הבסיס של המשכן. אלו גם אלו מלמדים אותנו שמצוות המקדש שייכת לכל עם ישראל- העשיר והעני, הדתי והחילוני. עבודות המקדש חייבות לבוא מכלל ישראל- רק אז הבסיס איתן.
מצוות ה’כיור’:
“וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה …וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם”
הכיור, ענינו טהרה. לפני שאנו נגשים אל הקודש ומתקדשים, קודם כל יש להטהר. כרגיל אנו מטהרים את הידיים, אך הכהנים מוסיפים טהרה ומקדשים אף את הרגלים. את ההרגלים. אי אפשר לעבוד במקדש מתוך הרגל. צריך שתמיד ‘יהיו בעיניך כחדשים’. כך גם אנו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה (בלבד), כדי שלא להקהות את ההתרגשות בעלייה למקדש. (ואולי גם אנחנו מטהרים את רגלינו\הרגלינו בעלייה ברגל.) (וגם קיבלנו פטור מלדון במצוות העלייה לרגל שדברנו שמופיעה בהמשך הפרשה…)
מצוות שמן המשחה
“וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר”
אחד הדברים המופלאים ביותר הוא ‘שמן המשחה’. הנקרא גם ‘שמן משחת קודש’. שמן קדוש, שכל דבר שנמשח על ידו מתקדש. במשכן במדבר משחו ב’שמן המשחה’ את כל אוהל מועד, כל הכלים ,את אהרן ובניו ובכל זאת הוא לא כלה. זאת למרות שסך כל המרכיבים הם כ- שבעה ליטרים.
“תניא רבי יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר, הרבה נסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו תחילתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג. ראה כמה יורה בולעת כמה עיקריןבולעין ממנו וכמה האור שורף בו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים”(ילקוט שמעוני, כי תשא, שפח).”
שמן המשחה מלמד אותנו, שמעבר לטהרה שראינו מקודם, צריך לעשותו לפני תחילת העבודה פעולה מיוחדת להראות שכל מה שעשינו היה לשם שמים- לקדש. ‘שמן משחת קודש’. המיוחד בשמן הוא שאנו פועלים את פועלנו עד היכן שידינו משיגה והקב”ה ממשיך להשפיע עלינו.
שמן המשחה נגנז יחד עם הארון, והא מסמל שעוד יחזרו כהנים לעבודתם ומלכים למלכותם.
לִי לְדֹרֹתֵיכֶם… קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם” לדורות !
לסעודת שבת:
מצוות הקטורת
“קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה … וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת”
בעבר דברנו רבות על סגולת הקטורת. בתורה מנויים רק ארבעה סממנים בשמם- הנטף=צורי, השחלת=ציפורן, החלבנה והלבונה. חז”ל דורשים את הפסוק לעיל ולומדים שבפועל היו אחד עשר סממנים.
ראש לכל הסממנים הוא המור, והפחות שבכולם היא החלבנה. שילוב החלבנה בתוך הקטורת מלמד אותנו ש:”כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת”(כריתות ו:)
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל” – ומה שפִזר אותם בכל ישראל- העניין הזה לתועלת ישראל בהוראותיהם וכעניין שכתוב בהם: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”(רבינו בחיי על בראשית מט)
מינוי בצלאל ואהליאב
כאן נביא את דברי המדרש ואין מה להוסיף:
“אמר ר’ חנינא אין לך גדול משבט יהודה ואין לך קטן משבט דן שהיה מן הלחינות (-הפחותים שבשבטים), אמר הקב”ה יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה שגדול וקטן שווים לפני הקב”ה המשכן נעשה בשניהם זה משבט יהודה וזה משבט דן, ואף בית המקדש בשני שבטים אלו שלמה משבט יהודה וחירם משבט דן מצד אמו שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ב) בן אשה מן בנות דן:
מצוות השבת והסמיכות למקדש
ישנן הלכות רבות הנלמדות מסמיכות שתי פרשיות אלו. בראשן, ל”ט אבות המלאכה הנלמדות ממלאכת בניין המשכן. כלומר, כל מלאכה שהיתה במלאכת המשכן, נקראת מלאכה.
