” אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה”
(ויקרא ו’)
בפרשיתנו מתכוננים אהרן ובניו לעבודת המשכן. תחילה הם ילמדו כיצד עורכים את המזבח ומכינים אותו לעבודה, בהמשך הם ילמדו על מנחת החביתין, העולה והחטאת, ולאחר מכן ‘מפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים’- שבעת ימי המילואים, חזרה גנרלית לקראת חנוכת המשכן והעבודה בו.
פרשות אלו נראות-נשמעות משעממות, ננסה לראות כיצד מתוך העבודות ה’שחורות’ ביותר (גם כפשוטו) גם אנו, ולא רק הכהנים, יכולים ללמוד.
לליל שבת – מנחת חינוך
“זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת …וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה’ כָּלִיל תָּקְטָר”
כל כהן ביום הראשון לעבודתו חייב להקריב קרבן מיוחד הנקרא ‘מנחת חינוך’. מנחה פשוטה העשויה מסולת ושמן האפויה, מטוגנת וחלוטה במים. ‘חינוך’ מלשון התחלה, כמו חנוכת הבית, חנוכת המשכן. גם כהן גדול צריך להביא קרבן דומה, אך לא רק ביומו הראשון, אלא בכל יום מחדש. תָּמִיד ! מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב”. (אמנם קרבן זה נקרא ‘מנחת חביתין’, אך ה’מתכון’ זהה).
בנוסף לכך, משחו את הכהנים בשמן המשחה, לקדשם. גם בכלי הקודש נעשה אותו תהליך ‘חינוך’ מיוחד- משיחה בשמן המשחה. תוספת קדושה לכבוד תחילת עבודתם (של הכלים) בקודש.
הגמרא מעירה דבר מעניין. לאחר שנגנז שמן המשחה, חינכו את הכלים (ואף את הכהן הגדול) בדרך אחרת.
“כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן” (יומא יב:).
מה הכוונה? במקום למשוח בשמן המשחה, עצם העיסוק בעבודת הקודש, בפעם הראשונה, כש’חונכים את הכלים’, הופך את הכלי, מכלי רגיל, לכלי שרת. זהו למעשה גם תפקיד ‘מנחת החינוך’- קרבן מיוחד שמסמל את תחילת העבודה.
אך מדוע הכהן הגדול צריך להביא מנחה חדשה בכל יום?
- הסבר פשוט – כיוון שהכה”ג נמצא כל הזמן במקדש, הוא צריך לראות בכל יום, כאילו היה זה יומו הראשון!
- הסבר מחודש יותר –. ניתן להבין אחרת את המושג ‘עבודתם מחנכתם’. אין הכוונה שבפעם הראשונה שעובדים בכלי הוא נהיה קדוש, אלא שבכל פעם שעובדים עם הכלי אחת מעבודות המקדש, אזי הוא מתקדש מחדש. כל עוד הכלי בעבודה- הוא נשאר קָדֹש, נשאר בקוֹדש. בדומה, הכהן הגדול, חייב להביא בכל יום מנחת חינוך, כדי לשמור על קדושתו.
והמסר לנו: החכמה אינה להתחיל מעשה גדול וקדוש. אלא להתמיד בכך ולהרגיש עדיין את העוצמה והקדשוה, כאילו היה זה יומנו הראשון. כל עוד אנו עוסקים בקודש – נשאר ‘קדושים’. רוצות להשאר בקודש. צריך להמשיך בעבודה!
לסעודת שבת – פינוי הדשן
על המזבח היו ממוקמות שלוש מערכות עצים. המערכה הגדולה- עליה הקריבו את כל הקרבנות, מערכת הקטורת- מכאן לקחו גחלים בוערות עבור מזבח הקטורת, ומערכת אש התמיד- מערכה שבא עלינו לדאוג לאש תמיד (זאת לא ה’אש מן השמים’ שהייתה על המערכה הגדולה).
את הדשן היו מפנים בכל בוקר למזרכז המזבח לערימה גדולה הנקראת ‘תפוח’ על שם צורתה הגדולה והתפוחה. בכל בוקר (או לפי הצורך, לשיטות אחרות) היו מפנים את התפוח למקום טהור מחוץ לעיר, כפי שמלמדת פרשתינו:
“וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר”
התורה מדגישה, שלמרות שזאת עבודת כהונה, וחייבת להעשות בבגדי הכהן, ראוי להחליף, לפשוט את בגדי הכהונה וללבוש בגדים פשוטים יותר (שאף הם בגדי כהונה). זאת כיוון שעבודה זאת מלכלכת מאוד.
