“וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן”

(בראשית מ”ו)

בפרשתנו יורדים בני ישראל למצרים, שם ישהו במשך מאתיים ועשר שנה. שם יצטרכו העם להתמודד לראשונה עם קשיי גלות, וההבדל בינם לבין המצריים. מתוך כך, מנסה יוסף להוביל את אחיו ל’ארץ גושן’, ומגדיר את ההבדל הראשון בין ישראל למצרים – הצאן.

מעניין לציין שמאתיים שנה מאוחר יותר, דווקא הצאן, תועבת מצרים ילווה את הדרך מעבדות לחירות. הן בקרבן הפסח והן בקרבן שמבקשים בני ישראל להקריב למרגלות הר סיני. כפי יופיע בספר שמות בדו שיח בין פרעה לבין משה: “וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱ-לֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ”

לליל שבת  – מהי תועבת מצרים?

בפשט הדברים, הכל נראה ברור. יוסף מנסה להכתיב לאחיו מה לומר לפרעה, זאת בכדי לזכות ב’ארץ גושן’. ברגע שפרעה ישמע שיש להם צאן, הוא ירחיקם מעליו, משום ש’תועבת מצרים כל רעה צאן’. אך מהי ‘תועבת מצרים’?

תועבה- דבר מאוס:

על פי חלק מן הפרשנים, השימוש במילה ‘תועבה’ הוא כפי השימוש שלנו במילה זו היום, דבר מאוס ובזוי. כך למשל האבן עזרא:

“לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר. ולא יעזבו אדם שיזבח צאן כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה:

ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם. וכן כתוב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם. והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל. כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי” (אבן עזרא בראשית כ”ח, ושמות ח’)

לפי דבריו, המצרים היו צמחוניים, ואף טבעוניים הדוקים! ולא רק שלא אכלו בשר ומוצריו, אלא התרחקו מכל אדם שאכל בשר. ה’כלי יקר’ אף מוסיף ואומר שהם מאסו ברועי הצאן, כיוון שרועה מטבע הדברים מכה את הצאן, דבר שבזוי בעיני המצרים:

“וביאור הדבר הוא, שתכלית כל הדברים הללו היה כדי שירחיקם פרעה מעליו ויושיבם בארץ גושן, אע”פ שגם לפרעה היה צאן ובקר ורועים מכל מקום היו רועי מצרים נוהגין כבוד במין הצאן לכבוד מזל טלה אשר בו שמו כסלם, והכבוד הוא לרעות אותן במרעה שמן וטוב כר נרחב ושלא להכותם במקלות, אבל שאר אומות אינן נזהרים בזה על כן תועבת מצרים כל רועי צאן” (כלי יקר בראשית מ”ו)

לפי הסברים אלו המצרים מצטיירים כאנשים מאוד מוסריים. עדיני נפש שאינם פוגעים לרעה באף חיה. גם אם כבר צריך לגדל צאן, אז רק בתוך ‘ארמון’ של מרעה משובח. אך כל מי שרועה צאן פשוט, הוא פשוט פרא אדם. תועבה.

לפני שנראה את ההבנה השנייה, שאליה כבר רמז ה’כלי יקר’, רק נציין שאלו אותם מצרים שבעוד כמה שנים ישעבדו את בני ישראל.

לסעודת שבת – תועבה= א-להות

תועבה- א-לוה:

בניגוד לשיטה שראינו לעיל, רש”י ופרשנים רבים אחרים מסבירים שהמצרים היו עובדים לצאן. (יתכן שאף מן הסיבות שראינו בהסבר הראשון). הסבר זה מלווה אותנו בכל סיפור יציאת מצרים, והסיבות שבגללן נבחר דווקא ה’טלה’ להיות קרבן הפסח.

“ועוד, כי המצרים לא היו אוכלים טלה, ‘כי תועבת מצרים כל רעה צאן’ (בראשית מו, לד), והיו מניחין אותו עליהם לאלוה, לפיכך צותה תורה לעשות בו שחיטה ולאכלו צלי אש שלם כלו, כדי שיכירוהו מצרים ויראו א-להיהם נשפט לעיניהם, כי לא מצינו מה שכתוב: ‘ובכל א-להי מצרים אעשה שפטים’ (שמות יב, יב), מפרש בתורה באיזה אלוה נתקים, זולתי בזאת הזביחה מהטלה, ולפי שיתברר למצרים בבקר שהיתה הזביחה מהטלה, לפיכך צותה תורה, שלא ישברו בו עצם, כדי שיהא שלם העצם ויכירו בו שהוא טלה” (מנורת המאור, אות קמ”א)

הרמב”ם, ה’מורה נבוכים’ אף מבאר שכך היה מקובל אצל כל עובדי העבודה זרה באותה תקופה, ולפי דבריו זו הסיבה שאנו מצווים להקריב קרבנות. הרבה מפרשים את דבריו בנושא הקרבנות, כגישה של ‘דיעבד’. כיוון שכך עשו עובדי ה’שעירים’, אף אנו נעשה כמוהם, אך בדרך כשרה. אם נעיין טוב בדבריו, נראה שלא כך הם פני הדברים:

“ואומר כבר אמרה ה’תורה’, כפי מה שפרש אונקלוס, שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן – אמר, “הן נזבח את תועבת מצרים”, ואמר, “כי תועבת מצרים כל רועה צאן”. וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים – ולזה היו קוראים לשדים ‘שעירים’ – וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי ‘משה רבינו’, “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'”. ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב ‘עובדי עבודה זרה’, וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר ‘מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה, “מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם”, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות, אשר הם חליי הנפש האנושית, בהפך אשר בקצה האחר. – ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט ‘כבש הפסח’ ולהזות דמו ב’מצרים’ על השערים מחוץ – לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין, שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות, “ופסח יה’ על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף” – גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו ‘עובדי עבודה זרה’. זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן”

 (ספר מורה נבוכים – חלק ג פרק מו)

הרמב”ם מדגיש שכל עניין הקרבנות, הוא בדיוק ההפך מכוונת עובדי העבודה הזרה. לי שיטתם הם היו מגדלים את כבודם של בעלי החיים, עד כדי כך שלא הסכימו לאכול אותם או לשחוט אותם. בכך שאנו מקריבים קרבנות ומזים את דמם, אנו דווקא שוחטים אותם ואוכלים אותם, כדי להכניס שנבין שהישועה לא באה מהם, אלא מהקב”ה שציוונו לעשות כך.

לאור הדברים שראינו מקודם נוכל להוסיף ולבאר. המפגש בין בני ישראל למצרים, הפגיש אותם עם תרבות חדשה. יוסף, שכבר עבר את כור הברזל בעצמו, פחד שהתנהגות של מצרים תקסום לעם ישראל. ‘תראו איך מכבדים בעלי חיים’, ‘איזה עם מוסרי’. אך יוסף בחכמתו מבין שהכול מקסם שווא. כפי שאכן יתברר בדור ‘שלא ידע את יוסף’.

יוסף ידע, שכאן הוא ואחיו חייבים לעמוד לפני פרעה, ולהגיד לו שהם לא מתפעלים מן ה’תועבה’ שלו. להם יש את המסורת שלהם, מאז ומעולם: אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ”.

לפי הפסוקים נראה שגם אחי יוסף הבינו זאת בעצמם. הם משנים מהנחייתו של יוסף, ומציבים את האמת מול פרעה באופן ישיר. יוסף ביקש שהם יאמרו ‘אנשי מקנה אנחנו’. זאת כדי לא לפגוע ישירות בפרעה ובאמונתו. אך האחים אומרים במפורש: ‘רועי צאן עבדיך, גם אנו גם אבותינו’.

לסעודה שלישית- קרבנות לעתיד לבוא

הדיון במילה ‘תועבה’ הוביל אותנו אל היחס אל ‘הצאן’. הן באופן כללי והן בשימוש שלהם בבית המקדש. בעבר כבר התייחסנו למשמעות הולכת הקרבן אל המקדש, כביטוי לכך שאני משליט את עצמי על הבהמה, בניגוד למעשה העבירה שבו ב’בהמה’ שבי מושכת אותי. (הרחבה ב’מקדש בפרשה ויקרא’).

כהשלמה לרעיון זה, נביא ציטוטים נבחרים והסברים מתוך הקובץ ‘חזון הצמחונות והשלום’. גם כאן, יש הנוטים לייחס לרב קוק גישה ‘דיעבדית’ לנושא הקרבנות, כשלא כך הם הדברים:

הקדמה: מאמר ‘חזון הצמחונות והשלום’  נערך על ידי ‘הרב הנזיר’ מתוך כתבי הרב קוק השונים. בשאלה העקרונית, האם הצמחונות היא דבר אידיאלי?

