“בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:

 כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם” (בראשית מ”ט)

ברכתו של בנימין סוגרת את רשימת הברכות בהם בירך יעקב אבינו את בניו, ‘איש כברכתו ברך אותם’. בהרבה מן הברכות המשיל יעקב אבינו את בניו לבעל חיים, ומתוך כך את תכונתו. המדרש אינו דן ישירות בבנימין כ’זאב’, אך בסופו של דבר מדגיש את הרצון לטרוף, להשיג דבר נעלה.

בראשית רבה פרשה צט פסקה א

“בנימין זאב יטרף – (תהלים סח) למה תרצדון הרים גבנונים. (נחלקו) ר’ יוסי הגלילי ור’ עקיבא. רבי יוסי הגלילי פתר קרא בהרים. בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו. זה אומר עלי התורה ניתנת וזה אומר עלי התורה ניתנת. ‘תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא’ הה”ד (ירמיה מו) חי אני נאם ה’ וגו’ כי כתבור בהרים. זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי. אמר הקב”ה: למה תרצדון הרים וגו’ כולכם הרים, אלא כולכם גבנונים. היך מד”א (ויקרא כא) ‘או גבן או דק’. כולכם נעשה עבודת כוכבים על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשה עבודת כוכבים עליו (תהלים סח) ההר חמד א-להים לשבתו (שמות יט) וירד ה’ על הר סיני. אעפ”כ אף ה’ ישכון לנצח, (איפה?) בבית עולמים.

רבי עקיבא פתר קרא בשבטים. בשעה שאמר שלמה לבנות בית המקדש היו השבטים רצים ומדיינים אלו עם אלו. זה אומר בתחומי יבנה וזה אומר בתחומי יבנה. אמר להם הקב”ה: שבטים, למה תרצדון? כולכם שבטים כולכם צדיקים, אלא גבנונים. מהו גבנונים? גנבים. כולכם הייתם שותפין במכירתו של יוסף. אבל בנימין שלא נשתתף במכירתו של יוסף (תהלים סח) ההר חמד א-להים לשבתו. וכן אתה מוצא שקודם לארבע מאות ושבעים שנה בני קורח מתנבאין עליה שהיא עתידה להיות בתוך חלקו של בנימין, הה”ד (תהלים פד) נכספה וגם כלתה נפשי. וכן הוא אומר (שם קלב) הנה שמענוה באפרתה וגו’.

 ר’ יהודה אומר: ביהמ”ק נבנה בתוך חלקו של יהודה דכתיב (שמואל א יז) אפרתי מבית לחם יהודה. רבי שמעון אומר בתוך של מי שמתה באפרתה ומי מתה באפרתה ? רחל יכול בתוך חלקו של יוסף שהוא מבניה, תלמוד לומר (תהלים קלב) מצאנוה בשדי יער, בתוך חלקו של מי שנמשל כחית היער ומי נמשל כחית היער בנימין דכתיב בנימין זאב יטרף”

מה לשים לב בקריאת המדרש !

• המדרש מביא מחלוקת כיצד להבין את הפסוק: ‘לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים’?
• לפי רבי יוסי הגלילי, הפסוק דן במחלוקת בין ההרים היכן תינתן התורה ועליו תשרה שכינה.
• לפי רבי עקיבא, הפסוק דן בשבטים ובחלקו של מי יבנה בית המקדש.
• על פי שיטת רבי יוסי, ה’זוכה’ הוא הר סיני, כיוון ששאר ההרים הם ‘גבנונים’, כלומר בעלי גיבנת ובעלי מום, כיוון שעבדו עליהם עבודה זרה.
• (יתכן שאף בחלק זה יש רמז לבנימין, כיוון שניתן למצוא רמזים לאישיותו של בנימין המקבילים לאישיותו’ של הר סיני. ענוה וכדומה).
• המדרש מסכם את שיטת רבי יוסי בקביעה, שגם הר סיני זכה רק לזמן קצר, כיוון שבאופן קבע יזכה בשכינה הר המוריה שם יבנה בית עולמים. כפי שמופיע בהמשך הפסוק: “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף ה’ יִשְׁכֹּן לָנֶצַח:”
• על פי שיטת רבי עקיבא, מי שזכה שבית המקדש יבנה בחלקו הוא שבט בנימין. זאת כיוון ששאר השבטים הם ‘גבנונים’. כלומר גנבים – כיוון שהשתתפו במכירת יוסף (ואף יוסף בכלל זה…).
• סוף המדרש, מביא סימוכין לכך שבנימין תמיד נכסף אל המקדש. אך במקביל מביא גם את שיטת רבי יהודה, הטוען שהמקדש נבנה בחלקו של… יהודה.

חלק א’ במדרש – על איזה הר תינתן התורה?