לדוגמא: כיוון שכתבו וסימנו את קרשי המשכן- אסור לדורות לכתוב שתי אותיות בשבת. אסור לצוד, כיוון שצדו את החלזונות לתכלת ואת הבהמות והחיות לעורותיהן וכדומה.
ורעיון נוסף שמביא הרמב”ם, כשם שהשבת קיימת לעולם, כך קדושת המקדש לעולם:
“אע”פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע”פ שחרב בקדושתו עומד”
(הלכות בית הבחירה, פרק ו’)
אגב, מכאן תשובה לאלו האוסרים לעלות להר הבית: הרמב”ם מתיר במפורש לעלות להר הבית! רק להקפיד, כמובן, על הלכות אהרה והלכות מורא מקדש.לו היה רוצה הרמב”ם לאסור את העלייה, הוא היה אומר- בזמן שבית המקדש חרב, אסור לעלות אל מקום המקדש. (שימו לב שהרמב”ם אפילו מצייר אפשרות להכנס אל מקום העזרה (!), גם בזמן חורבן המקדש, לו הייתה אפשרות להטהר מטומאת מת.
לסעודה שלישית (מעשה)
חטא העגל
ה’שפת אמת’ לומד מסמיכות מצוות המשכן למעשה העגל דבר פלאי. שממשיך את המהלך הכללי שלנו. גם אם בני ישראל נמצאים בתוך חטאתם וטומאתם הם צריכים את המקדש!
“הנה כתב מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל, שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו היא על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עליה ‘ולבי ער’, אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל … כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל, כל הרצונות וכל המדות בעבור רצון הבורא. והנה א’ מהאומות עכו”ם אינו יכול לעשות זאת בשום אופן והוא רק בכח הבורא ששם בטבע איש הישראלי להימשך אחר הבורא יתברך….”(שפת אמת, פרשת תרומה תרל”ז)
עד עכשיו ראינו את החשיבות באחדות כל ישראל, את הטהרה וההכנה לקראת בניין המקדש. בנוסף ראינו שמצווה זו לדורות.
ה’שפת אמת’ מוסיף רובד נוסף – ‘אשר ידבנו ליבו’. לא מספיק לנדב כסף וזהב. צריך לנדב את הלב! לגייס את הלב.
הכוזרי, מאזן את דברי השפת אמת ואומר, שלפעמים הרצון יכול להתעוות, אם זהו לא רצון ה’. זהו למעשה ההבדל הגדול בין חטא העגל ומצוות המשכן. האם ה’ ציווה או לא.
וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצונָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם. וְלא הִגִּיעוּ עובְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדולִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂותו הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין, כְּדֵי לַהֲרג הַמַּמְרֶה הָעובֵד אותו. וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָון מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה.
וְלא הָיָה הֶעָון הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבודַת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְותָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרות, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה. וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין שֶׁלּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנות.
אז אנו מבינים ומאמינים שרצון ה’ שיהיה בית מקדש:
“בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות” (גמרא ברכות ג.)
תפקידינו להתקדש ולהתכונן לבנינו במהרה!
ונזכה ל-
אור, פנים ואחור
משה רבינו לא זכה לראות ‘פני האדון ה’. וראית את אחורי ופני לא יראו. למרות זאת כשהוא ירד מן ההר, קרנו פניו של משה. דמיינו לעצמכם, למה נזכה כש’נראה את פני האדון ה’, בבית המקדש ‘אורו של עולם’.
“רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ” (שמות ל”א)
לאחר הציווי על בניית המשכן וכליו, הגיעה העת לבנותו. בפרשתנו ממנֶה הקב”ה את בצלאל, אהליאב ו’כל חכם לב’, לבנות את המשכן. התורה מדגישה שהקב”ה מילא את בצלאל רוח חכמה ותכונות נוספות, ומאז ימי בראשית כבר מינה אותו ואת אהליאב לצורך מלאכת בניין המשכן.
המדרש שלנו דן במינוי המיוחד של בצלאל, ומלמד אותנו שיש דברים שהם חלק מתוכנית הבריאה (וסודותיה).
שמות רבה פרשה מ’, ג’
“ראה קראתי בשם בצלאל – הה”ד (קהלת ז) ‘מה שהיה -כבר נקרא שמו’. אמר הקב”ה: מי שהתקנתיו מראש שיעשה המשכן כבר קראתי לו שם. מהו ‘ונודע אשר הוא אדם’? עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב”ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא תלוי בראשו של אדם, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בעיניו ויש בחוטמו ויש בפיו ויש באזנו ויש במלתין (זה מקום הנזם). ותדע לך בשעה שהיה איוב מבקש להתווכח עם הקב”ה ואמר (איוב כג) ‘מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט’, הקב”ה משיבו: אתה מבקש להתוכח עמי (שם לח) ‘איפה היית ביסדי ארץ’ מהו איפה? א”ר שמעון בן לקיש: אמר לו הקב”ה: איוב אמור לי האיפה? באיזה מקום היתה תלויה בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו אם יודע אתה באיזה מקום היתה איפתך? אתה מתוכח עמי הוי איפה הייתי. הראה לו הקב”ה לאברהם ע”י שאמר דבר אחד בניו יורדין למצרים ומשתעבדין במצרים, הראה אותו למשה עומד וגואלם, הראה לו ליוסף זן את השבטים, הראה לו למשה מושח נביאים, הראה לו לשמואל מושח מלכים, ליהושע מכניס ישראל לארץ, לדוד מייסד הבית, לשלמה בונהו, לעתליה אם אחזיה ובניה מנתקין את מסמרות הזהב של בהמ”ק, יהוידע מתקן, אמון עושה עבודת כוכבים, יאשיה מבערה, נבוכדנצר מחריב הבית, דריוש בונה אותו. והראהו לבצלאל עושה המשכן הוי ראה קראתי בשם בצלאל”
מה לשים לב בקריאת המדרש
א. המדרש מלמד שבצלאל נבחר לתפקידו עוד טרם נוצר, ולמעשה מבריאת העולם. ‘מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם’. מכאן לומד המדרש שיש אנשים ששמם מעיד על כך שנבחרו לתפקידם מבטן ומלידה, וש’נודע שמו- הוא אדם’- כלומר שבתכונות אדם הראשון כבר היו גלומות אותן נשמות שעתידות להתגלות בעולם.
ב. מכאן דורש המדרש שאדם הראשון היה מוטל ‘גולם’, ומן אותו גולם יווצר לא רק אדם הראשון, אלא כל האנושות שתבוא בהמשך.
ג. יש אנשים שמאפיינים את ‘חוטמו’ של אדם, חלקם את ‘עיניו’ וכן הלאה. כלומר, כל אחד מבטא כח אחר שהיה גלום באדם הראשון ותפקידו בעולם להוציא מן הכח אל הפועל את התכונה המתאימה לו..
ד. כך אמר הקב”ה לאיוב: ‘איפה היית ביסדי ארץ’? הקב”ה אינו שואל את איוב שאלה רטורית, אלא מלמד אותו על יצירת האדם ותפקידו של כל אדם. המדרש דורש את המילה איפֹה בניקוד אחר – איפָה. כלומר אתה היית ‘איפָה’, חלק מתוך אדם הראשון. הקב”ה שואל את איוב: איזה חלק אתה היית? האם מילאת את תפקידך בעולם?