על פי הרב קוק, במהלך הקובץ הנ”ל, תלוי מתי במציאות הנוכחית, לא. בתחילת ימי האנושות, מימי הבריאה ועד המבול נאסרה אכילת כל בשר של בעלי חיים על ידי בני אדם, אך לאחר המבול לא רק שמותר לאכול בשר, אלא ש’אחרי הרפיון האנושי, [במבול], ראוי לאכול בשר’ (פיסקה ד. בחזון הצמחונות).

מדוע מותר לאכול בשר? הרב קוק מבאר, שאם הייתה נאסרת אכילת בע”ח מן התורה, היה מיטשטש ההבדל התהומי שיש בין בעלי החיים לבין בני האדם. היינו מקדשים את ערך חיי בעלי החיים כערך חיי האדם, וזה היה גורם לנפילה מוסרית ביחס לערך האדם. ‘כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע”ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בנ”א הברואים בצלם אלקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים – כאלו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה חסידה “האנושית” במה להצטדק כי אם לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע”ח…’

כלומר נכון לעכשיו, אין ברירה, אלא להתיר אכילת בשר בכדי למנוע הידרדרות מוסרית. (דווקא כהנחיה לכלל האנושות, ולאו דווקא כרצון של הפרט). הרב קוק מדגיש, כמובן, שאין זה אומר שמותר לנהוג בבעלי החיים כאוות נפשנו. יתרה מכך- הרבה מצוות בתורה מדגישות את היחס החם שיש לנהוג כלפי בע”ח. כגון: כיסוי הדם (כאות שאנו מתביישים בשפיכת דם החיה), האיסור לשחוט ‘אותו ואת בנו ביום אחד’, איסור בשר וחלב (להראות שאין רוצים לשחוט את הבהמה ברגע שהפסיקה להניב חלב), איסור אכילת חֵלֵב (שהוא החלק המשובח ביותר בבהמה, להראות שאנו לא אוכלים רק בשביל ההנאה.)

אז מתי יהיה מצב שונה? הרב אומר, שרק ‘קורא הדורות מראש’ יודע מתי יתקיים המצב האידיאלי בו יתעלו בעלי החיים בעצמם ברמתם המוסרית, ‘מדרגת החי לעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר עכשיו (כמו בני האדם כיום..) ע”י עליית העולמות’. אז נרגיש מאיסה טבעית באכילתם. ‘מובן הדבר שאין אנו יכולים כלל לקבוע זמנים לאותה ההתנשאות, והיא מונחת באותה התיבה הרחבה הנקראת “לעתיד לבא”.. לא על הזמנים  (מתי?) ותארם  (איך?) אנו דנים’ (פיסקה ב.)

ומה עם הקרבנות? כל עוד בני האדם אוכלים בעלי חיים להנאתם ולתאוותם, ודאי שיקריבו גם קרבנות על המזבח. כך יהיה גם בבית המקדש השלישי. רק בתקופה מאוחרת יותר, הרבה אחרי בניין המקדש, תשתנה המציאות ואז יוקרבו רק קרבנות מן הצומח. ‘כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בע”ח לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש – כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה אם כל זמן שלצרכיו החומריים יזבח בכל אות נפשו בע”ח לאכול את בשרם, [ואילו בקרבנות – ]כאן יעשה האדם רחמני, ולא יוכל להתאכזר על בע”ח להעלותם קרבן? .. נטיה כזאת איננה מורה רושם של התעלות רגש האדם לטובה, כי אם על נפילתו המדעית והמוסרית בכללה. מה שפל ונבזה יהיה האדם עם טענה כזאת’ (פיסקה טו.)

“כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים” (בראשית מ”ד)

השבת נלמד על היחס המיוחד בין יהודה ובנימין- והקשר למקדש. מתוך כך נלמד מהי ערבות ובמה זוכים לכך ש’כל ישראל ערבים זה לזה’.

ליל שבת

הערֵבוּת במהלך הדורות

בסוף הפרשה הקודמת הבטיח יהודה לאביו: “ויֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו… אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנוּ”. לכן, דווקא יהודה ניגש אל יוסף לשחרר את בנימין מ’צרת הגביע’: “כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי”.

יהודה אף הסכים למסור את עצמו לעבד (ואולי אף למיתה?) תחת בנימין. בפועל, יהודה לא הספיק לממש את ה’ערבות’, שכן יוסף לא יכול היה להתאפק ונגלה לפני אחיו. אך הערבות לא נפסקה. שנים אח”כ היא המשיכה בזרעו של יהודה. דוד ה”קטן” נשלח אל אחיו, שנמצאים במערכה מול גלית: “וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים:” (שמואל א, יז).