כפי שראינו רבי יוסי הגלילי מביא ויכוח בין ההרים על מי תינתן התורה. זאת כמשמעות פשט הפסוקים במזמור שמביא המדרש:

 “אֶ-לֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה:

אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

…

הַר אֱ-לֹהִים הַר בָּשָׁן הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן:

לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף ה’ יִשְׁכֹּן לָנֶצַח:

רֶכֶב אֱ-לֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ:

עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָ-הּ אֱ-לֹהִים” (תהילים ס”ח)

המזמור מתאר את יציאת מצרים, את ההליכה במדבר, ב’ישימון’, את החיל והרעדה במתן תורה, את מלאכי השרת שהקיפו את הר סיני בלהבת אש- רכב אלוקים ואלפי שנאנים (=מלאכים) ואת משה רבינו שעלה למרום לקחת את ‘החמדה הגנוזה בבית גנזיו של הקב”ה’, את התורה. ומעל הכל על ההר הזה שוכן האלוקים. על הזכות הגדולה הזאת התווכחו ביניהם ההרים. (אמנם יש קושי בהבנת הפסוק ‘הר אלוקים הר בשן…’ – האם מדובר על הר סיני או על ההרים שלא זכו? ראו שיטות שונות במפרשים).

מדוע לא השרה הקב”ה את שכינתו על שאר ההרים? כיוון שהיו ‘גבנונים’. בהסבר מילה זו ישנם כמה פירושים שלכולם מכנה משותף המתאר ‘גיבנת’, מום ופגם.

על פי המדרש הבעיה הינה שבשאר ההרים עבדו עבודה זרה. גם אם לא הוכח הדבר, עצם העובדה שהם הרים גבוהים ורמים מן הסתם עבדו עליהם עבודה זרה. ‘אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים’. זאת בניגוד להר סיני, שאינו הר גבוה על פי הבחנת המדרש, ולכן לא נאבדה בו עבודה זרה.

לעומת זאת פירושים אחרים מתייחסים לגובה ההר כפשוטו. הר סיני הינו הר נמוך ומסמל שפלות, זאת בניגוד הרים הגבוהים המסמלים גאווה, ולכן לא ראוי לתת עליהם את התורה.

“דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים”? יָצְתָה בַת – קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לָמָּה תִּרְצוּ דִין עִם סִינַי? כֻּלְּכֶם בַּעֲלֵי מוּמִין אַתֶּם אֵצֶל סִינַי! כְּתִיב הָ”גַּבְנֻנִּים”, וּכְתִיב הָתָם, “אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק”. אָמַר רַב אַשִׁי, שְׁמַע מִינָהּ הַאי מָאן דְּיָהִיר – בַּעַל מוּם הוּא” (מגילה כ”ט:)

 יתכן שאין כאן סתירה, שכן מי שעובד עבודה זרה, זהו הסימן המובהק ביותר של הגאווה והתרחקות מהקב”ה, שרק לו מותרת הגאווה- ה’ מלך גאות לבש. עצם ההגעה שלנו אל המקדש ומצוות ההשתחוויה שם, הם הסימן הטוב ביותר של אהבתנו את הקב”ה. הפרשת דרכים בתחילה אומר שיש כאן שני הסברים שונים- חלוקים, ובהמשך אומר כדברינו, שהגבהות מובילה לעבודה זרה, הפך השפלות.

“נמצינו למדין מכל זה שמה שבחר ה’ בסיני הוא להיותו נמוך ושפל ודחה תבור וכרמל להיותם בעלי גאוה, וקשה לזה מאי דאמרינן בבראשית רבה פרשת ויחי פרשה צט . אמר הקב”ה למה תרצדון הרים כולכם גבנונים איך מה דאת אמר או גבן או דק, כולכם נעשית ע”ז על ראשיכם אבל סיני שלא נעשית ע”ז עליו ההר חמד אלהים לשבתו וירד ה’ על הר סיני אע”פ כן אף ה’ ישכון לנצח בבית עולמים, ע”כ. מוכח מהכא דמה שנפסלו תבור וכרמל הוא משום לתא דע”ז ונבחר סיני משום דלית ביה לתא דע”ז וזה הוא הפך כל המאמרים שכתבנו…ומהר”ש יפה כתב שהם אגדות חלוקות, אך לדידי חזי לי דאף אותה אגדה דפרשת ויחי דס”ל דמה שנפסלו תבור וכרמל הוא משום לתא דע”ז ומה שנבחר הר סיני הוא משום דלית ביה לתא דע”ז ס”ל גם כן דהדבר תלוי בגבהות ההרים”( ספר פרשת דרכים – דרוש י”ד)

למרות זכותו של הר סיני בסופו של דבר הועברה הקדושה באופן קבוע אל הר המוריה. כפי שמופיע במפורש בפרק שלנו בתהילים:

“תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים:

נוֹרָא אֱ-לֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵ-ל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱ-לֹהִים:”

בעבר דיברנו מדוע השכינה בהר סיני הועתקה אל בית המקדש. גם הר המוריה הוא שפל מעט, ‘בין כתפיו שכן’. וכאן מופיע שרק בבית המקדש מתגלה גאוותו של הקב”ה, עוזו וכבודו.

חלק ב’ במדרש – בתחומו של מי יבנה המקדש?

המדרש שלנו מלמד שבית המקדש נבנה בחלקו של בנימין. מקורות אחרים (וגם אצלנו בסוף המדרש) אומרים שהמקדש נבנה בחלקו של שבט יהודה. ולהלכה מופיע שהם חולקים ביניהם את מקום המקדש.

מדוע זכה שבט בנימין שהשכינה תשרה בנחלתו?

זכותו של בנימין במקדש, הייתה ‘ידועה’ כבר ליעקב ולבניו, הרבה לפני הכניסה לארץ.

• במפגש בין יוסף לבנימין: “וַיִּפֹּל עֲל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו”.

מסביר רש”י: ‘ויפול על צוארי בנימין אחיו – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב:

ובנימין בכה על צואריו – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב.’

• בברכת יעקב לבניו: “בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלל…”

מתרגם (ומבאר) אונקלוס: ‘בנימין בארעיה תשרי שכינתא ובאחסנתיה יתבני מקדשא בצפרא  ובפניא יהון מקרבין כהניא קרבניא ובעידן רמשא יהון מפלגין מותר חולקהון משאר קודשיא:’ (תרגום לתרגום: ‘בנימין- בארצו תשרה השכינה, ובמקומו יבנה המקדש, בערב ובבוקר יהיו הכהנים מקריבים קרבנות, ובלילה יהיו מחלקים את חלקי הקרבן’)

ומדוע זכה בנימין?

• מידת הביישנות והענווה: “ומפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? משל למלך שבא אצל בניו לפרקים כל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה, קטן שבכולן אמר אפשר שמניח אבא אחי הגדולים ושורה אצלי, עמד והלך ופניו כבושות ונפשו עגומה אמר ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו, עכשיו מאכל ומשתה יהא משלכם ולינתי אצלו, כך אמר הקב”ה בית הבחירה יהיה בחלקו של בנימין וקרבנות מכל השבטים.”
• בנימין נולד בארץ ישראל: “דבר אחר מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו מפני שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל.”
• בנימין לא היה שותף במכירתו של יוסף: “דבר אחר, מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה במכירתו של יוסף, אמר הקב”ה אני אומר לאלו שיבנו בית הבחירה?! איני משרה שכינתי בחלקן שלא היו רחמנים על אחיהם.”
• בנימין איש החסד: “דבר אחר, מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, משל למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד ותפס את מקומו, קטן שבכולם היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו נכנס נשען עליו יוצא נשען עליו, כך בנימין הצדיק קטן של שבטים היה והיה יעקב אבינו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס, אמר הקב”ה מקום שסמך צדיק זה ידיו שם אני משרה שכינתי, לכך נאמר ובין כתפיו שכן.” (הכל על פי ילקוט שמעוני דברים רמז תתקנז)

המדרש שלנו מביא טעם נוסף וחשוב. ‘בנימין זאב יטרף’. עצם ההשתוקקות של בנימין להגיע אל מקום המקדש ולזכות שהשכינה תשרה בחלקו, זיכתה אותו, כפי שמופיע במזמור תהילים אותו כבר למדנו בעבר:

“מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה’ צְבָ-אוֹת:

נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה’ לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי:”

(תהילים פ”ד)

על פי המדרש שלנו ה’ידיד’ הוא בנימין ושבטו. כפי שנאמר בברכת משה לשבט בנימין:

“לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה’ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן”

(דברים ל”ד)

בהמשך נראה שכולנו יכולים לזכות בכך. אם רק נרצה ונשתוקק.

חלק ג’ במדרש – נכספה וגם כלתה נפשי

מדרשים וסוגיות בגמרא מלמדים אותנו שלכל עם ישראל, ולא רק לשבטי יהודה ובנימין יש חלק בבית המקדש. כפי שמופיע במסכת יומא. ‘תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים.’

“תניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן, רבי אלעזר בר שמעון אומר אף לא מיטות, לפיכך עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע אמר אביי שמע מינה אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה”

תרגום: ‘אין משכירים בתים בירושלים, כיוון שהיא איננה שייכת להם, (אלא שייכת לכל עם ישראל)  ויש אומרים אף לא משכירים מיטות. לפיכך, את עורות הקרבנות המארחים נוטלים בכוח. ואביי אמר: שאין צריך לקחתם בכוח, זהו דרך ארץ להשאיר את הכלים והעורות.’

“תניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית הלשכות והעזרות, ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים” (מסכת יומא יב.).

מבאר ה’ערבי נחל’ את חשיבות העניין שירושלים לא נחלקה לשבטים, אלא שייכת לכולם:

“ירושלים, עדיפא מכל א”י דקדושתה קיימת לעולם, אפילו בעת חורבנה. לפי שקדושתה היא קדושה כוללת שלא  נתחלקה לשבטים, ויש לכלל ישראל חלק וזכות בירושלים וכנ”ל. והנה מה שירושלים לא נתחלקה לשבטים יש בו ב’ טעמים. טעם אחד כי הקרבנות והמזבח וכל צורכיהן צריך להיות משל כל ישראל, לכן לא נתחלקה. ועוד משום שמקיימין מצות בכל שעריך, היינו בסנהדרין גדולה שישבו בירושלים, לפי שכל השבטים יש להם חלק בה. וזה שאמר דוד המלך ע”ה, שתי אלו המעלות: ירושלים היא תמיד הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, והטעם ששם עלו שבטים שבטי י-ה, שכל השבטים עלו שם להקריב קרבנות, ועוד כי שמה ישבו כסאות למשפט וכו’.” (ספר ערבי נחל פרשת בלק)

תמצית דבריו:               

הבסיס למשכן בא מכל העם וכך גם מקום המקדש נרכש (לפי שיטה אחת) מכספי כל השבטים.

חשיבות העניין היא: להראות שהמקדש שייך לכולם, מאחד את כולם (‘עיר שחוברה לה יחדיו…’), העבודה והקרבנות שנעשים שם היא בשם כל העם, והתורה שיוצאת שם היא תורה אחת שיוצאת מלשכת הגזית.

גם בעת חורבנה– קדושת ירושלים נשארת מעצם היותה העיר של כולנו!

רבי נתן מבאר כיצד המאמץ של ‘כל השבטים’ יביא לחידוש בניין בית המקדש:(ספר ליקוטי הלכות – הלכות ברכת הודאה הלכה ו)

“וכן בכל דור ודור באים צדיקים גדולים ומיסדים יסודות חזקים שאי אפשר להרסם בשום אפן, כי צדיק יסוד עולם, שזהו בחינת היסוד של הבית – המקדש שהתיגע דוד עליו מאד כל ימיו עד שמצא המקום והיסוד של הבית – המקדש, כמו שכתוב זכור ה’ לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה’ נדר לאביר יעקב אם אתן שנת לעיני וכו’ עד אמצא מקום’ לה’ וכו’. כי העקר הוא היסוד של הקדשה שהוא בחינת המקום והיסוד של הבית – המקדש שמצא דוד שהוא בחינת משיח שעל היסוד הזה נבנה הבית – המקדש פעמים, ואף – על – פי שבעוונותינו הרבים התגברה הסטרא אחרא והיכלי התמורות שהחריבו את הבית – המקדש שתי פעמים, אף – על – פי – כן לשוא עמלם, כי היסוד לא יהרסו בשום אפן בעולם, כמו שכתוב זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. … וצריכין לצעק ולהתפלל עד שירחם ה’ יתברך עלינו וינחמנו מעצבון לבנו וישמחנו בישועתו

וזה בחינת מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות, שהפסוק אומר מה לך אפוא ומה אתה מתפאר כל כך כי עלית כלך לגגות. שכל החרבן הוא רק שעלית כלך לגגות להחריב הבנין שעל היסוד שהוא בחינת ‘גג’. אבל יסוד הבנין שהוא עקר הבנין אי אפשר לך להרס לעולם כנ”ל. וזה למה תרצדון הרים גבנונים. גבנונים דיקא לשון גב שהוא בחינת גג ועליה, הינו שדוד אומר להמחריבים למה תרצדון הרים גבנונים מה אתם מרצדין ומרקדים ולועגים הרים גבנונים, שכל גבורתם היא רק בבחינת גבנונים שהחרבתם הגב והגג שהוא הבנין שעל היסוד, אבל היסוד עצמו של הקדשה שהוא יסוד הבית – המקדש אי אפשר לכם להחריבו בשום אפן, כי ההר חמד אלקים לשבתו אף ה’ ישכן לנצח. שיבנה במהרה בימינו בנין עולם שלא יהרס לעולם:”

רבי נתן נותן פירוש שלישי ויפה מאוד למילה ‘גבנונים’. ואף מקשר בין החלק הראשון והשני של המקדש.

להבנתו המילה ‘גבנונים’ היא מלשון ‘גב’, כלומר חלק אחורי ולא חשוב של הבניין.

ומבאר. כדי לבנות את הבניין צריך לזכור שזהו היסוד, הבסיס האיתן שעליו עומד הכל. ההרים, לפי ההסבר הראשון הם ‘גבנונים’. הם יכולים להרוס את ה’גב’, אך את עיקר הבניין אי אפשר להרוס.

כך גם בבניינו, כפי למדנו מן השבטים ובעיקר מיהודה ובנימין (ואף מן ההרים תבור וכרמל שרצו לקבל עליהם את התורה). צריך להתייגע ולרצות:

“כפי שהתייגע דוד עליו מאד כל ימיו עד שמצא המקום והיסוד של הבית – המקדש, כמו שכתוב זכור ה’ לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה’ נדר לאביר יעקב אם אתן שנת לעיני וכו’ עד אמצא מקום’ לה’ וכו’.”

היום אנו מציינים את עשרה בטבת, תחילת המצור. אמנם ביום זה לא התרחש שום דבר. אך ביום הזה, הוכחנו שהפסקנו להאמין ביסוד שמעמיד את העולם, הפסקנו לרצות.

ובנינו יהיה שנחזור לרצות, במהרה בימינו.

“וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.” (בראשית מ”ט)

בערוב ימיו של יעקב הוא מקבץ את בניו, על מנת לספר להם מהם יהיה ‘באחרית הימים’. בפועל אנו רואים שהוא קיבץ את בניו על מנת לברכם. האם בכל זאת נדע מה יהיה באחרית הימים

ליל שבת- מהו הקץומדוע  לא נתגלה?