ה. המדרש מסיים בכך שיש אנשים שמילאו את תפקידם ותיקנו את העולם – חלק בבניין הארץ או המקדש, חלק במשיחת מלכים או נביאים – ויש כאלה שעסקו בהחרבת העולם. בצלאל זכה, ולא רק שעסק בייעוד שלו, אלא גם קיבל הודעה מהקב”ה מה תפקידו בעולם.
חלק א’ במדרש-אדם הראשון או המשכן?
המדרש שלנו מורכב מאוד, ודן בכך שיש דברים בעולם שנתקבעו מראש. כדי להבין את המדרש, ולהבין כיצד בצלאל בונה המשכן נכנס לתמונה, נתחיל בכמה הנחות יסוד שיקלו עלינו את ההבנה.
המשכן – עולם קטן ואדם גדול
המדרש שלנו מדלג בין יצירת האדם לבין בניין המשכן. למעשה יש בין שניהם מקבילות רבות. באופן פשוט גם בן אדם וגם בניין מורכבים מחלקים רבים. לכל חלק באדם תפקיד מסוים, וכך גם בכל מבנה. המדרש במקומות רבים משווה את האדם ל’עולם קטן’ או את העולם ל’אדם גדול’. כיוון שהמקדש הוא למעשה תמצית כל העולמות ומשקף ומקרין על כל העולם, אף המקדש (וכן מקום המקדש) הוא ‘עולם קטן’. כך מחבר המדרש יחד את כל הדברים:
” כתיב ה’ בחכמה יסד ארץ וגו’ ואומר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה – ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן. כיצד כשברא הקב”ה את עולמו כילוד אשה בראו, מה ילוד אשה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין כך התחיל הקב”ה לבראות את עולמו מאבן שתיה תחלה וממנה הושתת העולם”
(תנחומא פקודי, ג’)
מדרשים רבים אף מקבילים בין תהליך יצירת האדם ליצירת העולם. למעשה, אם נשאל מה הצורך במינוי המיוחד של בצלאל? נוכל לתרץ שבצלאל לא רק בונה את המשכן אלא ממש ‘בורא עולם’!
בצלאל החל את המלאכה, ובשלמה המלך הושלמה מלאכת בריאת העולם:
“ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה מלאכת ששת ימי בראשית שלמה. מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, אמר הקב”ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ,לכך נקרא שלמה שהשלים הקב”ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו” (ילקוט שמעוני מלכים א’, ז’, קפ”ו)
‘ספר תולדות האדם’:
בפסוקים שלנו נאמר ‘ראה קראתי בשם בצלאל’. המדרש מבין זאת כקריאה בספר. הקב”ה אומר, קראתי בספר שבצלאל הוא זה שצריך לבנות את המשכן. והיכן קרא? ‘בספר תולדות האדם’.
“אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ‘זה ספר תולדות אדם’: מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו” (סנהדרין ל”ח:)
המדרש שלנו אף מרחיב את הרעיון ומבאר שלא מדובר בספר רגיל, אלא באדם הראשון עצמו, ניתן היה לקרוא ולראות מה עתיד להתגלות בעולם. כשם שבמשכן חלקים שונים, ובאדם חלקים שונים, כך ייעודי בני האדם שונים ורק בחיבור כל החלקים יחד נוצר השלם. זה היה סודו של בצלאל לחבר הכל יחד – ‘והיה משכן אחד’:
הרב קוק מבאר את המדרש המפורסם שאנו אומרים בסוף התפילה (שמקורו בסיום מסכת ברכות):
“תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר. וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. אַל תִּקְרֵי בָּנָיִךְ. אֶלָּא בּוֹנָיִךְ:
שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ. וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ. שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה’ אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם”
יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם ע”י צביון אחד בדיעות ותכונות. …השלום האמיתי אי אפשר שיבא לעולם כי אם דוקא ע”י תואר של ריבוי כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו….”וכל בניך למודי ד'” כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד’, … אל תקרי בניך אלא בוניך, הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם יבנה מצדדים שונים, משיטות שונות”
גם כאן משתלבים הכל יחד – בבני אדם: ריבוי דעות, בבניין: ריבוי חלקים, וזה יבנה ‘עולם שלם’. כדי להגיע ל’למען בית ה’ אלוקינו’ צריך דווקא את ריבוי הדעות. כך תבנה ירו ‘שלם’ וכך יהיה שלום אמיתי ושלום עולמי.
