“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'” (ויקרא א’)

בשעה טובה, אנו פותחים את ספר ויקרא, ‘ספר תורת כהנים’. חלקו הראשון של חומש ויקרא אכן עוסק בקרבנות, אך למרות שאנו מורגלים לשייך את הקרבנות ל’תורת כהנים’, ננסה להראות כיצד הקרבנות שייכים לכולנו.

האתגר כאן כפול, שכן, כפי שמעיד הרמב”ם, הקרבנות הם דבר שרחוק מליבנו, הן באופן ‘קרבת ה’ ‘ שבהם, והן בפרטי הלכותיהם הרבות:

“ענין הקרבנות כבר אבד בעוונותינו הרבים, ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם ואין זכרו מורגל אצל שום אדם ואפילו נשא ונתן בו. לפי שאין שם מעשה לקיים ההרגל ואין שואל ואין דורש ואין מבקש על שום דבר מהן כל עיקר, עד שנשתוו בו החכם הגדול עם הסכל מן ההמון. ורוב התלמידים אינן יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמר בהם פסוקים רבים” (הקדמת הרמב”ם לסדר קדשים).

ליל שבת

הקרבנות בשנים הקדמוניות

ייסודה של עבודת הקרבנות נעוצה עוד מראשית ימי הבריאה. “שור שהקריב אדם הראשון”, בהמשך קין והבל, נח וכל האבות. חז”ל מלמדים אותנו שהקרבנות והמנחות הללו הם המשובחים והרצויים לפני ה’: “וְעָרְבָה לַה’ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת” – רבי אומר כימי עולם – כימי נח,  וכשנים קדמוניות – כשנות הבל שלא היתה עבודת כוכבים עדיין בעולם” (מדרש רבה איכה).

אם כך, כל שעלינו לעשות הוא לשאול: מדוע הם הקריבו קרבנות? ומה הם רצו להביע בצורה הזאת של עבודת ה’?

ראשית ננסה להבין על מה ולמה בכלל מביאים קרבנות. לא נכנס לפרטי הקרבנות השונים אלא נשתדל להביא חלוקה כללית. ישנה “משפחה” אחת של קרבנות הבאה כאשר אנו חוטאים. ישנם מעשים שהחזרה בתשובה מחייבת גם קרבן ואותם חוטאים יישארו ‘מחוסרי כיפורים’ הן מצד הדין והן מצד הרגשת הכפרה עד שיביאו את קרבנם. בקבוצה זאת כלולים העולה, החטאת והאשם לגווניהם.

לעומתם ישנה “משפחה” אחרת הבאה בשעת השמחה ולרוב הם באים על הודיה. כך למשל: קרבנות השלמים, קרבן פסח, קרבן היולדת וקרבן התודה. בקרבנות הללו אין וידוי, ורובם אף מוגדרים כקדשים קלים.

אם מסתכלים על קרבנות “השנים הקדמוניות” אנו מוצאים את שתי “משפחות” הקרבנות. אדם הראשון מקריב את קרבנו רק לאחר שחטא, ככפרה על מעשיו. כנציגים מובהקים של הקבוצה השניה ניתן למנות את הבל שמודה על צאנו המשובח, ונח שמודה על נס ההצלה בתיבה.

בכל אחת מן הקבוצות הללו אנו עוברים תהליכים שונים. נחזור לגדי שעולה עמנו למקדש. איזה קרבן אנו חולמים שיהיה? האם אנו מצפים שיחול בנו איזה שינוי או מהפך בתהליך הבאת הקרבן, או שמא להביע איזו הרגשה פנימית שלנו? ומעל הכל: איך העסק הזה בכלל עובד?

סעודת שבת

הקרבנות – בשבילנו

אני הולך עם הגדי שלי למקום אחר, טהור, קדוש. קשה להתוודות בסביבה הטבעית שלי. אני צועד אל המקדש. ה’בהמה’ שבי הובילה אותי אל המצב הזה, ועכשיו אני מוליך את הבהמה. המחשבות בדרך לא נותנות מנוח: “שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות!” (ירושלמי מכות). האם אני הייתי אמור להיות זה שמובל לשחיטה? אך לקב”ה רצון אחר: “אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. דכתיב על כן יורה חטאים בדרך”. ועכשיו אני בדרך, בדרך למקדש. הגעתי. בסמיכה על ראש הגדי, שעומד להיות מוקרב תחתי, אני חש את עוצמת הוידוי. השחיטה, זריקת הדם, שריפת הגוף, אני רואה מה יקרה בסופו של דבר לגופי הבהמי. לפעמים גופי נהנה מבשר הגדי והוא הופך להיות חלק ממני. כאן אמנם גוף הגדי שלמולי נעלם, אך הוא הפך ונתעלה ל’מזון’ רוחני בקרבי (על פי ספר החינוך). הקרבן עלה לה’ ואני חזרתי לאיזון הטבעי שלי.

לעומת החטא והכישלון, אין דבר יותר משמח מהצלחה, מסיפוק, מהרגשת השלמות. לפעמים תחושת ההצלחה באה מיגיע כפי ולפעמים קורה לי נס.

אך מדוע כאשר אני “שמח בחלקי” אני מרגיש צורך לחלוק זאת עם בוראי?

השמחה האמיתית אינה נובעת מתוך תחושת סיפוק. אלא מתוך אמונה בקב”ה. אדם שמאמין בקב”ה – תמיד שמח. הוא בוטח בה’ ומאמין בכל מה שקורה לו. גם כשהוא נמצא ב”חושך”, הוא יודע שבסוף הכל יצא לטובה. “שימחו בה’, וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב”.

לפי הספר אורחות צדיקים ההפך מן השמחה אינה העצבות, אלא הדאגה. מי שלא מאמין – תמיד דואג, האם יצליח, האם יהיה טוב, האם, האם, האם… מעלת הביטחון בה’ היא הנותנת הרגשה טובה לאדם – “איזהו העשיר – השמח בחלקו”. הרגשה זו לא תמיד באה לבד, לפעמים צריך דחיפה לכיוון. מתוך כך אני מביא קרבן אשר חלק ממנו באופן סמלי יעלה לה’, הכל ממנו.

בקרבן הזה כלל לא חשוב מה אביא. לביכורים “אין שיעור” ואפילו ברימון אחד אוכל לצאת ידי חובה, וגם השלמים עצמם יכולים לבוא מכל בהמה.

שוב אני עם הגדי בדרך למקדש. אך הפעם התחושות שונות בתכלית. הפעם אני מודה לה’ על גשמי הברכה, על פירות האילן, על בתי שנולדה. השלמים, מלשון שלמות, באים על השמחה. בשלמים יותר מכל הקרבנות ישנה הקפדה שאביא את הקרבן בעצמי. “ידיו תביאנה את אשי ה'” (ויקרא ז יא). הפעם גם אזכה לאכול מן הקרבן ובאכילת הקרבן מתגלה הסוד הגדול. אכילת הקרבן מותרת ליום ולילה וליום. אם עד עכשיו הייתי רגיל שהערב קודם לבוקר והחושך קודם לאור, כאן במקדש, היום קודם לילה. במקדש האור קודם לחושך, יום לילה ויום. הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור. בית המקדש הוא האור – “אורו של עולם”, התורה היא האור – “כי נר מצוה ותורה אור”, ומלכות ה’ בעולם היא האור – “לדוד ה’ אורי וישעי”, “קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה’ עליך זרח”.

הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור!

סעודה שלישית

היצר שאבד

לעומת הגישה לעיל שדיברה על התהליך הנפשי וההתחברות לה’ בהבאת הקרבן, לשיטת הרמב”ם אנו מצווים להביא קרבנות כיוון שבני ישראל היו להוטים אחר הקרבת שעירים לעבודה זרה. שיטתו קוממה עליה רבים. שהרי לפי שיטה זו, בפשטות, כל עניין הקרבנות הינו בדיעבד, ואם כך בימינו כשכבר איננו מוקפים בזובחי שעירים כאלו ואחרים, משמע שאת הגדי שלנו לא נזכה להעלות לבית המקדש.

אך נראה שאין זה עומק כוונת הרמב”ם. הרי למעשה כל המצוות, גם אם אין אנו יודעים ומבינים זאת, באות לתקן משהו שקיים בנו. אם כך, נאמר על כל מצווה שהיא “בדיעבד”?

כדי להבין יותר את שיטת הרמב”ם נביא סיפור המופיע במסכת יומא (דף סט עמוד ב). בגמרא מובא שבמעמד ההקהל שהיה בימי עזרא בתחילת ימי הבית השני, בכו העם על ש”יצר העבודה זרה” עדיין “מרקד” סביבם, ואותו “יצר” שגרם להם לגלות מארצם ולאבד את המקדש בראשונה, יגרום להם לאבד את הטובה שזה עתה קיבלו. לכן ביקשו והתפללו שאין הם רוצים אותו מטוב ועד רע. הקב”ה נענה לבקשתם וביטל את אותו יצר. באותה עת “יצא כמין גור אריה של אש מתוך קודש הקדשים” והבינו חכמים שזהו “יצר העבודה זרה שבורח”. כיוון שראו חכמים שישנה שעת רצון, בקשו לבטל אף את “יצר העריות”, אך משבטל נוכחו לדעת כי אין בנמצא ביצה מדן ועד באר שבע, ובלית ברירה חזר “יצרא דעריות” לפעול.

ננסה ללמוד מעט על יצרא דעבודה זרה, שאיננו מכירים, על ידי הקבלה ליצרא דעריות. לשני ה”יצרים” המופעים כאן יש גם צד טוב. “בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין”. ללא התשוקה הטבעית של יצרא דעריות הטבוע בנו, קשה היה לנו להבין מה “כוחו הגדול”. חכמים שרצו לבטל אותו, ודאי ידעו שכח זה נחוץ לקיומו של העולם, אך הם חשבו שניתן להגיע לכך גם ללא תשוקה. השכל וההגיון בלבד לא רק שלא הובילו אל התוצאה הרצויה, אלא שנראה שאף מנעו את קיומה. כוחו של “יצרא דעבודה זרה” נמצא במקום הקדוש ביותר, על ידי תשוקתו ניתן להגיע לקודש הקדשים. אך באותה מידה גם להגיע לשפל, המקביל לשפל שיכול להוביל אותנו “יצרא דעריות”.

החסימה העיקרית שלנו היום, הינה השכל. “לא נראה לי הגיוני להתקרב לה’ דרך הקרבנות”, אומרים רבים מאיתנו. אכן, התשובה לכך לא נמצאת בשכל. חסרה לנו התשוקה הפנימית להתקרב אל הקב”ה בדרך זו.

הכוחות שפועלים בנו מראשית ימי הבריאה, מושכים אותנו למקומות שונים. איננו בהמות ואיננו מלאכים. בהמה נמצא בשפל, בה-מה. אך גם המלאך עומד במקומו.

לפעמים בהבאת הקרבן רק אחזור למצבי הטבעי, אתחבר לה’ ואבין את מקומי בעולם. אך ישנה קומה נוספת בהבאת הקרבן: כאשר אדם שמח הוא יכול להגיע למעלות גבוהות ביותר, אפילו לנבואה. “אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה”. אנשים שהיו באים אל בית המקדש בחג הסוכות, מתפללים על הגשם ושמחים בשמחת בית השואבה, היו זוכים להגיע למדרגה של נבואה. עצם ההגעה למקדש, ובייחוד כאשר אנו מודים לה’ על העבר ומתפללים על הברכה בעתיד, מחברים אותנו אל הקב”ה. כל הקרבנות חביבים לפני הקב”ה, אך “קרבן התודה, אמר הקב”ה חביבה עלי מכל הקרבנות” (תנחומא צו ז).

“מיום שחרב המקדש אין יום שאין בו קללה, בטל טעם הפירות ונפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים” (משנה סוטה, ט, י”ב). בהבאת הקרבן, אני מתפלל ששוב נוכל גם אנחנו להרגיש את הקרבה האמיתית לקב”ה, לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו.

“וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’: וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה” (ויקרא ב’)

לאחר שסיימנו את ספר שמות, בו  למדנו על מצוות בניין המקדש, ספר ויקרא עוסק בעבודות המתקיימות בתוכו. אחת העבודות המרכזיות בבית המקדש היא עבודת הקרבנות, ובה פרטים רבים ושונים.

המדרש שלנו דן בקרבן מנחת נדבה ובפרטים השונים בצורת הבאתו. מתוך כך נפתח צוהר להבנת עבודת הקרבנות בכלל.

ויקרא רבה פרשה ג’,  ז’

” ‘ונפש כי תקריב – שתי מנחות הן אם מנחה על המחבת ומנחה מרחשת – ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה. מה בין מחבת למרחשת? שזו תבלל בשמן, וזו תעשה בשמן כל צרכה . ואמרו חכמים במשנה: מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין, מחבת צפה מעשיה קשין. כדי שלא יאמר אדם : אלך ואעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום. אמר לו הקב”ה: בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה שאין שמן אלא תורה ,ואין שמן אלא מעשים טובים, וכן הוא אומר (שיר א) לריח שמניך טובים שמן וגו’ שכרנו שבאנו ללמוד תורה שפכת לנו תורה כשמן המורק מכלי לכלי ואין קולו נשמע לכך נאמר שמן תורק שמך על כן וגו’ .

מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין. כיצד יש בו באדם תורה יהיה נזהר שלא יבא לידי עון וחטא. אמר לו הקב”ה ברוך אתה ותהיה לך קורת רוח ויטמנו דברי תורה בפיך לעולם. אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלימה במקומה עליו הכתוב אומר (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש ואומר (תהלים קל) ממעמקים קראתיך ה’ ואומר (שם קב) תפלה לעני כי יעטוף ברוך מי שאמר והיה העולם אמן אמן אמן:”

מה לשים לב בקריאת המדרש

• המדרש דן בשני סוגי מנחות- מנחת ‘מחבת’ ומנחת ‘מרחשת’ ומנסה לברר מה ההבדל בין שתיהן.
• תחילה מביא המדרש את לשון המשנה במסכת מנחות: “וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת? רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים.”
• מתוך הלימוד בין ההבדל הטכני בין המנחות, בצורת טיגונם, מברר המדרש את ההבדל הרעיוני בין שתיהן.
• המנחת- כנגד אדם שמעשיו ‘קשין’. המרחשת – ‘מעשיו רוחשים.’
• כלומר, אף על פי שעל פי ההלכה ה’יבשה’ אין התניה איזה סוג מנחה להביא, המדרש ‘נותן בהם טעמים’.
• הרעיון המרכזי המובא במדרש שהקרבנות אינם יכולים לבוא במנותק מן הכוונה של המביא אותם, וזהו עומק הפשט של ‘ונפש כי תקריב מנחה’ – מה עובר לך בראש או בלב ובנפש בזמן הבאת הקרבן. רק כך הקרבן יפעל את פעולתו.

חלק א’ במדרש: ‘ונפש כי תקריב’

המדרש שלנו דן בקרבן מנחה הבא מן הצומח. סולת בלולה בשמן ולידה מעט לבונה. ישנם סוגים שונים של קרבנות מנחה, מהם חובה כגון: מנחת החביתין המביא הכהן הגדול בכל יום או מנחת העומר המביאים בא’ חול המועד פסח. מהם הבאים על חטא: כגון מנחת סוטה.

המנחה בפרק שלנו הינה מנחת נדבה. למנחה זו אין מועד מסוים להביא או חיוב כשלהו והוא למעשה הגירסה הזולה לקרבן עולה. אדם יכול להביא מביתו את המרכיבים השונים ומכאן ישנן חמש אפשרויות להכנת הבלילה. מנחת סולת – ערבוב השמן וסולת ללא כל פעולת אפיה לאחר מכן. מנחת מאפה תנור חלות או מאפה תנור רקיקים – שתי צורות של אפיה בתנור, ומנחת מחבת או מרחשת– שתי צורות של טיגון.

לאחר ההכנה הראשונית, בכל אחד מן הדרכים לעיל, מגישים את מנחה אל קרן המזבח, קומצים ממנה קוצץ של הבצק, המאפה או החתיכה המטוגנת ורק אותו מולחים ומקטירים על המזבח יחד עם קומץ לבונה. שאר העסק ניתן לכהנים.

כאן באה השאלה של המדרש – אם זה לא משנה, מדוע ישנם צורות שונות של הכנת הבצק, מה המשמעות? המדרש לא מסתפק בתשובת המשנה- זו מעשיה רוחשים וזו מעשיה קשים- כיוון שהשאלה איננה מה ההבדל בין צורת ההכנה שזה מטוגן בשמן עמוק, ואז יוצא בצק רך (בדומה לספינג’ או סופגניה) או טיגון במעט שמן ואז הבצק יוצא קשה- אלא מדוע להביא סוגים שונים כל כך עבור אותו סוג של קרבן?

כאן אנו למדים על מטרת עבודת המקדש בכלל ועל עבודת הקרבנות בפרט:

“יש ליתן טעם למה המעשה של הקרבן נקרא ביותר עבודה מכל מעשה המצות כגון עשיית סוכה וכל עבודת המצות? ונראה שכל מעשה המצות הם בחוץ ממנו, אמנם מעשה הקרבן העיקר הוא עבודת עצמו, רצוני לומר התעוררות שמתעורר בעצמו להיות עבד נאמן להשם יתברך, ומיניה וביה הוא העבדות. וזה לשון הרב רקנאטי בפרשת נח, ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו ומקרבו ברצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל, והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, עכ”ל. זהו ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה’, לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון ורצון העליון בשפל. לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן, וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הדא הוא דכתיב (ויקרא ב, א), ונפש כי תקריב, ודרשו רז”ל במנחות (קד, ב), מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו. כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו העליונה במזבח העליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה, ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר (שופטים יג, כא), כי מלאך ה’ צבאות הוא. ובהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו:” (השל”ה הקדוש – מסכת תענית – אור תורה סוד התענית והעבודה, ט’)

השל”ה שואל מדוע דווקא עבודת הקרבנות נקראת ‘עבודה’ (כגון ‘על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה’)? הרי במצוות רבות יש ‘עבודה’. מתרץ השל”ה: בשאר המצוות זהו מעשה שאני עושה, אך במשהו אחר. אך בעבודת הקרבנות העיקר זהו המעשה שנעשה בי. במעשה הקרבנות אני משעבד את עצמי אל בוראי, אני מוכן להיות עבד ה’, לכן מתאימה הלשון ‘עבודה’.

לכן במיוחד בקרבנות אומרת התורה ‘נפש כי תקריב’. מטרת הקרבן אינה הפעולה שנעשית על גבי המזבח, והקרבן אינו נקרא כך שכיוון שאנו מגישים משהו אל ה’. הקרבן מקרב אותנו אל ה’. ככל שנבוא יותר הכנעה אל ה’עבודה’ אנחנו נתקרב יותר.

על פי זה, הבנו עד כמה השאלה ששאל המדרש חשובה. בעבודת הקרבנות התהליך חשוב לא פחות מאשר מעשה הקרבן עצמו. בעל ספר החינוך שתבע את המושג ‘אחרי הפעולות נמשכין הלבבות’, אף מדגיש שהפעולות המתרחשות על המזבח מרוממות את נפש האדם:

” שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה, ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי”

 (ספר החינוך מצווה צ”ה- מצוות בניין בית הבחירה)

חלק ב’ במדרש- מנחה לה’

התורה נותנת מדרג בהבאת הקרבנות. ‘אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה…‘. ‘ואם מן העוף קרבנו’, ולבסוף: ‘נפש כי תקריב מנחה לה’ סולת יהיה קרבנו’ . אף על פי שזה לא מופיע בפסוקים כאן, אנו רגילים מניחים שהמדרג תלוי בהכנסה של האדם. העשיר יביא בהמה, העני- תורים או בני יונה, ודלי הדלים יביאו סולת בלבד.

אכן, במקומות אחרים בקרבן החטאת והאשם באמת מופיע הדבר הזה, אך כאן אין לזה רמז. האם יתכן שקרבן המנחה עדיף על קרבן הבהמה?

” ועם כי פרשנו פירושים נכונים וברורים בפרק משה קבל בענין אלו שלשה עמודים, יש לך עוד לדעת כי אלו שלשה עמודים נגד מה שיש באדם שלשה דברים, השכל, הנפש החיוני, והגוף, וכולם אין להם עמידה וקיום רק בו יתברך. וקיום הנפש הוא שמקריב נפשו אל השם יתברך בעבודתו אליו, וכמו שכתוב אצל העבודה (ילקוט ויקרא תמ”ז) ונפש כי תקריב ואמרו ז”ל מי דרכו להקריב מנחה עני ונחשב אליו כאלו הקריב נפשו, ובודאי אפילו מנחה שהיא עשרון סולת בלבד נחשב כאלו הקריב נפשו, ומכל שכן מי שמביא קרבן יותר נחשב כאלו הקריב נפשו, ולכך בעבודה יש לו קיום מצד הנפש. ומצד השכל שלו יש לאדם קיום על ידי התורה, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות אל השם יתברך וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, ומצד הזה יש לאדם קיום מצד שכלו. ומצד גופו יש לאדם קיום מצד גמילות חסדים, כי הגוף של אדם אין לו קירוב ודבוק אל השם יתברך רק מצד כי השם יתברך גומל חסדים עם הכל ומצד הזה יש לו קיום, וכאשר האדם גומל חסדים השם יתברך גומל חסד עמו גם כן כמו שבארנו במקומו, ולכך כתיב (תהלים פ”ט) עולם חסד יבנה. והנה אלו שלשה דברים הם קיום העולם, ומאחר שבארנו בנתיב הקודם מה ששייך אל התורה שהיא עמוד העולם, יש לבאר אחר זה מה ששייך אל העבודה. ומפני כי בטל בית מקדשנו ותפארתנו ונטלה העבודה ואין לנו בעונותינו לא זבח ולא מנחה רק העבודה שהיא בלב, יש לבאר ענין העבודה מה שנמצא בגמרא אשר הורו לנו חכמים על זה וכמה גדול מעלת העבודה הזאת והנמשך ממנו:” (מהר”ל נתיבות עולם, נתיב העבודה, א’)

המהר”ל מבאר כאן רעיון שלם, אך תחילה לסיבה שבגינה הבנו את המהר”ל. על פי המהר”ל קרבן הבהמה עדיף על קרבן המנחה. המדרג מלמד אותנו שהקב”ה שמח אפילו בקרבן סולת. יתרה מכך, כיוון שלרוב העני הוא זה שמביא את קרבן המנחה, אפילו המעט הזה עולה לו במסירות נפש.

מעבר לזה מבאר המהר”ל את המשנה ‘על שלושה דברים העולם עומד’. מקודם ביארנו שעיקר עניינם של הקרבנות הוא עבודת הלב, כאן מבאר המהר”ל שזה צד אחד של התיקון שלנו. הקרבנות\עבודה – תיקון הלב והנפש, התורה –  השכל והמחשבה, וגמילות חסדים תיקון הגוף (כלומר שדווקא בגמילות חסדים העיקר הוא המעשה ולא מספיקה במחשבה או הכוונה הטובה).

המהר”ל מדגיש שבהעדר המקדש יש צורך להשלים את תיקון הנפש בצורה אחרת ומכאן שעיקר התפילה היא ‘עבודה שבלב’.

הגישה הזאת, שראינו גם במהר”ל, שיש כאן מדרג מן העשיר לעני, הכניסה את ה’שפת אמת’ להתלבטות:

“ברש”י ונפש כי תקריב מי דרכו להקריב מנחה עני כו’ קשה לי כי מנחה אין פחות מעשרון ולוג שמן ולבונה [אם כן] לכאורה תור או יונה אחת בזול ממנחה, שגם מנחה אינה באה בשותפות כמ”ש רש”י ועוף גם בשותפות בא [כדאיתא במנחות קד:]. ורציתי לדחוק דמשום שאין לכהן כלום מעוף לכן העני נדחה, ומביא מנחה שיש מותרות אל הכהן ולא ידחה קרבנו, אחר כך מצאתי ברבינו בחיי שאמרו חז”ל דדלות הוא חלק עשירית מעשירות ודלי דלות עשירית מדלות עיין שם א”כ מוכרחין לומר שהיו התורים ביוקר לערך הסולת והשמן. ואפשר משום שבמקדש הי’ נצרך הרבה עופות ליולדות ואינך לכן היו העופות ביוקר לפי הערך יותר מכמו שהוא בדורות הללו שאין צורך בתורים ובני יונה כל כך לכן הם בזול, ויותר נראה לפרש מי דרכו להקריב מנחה עני הואיל ומאכלו לחם מקריב מזה שיתברך במאכלו והעושר דמאכלו בשר מביא בעל חי, ואח”כ מצאתי כן בס’ פנים יפות” (שפת אמת ויקרא, ליקוטים)

השפת אמת התקשה בשאלה, הרי עשרון סולת נקיה עם שמן זית איכותי וקומץ לבונה עולה יותר בשני תורים. מתוך כך הוא מתפתל ואומר שהביקוש הגדול לתורים (הנצרכים לקרבנות יולדת) האמיר את המחיר יותר מן המנחה.

אך על פי המהלך של ה’תורת משה’ שנראה בהמשך, יתכן שדווקא המנחה עדיפה על כולם והיא אינה נחלת העני בלבד. דבר זה רמוז גם במדרש שלנו שמלמד שלכל קרבן עניין משלו. לפי מעשיו ולפי התיקון שנצרך.