ישי, אבי דוד, ציווה את בנו לקחת את ‘ערובתם’. במה מדובר? ההסבר המקובל ביותר הוא שדוד נשלח לקחת שטר גירושין על תנאי, כדי שאם יעלם אחד הלוחמים אשתו לא תשאר עגונה, אלא תגורש למפרע משעת הנפקדות.

אך המדרש מביא הסבר אחר:”אמר רבי יודא בר ר’ סימון: למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו שנאמר אנכי אערבנו. אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימין מיד אביו שנאמר: “אנכי אערבנו”. לך והוצא אותו מן ערבותו. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית” (ילקוט שמעוני שמואל קכו).

ננסה להבין את הסיטואציה. באותה עת שאול – משבט בנימין – עומד מול גולית. דוד – משבט יהודה – ניגש לשאול בהצעה שאי אפשר לסרב לה: ‘עבדך ילך ונלחם עם הפלישתי הזה’. באותו רגע, שוב הסכים נציג משבט יהודה למסור את נפשו במקום נציג משבט בנימין. זוהי ערבות אמיתית.

ושכרה בצידה, כהמשך המדרש:

“אמר לו הקב”ה: “חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין“.

דוד הנער מצליח במשימתו והורג את גלית: “וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם”!!!

לכאורה מה יש לדוד לחפש בירושלים? הרי הוא עדיין גר בבית לחם, ובירושלים כלל לא התקיימו חיים יהודיים באותה תקופה! התשובה היא: שנפשו קשורה לירושלים! (נשים לב לפרט מעניין: שאול משבט בנימין, לא עושה כל מעשה להעתיק את ירושלים כבירתו, וכל שכן לא לרכוש את מקום המקדש. לעומת זאת דוד, משבט יהודה, כבר בתחילת דרכו קובע מעמד מיוחד לירושלים)

זוהי מידתו של שבט יהודה בכל הדורות. לקפוץ לפני המחנה ולהוביל את העם לגאולה ולמקדש.

יהודה במצרים, נחשון בן עמינדב בים, בצלאל בן אורי בונה המשכן, דוד המלך ומסירותו למען המקדש, שלמה בונה המקדש וזרובבל בונה בית שני – כולם מיהודה. גם אנחנו יהודים!

סעודת שבת

העגלות

במשך הפרשה יוסף נגלה לאחיו ומבקש שיביאו את אביו. לצורך כך הוא שולח עגלות. “וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם”. כאשר רואה יעקב את העגלות הוא מתעודד וממהר לכיוון מצרים. “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת”.

מה מיוחד בעגלות, ששימחו את יעקב? רש”י מתרץ:

“סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה”.

רש”י מבאר שיוסף מסר ליעקב ‘אות חיים’ ע”י שליחת העגלות, כיוון שהסוגיה האחרונה שהם למדו לפני מכירת יוסף הייתה פרשת עגלה ערופה.

ועדיין נשאל: האם הדמיון המילולי בין ‘פרשת עגלה ערופה’ לבין ה’עגלות’ זהו הסימן הגדול? (הרי היה עדיף, למשל, שישלח עגלה בת בקר ולא עגלה!)

אך אם נעיין בפרשת עגלה ערופה, נבין את עומק הדברים:

“כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ … וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ … וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל … וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: … וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ” (דברים כ”א).

מיתתו של אותו “חלל” יכולה להיות אחת משתי סיבות עיקריות: או שהוא מת מרעב או שהוא נרצח. זקני העיר מצווים לענות ולומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה”. על זה מוכרת שאלת הגמרא: “וכי על דעתינו עלתה שזקני בי”ד שופכי דמים הם?”. אלא, מתרצת הגמרא, שזקני העיר “לא ראוהו ופטרוהו בלא מזונות ולוויה”.

גם כאן אנו יכולים לראות, שיש אחריות קולקטיבית לנפילת חלל סמוך לעיר מסוימת, ויש צורך לכפר על ה’אשמה’ שלא נהגנו בערבות ולא דאגנו ללוות ולצייד ב’צידה לדרך’ אדם שיצא מערינו.

זה מה שמסר יוסף ליעקב אביו. ‘אל תדאג אבי. אחיי, בניך, כבר למדו את חשיבות הערבות אחד כלפי השני’.

