
“אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן” (שמות ל”ח)
אנו מסיימים את ספר שמות בחנוכת המשכן- פסגת השאיפות של עם ישראל בצאתו מצרים. בתוך כל כך, נותן משה רבינו דו”ח מפורט על הוצאות המשכן – כמה עלה כל דבר ולְמה שימש – הכל כפי שציווה ה’ את משה.
המדרש שלנו מתמודד עם השאלה מדוע יש לתת דיווח כל כך מפורט, הרי רק בפרשה הקודמת קראנו ש”מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה …וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר”
אם כן, העם הסכים לתת אף יותר, ומשה היה זה שמנעם, ומדוע שיחשדו בו. בנוסף, ישנה סתירה פנימית בפסוקים אלו – מצד אחד ‘דים’, ואידך ‘והותר’. אם כן, מה עשו עם הכסף הנותר, הרי משה לא מציין זאת בדין וחשבון הסופי?
שמות רבה פרשה נ”א, ב’
” עליו נאמר (מ”ב יב) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף ולא יחשבו זה דורו של יואש שהיו עושין באמונה.
שנו רבותינו: מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא שאם יעשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה’ ומישראל ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן?! אלא בשעה שאמר לו הקב”ה למשה שיעשה המשכן מיד ויבואו כל איש וגו’ לכמה ימים הביאו כל הנדבה. א”ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים.
נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן . אמר לפני הקב”ה: רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר? אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות. הלך משה ועשה בהן. כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות”
מה לשים לב בקריאת המדרש
- המדרש שואל מדוע לתת דין וחשבון, הרי כבר מצאנו שאם ‘באמונה הם עושים’, אין צורך ל’ויחשבו’. אם כך מדוע מונה משה את פקודי העדה ומסביר מה עשו עם הכסף?
- המדרש מתרץ, שיש צורך להיות נקיים מה’ ומישראל. כך עשו בתרומת הלשכה בבית המקדש, שדאגו להסיר כל חשש למראית עין.
- המדרש לומד מתוך הפסוק הבא שאף שמשה היה גזבר לעצמו ‘כל איש ישראל’ היו שם, ומה שלקחו החכמים היה ‘לפני משה’, ובשני בקרים הביאו הכל ואף יותר. וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:
- כלומר, אחרי שני ‘בבוקר’ כבר הגיע מצב של ‘עוד נדבה’- עוד יותר ממה שצריך.
- המדרש מסיים הסיפור מעניין. משה נכנס אצל בצלאל וראה שהכל בנוי, אך נשאר כסף מיותר. הוא שואל את הקב”ה מה לעשות איתו, והקב”ה עונה: עשה עוד משכן. ‘משכן לעדות’.
- המדרש מדייק זאת מייתור המילים ‘משכן’ בפסוק הראשון בפרשה: אלה פקודי המשכן, משכן העדות. מכאן שנבנה גם משכן, וגם משכן העדות. מהו אותו משכן לעדות, ננסה לברר בהמשך.
חלק א’ במדרש: באמונה הם עושים!
בסוף פרשתנו מופיע השיא הגדול – ‘וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן’. אך תחילת הפרשה מאכזבת. עם ישראל מתנדב מכל הלב, כל איש ישראל, עד שהיה צריך לומר להם ‘די, הבאתם יותר ממה שצריך’. ומשה מתעסק ב’קטנות’ כמה נכנס, כמה יצא. בפרטי הפרטים הטכניים והכלכליים. ואנו כצופים מהצד (וכשומעים בקריאה בבית הכנסת…) מבקשים: ‘בסדר, הבנו, מתי כבר תרד האש’!
האם משה שעליו נאמר ‘עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא’, יש צל של ספק שמא לקח מכספי התרומות. מה באה ללמדנו התורה באריכות הפירוט הנ”ל? התורת משה מבאר על פי המדרש, שהחשש המרכזי היה מליצני הדור:
“והנה אמרו רבותינו ז”ל (שמות רבה נא ו) שראה משה ליצני דור מרננים ששלח יד בנדבת המשכן, על כן נתן חשבון. והנה עדיין קשה למה קבלו החשבון ממנו. לזה אמר אשר פקד על פי משה ללמדנו כי גם שהצבור לא ירצו לקבל החשבון מראשים שבהם הוא מעצמו יבקש ליתן חשבון להיות נקי מה’ ומישראל: וזהו אשר פקד על פי משה, כלומר שלא היה על פי ישראל שבקשו ממנו כי אם על פיו שהוא בפיו צוה להם יקבלו חשבון, כי אשר פקד היה על פי משה ולא על פיהם” (תורת משה על שמות ל”ח, כ”א)
המדרש אומר שמשה חשש מליצני הדור. בכל זאת, שואל ה’תורת משה’: אם הם ליצנים, אז גם אחרי החשבון ירננו אחריו? אלא, שמשה רבינו רוצה ללמד, שגם כאשר אין ליצנים, יש לתת דין וחשבון. ‘והייתם נקיים מה’ ומישראל’.