“ופשט את בגדיו – אין זו חובה אלא דרך ארץ שלא יתלכלך בהוצאת הדשן, בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן” (רש”י שם)
יש כאן לימוד יפה מאוד. מצד אחד יש ללבוש בגדים יפים- כיוון שזאת בכל זאת עבודת קודש. ומצד שני, ‘לא עובדים בגינה בבגדי שבת….’.
מעבר לכך, עצם המצווה זאת מלמדת אותנו שהכהנים עוסקים בניקיון. הכהנים, אנשי הקודש והמעלה, מנקים בעצמם. אין בבית המקדש פועלי ניקיון. לא עולים חדשים, לא תאילנדים ואף לא מנקות ערביות. (וסליחה על ההכללה) לנקות זאת לא בושה!
מכאן נבין את מאמר הגמרא:
“שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם (=עד קרסולי רגליהם) (פסחים ס”ה:)
הגמרא מבארת שזמן ניקיון העזרה, בחג הפסח, היו מציפים את העזרה במים והדם היה מגיע עד קרסולי (ויש אומרים, עד ברכי) הכהנים. בזה הגמרא משבחת את ‘בני אהרן’. לא בכך שהם מקטירים את הקטורת או מדליקים את המנורה. כל אחד היה רוצה להיות כהן כזה. השבח הוא שאין הם נרתעים מלהתעסק גם בדם ובלכלוך!
ובקיצור המסר לנו: כל עבודה מכבדת את בעליה. יתרה מכך, אלא לנו להרתע לעשות פעולה פשוטה או בזויה רק בגלל מעמדינו. נהפוך הוא!
וגם – זה לא חכמה לרצות גדולה רק בשביל הדברים ה’שווים’ וההטבות – הגשמיות, הרוחניות או היוקרה. השבח יבוא מן המסירות לעשות דברים שלא כל אחד היה רוצה לעשות.
לסעודה שלישית – האש על המזבח
” הָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר “
בפסוקים אלו שתי מצוות: א. עריכת עצים בכל יום על גבי המזבח. ב. האיסור לכבות את עצי המזבח.
למעשה שתי מצוות אלו מיותרות, שכן מדובר באש שמימית, אש מן השמים. אש זו, ‘כל גשמים שבעולם אין מכבים אותה’.
אם כן, טכנית, לא ניתן לכבות את אש המזבח, ואף אם לא נניח שם עצים היא תמשיך לבעור. מכאן לומדים חז”ל שני דברים:
“וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ”. אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט” (יומא כא:)
כלומר, למרות שיש סיוע משמים, הקב”ה מצפה מאיתנו שנעשה מאמץ גם מצידנו. (וזה נכון גם ובעיקר בבניין המקדש. גם אם אנו רוצים לחשוב שבית המקדש יגלה משמים, צריך לעשות את הצעד שלנו…)
הרב קוק משלב את שתי המצוות הללו , ללימוד אדיר:
“את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של ‘אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה’, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי.
אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא” (אורות הקודש, ג)
הרב קוק לומד קל וחומר. אם גחלת גשמית (סתם חתיכת עץ) אסור לכבות, כיוון שיש בה ניצוץ קדוש. כל שכן, שאם מישהו התמלא בקדושה ובאש רוחנית, שאסור לו או לאחרים לכבות אותו.
מצד שני, מדגיש הרב קוק, לא טוב להדליק מהר מידי. אלא להתחיל באש קטנה ולאט לאט להתגבר.
בעזרת ה’, לקראת ימי הפסח הבאים לקראתנו, נזכה להדליק אש קטנה, למען המקדש, שתפוך לשלהבת גדולה באורו של ירושלים.
“צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה …וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן .. וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר” (ויקרא ו’)
פרשת צו פותחת בלשון ציווי וזירוז אהרן ובניו הכהנים לעבודת המקדש ומסתיימת בפרישת הכהנים ‘אל פתח מועד’ בשבעת ימי המילואים. תחילת הפרשה וסופה מתחברים יחד אל הגישה הנכונה שצריכה להיות כאשר אנו עומדים לפני ה’.
פרשת צו, הינה כבשנים רבות, גם ‘שבת הגדול’ בתוך דברינו נתייחס אף לפסח הבא עלינו לטובה בשבוע הקרוב.
לליל שבת – אין צו אלא לשון זירוז
הפרשה פותחת בלשון מיוחדת. במקום שיהיה כתוב ‘דבר אל אהרן’ או ‘אמור אל הכהנים’ נאמר כאן ‘צו’. מתוך כך מבין המדרש שיש כאן לימוד מיוחד.
“צו את אהרן – נאמר ב’תורת כהנים’: אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס” (רש”י על ויקרא פרק ו’ פסוק ב’)
מתוך דברי המדרש למדנו שלשון ‘צו’ מלמדת שצריך לזרז, לחזק ולדחוק את העושה. (ונלמד מהפסוק:
וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ) זאת במיוחד שיש ‘חסרון כיס’. אם כן, תחילה נשאל- איזה ‘חסרון כיס’ יש כאן שצריך לזרז? ה’אור החיים מביא שלושה הסברים (אף שבהמשך הוא דוחה את כולם) :
“וחסרון כיס שאומר רבי שמעון רבו בו הפירושים, יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס, אלא הוא הדין ריבוי הצער, ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס, ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם, ויש אומרים חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור”(אור החיים על ויקרא פרק ו’ פסוק ב’)
אם כן, יש כאן חשש ל’חסרון כיס'(=הפסד ממוני) או של בעל הקרבן (-שמקריב את הקרבן ולא מקבל כלום) או של הכהן (- מהטעם כנ”ל), או חשש לצער הכהן שצריך להתעסק בקרבן העולה גם אל תוך הלילה עד שיתאכלו אברי הקרבן. הסבר נוסף מבאר ש’חסרון הכיס’ נובע מכך שאם לא הקרבת את קרבן התמיד כראוי, לא רק שאתה צריך להביא קרבן נוסף במקומו, אלא כל הקרבנות שהוקרבו לאחריו נפסלו אף הם כיוון שקרבן תמיד של שחר חייב לפתוח את סדרת קרבן היום. במקרה כזה צריך לזרז את הכהנים, לא רק שיאותו לעבוד, אלא שגם כאשר הם עובדים ש’לא יחפפו’.
” ולפי שבדין מערכה ובדין הרמת הדשן שייך בהן עצלות כתיב בהן לשון זירוז . “אמר ר”ש ביותר צריך הכתוב לזרז מקום שיש בו חסרון כיס .פירוש: אם לא עשה הענין כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד והרי הוא חסרון כיס.” (החזקוני, שם)
הסבריו של החזקוני תואמים את מה שראינו לעיל – זירוז כיוון שתחילת מצוות העולה היא תרומת הדשן שנעשית לפנות שחר (ופעמים אף בשליש האחרון של הלילה). או שאם לא עבד ‘כמשפט’, יש להביא קרבן אחר.
אך יתכן שהחזקוני רומז לטעם נוסף. אותו נראה בהמשך.
לסעודת שבת –שבח הוא לבני אהרן
לאחר שראינו את כל הטעמים הללו נשארנו עם טעם חמוץ בפה. האם כך אנו רואים את הכהנים, אהרן ובניו, כחבורת ‘פרחחים’ (פרחי כהונה?) שכל מה שמעסיק אותם הוא הצד הממוני, ‘חישובי רווח והפסד’ או ‘כמה זמן יהיה לי לישון’, וחלילה שמא ‘יחפפו’ בעבודת הקודש שצריך לזרז אותם ש’יעשו הכל כמשפט’?!
תחילה ניתן לדייק בדברי רש”י: אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות“. ואכן, גם אם כרגע בני אהרן הם במעלה גבוהה, בעוונותינו, אנו מכירים תקופות פחות זוהרות בכהונה ובכהונה הגדולה. אך דיוק בדברי החיזקוני (הפשטן) שראינו לעיל מקשר אותנו עם הפסוקים הראשונים בפרשה.
“זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה …וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן .. וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן “(ויקרא ו’)
בהסתכלות ראשונית על מצוות קרבן העולה בכלל, וקרבן התמיד בפרט (שהוא סוג של עולת ציבור) אנו רואים כאן קרבן נשגב. קרבן ש’כולו לה’, ‘עולה תמימה. קרבן שעם ישראל, גם כאשר היה במצב רוחני ירוד, הסכים לתת בעבורו ממון רב (כדוגמת הסיפור במסכת בבא קמא פב:- ‘שהיו משלשלין להם, בזמן המצור על ירושלים, קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד’). להקריב קרבן כזה, מי לא ירוץ.
אך השלבים הראשונים של הקרבן הרבה פחות מלהיבים. צריך לסחוב עצים, להעביר את האש, להחליף לבגדי עבודה פשוטים, לנקות את כל האפר של המזבח- הדשן ובקיצור לסחוב ולהתלכלך.
המנוי הראשון שמקבלים הכהנים החדשים- אהרן ובניו- הוא עבודת הקרבנות. צד אחד של הקרבנות הוא גדול ונשגב. ‘קרבן מלשון קירבה’. לכהנים זכות מיוחדת להתקרב אל ה’, ולקרב את עם ישראל אל אביהם שבשמים. (הרחבה על העניין הזה, כתבנו בשבוע שעבר, במקדש בפרשה ויקרא). אך יש צד שני לקרבנות. התעסקות בעצים ואפר, בדם ובחלקים הפנימיים של הבהמה.
כאן נדרש זירוז מיוחד. כשם שמצוות המנורה היא עבודת קודש – ‘ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד’. אף ב’תורת העולה’ – צו את אהרן ובניו לאמר, זאת תורת העולה..אש תמיד תוקד על המזבח’. זאת החכמה, להיות כהן לא רק על מנת להיות כהן גדול שמקטיר קטורת, אלא לראות גם בסבלות, בדם ובדשן את התפקיד שלך.
מכאן נבין את עומק דברי חז”ל:
“כהנים זריזין ועבדין הייא ומשתפכין ..ולמה פוקקין העזרה אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם” (פסחים ס”ה:)
הסבר הגמרא והשלמת התמונה הכללית: בזמן הקרבת קרבן הפסח היו מעבירים הכהנים את המזרקים המלאים בדם הקרבן מיד ליד, כמו סרט נע, עד שהיו זורקים את הדם על יסוד המזבח. הגמרא דנה בשאלה מה קורה עם נשפך הדם. (שאלה א. האם צריך לאסוף אותו. שאלה ב. איך מנקים את העזרה בסוף היום).
על כך מתרצת הגמרא ש’כהנים זריזים הם’. מצד אחד ‘זריזים’ ובקיאים במלאכתם. אך מתוך הבהילות יתכן שישפך דם.
בנוסף, כדי לנקות את העזרה הם היו מציפים אותו במים עד שהדם היה מגיע להן עד הברכיים (עוד עד הקרסול- תלוי הגדרה של המילה ‘ארכובה’ בלשון חז”ל).
בכל מקרה לעניין שלנו: לאחר יום שלם שבו עמלו הכהנים להקריב כהלכתו את קרבנות הפסח של כל עם ישראל, הגמרא רואה לנכון לציין את ‘השבח של בני אהרן’ דווקא בכך שהם לא רק עובדים, אלא גם מנקים אחריהם. גם ציחצוח העזרה, ספונג’ה, גם זה עבודת הקודש.
זהו הזירוז הכפול שצריכים בני אהרן – מצד אחד ללמוד את העבודה כדי לתפעל אותה במסירות, ביעילות ועם כל הכוונות והייחודים. ומצד שני לדעת שגם הניקיון הוא חלק בלתי נפד מעבודת הקודש. (לא רק במובן של ‘אם עבדת- נקה אחריך’. אלא שהיה היא עבודת קודש בפני עצמה.)
לסעודה שלישית- כי בפתאום נהיה הדבר
בסוף הפרשה אנו קוראים על ימי המילואים. שם נאמר ‘כאשר עשה ביום הזה ציווה ה’ לעשות לכפר עליכם’. פסוק זה מלמד אותנו כאשר עשיתם היום, עשו גם לדורות. ומתי? כאשר אתם באים לכפר. מכאן מסיקה הגמרא שגם לפני עבודת יום הכיפורים וגם לפני שרפת הפרה האדומה צריכים לפרוש שבעה ימים.
בטעם הפרישה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן:
” אמר רבי יוחנן : כאשר עשה ביום הזה צוה ה’ לעשת לכפר עליכם לעשת אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יום הכפורים ההוא.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן :כתיב וישכן כבוד ה’ על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה” (יומא ב.)
ריש לקיש ורבי חלוקים בטעם הפרישה. לפי רבי יוחנן דבר זה נלמד מימי המילואים. הפרישה הינה טכנית, כדי ללמוד ולדעת מה צריך לעשות. לפי ריש לקיש, הפרישה נלמדת ממשה רבינו, שאף הוא פרש שישה ימים בתוך ענן לפני ש’בא במחנה שכינה’. לשיטתו הפרישה הינה הכנה רוחנית.
על פי דברינו ניתן לאמר, שאלו שני צדדי עבודת הכהונה. מצד אחד עבודה רוחנית- כניסה למחנה שכינה, ומצד שני –עבודה טכנית עם הרבה פרטים. אך אלו ואלו דברי אלוקים חיים. שניהם קודש.
באופן דומה אפשר לאמר שעבודת הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים מקבילה לעבודה הרוחנית של הכהן, ואילו ‘מעשי הפרה האדומה’ הינם, כלפי חוץ, עבודה שנראת פחות קדושה (הן במיקום שבא היא נעשית, מחוץ לעיר, והן בהתעסקות בשחיטת פרה, שרפתה, הזאת מים עם אפר וכדומה). יפה לראות כיצד התורה קושרת יחד את שתי עבודות הכהונה. ממש כשם הוצאת הדשן אל מחוץ לעיר חשובה לא פחות מהקרבת ‘עולת התמיד כליל לה’.
כהשלמה לרעיון של זירוז הכהנים וחשיבות העבודה בזריזות, ניתן להביא את חנוכת המקדש בתקופת המלך חזקיהו, והפסח שבאותה השנה (שאף הוא היה ממש בתאריך ימי המילואים מא’ ניסן ועד ח’ שבו):
” וַיַּאַסְפוּ אֶת אֲחֵיהֶם וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי ה’ לְטַהֵר בֵּית ה’: וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה’ וַיְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה’ לְיָמִים שְׁמוֹנָה וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ:
וַיַּשְׁכֵּם יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֵת שָׂרֵי הָעִיר וַיַּעַל בֵּית ה’: וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַה’ גֹּשׁוּ וְהָבִיאוּ זְבָחִים וְתוֹדוֹת לְבֵית ה’ וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת: וַיְהִי מִסְפַּר הָעֹלָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ הַקָּהָל בָּקָר שִׁבְעִים אֵילִים מֵאָה כְּבָשִׂים מָאתָיִם לְעֹלָה לַה’ כָּל אֵלֶּה: וְגַם עֹלָה לָרֹב בְּחֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים וּבַנְּסָכִים לָעֹלָה וַתִּכּוֹן עֲבוֹדַת בֵּית ה’: וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבר” (דברי הימים ב’, כ”ט)
מתוך פסוקים אלו מרבה ללמד הרב ישראל אריאל, על חשיבות הזריזות והתוצאות המפתיעות הבאות בעקבותיה. בתקופת חזקיהו המלך התה טומאה בכל הארץ בכלל ובבית המקדש בפרט. אך תוך תקופה קצרה של שמונה ימי הערכות וטהרה השתנה המצב בעם ובמקדש מן הקצה ועד הקצה.
אפילו המלך עצמו הופתע מן התוצאות וההיענות הרבה של העם לחזור לעלות אל בית ה’ ולהקריב קרבנות. ‘וישמח יחזקיהו וכל העם.. כי בפתאום היה הדבר’. ברגע שהמלך הזדרז והשכים בבוקר, והעם עשה את הצעד מלמטה, הכין את השטח וערך את המזבח, ‘פתאום’ בלי ששמו לב – חזר כל השפע הרוחני והשכינה.
כך גם בפרשה שלנו – אע”פ שיורדת אש מן השמים, מצווים הכהנים בכל יום להניח עצים על המזבח. אנחנו נעשה את המעשה שלנו והקב”ה, בפתאום, ישרה את שכינתו עלינו.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress