“וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’!”
(שמות ל”ה)
הגיע הרגע הגדול. משה רבינו מצווה את בני ישראל לבנות את המשכן! בני ישראל ממהרים, כל איש אשר נדבה רוחו אותו. אף אחד לא רוצה להפסיד את ההזדמנות החשובה לטול חלק בבניית המשכן. עד כדי כך שאין ברירה, משה רבינו צריך להפסיק את ההתלהבות. די. מרבים העם מלהביא. איזה נחת רוח לפני הקב”ה…
אך לצערנו לפעמים זה נראה אחרת. את הדבר הפשוט כל כך- שעם ישראל צריך מקדש, שהקב”ה רוצה מקדש– צריך היום לברר. מי שעולה להר הבית צריך להתנצל, מי שחושב שצריך לבנות את המקדש- ‘חולק על כל הגדויילים’. ומי שמאמין שניתן להקריב בעתיד הקרוב את קרבן הפסח- בכלל הזוי.
לא תמיד זה היה ככה. במשך כל הדורות כספו וחלמו על בית מקדש אמיתי, גם כשזה באמת היה נראה רחוק. השלטון כאן היה עוין, היינו בגלות, אך תמיד האמנו שנחזור לארצנו ונבנה את המקדש.
דווקא כשאנו כאן הדברים פתאום מפחידים. למרות האריכות בדברינו השבת, אין טוב מלקבל משנה סדורה בדברים שכתובים בפרשה ורלוונטיים להיום (פרשת ויקהל ופרשת פרה).
ליל שבת
עוד קצת מהלב לפני המקורות…
התורה והמקדש
“יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.”
התפילה השגורה כל כך על פינו, בה אנחנו מבקשים את בית המקדש, כוללת שני עניינים: תן חלקינו בתורה, ושיבנה בית המקדש. שני אלו הם תכלית העולם כולו. כשם שהתורה רלוונטית היום, כך גם המקדש.
“אך בדור הזה אשר אנחנו בו, על מה יתאונן האדם; אם על חורבן בית קדשינו, או על בטול מחמד עינינו, הוא תורתינו, שהיתה לנו למשיבת נפש בגלותינו. ואלו שניים, תורת אלקינו ובית קדשינו, הוא תכלית הכל, כמו שאנו אומרים (אבות פ”ה מ”כ) ‘יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך’. וענין אלו שני דברים שחיבר אותם ביחד הוא דבר מופלג ועמוק. ועתה אנו ערומים…” (מהר”ל נצח ישראל, כ”ג)
השבת והמקדש
“נאמר ‘את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו’. מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע”פ שחרב בקדושתו עומד.” (הלכות בית הבחירה, ז’)
גם בפרשת השבוע שלנו, פותח משה בשתי המצוות העיקריות והמרכזיות של עם ישראל- השבת ובית המקדש.
כשם שאין בדעתנו לדון על חשיבות השבת, הרי זה ברור מאליו, כך צריך להיות לגבי המקדש.
סעודת שבת
עלייה להר הבית – הסיפור האמיתי
“הכח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבניין בית המקדש, להחזרת כבודו בתכלית שלמותו האדיאלית המקווה, שרק ציפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי. ובנקודה עליונה זו גנוז כל עוז החיים של קישור האומה לארץ ישראל…” (הרב קוק, שמונה קבצים, א, תרמ”ח)
בנושא איסור העלייה להר הבית נשמעות טענות רבות ומשונות. אנסה לעשות סדר בדברים ובתשובות השונות. תחילה מהי קדושת ומעלת הר הבית, ולאחר מכן הטענות בנושא.
קדושת הר הבית
בתורה נאמר: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ” (במדבר ה’). מכאן למדו חז”ל על גדר שלושת המחנות: ממחנה ישראל, לויה ושכינה- משלחים את המצורע. ממחנה לוויה ושכינה – את ה’זב’. וממחנה שכינה – ‘כל טמא לנפש’, טמא מת.
הר הבית קדוש כמחנה לוויה ולכן: “ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית” (הלכות ביאת המקדש פרק ג). אך “טמא מת, אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית” (שם).
מכאן נלמד שלהר הבית אסורים להיכנס טמאי גוף, אך טמא מת מותר. כל עוד הוא לא נכנס לאזור מחנה שכינה (ומדרבנן אסור אף לאזור החיל המקיף את המקדש).