חלק ב’ במדרש- איפה היית ביסדי ארץ?
המדרש שלנו מביא דו-שיח בין הקב”ה ובין איוב. כשטענת הקב”ה היא: אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? לעומת ההבנה הרגילה שהקב”ה טוען כלפי איוב, ‘היכן היית כשהכל התחיל, האם אתה תכננת את העולם, שעכשיו אתה בא בטענות?’ המדרש מבין אחרת.
“אמר לו הקב”ה: איוב אמור לי האיפה? באיזה מקום היתה תלויה בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו אם יודע אתה באיזה מקום היתה איפתך?”
מהי ה’איפה’? על פי המדרש, ה’איפה’ הינה כלי מדידה. (כמו עשירית האיפה). הקב”ה שואל את איוב האם הוא יודע איזה ‘איפה’ הוא. איזה חלק הוא מתוך השלם, מתוך האדם. מה תפקידו?(בדומה ניתן לפרש ‘איפה’- נשמה. כלומר אמנם אתה לא היית, אך נשמתך כן היתה. והיה לך לדעת מה מוטל עליך לעשות).
“שאדם הראשון מוטל גולם, מפני שאחר שהציבו העמידו הקב”ה בצביונו ובמעמדו נתפשטו הנטיעות הכלולות בו בגן עדן עד עמוד להם גופות להתלבש, אבל היו כלולים בו קודם גמר בריאתו בהיותו גולם, דהיינו עיסה מגולגלת, עד כאן לשונו. מכל מקום אומר אני שמלת גולם, רומז גם כן על כח הגופניים נרתק הנשמה, שגם זה מתפשט בכל דור ודור בקרב ישראל, על כן ישראל קרוין בעצם אדם. והנשמות עם הגויות עמדו בהר סיני בשעת קבלת התורה בשבועה ובאלה ובברית, ומאחר ששורש ודקות הגוף הוא בגויה זו, הרי נשבעו כל הדורות בנשמה ובגוף רוחני” (של”ה, עשרה מאמרות, מאמר ב’)
כלומר, בפוטנציאל הכל קיים. אך בתחילה הכל במצב גולמי. אדם הראשון ‘מוטל כגולם’, ואז צרים צורה מתוך הגולם. את הפנים, הידיים וכן הלאה. כך העולם עד מתן תורה היה כגולם שעוד לא נוצר. בבניין המשכן\מקדש הושלמה סופית מלאכת היצירה של הגוף – הן הגוף הגשמי והן הגוף הרוחני של העולם.
ברשימת האנשים שמונה המדרש יש כאלה שהוסיפה לבניין הקומה של העולם. בהעמדת מלכים או נביאים, בבניין הארץ ובניין המקדש. לעומתם יש כאלה שהוציאו את המסמרים מקירות המקדש, ובכך ניסו להפיל הן את הבניין הגשמי והן את הבסיס הרוחני של העולם בכלל. גם עם ישראל בחטא העגל שמט את הבסיס האיתן של העולם ואיים להחזיר אותו למצב של ‘גולם’.
כאן עוד לא מדובר בייעוד של אנשים ספציפיים, ובתפקידים שונים, אלא על הקו הכללי – כל אדם צריך לשאוף ל’תקן עולם’ ולעשות את רצון ה’.
גם המעשה המופיע בסוף הפרשה מתחבר לעניין זה. משה רבינו מבקש מהקב”ה לדעת תמיד מה הדרך הנכונה, מה הייעוד בכל רגע, בכל מקום אשר נלך:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה…וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ… וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי… וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.