כך ניתן לדייק מן המדרש שלנו. גם כאשר מצד ציבור הנותנים, באמונה הם עושים’, מצד הגזבר יש לדאוג שלא יהיה כל חשש למראית עין.
כך למשל, כספי התרומות הוכנסו לתוך ‘שופר’:
“שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת – שופרות הם התיבות שמכניסין בהם המעות כשלוקחין אותם, ועוד יתבאר בזה הפרק מה היה בכל תיבה ותיבה מהם, וקראו אותם שופרות, לפי שהיו בצורת שופר עגולות עקומות, רחבות מלמטה צרות מלמעלה, כל מה שהיו עולות למעלה היו נקצרות, כדי שלא יוכל אדם להוציא משם מעות אלא בקושי אחר שמהפכין אותן על פניהן היו מטילין שם המעות, ולא היה אפשר לשלוח יד בהם להוציאם משם, וכן אמרו עקומות היו צרין למעלה ורחבין מלמטה מפני הרמאין” (פירוש המשניות לרמב”ם על שקלים ו’)
המדרש מביא מקור לדבריו מבדק הבית בתקופת יואש מלך יהודה, שם הוכן ‘שופר’ סמוך למזבח. תיאור זה דומה להפליא לבדק בית נוסף המתרחש כארבעה דורות אח”כ בתקופת יאשיהו המלך.
” וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה’ וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה’…. אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה’ סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה’: כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית ה’: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים” (מלכים ב’, י”ב)
וְיִתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה’ וְיִתְּנוּ אֹתוֹ לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית ה’ לְחַזֵּק בֶּדֶק הַבָּיִת: לֶחָרָשִׁים וְלַבֹּנִים וְלַגֹּדְרִים וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת הַבָּיִת: אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים” (מלכים ב’, כ”ב)
כספי התרומות, הן במשכן והן בשלהי תקופת הבית הראשון נועדו לבניין הבית עצמו, ובמקדש גם לעושי המלאכה. (ולפי בעלי המלאכה ככל הנראה היה צורך בשיפוץ רציני הדורש החלפת אבני מחצב, עצים וכדומה). התיאור המפורט מלמד שאמנם ‘אל תסתכל בקנקן, אלא מה שיש בתוכו’, והעיקר זו השכינה ששורה על הבית, ובכל זאת מדובר בבית גשמי השייך לעולם הזה. בית שבנוי מאבנים, עצים ומתכות שונות.
גם העוסקים בבניין המשכן והמקדש, הן הבונים, הן התורמים לבניין וכן הגזברים כולם בני אדם. במציאות שכזו טוב תמיד להיות ‘נקיים מה’, אך גם מישראל’.
חלק ב’ במדרש- ויכלא העם מלהביא
התורה מתארת שעם ישראל רצה לתת ולתת, עד שעושי המלאכה ביקשו ממשה לבקש שהעם יכלא מלהביא.
“וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂת אֹתָהּ: וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות ל”ו)
מדוע היה חשוב למנוע מן העם לתת? ל’שפת אמת’ יש תשובה מעניינת:
“בפסוק מרבים העם להביא כו’ ויצו משה כו’ ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי’ עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש”ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי’ רצוא ושוב פי’ עפ”י מ”ש בשם הבעש”ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומרע”ה והחכמים שמרו מעשי בנ”י שלא להתערב בו פניות כנ”ל” (שפת אמת ויקהל, תרל”ה)
השפת אמת מבאר שהיה חשש שעם ישראל ינדב יותר מן הראוי ובזה יגיע לידי ‘גבהות’. במקום לזכור שהכל לשם שמים, הם יתעסקו בנדבה עצמה, ובעצמם. על פי הבעש”ט הוא מביא שיש לעבוד את ה’ ב’רצוא ושוב’. מצד אחד לרוץ קדימה, אך מדי פעם לסגת קצת. כפי שבתפילה, דווקא בשיא אנו צועדים אחורה מעט. דווקא עודף התנדבות יכולה לקלקל את השורה. כשהכל כל כך טוב, שוכחים מהי המטרה ומתעסקים ב’כמה אנחנו טובים’.
כך מבאר השפת אמת גם את הסתירה בפסוקים. מצד אחד נאמר ‘המלאכה היתה דים’ – בדיוק. ומצד שני נאמר – ‘והותר’?
ובס’ אור החיים מדייק לשון הי’ דים כו’ והותר. דסתרי אהדדי. .. כי עי”ז שמנעו עצמם אח”כ מהריבוי כדכתיב ויכלא העם. עי”ז תיקנו זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה ע”י התפשטות כנ”ל. ושמעתי מאא”ז מו”ר ז”ל פי’ הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ופי’ כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו’. וזהו פי’ המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי’ כלאים כמו ויכלא העם כו’ שהוא בחי’ המניעה שיש ג”כ במצות הנדבה כנ”ל וז”ש העשיר לא ירבה כו’ “
כלומר, תחילה התנדבו ‘דים’. אז ביקש משה שיפסיקו לנדב. זאת כדי לא לקלקל את התכלית של הנדבה, ‘שלא יהיו פניות’. לאחר שהבינו זאת בני ישראל, הם המשיכו לתרום מן ‘המקום הטהור’ ואז הנדבה היתה ‘והותר’. השפת אמת מבאר כך את הפסוק ‘מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב’. שבכל נדבה צריך שיהיה לה מסגרת, גבול, כמו הנעל שתוחמת את הרגל. (וכפי שעודף שפע, כבר יכול להשחית), וכך גם מבאר השפת אמת את המשנה האומרת: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. וכי מה הקשר בין תרומת שקלים ולהכרזה שאין לגדל כלאים בשדה? אלא שבא ללמד שגם בתרומה יש לפעמים להכלא, להגביל (‘ויכלא העם מלהביא’) וכן שלא תהיה תרומה שהיא ‘כלאים’, עירבוב של כוונות טובות עם כוונות שלא לשם שמים.
ומסיים השפת אמת:
בשם אמו”ז ז”ל על פסוק ויבואו האנשים על הנשים עפ”י מאמר רז”ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וז”ש האנשים שחטאו בזהב העגל באו בחילא סגי על הנשים שלא חטאו כו’. וזה פי’ תשובה שע”י שלוקח לו דרך מרצון החטא איך לעשות רצון עליון כמאמר עשה רצונו כרצונך. נמצא מחזיר רצון החטא למוטב. כי כל הרצונות אשר לא לה’ המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו ית’ ונמצא משיב הרצון למקומו. וזה המקום אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה”
על פי הבנה זו, דווקא החוטאים בחטא העגל תרמו יותר וביתר התלהבות. זאת כיוון שדווקא על ידי ה’רצוא ושוב’. היכולת לשלוט על הרצון, היא המקדמת אותך. אותם אלו שחטאו ושבו, הצליחו ל’גייס’ את כל הרצונות השליליים שהיו להם, לשם שמים.
חלק ג’ במדרש- משכן לעדות?
המדרש מסיים בדיון במותר שהיה בתרומת העם. כלומר, למרות שמשה נתן דיווח מדוייק, בכל זאת הרי קראנו ‘והותר’. אם כן מה נעשה במה שנשאר? לאן הכסף נעלם?
אמר לפני הקב”ה: רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר? אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות. הלך משה ועשה בהן. כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות”
המדרש מתרץ, שמשה עשה איתו ‘משכן לעדות’. מה הכוונה? האם משה בנה משכן נוסף? יש המבארים שמדובר על ‘אוהל מועד’ שנטה משה מחוץ למחנה:
“וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה” (שמות ל”ג)
אך הבעיה בתיאור זה, שעל פי רוב הפרשנים, ‘אוהל מועד’ זה – שבודאי איננו המשכן, אלא ככל הנראה אוהלו של משה – הוצא מחוץ למחנה לאחר חטא העגל, עוד בטרם קיבל העם ציווי לתרום למשכן.
יש המפרשים שזהו ארון ברית נוסף, ‘משכן לעדות’. זאת כפי הדעה במסכת שקלים שהיו שני ארונות (בשיטה זו הרחבנו במקדש בפרשה עקב, תשע”ג):
“רַבִּי יְהוּדָה בֶן אִלָעִאי שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר אֶחָד שֶׁהָיְתָה תּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה נָתוּן בְּאֹהֲל מוֹעֵד שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יד) “וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶרֶב הַמַּחֲנֶה” וְהַשֵּׁנִי שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָהֶן. א) פְּעָמִים הָיָה מִתְרָאֶה עִמָהֶם בַּמִלְחָמָה וְרַבָּנָן אָמְרִי, אָרוֹן אֶחָד הָיָה” (ירושלמי שקלים פרק ו’)
אך נראה שעל פי מה שלמדנו מהשפת אמת ניתן לתרץ בדרך שלישית. מדובר על משכן אחד בלבד. אך תחילה היה זה ‘רק’ ‘משכן’. זאת היתה הנדבה הראשונה, בבוקר הראשון. עם ישראל התלהב מעצם היכולת לתת מעצמו לבניית המשכן, עד שנסחף לתוך מעשה ההתנדבות ושכח שהמטרה היא ‘ועשו לי מקדש’.
כאן עצר אותם משה: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂת אֹתָהּ: אתם מביאים יותר ממה שה’ ציווה. זכרו: ‘כל מה שקורה במשכן ובית זהו לעשות את רצון ה’. אם אתם תערבבו בתוך העשייה גם את רצונכם, העשייה תהיה ‘לא לשמה’ ותפגם.
החידוש הוא, שגם עם זאת עשיית קודש: תרומה לבניין ה’, עלייה לרגל (פעמייך בנעלים) וכדומה, יתכן מאוד שאתה עושה זאת לתועלת עצמך או שתבוא לידי גאווה: ‘תראו את בית כנסת יפה בניתי’…
לאחר שמשה עוצר אותם, ואולי אף גורם להם לסגת אחורה, ‘רצוא ושוב’ העם ממשיך לבנות ולתרום. אך הפעם הוא לא רק בונה ‘משכן’, אלא ‘משכן העדות’. עדות אמיתית ששכינה שורה בישראל.
Powered By EmbedPress