[הערת אגב: נשים לב שהרמב”ם לא הזכיר כאן בעל קרי. ויש שרצו לומר שלשיטתו בעל קרי מותר ללא טבילה בעלייה להר. אמנם לאחר טבילה וודאי שמותר- גם לפני הערב שמש. רמב”ם הל’ בית הבחירה ז’, י”ז].
סיכום: לאחר טהרה מן הטומאות הנ”ל (שיפורטו בהמשך) – אין מניעה הלכתית מצד בעיית הטהרה.
מעלת הר הבית
על פי הרמב”ם (הלכות בית הבחירה ז’) קדושת הר הבית גדולה מקדושת ירושלים, ומכאן מעלה גדולה להתפלל ולהגיע אל מקום זה. זאת כפי שיש מעלה גדולה להגיע לירושלים, שקדושתה גדולה משאר חלקי הארץ. יתרה מכך, כל קדושת כל ארץ ישראל, ואף קדושת העולם, יונקים מקדושת חמש מאות על חמש מאות האמה שבהר המוריה, הר הבית.
“משל למלך שהיה לו בן והשליטו על כל נכסיו ואמר הבן לאביו אם אין אתה נותן לי הכסא שלך היאך הכל יודעים שאתה מחבבני? אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך הכל נותנין לי קילוס. כך נתן האלהים לאברהם העולם … כיון שנתן לו הכל, אמר לו: אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת”ק אמה על ת”ק אמה לא נתת לי כלום ונתן לו הקב”ה.” (שמות רבה, ט”ו, ח)
סיכום: יש מעלה גדולה בתפילה על הר הבית. בנוסף, זכותנו על ‘הר הבית’ היא ההוכחה שהקב”ה מחבב אותנו ושכל הארץ שלנו.
מכאן לטענות השונות נגד העליה:
טענה: “יראת מקדש”
ישנה סיעה של רבנים הטוענת שאסור לעלות להר הבית מדין יראת המקדש. לפי הבנה זאת, ככל שאתה יותר ירא ממקום המקדש אתה פחות מתקרב אליו.
הבה נלמד מהי יראת המקדש לפי הרמב”ם (הלכות בית הבחירה, פרק ז’):
(כשאתם קוראים שימו לב לפתיחה: יראת המקדש היא מצוות עשה- ‘ומקדשי תיראו’. כדי לקיימה חייבים לעלות אל הר הבית, כפי שנראה)
“מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ‘ומקדשי תיראו’. ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציוה על יראתו:
ואי זו היא יראתו- לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו. ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית … ולא יעשה הר הבית דרך … כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה’, כמו שנאמר ‘והיו עיני ולבי שם כל הימים’. ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר ‘בבית אלהים נהלך ברגש’. ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה.”
סיכום – יראת מקדש כוללת:
- אסור להכנס עם מנעל עור, מקל, תרמיל.
- אסור לקצר דרך הר הבית.
- יש להכנס רק לדבר מצווה (ולא לשם טיול)
- לא להקל ראש כנגד שער המזרח של העזרה
- להלך בנחת ולא במרוצה. באימה וביראה וברגש!
“אע”פ שהמקדש היום חרב בעונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו. לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח. שנאמר ‘את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו’- מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם. שאע”פ שחרב בקדושתו עומד.”
סיכום – כל הרשימה הנ”ל, תקפה גם בזמן חורבן הבית.
האם אין פגימה גדולה יותר במקום המקדש בעצם זה שאנו משאירים אותו בחורבנו? כשאלפי ערבים מתפללים שם באין מפריע, משחקים שם כדורגל, עורכים פיקניקים, מעשנים סיגריות ומשאירים זבל זרוק בכל מקום!
ולנו – אסור אפילו להתפלל, להשתחוות, לקרוע בגד על חורבן המקדש. תחשבו לרגע מה היה המצב לו מאות אנשים היו רוצים לעלות מידי יום להתפלל על ההר!
כיצד ניתן להסביר אחרת את הפסוק: ‘כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’? איה ‘תכלית הכוסף’? כשכרגע ההר מוטל כ’מת מצווה’, מוזנח ומושפל. ‘איה מקום כבודו’- בכך שלא אכפת לנו מהר הבית?
אגב, הרמב”ם אומר בדיוק להפך:
“אע”פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו (איסור רקיקה, איסור עליה עם מקל ועם מנעל וכדומה) לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה…”
לטענת האוסרים על עלייה בגלל מורא מקדש, הרמב”ם היה צריך לומר בפשטות- כיוון שאתה ירא מן המקדש, אל תעלה. אבל נהפוך הוא! הרמב”ם מצייר מציאות שאדם נכנס אף לשטח העזרה (לאחר שנטהר מטומאת מת)! כך גם נהג הרמב”ם הלכה למעשה כשעלה להתפלל בהר הבית וציין זאת כיום חג.
סיכום: על פי הרמב”ם, גם בעת הזאת, יש להקפיד על הלכות מורא מקדש כאשר עולים להר הבית!
[הערת אגב: דברי הרמב”ם מכוונים בעיקר לשיטה האומרת שכשהמקדש חרב, אין קדושה בהר הבית ואין כל חשש טומאה. לשיטה זו ניתן להכנס אף למקום קודש הקדשים, וניתן להשתמש בשיטה זו כסניף להקל בעת הצורך]
טענה: חשש איסור כרת, “מדרון חלקלק”. אם נתיר עליה, יכשלו אנשים באיסור כרת
מי שעלה אי פעם להר הבית יודע שאין כל אפשרות להגיע למקומות שאסור לנו. שוטרי הוואקף שמלווים אותנו, לא יתירו לנו. כל מה שניתן היום לעשות הוא לעשות סיבוב מהיר (‘יאללה תזדרזו כבר… אל תתעכבו’) סביב כותלי ההר מבפנים.
אגב, ישנו חשש ‘כרת’ יותר מעשי, שמשום מה רוב הרבנים לא חוששים לו: החשש מביטול קרבן הפסח. כך היה חושש הרב מרדכי אליהו זצ”ל, כפי שמעיד בנו הרב שמואל שליט”א. השיעור מופיע בקישור למטה (אל תוותרו, זאת השלמה נפלאה לכל הדיון כאן).
טענה: העליה להר הבית –”מצווה כללית”, לא ליחידים. אם אין מקדש- אין מה לחפש בהר הבית
פסוקי הפתיחה בפרשת השבוע מראים להפך- דבר אל ‘כל עדת ישראל’. כל אחד ואחת (שהרי אנו רואים אח”כ “ויבואו כל איש… כל איש ואישה…” ועוד). כך בבניית בית המקדש וכך גם במצווה ‘לראות את פני האדון ה”. האם מצוות השתחוויה ותפילה בהר הבית תלויים באדם אחר, שעולה או לא? תימה.
בתורה נאמר: ‘שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך’. מעלת התפילה בהר הבית הינה מעלה חשובה ביותר, אין מדובר ב’חוויה רוחנית’ גרידא. בימים הנוראים אנו אומרים “דרשו ה’ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב”. במקום המקדש- הקב”ה תמיד בשדה. (להרחבה ראו דברי הגמרא בברכות (לא.) על מעלת תפילתה של חנה שעמדה לפני ה’.)
הגמרא אומרת שמי שזוכה להתפלל בהר הבית מאחורי מקום קודש הקדשים, דומה הדבר למי שעמד בתוך קודש הקדשים!
“היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת” (ברכות ל.)
ונביא אף דברי חסידות מתוך פרשת השבוע:
“הנה כתב מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל, שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו היא על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עליה ‘ולבי ער’, אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל … כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל, כל הרצונות וכל המדות בעבור רצון הבורא. והנה אחד מהאומות עכו”ם אינו יכול לעשות זאת בשום אופן והוא רק בכח הבורא ששם בטבע איש הישראלי להימשך אחר הבורא יתברך….” (שפת אמת, פרשת תרומה תרל”ז)
סיכום: המקדש נותן מקום לכל יהודי, ‘כל איש’ אפילו כאשר אנו חוטאים. ניתן להתפלל בהידור בהר הבית, להשתחוות ולקיים מצוות יראת מקדש.
[הערת אגב, על פי הזוהר ‘כל איש’ הכוונה לכל אדם, אפילו גוי (זוהר חלק ב, קצ”ה), זאת בניגוד לשיטת השפת אמת שהבאנו- שרק אדם מישראל יכול למצוא את מקומו במקדש. ואכן, על פי ההלכה, גם גוי יכול לעלות להר הבית ולהעלות קרבן לאלוקי ישראל.]