משה רבינו מבקש לראות את פני ה’. אמנם ידוע לו ש’אין לו דמות הגוף’, אך הוא רוצה לראות את התוכנית האלוקית, לאן ה’ מוליך אותנו. במקום לבקש לראות את ה’איפה’ באדם הראשון הוא מבקש לראות את פני ה’. זה אותו הדבר, שכן על האדם נאמר ‘נעשה אדם בצלמינו כדמותינו’.
אנו רגלים להבין שמשה נענה בשלילה. אך משה מקבל תשובה חלקית: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם” . כשם שבצלאל נקרא בשם, כך גם אתה. כל אחד נקרא בשמו המיוחד.
אם נבין את ‘פני ילכו והניחותי לך’, כהמשך התשובה, אזי יש מקום אחד ששם נדע איך לנהוג – במקדש. כאשר ‘פני ילכו’, כאשר יקיימו את הציווי ‘שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה’ ‘, אז יוכלו לראות את פני.
כפי שאמרנו- המקדש= עולם= אדם. אם כן שם נוכל לראות את ה’איפה’ שלנו. כמגיעים למקדש כבר מבינים מה תפקידנו וייעודינו.
חלק ג’ במדרש- תלוי בראש, במצח או באף’.
המדרש מביא חלקים שונים בגוף אדם הראשון, שכל אחד מסמל ‘איפה’ אחרת, ‘שם’ אחר או תפקיד אחר שעתיד להתגלות בעולם.
כפי שראינו כל החלקים חשובים ורק כולם יחד מרכיבים את האדם השלם, את הבניין השלם ואת העולם השלם. אמרנו שבמהלך הדורות היו כאלו שעסקו בבניין, וכאלה שעסקו בחורבן ובפירוק השלמות. הראשון שפירק את החבילה היה אדם הראשון עצמו בחטאו, ולפי רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (מגדולי אדמו”רי החסידות לפני כ- 250 שנה) זה עצמו גרם לצורך שלא אדם אחד יתקן הכל אלא כל אדם מתקן חלק מן השלם. עוד ראינו שבבית המקדש מתאחדים יחד כל החלקים, ולכן דווקא שם יותר קל לנו למצוא את מקומינו:
” ורצה לומר כי אדם הראשון הוא היה איפה לכל הנשמות. כי באם לא חטא אדם הראשון רק היה מתקן הכל כפי רצונו של הקב”ה שבראו בכדי שיתקן הכל,אז לא היה צריך להולדת דורות רבים כי הוא היה מתקן עצמו עם כל הנשמות שהיו בו, רק כאשר חטא והיה השבירה ונפילה להנשמות בחטאו. לכך הוצרך להוליד דורות רבים היינו הנשמות שהיו באדם הראשון בכדי שכל נשמה ונשמה תתקן שרשו באותו איפה שהיה אז באדם הראשון. וזהו שאמר שלמה המלך ע”ה בקהלת לבד ראה זה מצאתי את אשר עשה האלהים את האדם ישר היינו שכונת הקב”ה היה רק ליצירת אדם הראשון לבד והוא יתקן הכל, והמה בקשו חשבונות רבים רצה לומר בחטאו הוצרך להוליד דורות רבים היינו הנשמות שהיו כלולים בו בכדי שכל אחד יתקן את שורש נשמתו באותו איפה שהיה באדם הראשון וזהו העיקר עבדות וזהו בהיות הקב”ה שורה בישראל אזי יש יכולת לעבוד ולהמציא עצמו באיזה איפה שהיה באדם הראשון ולתקן את שורש נשמתו, אבל באם ח”ו אין השכינה שורה בישראל בפרט בגלות המר הזה בלתי אפשר להמציא עצמו באיזה איפה שהיה ולתקנה. וזהו שאמר ובמה יודע איפוא רצה לומר היכן ימציאו עצמם ישראל כל אחד באיזה איפה שהיה באדם הראשון בכדי לתקן את שורש נשמתו הלא בלכתך עמנו רצה לומר כשתשרה שכינתך בינינו אזי נוכל להמציא עצמנו כל אחד באיזה איפה שהיה בכדי לתקן את שורש נשמתו” (ספר מאור ושמש, פרשת כי תשא)