סעודה שלישית

הפטרה

“וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ… וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב … וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם”.

(יחזקאל ל”ז)

פסוקי ההפטרה כל כך יפים, עד שלא ידעתי אלו מהם לבחור. לכן הציטוט ארוך.

בהפטרה, שהינה המשך ישיר ל’חזון העצמות היבשות’, מנבא יחזקאל ששוב יתאחד עם ישראל. זה הסוד הגדול- אחדות וערבות. דבר זה יוביל להמשך הישיר של הגאולה. ישראל יושבים על אדמתם ובתוכם המקדש, ואף הגויים יכירו במציאות המופלאה הזאת.

ובהערת אגב, כהמשך למה שראינו מקודם, גם כאן ‘ועבדי דוד מלך עליהם’. שבט יהודה, השבט המושך קדימה, ימשיך להוביל (יש אומרים שמדובר בדוד כפשוטו, ומכאן רמז לתחיית המתים, ויש אומרים שהכוונה למלך מזרעו של דוד).

ויֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו… אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנוּ”

“כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי” (בראשית  מ”ד, פס’ י”ח, ל”ב)

הדרמה הגדולה המתרחשת בין יוסף ואחיו נפתרת סוף סוף. תוך כדי הסיפור מתגלים תכונותיהם של חלק מן האחים, כשהשיא הוא קרב המוחות בין יהודה ויוסף, כשברקע גורלו של בנימין.

המדרש שלפנינו מרחיב את הקשר המיוחד בין בנימין ויהודה מעבר לגבולות הפרשה, אלא כ’מעשה אבות –סימן לבנים’, ותוך כך מלמד אותנו מהי ‘ערבות’ ולמה זוכים בזכות אותה ערבות. (ובאופן חד פעמי, המדרש אינו מבראשית רבה ואינו על הפרשה).

ילקוט שמעוני  שמואל קכ”ו

” אמר רבי יודא בר ר’ סימון: למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו שנאמר ‘אנכי אערבנו’.

אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימין מיד אביו שנאמר: “אנכי אערבנו”. לך והוצא אותו מן ערבתו. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב”ה: “חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין, ולמה? ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים, שנאמר: “שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם”.”

מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש פותח בקביעה כללית –שבט יהודה מאז ומעולם ‘למוּד’ להיות ערב לשבט בנימין.

ב. בהקשר של המדרש, ערבות זו באה לידי ביטוי בכך שדוד (משבט יהודה) החליף את שאול המלך (משבט בנימין) בקרב מול גוליית.

ג. המדרש אף מוסיף, שהסיבה לכך היא שיש לשבט יהודה חוב או הבטחה לשבט בנימין. הבטחה ‘אנכי אערבנו’ שהבטיח יהודה לאביו, היא התחייבות לדורות.

ד. בזכות זה, אומר המדרש זכה שבט יהודה שבית המקדש יהיה בחלקו. אך כאן מגיעה הפתעה במדרש. גם שבט בנימין זוכה בחלק בבית המקדש. אנו נברר בהמשך כיצד גם זה קשור למושג ‘ערבות’.

ה. המדרש מסיים בסיפור אחר. כשהשבטים עמדו על הים, היחידים שהסכימו לקפוץ למים היו בני יהודה (נחשון) ושבט בנימין. אף בזכות זה זכו אלו בחלק מיוחד בבית המקדש.

חלק א’ במדרש- כי עבדך ערב את הנער

ה’ערבות’  של יהודה כלפי בנימין החלה בפרשה הקודמת:

“וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה” (בראשית מ”ב)

“וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים” (בראשית מ”ג)

מה ההבדל בין מה ‘ששאל’ ראובן לבין מה ‘ששאל’ יהודה? מדוע יהודה ‘דיבר כהוגן’ ואילו ראובן- ‘דיבר שלא כהוגן’? לכאורה, שניהם הסכימו לעשות הכל כדי להשיב את בנימין הביתה. ניתן אף להקשות ולומר שראובן אף היה נחרץ יותר מיהודה להשיב את הנער הביתה?

אלא שיהודה השתמש בצמד המילים ‘אנכי אערבנו’. כפי שמתבאר בפרשה הבאה:

“כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו” (בראשית מ”ד)

בפסוקים אלו חוזר יהודה על דבריו ‘עבדך ערב את הנער’, ‘חטאתי לאבי כל הימים’, מושגים אותם נברר בע”ה בהמשך. אך יש גם תוספת המתחילה לבאר, מתוך הכתובים, מהי ערבות: ‘ישב נא עבדך תחת הנער’.

כאן מקבלת ה’ערבות’ את הכלל הראשון שלה. עיקר הערבות זה לשים את עצמך, ‘תחת הנער’, בִמקום האחר. ולא ל’נדב’ אחרים למשימה (אפילו הם בניך).

ערבות אינה רק אחריות אישית להחזרת החוב (או הנער), אלא היכולת להעמיד את עצמך, אף במקום סכנה, במקום האחר. כפי שהטיב לדייק הנצי”ב:

“אנכי אערבנו. אין הפירוש ערב להעמידו חי לאביו, דזה אינו ערבות אלא השבת מלוה או שאלה.  אלא כמו שכתבתי לעיל הנני ערב על עוונותיו לקבל דין שמים בעת הסכנה תחתיו.

מידי תבקשנו. להצילו מבני אדם. והיינו דאיכה רבה ‘בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו, תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו’. הרי דשני דברים הן: ערבות על חוב עוונותיו. תקיעת כף על שמירה מעולה” (העמק דבר על בראשית מ”ג, ט’)

הנצי”ב מחלק בין ‘אנכי אערבנו’ לבין ‘מידי תבקשנו’, ומלמד אותנו מה הערבות כוללת. לא רק ייסורים וסכנות מבני אדם, אלא אף ‘לקבל דין שמים בעת הסכנה, תחתיו’, במקומו. זאת כביאורו של רש”י ‘וחטאתי לך כל הימים – לעולם הבא’. בניגוד להבנה שאנו רגילים להבין ברש”י שיהודה הצהיר שאם לא יחזיר את אחיו הוא ‘מוותר על עולם הבא שלו’ כאן יהודה מלמדנו שהדרך היחידה לזכות בעולם הבא, היא  מסירות נפש על  התורה ועל אחיו. 

מתוך כך נבין את דברי הגמרא (שבועות ל”ט.) : ‘וכשלו איש באחיו, איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה’.  אין ההבנה כפשוטו שהאחד רשע והאחד צדיק והקב”ה בוחן את סך המצוות והחובות של עם ישראל. עיון בהמשך דברי הגמרא  –  הדנה ב’צדיקים שהיה בידם למחות’ – מלמד אותנו,  שחלק מתפקידינו אינו לבחון רק את עצמנו, אלא ‘איש באחיו’. אם איננו דואגים ‘איש לאחיו’ אין לנו זכות לא ‘בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי’.

אם כן, יהודה מלמד אותנו שלערבות אמתית צריך מסירות נפש. כשיהודה עמד בפני יוסף הוא הסכים למסור את נפשו, כפשוטו, למען בנימין. אך אין זאת הבטחה חד פעמית, אלא הבטחה לדורות. ‘מעשה אבות- סימן לבנים’. שיעבוד כל הימים.

חלק ב’ במדרש- ואת ערובותם תקח

המפגש הזה וחידוד נקודת הערבות מופיע במיוחד בין שבט יהודה לבין שבט בנימין. כפי שמתאר המדרש את תיאור הדברים לפני הקרב מול גוליית. בנביא כתוב כך: “וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה  נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים:” (שמואל א, יז)

מהם ה’ערובות’ שדוד מתבקש לקחת? את ההסבר הרגיל אנו מכירים:

“א”ר שמואל בר נחמני: כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים המעורבבים בינו לבינה”

כלומר ה’ערובה’ היא גט על תנאי, שמא לא יחזור החייל מן המערכה ולא תימצא גופתו. בכך תמנע בעיית העגונות. אך המדרש שלנו מביא הסבר נוסף:

“ואת ערובתם תקח: לך והוצא אותו מן ערבתו. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב”ה: “חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין”(ילקוט שמעוני  שמואל קכו)

מדרש זה מלמד אותנו פרק נוסף ב’הלכות ערבות’, ובהמשך אף נלמד מכאן את ההבדל בין יהודה ובנימין ביחסם אל ‘הערבות’. המדרש מזכיר לנו שדוד הוא משבט יהודה שהבטיח לדורות למסור את הנפש עבור שבט בנימין, ממנו בא שאול המלך. דוד, (שכאן עדיין איננו מלך ואף טרם נמשח) עומד תחת שאול המלך במערכה מול גוליית. בזכות שדוד ‘נתן נפשו תחת שאול שהוא משבטו של בנימין’ זכה בבניין בית המקדש. מה הקשר בין המקדש לבין הערבות של דוד?

המדרש מבאר שה’משכן’ נקרא בשם זה מלשון ‘משכון וערבון’. ובהרחבה בדברי ה’שפת אמת’:

“וזה שאמר אנכי אערבנו, כי וודאי השכינה שנקראת אנכי הוא ערב לישראל, וזה ענין המשכן שנקרא משכון כו’ עמו אנכי בצרה כו’, והנה כל הדברים הי’ עד עתה בצער עד ויגש אליו יהודה שיהודא ניגש בפיוסים כו’ והי’ תיקון היחוד”    (שפת אמת פרשת ויגש, ליקוטים ועיין שם בהרחבה, כיצד הקב”ה עימו אנכי בצרה בגלות)

למעשה, ה’שפת אמת’ מלמדנו מדוע נענה יעקב אבינו ליהודה. יעקב שמע בדברי יהודה שכאשר אנחנו ערבים זה לזה, אף הקב”ה עמנו, ‘ושכנתי בתוכם’. אך המקדש ‘ממושכן’, וכאשר יש ביננו שנאה ופירוד, שנאת חינם, אנו מאבדים את המשכן והמקדש. לכן ברור שמי שעוסק בערבות יזכה להחזיר את ה’ערבון’. (בכל זאת יש כאן נחמה שאף בגלות ‘עימו אנכי בצרה’. גם הקב”ה מקיים את ההבטחה ‘אנכי אערבנו’) .

את זאת כל כך הנראה הבין דוד, שכן מיד לאחר הניצחון מול גוליית ישנו פסוק הדורש ביאור: “וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם” .לכאורה מה יש לדוד לחפש בירושלים (שטרם נכבשה…), הרי הוא עדיין גר בבית לחם? התשובה היא: שנפשו קשורה לירושלים!! (נשים לב לפרט מעניין: שאול משבט בנימין, לא עושה כל מעשה להעתיק את ירושלים כבירתו, וכל שכן לא לרכוש את מקום המקדש. לעומת זאת דוד, משבט יהודה, כבר בתחילת דרכו קובע מעמד מיוחד לירושלים)

אך מדוע זכה בכך בנימין, שבטו של שאול המלך?

כאן מתגלה סוד הערבות. כאשר אנחנו בערבות, אנו לא רק ‘נושאים בעול חברנו’, אלא גם מזכים את אחינו. זהו סודו של המקדש.

“וַיֵאָסֶף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים”, הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן חֲבֵרים” (חגיגה כ”א)

אמנם הציטוט מן הגמרא מדבר על ‘חבר’ במובן ההלכתי – אדם שנאמן על הטהרה – אך ניקח את הציטוט כפשוטו, ללמד שבזכות האחדות נזכה למקדש, וזכות המקדש מאחדת את כל עם ישראל.

חלק ג’ במדרש- בין יהודה ובנימין

מעבר לזכותו של בנימין מכוח אחדותו עם יהודה,  גם ‘בנימין’ יודע לעשות מעשה כשצריך. המדרש מביא שכשבני ישראל היו בצרה על הים, שני השבטים ‘קפצו למים’ במסירות נפש למען עם ישראל.

אמנם בכל זאת ישנם מאפיינים שונים בין ‘יהודה’ ו’בנימין’. שבט יהודה למד מראש השבט ‘ויגש אליו יהודה’. לעומת בנימין המתאפיין ב’שב ואל תעשה’ (מפני מה זכה בנימין? מפני שלא נולד בחוץ לארץ, לא השתחווה לעשו, לא היה במכירת יוסף, עפ”י ילקוט שמעוני דברים תתקנ”ז) יהודה ושבטו תמיד עושים. לכן זכה שבט יהודה במלכות. (כפי שראינו במקדש בפרשה וישב תשע”ד). וכפי שמבאר האדמו”ר מראדומסק בעל ה’תפארת שלמה’:

“הנה יש לשום לב מדוע אך במקום הזה אצל יהודה ובנימין התחיל דין הערבות ולא נזכר זה במקום אחר. וחז”ל אמרו כבר (שבועות לט, א) כל ישראל ערבים זה בזה. …אמנם הנה נודע כי בחי’ יהודה הוא בחי’ המלכות וממנו הוא המלכות בית דוד כו’ הנה בחי’ המלכות שלמעלה שם הוא עיקר הערבות כמבואר ענין הזה בכתבי הארי ז”ל בסדר תיקון חצות שבחי’ המלכות יורדת בסתר המדריגה כדי לברר האורות והנשמות העשוקות להעלותם מן הקליפה שנפלו ר”ל וזה הוא ענין בחי’ הגלות של השכינה שמקבלת עצמה לירד בשפל המדריגה כביכול אך כדי להטיב לישראל ולהעלותם מעומק הקליפות” (תפארת שלמה פרשת מקץ)

אם כן זוהי מעלה אחת בערבות. שגם ‘המלך יורד בסתר המדרגה’ פועל באהבה בתוך עם ישראל. ‘ושכנתי בתוכם’ מצד אחד, אך גם ‘השוכן איתם בתוך טומאתם’. מתוך אהבה וערבות זאת ‘מעלים את ישראל מעומק הקליפות’. זאת מעלת המלך מבית דוד ומעל הכל מלך מלכי המלכים שערב לנו.

ה’תפארת שלמה’ מלמד אותנו שהערבות בין יהודה ובנימין החלה עוד טרם נולדו:

“וזהו בסוד מסירת רחל הסימנים ללאה והיא שכבה תחת המטה ע”ש. כי שורש ענין הערבות לקבל על עצמו חוב זולתו ולסבול עבור חבירו … ועניין רחל מבכה על בניה… הנה יש להבין מה זה שנצחה רחל בטענותי’ הזאת יותר מכל שאר האבות שכולם לא נענו והיא נחמה הקב”ה מיד בכמה תנחומין וקולה ברמה נשמע ונתבשרה על הישועה מיד? מה זה הדבר הגדול שמסרה סימנים ללאה נגד כל הנסיונות של אברהם אבינו שלא הועיל בצדקתו להגן עליהם כנ”ל. אך זה הדבר שדברנו כי ענין מסירת הסימנים וסודם הוא מורה על בחי’ הערבות הנעלה שמקבל על עצמו חובין וצרת ישראל כמו שמאז קבלה על עצמה צער ויגון עבור טובת אחותה כנ”ל. וכ”ז מרומז ג”כ בשכינתא עלאה… כי מי ערב יותר בעד בניה כי אם הקב”ה והוא סובל וארך רוח” (תפארת שלמה, שם)

רחל, אמם של יוסף ובנימין לימדה אותנו שלפעמים צריך סבלנות ואורך רוח. להאמין שבסוף תבוא הגאולה. רחל אימנו למדה זאת מהקב”ה ש’ערב לנו’: ‘ומי ערב יותר מהקב”ה שהוא סובל וארך רוח למען בניו’.

ויש ערבות עוד בתחילת ספר בראשית: “העורב שבא מיהודה, שנקרא עורב, שנאמר, אנכי אערבנו, הערב כתיב, בלא וא”ו. א”ר פנחס, למה נקרא שמו עורב, שהיה הולך בהרים כעורב” (מדרש הנעלם, פרשת נח)

לפעמים אדם העוסק בערבות הוא כמו העורב. הוא ‘שחור’ הוא לא יפה כמו ‘יונה’ , הוא מרגיש שהוא ‘צועק והולך בהרים’ וקולו לא נשמע. אך הקב”ה שומע תפילה ובוחן כליות לב. ‘בני , אם ערבת – לרעיך, ואם תקעת – לזר כפיך’. (משלי ו’ על פי פירוש המלבי”ם).

הקב”ה לקח מאתנו  את ‘משכון- ערבון‘, את המשכן שנלקח מאתנו באופן זמני. כדי להחזיר את ה’ערבון’ צריכים להתקיים מספר תנאים: למסור את הנפש למענו – כפי שלמדנו מיהודה מול יוסף, מדוד מול גוליית או מנחשון על הים. לפעול– ‘ויגש אליו יהודה’.  לא לפחד מדרך ארוכה – כפי שלמדנו מרחל אם בנימין ויוסף. לפעמים ינסו להשחיר את פנינו כעורב –  בשם ‘יונת השלום’. וכמובן ערבות אמתית בתוך עם ישראל, ולזכור שהמטרה אינה טובת עצמינו, אלא טובת כלל עם ישראל.

בזכות כל זה נזכה לימים בהם תתקיים תפילת רחל אימנו ‘ושבו בנים לגבולם’ ו’שכנתי בתוכם’ .  במהרה בימינו.