טענה: “רוב הרבנים אוסרים”
ראינו את דעת הרמב”ם המתיר עלייה להר הבית וראוי לסמוך עליו (וכפי שציינו הרמב”ם עצמו אף עלה, זמן קצר לאחר הגעתו ארצה), ומלבד זאת אין זה נכון להגיד ‘רוב הרבנים’. במהלך כל הדורות, עלו רבנים ורצו רבנים לעשות כל שביכולתם למען המקדש.
לא נרחיב בכך, רק ניתן סקירה קצרה, וננסה להתמודד עם השאלה האם מותר ‘לחדש’ דבר כיום.
- ריה”ל קונן על כך שאין ביכולתנו לעשות כל מעשה למען המקדש (סוף מאמר חמישי). הוא תירץ את הסיבה להעדר השכינה בבית שני, בכך שנרדמנו והעדפנו את הגלות ולא את החזרה לארץ ולמקדש (מאמר שני, כ”ב).
- הרמב”ם עלה והתיר לעלות להר הבית, תוך הקפדה על יראת המקדש.
- החפץ חיים ניסה לחדש את העבודה.
“…ועתה אחי ורעי מה נוכל לעשות עוד בעניין הזה, כבר אמר הכתוב: ‘כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה’, והיינו שאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכפי מה שיש בכח האדם לעשות יעשה,
והנה ידוע, שהוזהרנו בתורה להתרחק מדברי שקר כמו שכתוב ‘מדבר שקר תרחק’…
ועל כן יפלא מאוד, איך אנו אומרים שלש פעמים בכל יום: ‘עלינו לשבח’, ומסיימים: ‘על כן נקוה לך ה’ אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך’?” (חפץ חיים, ספר צפית לישועה, מכתב ניסן תרפ”ז)
- כנ”ל הרב קלישר, רבי עקיבא איגר, הרב טיקוצ’ינסקי ורבים אחרים, שדנו הלכה למעשה בחידוש מצוות הקרבנות (שכידוע קרבים רק על הר הבית…).
[ראוי להדגיש: גם הרבנים שאוסרים, אינם מביאים לרוב נימוק הלכתי, אלא ‘חשש הלכתי’. למשל, חשש לאיסור כרת. ויש לדון, האם ניתן לגזור כיום גזרות חדשות.
ויש טיעונים שאינם הלכתיים כלל. למשל: שמעתי רב שאוסר על כלה לעלות ‘מפני שזה מקום מסוכן’. שמעתי גם רבנים האוסרים מפני שאנחנו ‘טמאי מתים ואסור לטמא מת לעלות להר הבית….’.]
הרבה רבנים נתלים בדברי קודמיהם. ושמא נאמר, האם מה שאסרו רבותינו, אנו נתיר?
כבר לימדנו חז”ל, שלפעמים ‘מקום נתנו לנו להתגדר בו’- גם במקום שגדולים אסרו, יש מקום לדיון מחודש. כך בגמרא:
“הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זָרוּז בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר לִפְנֵי רַבִּי, עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כֻּלָּהּ עַל יָדוֹ. חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ, מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִסּוּר, אַתָּה תִּנְהֹג בּוֹ הֶתֵּר? דָּרַשׁ לָהֶם מִקְרָא זֶה “וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן”. אֶפְשָׁר, בָּא אָסָא וְלֹא בִּעֲרוֹ? בָּא יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּעֲרוֹ? וַהֲלֹא כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּעֲרוּם? אֶלָּא – מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי – מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ. מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִים אוֹתוֹ, וְאַמְרֵי לָהּ, אֵין מַזְנִיחִים אוֹתוֹ.
לא נסביר את הדיון ההלכתי בגמרא, אלא את העיקרון. חכמים שואלים את רבי יהודה הנשיא: כיצד אתה מתיר דבר שאסרו אבותיך, האם אתה יותר חכם מהם? בתשובה עונה להם רבי: אבותי לא עסקו בעניין זה, ומקום השאירו לי להתגדל בו.
מבאר המאירי: “שלא היה זה לחסרון אסא ויהושפט, אבל שלא ראו לפי דורם היותם צריכים לכך ומה שראו לתקנו לפי מה שהכירו בצורך הזמן לפי ענין אנשי הדור כבר עשוהו, ואם כן אין מעשה האחרונים אלא השלמת ענין הראשונים. שלא היה ענין הראשונים צריך השלמה לפי דורם.”
כלומר, כשתלמידי חכמים עוסקים בדבר שלא עסקו בו רבותיהם, אין זה מפחית ממעלת הראשונים, אלא נהפוך הוא! זה משלים את פועלם. בדור של אותם רבנים לא היה צורך בתיקון ובהתעסקות בדברים הללו, ואילו בדור שלנו – יש בכך מצווה. ודווקא על ידי העיסוק, אנו זוכים לגדולה.
(להרחבה עיינו במהר”ל דרוש על התורה, וכן ב’אם הבנים שמחה’ התוקף את כל רבני דורו ביחס לעליה לארץ…)
טענה: לגברים מותר, עליית נשים- אסורה
השאלה לגבי טהרת נשים מוזרה, הרי רבנים פוסקים בכל יום בהלכות נידה המסובכות, להתיר איש לאישתו (איסורי דאורייתא). ומדוע לחשוש בדיני ה’דוד והרעיה’ (-הקב”ה ועם ישראל)? למעשה התהליך די פשוט, אך מפני דברים שהצניעות יפה להם, אין צורך לפרט את התשובה כאן. אך כל רב היודע לפסוק בהלכות נידה, יודע כיצד להיטהר.
בקצרה ובראשי פרקים:
– עליית ילדה קטנה (שלא הגיעה לבגרות)- אין בעיה לעלות ללא כל טבילה.
– עליית רווקות – כיוון שנהגו בנות ישראל שלא לטבול לפני חתונתן, לפי רוב הפוסקים אסור.
– עליית כלה – זאת המציאות הקלה ביותר. ביום חתונתה לאחר טבילתה בלילה שקדם מותר לעלות.
– עליית אישה נשואה- אמנם אישה יכולה לטבול מנידתה, אך יש לחשוש גם לטומאת פולטת ש”ז. מטומאה זו ניתן להיטהר, לאחר הנחיה מתאימה.
ומה עם עליית גברים?
– יש לטבול במקווה כשר מדאורייתא (צריך לשאול ולבדוק, ישנם מקוואות שאינם מועילים, ומיועדים לטבילת חסידות בלבד).
כמובן כל העולים צריך להקפיד על מורא מקדש, ואין לעלות רק לשם טיול.
מסקנה: שינוי גישה
לסיכום, הגישה לסוגיית העלייה להר הבית וחידוש העבודה צריכה שינוי. במקום להחמיר, ראוי להבין שיש כאן ‘שעת הדחק’ ו’צורך גדול’. אנו מצפים מן הרבנים למצוא את כל הסיבות כיצד ניתן לעלות וכיצד ניתן לקיים את מצוות המקדש כיום.
אם מאות היו עולים בכל יום להר הבית, לאחר הכנה מתאימה ולימוד מהי ‘יראת המקדש’, אילו מצוות ניתן לקיים כיום בהידור על הר הבית, כיצד נטהרים וכדומה- לא היינו צריכים להתפלל בכל יום ‘שיבנה בית המקדש ושם נעבדך כימי עולם וכשנים קדמוניות’.
“ועתה למה אנו מחשים? עד מתי לא נרחם את ירושלים? ועד מתי לא נעשה אנחנו לביתנו?
עד אנה נחשוב כי בכוסף הלב ובהשתוקקות ריקה ממעש לבד, נעוף ההרה (אל בית המקדש)?
לא כן אחיי! כי אם בפיך ובלבבך לעשותו! הכל לפי רוב המעשה… כי המחשבה בלי המעשה – כנשמה בלי גוף”. (הרב קלישר, דרישת ציון)
סעודה שלישית
פרה אדומה? בשביל מה?
פרשת פרה
אנו נקרא השבת על מצוות פרה אדומה, כדי לטהר את עצמנו לקראת העלייה אל בית המקדש. לפי רוב הראשונים מצוותה מדאורייתא. ולמה? כדי שנהיה מוכנים למקדש.
ברצינות. כל מי שלא מבין שמה שכתוב בתורה, ‘מצוות עשה לעשות בית לה”, זה אמיתי- עושה מכל התורה צחוק.
מדוע להדר לקרוא את פרשת זכור במיליון ניגונים וטעמים זאת הקפדה יתרה, אך לנסות לקיים את מצוות המקדש- זה הזוי?!
מומלץ להמשיך ולקרוא את שיעורו המאלף של הרב שמואל אליהו (בקישור למטה).
“קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה’ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה’ זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:
וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ “
וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה’ לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (שמות ל”ה)
צמד הפרשיות שלנו, חותמות את ספר שמות ומסכמות את מעשה מלאכת המשכן. בתוך פרשיות המשכן ובמיוחד בפרשתנו מובלט ביותר הצורך לעשות הכל עם ה’לב’. חכם לב, נדבת לב ומי שנשאו ליבו.
לליל שבת – נדיב הלב
בתחילת פרשת תרומה מצווה משה לבקש בני ישראל להביא תרומה – זהב, כסף ושאר י”ג הדברים המנויים בפרשה. משה חוזר על זה שוב בפרשה, ומדגיש שלא מספיק להביא, אלא איך להביא. ‘כל נדיב ליבו יביאה’:
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי
אך מעבר להבנה הפשוטה שצריך לתרום מ’כל הלב’ ולא רק כיוון ש’אני חייב’ מוסיף ה’שפת אמת’ ביאר נוסף בסוד נדיבות הלב:
“הנה כתב מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל, שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו היא על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עליה ‘ולבי ער’, אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל … כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל, כל הרצונות וכל המידות בעבור רצון הבורא. והנה אחד מהאומות עכו”ם אינו יכול לעשות זאת בשום אופן והוא רק בכח הבורא ששם בטבע איש הישראלי להימשך אחר הבורא יתברך” (שפת אמת, פרשת תרומה תרל”ז)
כאן מדגיש ה’שפת אמת’ שזוהי המטרה העיקרית של כל נדבת המשכן, ‘לפתוח את הלב’. להראות שכל מה שאני עושה הוא ‘בעבור הבורא’. יתרה מכך, מדגיש השפת אמת, שתכונה זאת של ‘נדיבות הלב’ נמצאת באופן טבעי אצל כל אדם מישראל, גם כאשר אנחנו במצב ירוד ביותר. את זאת הוא לומד מכך ‘נדיבי הלב’ הללו הביאו את תרומתם מיד לאחר חטא העגל.
מתוך כל זה נלמד לדורנו. שגם במצב הדור, כפי שהוא, ניתן להתחיל לבנות את המקדש. לא צריך לחכות לשום דבר. בפסקה הבאה ה’שפת אמת’ אף מרחיב, שבכל מצב רוחני שנהיה, אם נעשה את הדברים מתוך ‘נדיבות לב’, זה עצמו יביא את השכינה.
“כתב ‘ועשו לי מקדש’ ועל ידי זה יזכו ל’ושכנתי בתוכם’.. אף אחר החטא….שבכל עת שיהיה לבני ישראל נדבת הלב. בזה יכולין להתרומם ולבנות מקדש ה’ … שעל ידי נדיבות לבם יוכלו להמשיך השראת השכינה במעשה ידיהם בכח השורש …כי בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית יכולין למצוא מבוקשם.. “
(שפת אמת, פרשת תרומה תר”מ, תר”נ)
לפי כל מה שראינו, יוצא חידוש עצום. עצם נדיבות הלב בתרומה למשכן, כבר יצרה מציאות של שכינה. זאת אפילו לפני שהמשכן נבנה בפועל!
“וכיון שנגמר מלאכת המשכן כבר היה השראת השכינה אף שהיה מפורק. שגם על הנדבה כבר היה השראת השכינה כמו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו ההוא רעותא דלהון . כמו שאמר בזוהר חלק ב’, קמ”ו ” (פרי צדיק, שלח, אות י’)
לסעודת שבת –חכם לב
מעבר צורך להביא את החומרים שמהם בונים את המשכן מתוך נדיבות לב, גם הבנייה צריכה להיות עם הלב. את האומנים ‘מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב’ ואף בנשים: ‘וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ’.
באופן פשוט, ישנו הבדל בין החכמה- שמשכנה בשכל ובמוח, לבין הלב- הרגש. לא מספיק לבנות את המשכן, ‘צריך לעשות את זה באהבה’. כלומר, ישנה מעלה גדולה יותר ממעלת נדיבי הלב. בנדיבי הלב העיקר הוא ש’נשא אותם ליבם’, מה שבתוך הלב. לעומת זאת, בבניית המשכן מוציאים לפועל את מה שצפון בתוך הלב:
” שלא די באמירה ודבור פה בלב ,רק צריך גם חכמת הלב להכניס קדושה בהמעשה, וכמו שנאמר בבצלאל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ואיתא (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וכו’ וכן כתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ולמה הוצרכו לזה, הלא המשכן מעשה קדושה והיה די שיעשו האומנין מלאכתם והקדושה מאיליו תבוא. אך נראה שהיה נצרך שיכניס כל אחד קדושה במעשיו. וזה ענין שכתב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה התכלת וגו’ ולמה הזכיר בזה חכמת לב הלא טוויה נחשב (בכתובות נט ע”ב) בין המלאכות שכל אשה עושה לבעלה. אך המכוון בזה שכל אשה חכמת לב שהיתה יכולה להכניס קדושה במעשיה בידיה טוו וגו'” (ספר פרי צדיק פרשת תזריע – אות ט’ )
נקודה נוספת להבנת חשיבות ה’לב’ שמשולב במעשה, נעוץ בתכלית שלשמה נעשו המשכן, הכלים והבגדים. זאת בשני רבדים. מצד אחד, כדי להראות שלא רק התוצאה הסופית היא החשובה – שיהיו כלים יפים ובגדים לכבוד ולתפארת – אלא הכוונה בתהליך העשייה. דבר זה אף חושף את הרובד הנוסף. מטרת הכלים, אינה רק כדי שיהיה יפה במקדש, אלא הם ‘כלים’ המבטאים דברים עמוקים בעולמות העליונים. לכן נאמר על בצלאל:
“יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו”
(ברכות נה. )
הגמרא רומזת שכל כלי וכל פעולה נעשים ב’ארץ’, מכוונים לדברים שנמצאים ב’שמים’. כאן בארץ. ומעל הכל מלאכת עשיית המשכן משולה לבריאת העולם. לכן לא מספיקה החכמה האנושית, אלא את הכוונות העליונות, אותם העניק הקב”ה לחכמי הלב: וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת: וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה בְּלִבּוֹ.
הנצי”ב משלים לנו את הבנת ‘חכמת הלב’ מכיוון אחר. הנצי”ב מקשה שתי שאלות ‘והרי כח השכל אינו בלב אלא משכנו במוח? וכן ‘היאך שייך נתינת חכמה בלב, הרי חכמה בידי שמים, אך לא הלב?’
זהו חכמת הלב לבטח שיצליח בזו הפעולה ושירצה לקבל על עצמו להתקרב אל המלאכה. אע”ג שלא למד מעולם אמנות זו. בדרך משל: אם בא אדם ללמד לתינוקות אומנות. והיה מביא הרבה ילדים לבחור במה חפץ לשלוח יד. זה אומר אני רוצה בזה וזה אומר אני רוצה בזה. והבחירה מועלת להם לענין לימודו כמה שנים שיעמוד על תכלית המלאכה שבחר בה. כך היה במעשה המשכן הבחירה לכל אחד באיזו אומנות היתה מועלת לעשות בלי לימוד כלל. רק בהצלחת ה’ לדבר אשר נשאו לבו: לקרבה אל המלאכה. להתבונן בה. וגם לעשות אתה. בידיו אע”ג שמעולם לא אמנו אצבעותיו למלאכה זו. וכ”ז נשיאת לב היתה מתנה מה’ והיא נקראת חכמת הלב: (העמק דבר על שמות ל”ו, ב’)
הנצי”ב מחדש שעצם הרצון (נשיאת הלב) לעשות משהו בונה בכך את היכולת להגיע אל היעד. גם אם לכתחילה אתה כלל לא מכושר לזה . ואם אתה מתחיל מתוך תשוקת הלב, הקב”ה נותן לך מתנה – חכמת לב.
לסעודה שלישית- ובלבד שיכוון את ליבו!
מתוך דבריו של הנצי”ב ראינו ש’הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים’. ועל זה שאל הנצי”ב- חכמה היא ידי שמים, אך הרצון, הלב אינו דבר שניתן לצוות עליו או להעניק. הרצון, צריך לבוא ממך. לרצון זה קרא הנצי”ב יראת שמים.
משמעות הדברים הם, שבתחום השכל והכשרונות, הן שכליים והן עיוניים, בהם לא כל אחד שווה. אחד התברך בכשרון רב ואחד בכשרון מועט. ‘לא לכולם ישנם את אותם היכולות’. אך בתחום הרצון, ב’לב’. זה כבר תלוי באדם עצמו ולא במה שהוא התברך: ‘אחד המרבה ואחד הממעיט- ובלבד שיכוון ליבו לשמים’.
דבר זה נכון גם ביחס שבין אדם לחבירו והן ‘מה ה’ דורש מעימך’. כפי שמבאר הרמח”ל:
“וְהִנֵּה בֶאֱמֶת זֶהוּ הַמִּבְחָן שֶׁבּוֹ נִבְחָנִים וְנִבְדָּלִים עוֹבְדֵי ה’ עַצְמָם בְּמַדְרֵגָתָם, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר לִבּוֹ יוֹתֵר, הוּא הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר וְהָאָהוּב יוֹתֵר אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, הֵם הֵמָּה הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ וְנִצְּחוּ בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאָבוֹת וּשְׁאָר הָרוֹעִים אֲשֶׁר טִהֲרוּ לִבָּם לְפָנָיו. הוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר אֶת שְׁלֹמֹה בְּנוֹ (דברי הימים – א כח), “כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה’ וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת הוּא מֵבִין”. וְכֵן אָמְרוּ זַ”ל (סנהדרין קו), “רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי”. כִּי אֵין דַּי לָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא בְמַעֲשִׂים לְבַדָּם שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂי מִצְוָה, אֶלָּא הָעִקָּר לְפָנָיו שֶׁהַלֵּב יִהְיֶה טָהוֹר – לְכַוֵּן בָּהּ לַעֲבוֹדָה אֲמִתִּית. וְהִנֵּה הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ לְכָל חֶלְקֵי הַגּוּף וְנוֹהֵג בָּם. וְאִם הוּא אֵינוֹ מֵבִיא עַצְמוֹ אֶל עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֵין עֲבוֹדַת שְׁאָר הָאֵבָרִים כְּלוּם, כִּי אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה רוּחַ הַלֵּב לָלֶכֶת – יֵלֵכוּ. וּמִקְרָא כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ (משלי כג), “תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי”:
(מסילת ישרים, פרק ט”ז)
הקב”ה, רוצה את הלב. ‘רחמנא ליבא בעי’. זאת כיוון שהוא המנוע לכל גוף. על פי הרמח”ל אנו אף נמדדים ונבחנים בעיקר על מה שמתרחש לנו בלב, יותר מתוצאות מעשינו. זאת היתה מעלה הגדולה של אבותינו – ‘לב טהור’.
לסיום, נצנן קצת את מעלת הלב והרצון, ונדגיש, כפי שראינו מקודם, שגם רצון בלבד אינו מספיק ובסופו של דבר חייבים את המעשים. הגדולה של חכמי הלב היתה שהם הצליחו להוציא אל הפועל את ה’לב הטהור’.
“אמר החבר: אמת אבל רק בשעה שהמעשה הוא מן הנמנעות. אולם האדם חפשי גם בתחום הרצון גם בתחום המעשה. יש לבוא אפוא בטענה על האדם המבקש להגיע לשכר הנגלה בלא מעשה נגלה.
המצוות הן הצריכות להעשות בשלמות למען תהיינה ראויות לגמול כשם שכונות התפלה יש לתת להן מבע על צד השלמות האפשרית בתחנה ובבקשה, רק אם יהיו הכונה והמעשה גם יחד שלמים כראוי יבוא הגמול עליהם. .. אולם אם יעשה המעשה בלא כונה, או אם הכונה לא תלווה מעשה, תאבד התוחלת לשכר.
רק אם המעשה אינו בגדר האפשרות יש תועלת מה בדבר אם ישמור האדם על הכונה ויתנצל לפני אלהיו על העדר המעשה, כדרך שאנו מתודים בתפלתנו ‘ומפני חטאינו גלינו מארצנו’ וכן בתפלות אחרות.
גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקותנו כמה שנאמר אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. זאת אומרת ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה” (כוזרי, סוף מאמר חמישי)
(הדברים בפרק זה מבוססים על דברי ההרב חיים הכהן- ‘החלבן’ בספרו טללי חיים).