אך מהם החלקים השונים באברי אדם הראשון המובאים במדרש. יש פרשנים רבים המבארים שאלו ‘ראשי איברים’, כלומר החשובים באיברים, וכנגדם בכל דור יש את מנהיגי הדור ואלו שמורים לנו את הדרך. ‘עיני העדה’. אך בעל מי השילוח (מראשוני חסידות ראדזין) מבאר בדרך אחרת:
“ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קודש כו’, הנה נגד השמונה בגדים תקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת ק”ש שמונה דברים להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, להבין הוא נגד האבנט כי אבנט מכפר על הרהור הלב וגם לבישתו הי’ על הלב ומדתו הי’ ג”כ ל”ב אמות, ולהשכיל הוא נגד החושן כי האדם צריך להתבונן לדעת הש”י כי אצלו לא ימצא שום כעס על נפשות ישראל כי רגע באפו חיים ברצונו, לשמוע הוא נגד המעיל היינו שהאדם ישמע ויטה אוזן, לימודו ושורשו כמו שדרש על פסוק איפה הייתה ביסדי ארץ איפה שלך איך הי’ באדם הראשון, וע”י שהאדם יבא על יסודו מזה יבין מה תיקון כבר בעולם ומה צריך עוד לתקן, וע”ז רומז המעיל, ללמד הוא נגד המצנפת כי מצנפת מכפר על גסי הרוח. היינו לקבל אמת ממי שאמרו, וללמד הוא נגד הציץ כי בהציץ נאמר והי’ על מצחו לרצון היינו שיהיה לאדם עין טובה ללמד את חבירו, לשמור נגד הכתונת כי כתונת מכפר על שפיכת דמים והוא שישמור האדם א”ע שלא יבא מחמתו שום היזק לחבירו ולא יוכל חבירו לחשדו וע”י שיחשדנו בחנם יענש ועי”ז גם הוא יענש מחמת שחבירו נענש ע”י, ולעשות נגד האפוד כי אפוד רומז על סמך ועיקר סמיכה הוא במעשה המצות שיכול האדם לעמוד בתפלה ולהשען עליהם כמ”ש השם עבים רכובו ועבים מורים על מצות מעשיות, ולקיים הוא נגד מכנסים כי הוא לכסות בשר ערוה, וערוה נקרא מקום שע”י יוכל האדם להפסיד כמ”ש ערות הארץ היינו שעי”ז יוכל הארץ להכבש, ובכל מקום שברא הקב”ה שיכול האדם להבנות ממנו בנין עדי עד שם ברא מקום ההפסד שיוכל להפסיד הכל וע”י שישמור את עצמו בזה יצמח לו ממקום הזה בנין עדי עד”
מי השילוח מבאר שבשמונת בגדי הכהונה רמוזים שמונה איברים. כל איבר מקביל להנהגה אחרת שעלינו לנהוג: להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. אמנם הם לא מקבילים לאיברים שבמדרש שלנו, אך הרעיון דומה. הכהן הגדול בלובשו את כל הבגדים מרמז שבתוך המקדש, כל החלקים עובדים בשילוב יחד.
ומכאן שכל אחד יכול אף הוא, להגיע אל המקדש, לראות פני ה’, ואז לחזור לביתו מתוך הבנה מה ה’שם’ שלו, מהי ה’איפה’ שלו, כיצד עליו לעבוד את ה’. גם מחוץ למקדש. גם בְצַל אַל. ולא רק מול פני ה’.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress