“וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חשֵׁב עָשָׂה אֹתָם”(שמות ל”ו, ו’-ט’)
לאחר איסוף חומרי הבנייה, מינוי הפועלים, וההכנות האחרונות הגיעה העת לקיים את הציווי : ‘ועשו לי מקדש’. בפועל עם ישראל, כידוע, בונה דבר הרבה יותר צנוע – ‘אוהל מועד’. האם זה מספיק כדי לקיים את סוף הפסוק – ‘ושכנתי בתוכם’?
בשאלה זו, ובקשר המיוחד שקיים בין עם ישראל והקב”ה, דן המדרש שלפנינו.
שמות רבה פרשה מ”ט, א’
“ויעשו כל חכם לב – הה”ד (שיר ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, מים רבים אלו העובדי כוכבים שנאמר (ישעיה טז) כהמות ימים יהמיון. ואם היו מתכנסין כל העובדי כוכבים לבטל את האהבה שבין הקב”ה לישראל לא היו יכולים. הוי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שנאמר (מלאכי א) ואוהב את יעקב ונהרות לא ישטפוה אלו הכשדים שנאמר (ישעיה ח) את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו . אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם שנא’ (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן”
מה לשים לב בקריאת המדרש
א. המדרש מנסה להבין מדוע הדבר הראשון שבו עסקו בני ישראל הוא ‘עשר יריעות המשכן’, ורק אחר כך קרשי המשכן, ארון הברית וכל השאר?
ב. מכאן למד המדרש שהקב”ה משרה את שכינתו בתוכנו גם בדבר מועט, כגון עשר יריעות.
ג. דבר זה ייחודי דווקא לעם ישראל. לעומתם ,אומות העולם לא יצליחו להגיע לקשר כזה עם הקב”ה, גם בעבור כל הון שבעולם, ובאותה מידה לא יצליחו לכבות ולנתק את הקשר שלנו עם הקב”ה.
ד. כאן מתגלה גם הקשר המיוחד שלנו עם בוראנו, המשול לקשר של נישואין ואהבת בעל ואשה, כפי המשל בכל שיר השירים.
ה. בעשיית ובניית המשכן, איננו עולים אל הקב”ה, אלא אומר הקב”ה: ‘עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם’.
חלק א’ במדרש- ‘מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה’
בבניית המשכן נוצר קשר חדש עם הקב”ה. הקשר עם הקב”ה משול לפעמים כקשר של מלך ועבד הסר למרות אדונו, פעמים כקשר של אב ובן- כאן כבר מופיע מרכיב של אהבה, אך הקשר הגדול ביותר הוא הקשר בין בעל ואשה, הדוד והרעיה.
המדרש קושר בין הפסוק בפרק האחרון של שיר השירים: “מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ, אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ”, לבין הפסוק הבא: “אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה .. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ”.
עם ישראל רק בתחילת דרכו במדבר, עדיין עם קטן שטרם בגר, האם כבר יתכן קשר ברמה כזו גבוהה? מתרץ המדרש: אכן כן. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. אומות העולם, גם הוותיקות שבהן, לא יכלו להתחרות עם הקשר שלנו עם הקב”ה, גם בראשית דרכינו:
“בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי …הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים” (ישיעהו י”ז)
גם שהקב”ה ‘רק’ נטע אותנו, ורק התחלנו לפרוח, הקשר קיים. את גודל אהבתו של הקב”ה לעמו, והיחס למקדש ניתן ללמוד מן הסיפור הבא:
“רב חייא אעסק ליה לבריה בי רבי יוסי בן זמרא. פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב. אחלפוה קמיה. אמר להו, ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה (תניין), אמר להו, איכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה. אמר ליה, בני, דעת קונך יש בך? מעיקרא כתיב, (שמות טו) “תבאמו ותטעמו”. ולבסוף כתיב, (שם כה) “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (כתובות ס”ב:)
תרגום מילולי ותוספת להבנה: : רב חייא התעסק בשידוכי בנו של רבי יוסי בן זמרא. (שידכו לו את המיועדת לו) וקבעו שילמד 12 שנה בבית המדרש לפני שיתחתן איתה. העבירו אותה לפניו, (וכיוון שראה אותה) ביקש ללמוד רק 6 שנים לפני החתונה. העבירו אותה לפניו בשנית, ביקש להתחתן ורק אז ללמוד תורה. במעשה זה התבייש הבן שהוא מעדיף את אשתו על פני לימוד תורה. ענה לו אביו: ‘דעת קונך יש בך’. אף הקב”ה לא הסכים ל’חתונתו’ והקדים את זמן בניית המשכן על פני התיכנון המקורי. שכן לכתחילה היה אמור להיות: תביאמו- לארץ ישראל ורק אח”כ ‘מקדש’. פעול, נבנה המקדש עוד לפני הכניסה לארץ ישראל.
מכאן אנו יכולים ללמוד שני יסודות חשובים מאוד המופעים גם במדרש שלנו ראשית בניית המקדש היא ‘יום חתונתו ויום שמחת ליבו’. כאן מתגלה הקשר הגדול ביותר בין הקב”ה לעמו. בנוסף, אף המשכן, למרות דלותו, הוא ביתו של הקב”ה.
על פי המדרש ניתן אף לומר שאהבת ה’ לעם ישראל כל כך עזה, שלא ניתן לכבותה, לא בדלות הבניין, אך גם לא בדלות המשודכת. גם שכמצבו של עם ישראל לא ברמה הרוחנית הטובה ביותר, גם אז ‘מים רבים לא יכלו לכבות את אש האהבה’.
למרות זאת, ודאי שישנה שאיפה להגיע לשלמות ולא להשאר בדירת ארעי. לכן שיר השירים נכתב דווקא ביום חנוכת בית המקדש. שאז הגיע לשיאה התגלות הקב”ה בעולם כולו:
“פתח ר’ יוסי ואמר: שיר השירים אשר לשלמה – השיר הזה נתעורר עליו שלמה המלך בשעה שנבנה בית המקדש, ונשתכללו כל העולמות העליונים והתחתונים בשלמות אחת” (זוהר)
חלק ב’ במדרש- מקדש של יריעות
על גבי המשכן הונחו שלוש יריעות, זו על גבי זו. התחתונה ביותר, זו שנראתה מתוך אוהל מועד עצמו נקראה ‘יריעות המשכן’ ונארגה תכלת, ארגמן, שני ושש משזר יחד ‘מעשה חושב’. מעליה הונחו ‘יריעות האוהל’ העשויות צמר עיזים ומעל הכל יריעת עור תחש ועורות אילים מאדמים.
התורה אינה מונה כאן את כל היריעות, אלא רק את הכיסוי התחתון. דבר זה מעלה את השאלה במדרש: ‘מה מיוחד ביריעות אלו?’ ותשובתה בצידה – ללמד שגם בזה, בדבר פשוט, מתגלה האהבה בין ה’ לעם ישראל. אך למעשה יריעות אלו אינן פשוטות כלל ועיקר. הן באופן אריגתם- הכנת כמות עצומה של צמר הצבוע בגוונים שונים המצריכים חלזונות רבים וכדומה, ובנוסף אריגת ‘מעשה החושב’ המורכבת הצריכה ‘כל חכמי לב’- והן בשילוב המיוחד של הגוונים ביריעות המלמדות על הנהגת הקב”ה בעולם.
אנו לא נצליח להבין את עומק הדברים, אך ננסה להבין את העיקרון החשוב לעניין שלנו:
“ידוע שהקב”ה מנהיג עולמו בארבע שמות שהם הוי”ה אדנ”י א”ל אלהי”ם, והוא סוד אל אלהים הוי”ה דיבר (תהלים נ) שהם חסד דין רחמים, ויקרא ארץ הוא סוד אדנ”י שהוא מדת הדין הרפ”ה. .. ד’ גווני אלו הוא סודם איל”ת השחר (תהלים כב א), “אדום “ירוק “לבן “תכלת, שהם ד’ רגלי המרכבה שיניקתם בא מבינה שנקראת שחר, מי זאת הנשקפה כמו שחר (שיר השירים ו’ [י]), מ”י דייקא שהיא בינה. נמצא לפי זה ה’ גוונין אינון, בסוד ה’ גוונין דעינא וסימנם אחת שאלתי מאת ה’ (תהלים כז ד), ומלת שאלת”י, תמן תשכח ה’ גוונא דעינא “שחור “אדום “לבן “תכלת “ירוק. ולפי זה ביקש משה ליכנס לארץ ישראל ולהשיג סוד שחר ברזא דבינה, דמתמן בארץ ישראל אתמר אז תבקע כשחר אורך (ישעיה נח [ח]). ועל זה אמר ואתחנן אל ה’ בעת ההיא, קרי ביה הה”א, להשגות חמשה גוונין שהם ברזא דשמא קדישא ד’ אתוון ד’ גוונין של איל”ת אהבים (משלי ה יט), וקוצה של י’ הוא סוד השחר. ולזה אמר מאחר שהחלות להראות לי את גדלך, הוא גוון לבן מסטרא דאברהם, את ידך החזקה הוא גוון אדום, אשר מי אל בשמים הוא גוון ירוק, ובארץ הוא גוון תכלת, אשר יעשה כמעשיך הם כנגד לבן וירוק שהם חסד ורחמים, וכגבורתיך הם גוון אדם ותכלת שהם דין קשה ורפה. נמצא שזכיתי לד’ גוונין אילין בשעת הקמת המשכן, כדאיתא במדרש (במ”ר פי”ב ח’) שבשעת עשיית המשכן הראה הקב”ה למשה ד’ אשות, וכן בשעת מעשה מנורה הראה לו ד’ פעמים מנורה פרשת בהעלותך לקביל ד’ מראות אילין. לכן אמר אעברה נא בהיפך אתוון ארבעה, שכבר זכיתי לארבעת גוונין דעינא בתרין דוכתין, נוטרייקון “נא, “נר “אהל מועד, ר”ל בשעת מעשה מנורה הראה לו ד’ פעמים מנורה בפרשת בהעלותך”
(מגלה עמוקות ואתחנן)
המגלה עמוקות דן בדברים עמוקים מאוד, אך ננסה להבין את היסוד. הקב”ה מתגלה בעולמו במספר דרכים. פעמים בחסד, פעמים ברחמים ופעמים בדין, שבו ישנם שתי מדרגות- דין קשה ודין רפה.
כך גם בקשר שלנו עם הקב”ה, אב ובן, מלך ועבד, בעל ואשה, הם הביטויים של התגלויות שונות אלו. ארבעת המידות הללו רמוזות בצבעים שונים- תכלת, ירוק, לבן ואדום ובראשי תיבות ‘אילת’. על פי המגלה עמוקות ארבעת גוונים אלו רמוזים במשכן, ובמיוחד ביריעות המשכן בהם הם מופיעים. לפי זה, במשכן עצמו הקב”ה יכול להתגלות בצדדים שונים. ניתן להגיע למדרגה הגבוהה, אך לפעמים גם לרמה הנמוכה יותר.
כשהקב”ה אומר ‘ארד ואשכון בתוכם’, למשה כל הגדולה שנמצאת בעולמות העליונים יכולה להופיע גם כאן בעולם הזה.מעבר לכך, אומר המגלה עמוקות ישנה מדרגה אחת הכוללת את הכל. מדרגת ה’בינה’. אלו רמוזים בחכמי הלב שבנו והרכיבו הכל יחד. בגוון זהו ה’שחור’, המשול שחור של העין. הוא החלק שקולט את שאר הגוונים. זוהי ה’איל”ת’ (ראשי תיבות של ארבעת הגוונים) המופיעה מתוך השחר’. ‘אילת אהבים’.
על פי המגלה עמוקות ניתן להגיע למדרגה זו רק בארץ ישראל והמקדש בתוכו. זוהי בקשתו של משה רבינו אעברה נא ואראה. משה רבינו מבין שאמנם הוא זכה ל’ראות’ את ארבעת הגוונים, אך להבין ולראות ממש, ניתן רק בהר הטוב הזה והלבנון. זוהי גם בקשתו של דוד המלך ‘אחת שאלתי מאת ה’..שבתי בבית ה’. שאלת”י ראשי תיבות של חמשת הגוונים- שחור, אדום, לבן, תכלת וירוק.
המדרש שפתחנו בו מלמד, שאומות העולם לעולם לא יצליחו ‘לראות’ את התגלות הקב”ה בכל תוקפו. רק אנחנו יכולים לעלות ולראות את פני האדון ה’.
Powered By EmbedPress