על פי רש”י בתחילת הפרשה, יעקב לא גילה לבניו את הקץ:

“ואגידה לכם בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים” (רש”י על פי מדרש רבה)

בעל הטורים אף מביא לכך רמז חביב:

“שרצה לגלות להם הקץ ונסתם ממנו. אמר יעקב שמא יש בכם חטא. אמרו לו תדקדק בשמות נוי ולא תמצא בהם אותיות חט. ואמר להם גם אין בהם אותיות קץ “

כלומר, אם תחפשו בשמות השבטים חסרים ארבע אותיות ח, ט, ק, צ. מכאן למרות שאין בהם ח”ט. אין הם מוכנים עדיין לשמוע על הק”ץ. (הערת אגב. לכן הוסיפו על אבני החושן את המילים ‘אברהם, יצחק, יעקב ,שבטי ישורון.” כך נוספו האותיות החסרות, בכדי שיהיה ניתן לשאול באורים ותומים).

בכל זאת נשאל, מדוע באמת לא ניתנה ליעקב רשות לגלות לבניו את אשר יקרה באחרית הימים? ונוסיף שתי שאלות צדדיות שיעזרו לנו לתרץ את הראשונה. מדוע כתוב יקרא ולא יקרה? וכן מדוע רש”י אומר שנסתלקה שכינה, ולא נסתלקה ממנו נבואה?

יתכן לומר שיעקב עצמו גילה את התשובה. יעקב לא רצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, אלא כיצד תקרא לדרכם המציאות של אחרית הימים. (יקרא מלשון מציאה, כמו כי יקרא קן ציפור לפניך).

לכן אין כאן נבואה וגילוי העתיד. מהי נבואת ‘אחרית הימים ‘ כולם יודעים. כך בנבואת ישעיהו: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּארְחתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלָם. (ישעיה ב ‘ ובדומה במיכה ד, בתיאור קיבוץ גלויות באחרית הימים בהושע ג(‘

המציאות של אחרית הימים, לא תבוא בהכרח באחרית הימים. בסוף. הרי אם הטוב מגיע רק בסוף למעשה אין כל טעם להשתדלות שלנו להגיע אל הגאולה. יעקב לימד את בניו שהגאולה יכולה לבוא גם ב’היסח הדעת’ כמו מציאה שפתאום מוצאים ברחוב:

“שלשה באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב” ( סנהדרין צ”ז)

שאם תשרה ביניהם אחדות-‘ הקבצו’,  אז תשרה ביניהם שכינה. מיד. לא רק באחרית הימים.

 “לא זכו – בעיתה , זכו – אחישנה” (סנהדרין צ”ח)

סעודת שבת- מתי תבוא הגאולה?

בניגוד להבנתו של רש”י, האבן עזרא מבין שאכן יעקב סיפר לבניו מתי ומה יקרה בזמן הגאולה:

“את אשר יקרא אתכם – דבר הנביא לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות בעבור שמצאו בסוף ויברך אותם ואיה ברכת ראובן ושמעון ולוי. ועל דרך הנבואה אמר וזאת אשר דבר להם אביהם. ואחר כן ברך אותם ולא הזכיר הכתוב הברכות”

על פי האבן עזרא. דווקא הברכות הן אלו שלא נכתבו, ומה שאמר יעקב לכל בן , הוא השליחות שלו למען עם ישראל.כך על פי התרגום, ונביא כמה דוגמאות :

• ראובן: “ראובן בוכרי את חילי ושירוי צערי חמי הוה לך ראובן ברי למיסב תלתא חולקין יתיר על אחך בכורותא חמי הוי לך בכורותא ורבות כהונתא ומלכותא ועל די חטיית ברי אתיהיבת בכירותא ליוסף ומלכותא כהונתא מלכותא ועל דחטיית ראובן ברי איתיהיבת בכורותא ליוסף ומלכותא ליהודה וכהונתא רבתא לשבטא לוי” (תרגום ירושלמי)

תרגום חופשי: ראוי היית לטול שלושה חלקים יתרים על אחיך – בכורה, כהונה גדולה ולמלכות. אך כיוון שחטאת הועברה הבכורה ליוסף (שזכה לפִ י שתיים – בנחלת שני בניו , ) המלכות ליהודה, והכהונה לשבט לוי.

• שמעון ולוי:

“אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל “

“ית שבטא דשמעון סברין מלפי אוריתא בכנשתא דיעקב ואיבדר ית שבטא דלוי בבתי מדרשיא דבני ישראל” (תרגום על הפסוק)

תרגום חופשי: מידת העזות של שבטים אלו תנוצל לטובה. אפזר אותם בין השבטים והם יהיו מלמדי התורה בבתי הכנסת ובבתי המדרש לכל בעם . כפי שנאמר ‘אין לך סופרים וממל די תינוקות, אל משמעון’. (ראו רש”י)

• יששכר

 יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד

“וחזא בית מקדשא דאתקרי מנוחה ארום טב הוא וית ארעא ארום שמינין אינון פיריה וארכן כתפיה למלעי באורייתא”

תרגום חופשי: כאשר ראה יששכר את בית המקדש (=המנוחה ונחלה) ואת ארץ ישראל כי טובים הם, חשקה ליבו לעסוק בתורה ולהתגדל בה.

• בנימין

“בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.”

בנימין … בארעיה תשרי שכינת מרי עלמא ובאחסנתיה יתבני בית מוקדשא בצפרא יהון כהניא מקרבין אימר תדירא עד ארבע שעין וביני שמשתא יקרבון אימר תניין וברמשא יהון מפלגין מותר שאר קורבניא ואכלין גבר חולקיה:

תרגום חופשי: בנימין בנחלתו היה שכינת אדוני העולם, במקומו יבנה בית המקדש. בבוקר יהיו כהנים מקריבים כבשים תמיד, וכך גם בבין הערביים. ובלילה יהיו מקריבין את שאר האיברים שלא נתאכלו ונותנים לכהנים את חלקם.

לסעודה שלישית – בעיתה או אחישנה?

בדבר התורה לליל שבת, הבאנו את הגמרא, המארת שיתכן שהגאולה תבוא בעיתה, ותיכן ש’אחישנה.’ הרב נבנצל, רב העיר העתיקה, מבאר בדרך זו את המחלוקת האם המקדש יבנה בידי אדם או בידי שמים: (כל הקטע עד הסוף , ציטוט של דברי הרב נבנצל)

זמן הגאולה והנה ידוע מאמר חז” (ל סנהדרין צח א, ) זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה ,כלומר אין לגאולה תאריך קבוע אלא משתנה לפי מעשי בני ישראל. ולכן נכתבו הרבה מן הנבואות ומדברי דניאל בלשון סתומה , כדי שיתפרשו באופנים שונים על זמנים שונים. וכן מצינו ביציאת מצרים, שהקב”ה הבטיח שאורך הגלות יהיה 400 שנה, ואומר הרמב”ן שנוספו 30 שנה כיוון שמונים מעקדת יצחק .מצד שני אומר הפייטן שנתקצרו ימי השעבוד ע”י תפילה ל210 שנים בלבד. אלא שבאמת כולם צודקים – השאלה ממתי מתחילים לספור את ימי הגלות. לולא צעקו ישראל היה מחשב הקב”ה את הזמן רק מהירידה למצרים. וכן מבואר בברכות (ד, א) שהבטחת “עד יעבור עם זו קנית” היתה ראויה להתקיים בימי עזרא אלא שהחטא גרם. ובסנהדרין (א ,צב) ביקש הקב”ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג.

צורת הגאולה וכשם שזמן הגאולה תלוי בזכיית ישראל, כך צורת הגאולה תלויה בזכייתם ,שכן אמרו        (סנהדרין צח, א) זכו – עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור, והם הם דברי הרמב”ם (פרק י”ב מהל’ מלכים הל ב’) שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג וכו “‘ וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו” וכו’ גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו וכו .’

צורת בנין הבית הלכך גם בנוגע לצורת בנין הבית יתכן שנוי ממצב שזכו למצב שלא זכו; אם זכו יש נחת רוח להקב”ה במעשה ידיהם, יזכו לבנות את המקדש בידיים של מטה, ואם לא זכו והגיע בכל זאת זמן הבית להבנות , יבנה בידיים של מעלה , כביכול מן השמים, או שיבננה המשיח העתיד להיות חכם יותר משלמה ונביא קרוב למשה.

“וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם” (בראשית נ’)

פסוקי החתימה של ספר בראשית מסתיימים במותו של יוסף. בניגוד ליעקב אביו המבקש שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל, בוחר יוסף להמשיך לשאת בעול עם אחיו, עד שהקב”ה יפקוד אותו, ורק אז ‘לעלות’ לארץ ישראל.

ארונו של יוסף מלווה את עם ישראל במשך כל נדודיהם במדבר, ואנו ננסה להבין את משמעות העניין.

ליל שבת

גלגולי עצמות יוסף

כפי הידוע, הקבורה היא הנותנת מנוחה לנפש, ועד שאדם לא נקבר כביכול (עד כמה שאנו מבינים) אין לנשמה מנוחה. אם כן, ברור הדבר שבבקשתו של יוסף שלא להיקבר עדיין, ישנה מסירות נפש (תרתי משמע…) גדולה, ומסר גדול בשבילנו.

זאת במיוחד לאור העובדה, שכמה שנים קודם לכן, אביו לימדו על חשיבות הקבורה בארץ ישראל. אך בניגוד ליעקב שמשביע את בנו למהר ולקברו בארץ ישראל, יוסף בדיוק הפוך, משביע שלא להיקבר עתה בארץ ישראל.

יתכן שדווקא יעקב לימד זאת יוסף. שכן, תוך כדי ההשבעה ‘וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם’, מזכיר יעקב אבינו שאת רחל, אם יוסף, הוא קבר בדרך. זאת לאחר שיוסף בא בטענות כלפי אביו:

“ואקברה שם – ולא הולכתיה אפי’ לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שע”פ הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנא’ (ירמיה לא) קול ברמה נשמע וגו’ והקב”ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה’ וגו’ ושבו בנים לגבולם.” (רש”י על בראשית מ”ח, ז’)

יעקב מסביר לבנו, שרחל אמו נקברה בחוץ לארץ (!!! – כך על פי הבנת רש”י, ראו רמב”ן על הפסוק) מסיבה מיוחדת, כדי שתעזור להם לעת הקץ. כנראה שיוסף, בנה של רחל, הבין ולמד ממנה, שבני בניו יצטרכו את עזרתו כאשר הקב”ה פקוד יפקוד אותנו. ואכן ביציאת מצרים מקיים משה את השבועה:

“וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם” (שמות י”ג, י”ט)

חז”ל מעלים על נס את מסירותו של משה. בזמן שעם ישראל עסוק בביזת מצרים, משה רבינו התעסק בחיפוש ארונו של יוסף. אך, משה רבינו לא רק עסוק בהוצאת ארון יוסף ממצרים, אלא, מדגישים חז”ל, ‘ויקח משה את עצמות יוסף עימו’. ארונו של יוסף, נשאר סמוך למשה כל ימי המדבר, ואף יותר מזה. הוא הוביל את הדרך לבני ישראל:

“שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר ארונו של חי העולמים וארונו של יוסף.” (ירושלמי ברכות דף י”ד)

המסע תם בפסוקי הסיום של ספר יהושע. (ומעניין שאותו עניין מסיים הן הספר הראשון בתורה והן הספר הראשון בנביא) אולי לציין, שרק לאחר שנקבר יוסף, זכינו לארץ שזה עתה נכבשה:

“וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה.” (יהושע כ”ד)

לסעודת שבת

שני ארונות מהלכים עִם ישראל במדבר

תיאור המסע הארוך של ארונו של יוסף ועצמותיו, יכול ללמד אותנו כמה דברים. בראשית הדברים אנו רואים את דמותו של המנהיג והפרנס על הציבור. מאז שיוסף התגלגל למצרים הוא הבין ש’לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים’. גם לאחר מותו, הוא חושב על עם ישראל. כיצד הוא יעזור להם בתהליך הגאולה.

גם משה ממשיך באותו כיוון. בזמן שכל עם ישראל מרפד את עצמו בממון, משה דואג ליוסף, ולמעשה לעם ישראל. ארונו של יוסף, לא רק שנמצא סמוך למשה רבינו (ולא במחנה בני אפרים או מנשה, כפי שהיינו מצפים), אלא הוא אף מוביל את הדרך לפני המחנה:

“שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר. ארונו של חי העולמים, וארונו של יוסף. והיו אומות העולם אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו? והיו ישראל אומרין להן זה ארונו של יוסף עם ארונו של חי העולמים. והיו אומות העולם מונין את ישראל ואומרים וכי איפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו של חי העולמים? והיו ישראל אומרים על ידי ששימר זה מה שכתב בזה.” (ירושלמי ברכות דף י”ד)

המדרש מקביל בין שני ארונות. ארון הברית וארון המתים של יוסף. כנראה שעבור בני ישראל הדבר היה פשוט וברור. אך אומות העולם, לא הבינו מהם שני הארונות. תחילה עונים ישראל: ‘זה ארון הברית וזה ארון הקבורה של יוסף’. אך עדיין שואלים הגויים- ‘זה ארון של מת, וזה של חי?!’ וכאן עונים ישראל תשובה תמוהה: ‘קיים זה, מה שקיים זה’.

נראה שבסיס הדיון הוא, שלפי תפיסת אומות העולם, ברגע שאדם מת, הוא סיים את תפקידו. הם מצליחים להבין שישנה מציאות אלוקית שמנהיגה את העולם (במיוחד שהם צופים בישראל במדבר, כששכינה בניהם), אך מה למת בתוך כל זה? בני ישראל עונים, שהתורה היא תורת חיים, ותורתו של האדם קיימת גם לאחר מותו.

ולמרות תשובת המדרש, עדיין נשאל: ארון הברית יחד עם ארון מתים? אם נחזור לפסוקים המתארים את מסע הארון במדבר נראה רמז לדברי המדרש, ואולי גם תשובה:

“וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:  וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.”

בפסוקים אנו רואים סמיכות בין ה’ ההולך לפניהם, לבין עצמות יוסף. יש כאלו שמרגישים את נוכחות הקב”ה רק כאשר היא עומד ממש מולם,  ‘עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה…לפני העם’.  אך צריך לדעת שגם כשאנחנו ‘בקצה המדבר’, גם אז ה’ הולך לפנינו. אם רק הארון היה מוביל את הדרך, היינו חושבים שהקדושה נמצאת בארון עצמו. כאשר גם ארונו של יוסף- ארונו של זה ש’שימר מה שכתוב בזה’-  מוביל את הדרך, אז נבין שגם בישימון הקב”ה נמצא.

לאור הבנה זאת נבין גמרא אחרת, דומה לגמרא הנ”ל, שאף היא מדברת על שני ארונות שהיו במדבר:

“תני רבי יהודה בן אלעאי שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיתה תורה נתונה בתוכו היה נתון באהל מועד והשני שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן. פעמים היה מתראה עמהם במלחמה . ורבנן אמרי, ארון אחד היה, פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.” (ירושלמי שקלים, פרק ו’ הלכה א’)

הגמרא מביאה מחלוקת כמה ארונות ברית היו. אחד- ובו לוחות ושברי לוחות; או שניים. מבלי להיכנס לפרטי המחלוקת, בשני המקורות הלשון דומה. ‘שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר’. רק שהפעם שניהם מתייחסים לארון הברית. אך המסקנה דומה: אם רק ארון אחד הולך לפני המחנה, יש אפשרות שנטעה לחשוב שהקדושה נמצאת בארון עצמו, כפי שקרה בימי עלי, שהם חשבו שהארון הוא הא-לוהים (ואף אומות העולם חשבו כך, כשקראו לארון ‘מי יצילנו מיד הא-לוהים האדירים…’).

דווקא יוסף המת, מלמד אותנו, כפי שתלמד אותנו אמו רחל לעתיד לבוא, שיבוא יום והקב”ה יפקוד אותנו. זאת כיוון ש’גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי’. יוסף ורחל הם המבשרים שהגאולה בא תבוא.

לסעודה שלישית

העצמות תחיינה!

אכן מסתבר שליוסף יש אורך רוח. וסוף כל סוף הוא נקבר במקום ממנו נמכר כ- 280 שנה קודם לכן. ישנם אנשים שרואים עצמות יבשות ולא מאמינים שעוד תבוא הגאולה. כפי שמאתגר הקב”ה את הנביא יחזקאל בשאלת ‘התחיינה העצמות האלה?’.

יוסף שכבר היה בבור, יודע בוודאות ש’פקוד יפקוד אלוקים אתכם’. זוהי מידתו:

“יוסף הצדיק היה המכין לבני ישראל במצרים שהכניס עצמו בגלות מצרים להיות הכנה לבנ”י בגלות. ולכן זכה להיות לו עליה ביציאת מצרים. כידוע כי מדריגת משה רבינו ע”ה למעלה. וכתוב עמו במחיצתו. ולפי שביטל עצמו לכלל ישראל כמ”ש השבע השביע להיות קשור בכלל ישראל. וכ’ ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז”ל המדליק נרות במבואות האפלים. וזה נתקיים ביוסף ולכן נתעלה ביציאת מצרים. וכן הבטיח הקב”ה ליעקב אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך. שיתעלה כחו למדריגת יעקב. והנה שורש הגלות והגאולה הכל במדריגת יוסף הצדיק. בתחילת הגלות כתיב אשר לא ידע את יוסף. ובגאולה כתיב ויקח משה את עצמות יוסף.” (שפת אמת, ויקרא, פסח, שנת תרנ”ה)

אצל אומות העולם, כשמשהו מת, הוא מת. וכשאדם מת הוא מת. לכן לאחר מותו, מיד, אצל המצרים, ‘אשר לא ידע את יוסף’. אך בגאולה, אנחנו לא שכחנו, ‘ועצמות יוסף עימו’. מי שידע להדליק אור, כשעדיין חושך בחוץ, יראה את הגאולה. יוסף המתין שלוש מאות שנה, על מנת להיקבר בארץ ישראל, כדי ללמד אותנו את זה. אנחנו כבר ממתינים אלפיים שנה. אך רבינו בחיי מלמד אותנו כיצד לסיים את התהליך:

“וימת יוסף בן מאה ועשר שנים – יוסף קבר ליעקב אביו וקבל שכרו במי שגדול משניהם הוא משה רבינו ע”ה שנתעסק בעצמותיו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשו רבותינו ז”ל מה עשה משה נטל טס אחד והטילו בנילוס וכתב עליו עלה שור עלה שור, ואמר לו, יוסף יוסף אחיך נגאלים והשכינה מעכבת בעדך וענני הכבוד מעכבים בעדך אם רצונך להגלות ולעלות עלה ואם לאו נקיים אנו משבועתך, לפי שהמצריים רצו להצניעו שלא ימצאוהו אחיו לעולם ועשו לו ארון של מתכת ונתנוהו בנילוס וזהו שכתוב ויישם בארון במצרים, גם משה רבינו ע”ה שנתעסק ביוסף קבל שכרו בגדול ממנו זה הקב”ה שנאמר (דברים לד) ויקבור אותו בגי, ומכאן למדנו שכל המשתדל במצות לעשותם יש לו שכר גדול ועקב רב, אם בחייו פעולתו הטובה תביא פריה ממרחק ואם במותו שכרו אתו, בספר שאינו נמחק יוחק, וע”כ יתחייב אדם שיעשה המצות בזריזות לא בעצלתים לא לכבוד עצמו רק לכבוד שמים, לעבוד עבודת ה’ יתעלה ולשמור משמרתו ולהשתעשע בתורתו להתחזק בתוחלתו, כענין שכתוב (תהלים קל) יחל ישראל אל ה’ מעתה ועד עולם, וכתיב (תהלים לא) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה’.”

(ובמקום שנשאר לנו- עוד נקודה קטנה למחשבה:

הפרשה מתייחסת למערת המכפלה ולקבורתו של יוסף בשכם. ההפטרה מתייחסת להעברת השלטון מדוד לשלמה ולהכנות האחרונות לקראת בניין המקדש בירושלים.

שלושה מקומות אלו נרכשו בכסף, ולא נכבשו. כיוון שכפי שראינו, אומות העולם לא רואים במתים את ממשיכי הדרך.

לעומתם אנו עם שזוכר ונבנה על גבי העבר, ומצפה לעתיד. יעקב, יוסף, משה ודוד ממשיכים כולם מהלך אחד שאנו נמצאים בתוכו. לעלות ארץ ישראל ולבנות את המקדש.

כפי שיוסף התחיל תהליך שהסתיים שנים מאוחר יותר גם אנו מצווים להאמין ולעשות שכל שביכולתנו לקראת הגאולה הקרבה במהרה בימינו.)ם נייחל לה’, ובע”ה נזכה לגאולה