
“וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם” (דברים א’)
אנו פותחים את ספר דברים ביום משמעותי, ב- ט’ באב. ספר דברים פותח בנאום הארוך של משה רבינו ובאירועים שהוא ראה לנכון לחזור ולהזכיר לבני ישראל- המעשה והתוצאה. לקראת סוף הספר יחדש משה את ‘דברי הברית’ בין הקב”ה ובני ישראל ויראה להם את הדרך הנכונה בה ילכו ויצעדו בארץ. אך כרגע אנו עסוקים בתוכחה במעשי העם בתחילת דרכם. ובראשם, בתוצאות של חטא המרגלים לדורות.
לליל שבת – בכייה לדורות, מה הקשר?
חז”ל מלמדים אותנו שלא רק שבני ישראל שאותו הדור נענשו על חטא המרגלים, אלא גם לעתיד לבוא תתחדש פורענות בליל תשעה באב.
“וַתִּשָׂא כָּל הָעֵדָה וַיִתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִבְכוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא”, וְאָמַר רַבָּה: אוֹתָהּ הַלַּיְלָה לֵיל ט’ בְּאָב הָיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם בְּכִיתֶם בִּכְיָה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בִּכְיָה לַדוֹרוֹת…. דְּתַנְיָא, מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכָּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. (תענית כ”ג:)
המדרש הנ”ל מתבסס על דברי דוד המלך בתהילים. בפרק זה מתאר דוד את קורות בני ישראל במדבר:
“וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’: וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת” (תהילים ק”ו)
על פי המדרש והפסוקים ניתן לדייק שני דברים. האחד- לחטא היו שני שלבים. הראשון מאיסה בארץ ישראל, וחטא השני- עצם הבכי (‘וירגנו באהליהם’). ומכאן שני עונשים – להפיל אותם במדבר, עכשיו. ולעתיד לבוא – ‘לזרותם בגויים’, חורבן וגלות.
מה הקשר בין ה’בכיה הראשונה’ לבין חורבן הבית בעתיד? נסו לחשוב על ההחמצה הגדולה והכפולה שמרגיש משה רבינו. את הראשונה הרגיש משה לפני כמעט ארבעים שנה. אז היו בטוחים כולם שהמסלול נקבע מראש. “תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’ מִקְּדָשׁ ה’ כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ”. הכל היה ברור- תכף נכנסים לארץ ישראל ומיד בונים את המקדש. את זה ‘שרו משה ובני ישראל’ כשבוע אחרי יציאת מצרים. התהליך היה פשוט וברור, אך משהו השתבש. ועכשיו ערב הכניסה לארץ ישראל מבין משה שזהו לא פספוס חד פעמי, עיכוב של ארבעים שנה, אלא בכיה לדורות!
כלומר, המטרה של כל יציאת מצרים, היתה על מנת לבנות את בית המקדש בירושלים. ואם מואסים בארץ חמדה, למעשה מואסים בתכלית. כפי שאומר מביא הביכורים: וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם.. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת”. זהו גם הסדר ב’כמה מעלות טובות’ ששרנו בליל הסדר. המעלה הראשונה- הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, והאחרונה, ה’שפיץ של הפרמידה’- וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה.
כאן אולי גם הרמז הידוע לחישוב הימים בהם יחולו החגים השונים. על פי חשבון אתב”ש. לפי חשבון זה ביום שבו יחול א‘ של פסח יחול תשעה באב. בב‘ של פסח יחול חג השבועות. בג‘- ראש השנה וכן הלאה (ראו בשולחן ערוך או”ח תכ”ג ג’- ואגב בז’ של פסח יחול חג העצמאות!)
לפי חשבון זה, על פי תורת הרמז, ישנה הקבלה בין יום יציאת מצרים לבין תשעה באב. אמנם לכתחילה יום זה היה אמור להיות יום של חג (כפי שנראה בהמשך) ולא יום של פורענות. אלמלי בכינו….
(ואגב: כך גם ההקבלה בין יום קריעת ים סוף לבין יום העצמאות)
לסעודת שבת – מדוע משה לא בנה את המקדש?
בתוך פסוקי תיאור חטא המרגלים בפרשתינו מופיע פרט חדש שלא מופיע בפרשת שלח לך. “גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם”. כלומר הסיבה שבגינה לא נכנס לארץ ישראל הינה חטא המרגלים. בשאלה זו רבו הפרשנים. אנו נביא את תשובת האור החיים הקדוש:
“והנכון הוא על פי דבריהם ז”ל שאמרו בפסוק ויבכו העם בלילה וגו’ קבעו בכיה לדורות, כי ליל ט’ באב היתה שבו נחרב הבית. ואמרו עוד שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב, שאין אומה ולשון נוגעת בו ואמרו עוד (שוחר טוב עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו’, וז”ל קינה מבעי ליה, אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים… מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה’ בישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה’ בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר והוא אומרו גם בי התאנף ה’ בגללכם, פירוש בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם .. ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם (במדבר כ ה) שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים, באמצעות קידוש ה’ הגדול, והיה ה’ מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים”
על פי ה’אור החיים’, הסיבה שמשה לא נכנס לארץ ישראל איננה עונש למשה רבינו. אילו היה משה נכנס לארץ ישראל והיה בונה את המקדש, מקדש זה לא היה חרב לעולם. יתרה מכך, גם לאחר חטא מי מריבה, עדיין היה פתח שמשה יכנס לארץ ישראל על מנת לבנות את המקדש. כך גם מצאנו אצל דוד המלך:
“אמר לו דוד: ולמה איני בונה אותו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: שאם אתה בונה אותו הוי קיים ואינו חרב. אמר לו: והרי יפה? אמר לו הקב”ה גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב’ ד’) אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך הואיל וחשבת לבנותו אף על פי ששלמה בנך בונה אותו לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד” (פסיקתא רבתי פרשה ב)
מתוך פרשנות זו נלך צעד אחד קדימה. הן משה רבינו, והן דוד המלך היו מנועים לבנות את בית המקדש. זו מתוך דאגה לעם ישראל,כדי שיפיג הקב”ה את חמתו על עצים ואבנים ולא על העם. אך העם יכל לבחור אחרת:
“ויוסף אף ה’ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם” ..שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: “לשכנו תדרשו ובאת שמה”, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך.. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר “כי דמים רבים שפכת ארצה לפני”, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם: (רמב”ן על במדבר ט”ז , כא)
הרמב”ן מחדש, שגם בימי דוד המלך היתה אפשרות לבנות את בית המקדש. פשוט היה צריך לומר לדוד, שב אתה בבית, ואנחנו, בלעדיך נבנה את בית המקדש! זאת גם ההדגשה בחטא הכפול בפרשת המרגלים. לא רק שעם מאס בארץ חמדה ובמקדש אלא גם עורר את הבכי לכיוון השלילי:
“כך הם כיון שבאו מתור הארץ עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו ובניו ובנותיו באים עליו והיו אומרים לו מה לך מרי, ובעוד שהוא עומד עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם היאך הן עתידים לשלוט בכם מי יוכל לראות פני אחד. מיד הם כולן גועין בבכיה בניהם ובנותיהם וכלותיהם עד שהיו השכנות שומעות את הדבר אף הן היו בוכות עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו וכן כל אחד ואחד עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום” (ילקוט שמעוני במדבר – פרק יג – רמז תשמג )
המדרש רומז לסחף השלילי שנוצר. במקום למשוך את העם, כפי שעשה נחשון על הים ודוד המלך בהתעוררות לבניין בית המקדש העם לא רק שאדיש ולא רוצה, אלא עושה מעשים נגד. (שלום עכשיו?). כשעם עושה פעולות התנגדות נגד ארץ והמקדש, הבכיה היא לא רק לאותה שעה, אלא לדורות!
לסעודה שלישית – הבכי הקינה והנחמה
כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ” (זכריה ח’)
על פי הנביא זכריה, ימי הצומות יהפכו ליום שמחה. לחגים. מקודם ראינו שתשעה באב במהותו היה אמור להיות יום של שמחה. כך מביא רבי צדוק מלובלין:
“ונראה דחגה קאי (=עומד, מתייחס ל…) על ט’ באב דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר והפכתי חגיכם לאבל ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה’ חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה. רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג וכמו בבית שני ששאלו אם יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו’ והיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. אף שידעו שעדיין לא היתה הגאולה בשלימות מכל מקום בזמן הבית היה יום טוב מפני שהיו צומות מקודם ומפני שידעו שיהיה לעתיד למועדים טובים. כן בזמן בית ראשון היה בתשעה באב יום טוב ומועד, ואף שלא היה עוד צום מקודם מכל מקום מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שאמרו (תענית כ”ט.) אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות. ובמדרש (במדב”ר פ’ ט”ז) איתא ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב כדי שיגלו ישראל שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות” (פרי צדיק לט”ו באב.)
רבי צדוק מדגיש שט’ באב לכתחילה היה אמור להיות יום של שמחה. חג. יום בניין בית המקדש. אם שום דבר לא היה משתבש, ‘אחד עשר יום מחורב’ היו נכנסים בני ישראל לארץ ישראל ומיד בונים את בית המקדש. חנוכת הבית היתה מתחילה בט’ באב ומסתיימת בט”ו באב.
כלומר לשיטתו, לא רק שהחג יהפוך להיות יום של שמחה, אלא יחזור לקדמותו. כך היה בימי המשכן והמקדש. כך בשילה שהיה ‘חג מימים ימימה’- הכוונה לחג שבעה ימים מט’ באב ועד ט”ו באב. וכך בבית המקדש. הקב”ה מודיע ש: “וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל “. שהקב”ה יהפוך את ימי החג, קרי את ט’ אב, לימי אבל. שהרי שאר החגים לא הפכו להיות אבל.
זאת גם כוונת המדרש- ביום חתונתו וביום שמחת ליבו:
“ביום חתונתו זה מתן תורה ואם לא היו נשתברו לוחות ראשונות היה אז בי”ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד. ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יום הכפורים יום חתונתו שאז היה יום סליחה ומחילה ונתקן אז מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל, ויום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו”
הימים שאנו מצווים בתוכם, היו לכתחילה הימים הטובים ביותר לעם ישראל. ‘לא היו ימים טובים לישראל’. בי”ז בתמוז- חגיגת מתן תורה (לולי חטא העגל…)- האירוסין= חתונתו. וט’ באב- יום שמחת ליבו- יום בניין בית המקדש= יום שמחת ליבו. ועד ט”ו באב, ה’שבע ברכות’, שבעת ימי חנוכת המקדש.
נכון לעכשיו, הכל התהפך, והפכתי חגיכם לאבל. זאת כיוון שבכינו. הבכי הקולקטיבי שהיה בחטא המרגלים, הראה שלא רק שאנחנו לא רוצים, אלא גם פועלים כדי שלא יהיה לנו. הפגנת המיליונים.
כדי להחזיר את המצב לקדמותו צריך לחזור ולבכות. אבל על מה שצריך.
ניתן ללמוד מעם ישראל איך לעשות את זה. ‘פנים מול פנים’ כפי שעשו בני ישראל שכל אחד עבר מאוהל לאוהל, וממשפחה למשפחה לעורר את הבכי. זה בימים האלו. בשאר הימים אפשר להתעורר על ידי בנייה. כפי למדנו מהרמב”ן: ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים“
” יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ” (מתוך התפילה)
שלוש פעמים ביום, במהלך כל השנה, ולא רק בתשעה באב, אנו מבקשים את שני הדברים החשובים לנו ביותר. בית המקדש ותורה.
שני דברים אלו, כפי שנראה בהמשך בדברי המהר”ל, הינם ה’לב והמוח’ של עם ישראל ושל האנושות כולה. למרות זאת ה’לב’ ממושכן (מלשון משכן…)והקב”ה נטל אותו מאיתנו כאשר חטאנו. התורה לעומת זאת, לעולם קיימת. מה ההבדל בין שני אלו והיחס בינהם.
(חלק מן הדברים מבוססים על מאמרו של ה’חלבן’ בספרו טללי חיים לספר שמות)
התורה- מוח. המקדש- לב
המהר”ל מלמד אותנו שהסיבה שאנו מבקשים בכל יום ‘תן חלקנו בתורתיך’ וגם ‘שיבנה בית המקדש’ זה משום שהם העיקר של הכל”
““כל זמן שעוסקים בניך בשתים שהם התורה ובית המקדש נצולו. כי כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם, הלב שממנו החיות והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם. וכמו שהלב הוא באמצע האדם וממנו מקבלים חיות ושפע כל האברים, כך בית המקדש באמצע העולם ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע. וכמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם, נמצא התורה ובית המקדש הם עיקר הנמצאים, ואלו שני דברים הם צמודים ביחד תמיד, כי בית המקדש הוא בארץ והוא שלימות העולם הגשמי, והתורה היא שכלית, ולפיכך על אלו שני דברים אומרים תמיד יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, לומר שיתן חלקנו בדבר שנחשב מציאות דוקא ולא בדברים בטלים”
(מהר”ל גבורות ישראל ה’, ח’)
נדגיש כמה דברים, אותם נפתח בהמשך:
א. המקדש והתורה הם עיקר מציאות העולם. (והם חלק מהדברים שקדמו לעולם)
ב. אלו שני דברים ש’תמיד צמודים יחידיו’.
ג. המקדש= לב= עיקר החיות= עיקר השלמות הגשמית בארץ
ד. התורה= מוח\שכל
ושוב נשאל מה היחס בין התורה והמקדש? ומדוע הקב”ה מעניש אותנו דווקא במקדש ולא בתורה.
כדי להבין זאת, נסטה מעט מן הנושא ונראה שני מדרשים דומים:
מדרש א: ר’ יהודה בר סימון בשם ר’ יוחנן: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו: – בשעה שאמר ‘ועשו לי מקדש’ אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה לא כשאתה סבור אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים קרשים בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי בניהם למטה שנאמר ונועדתי לך שם וגו’ ” (פסיקתא רבתי פרשה ט”ז)
במדרש אנו רואים שאף משה רבינו מתקשה בהבנת המקדש, ושואל כיצד יכול הקב”ה להתגלות בעולם הזה. (ואנו נוסיף- כיצד הקדושה יכולה להתגלות בפרטי גשמיים: זהב, נחושת, עורות, עצים, דם וקרבנות).
מדרש ב: כותי אחד שאל את רבי מאיר: אפשר מי שכתוב בו הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון, א”ל הבא לי מראות גדולות הביא לו מראות גדולות, א”ל: ראה בוביא שלך ראה אותה גדולה, א”ל הבא לי מראות קטנים, א”ל ראה בוביא שלך ראה אותה קטנה, א”ל ומה אתה ב”ו אתה משנה את עצמך בכל מה שתרצה מי שאמר והיה העולם עאכ”ו, (ילקוט שמעוני ירמיהו – פרק כג – רמז שו)
במדרש הנ”ל, כותי=גוי שואל את רבי מאיר כיצד יכול הקב”ה להתגלות מבין שני הכרובים, הרי הוא נמצא בכל מקום?
רבי מאיר מביא לו מראה גדולה ומראה קטנה ומלמד אותו שניתן על ידי מראה קטנה לראות את ההשתקפות של דבר שהוא הרבה יותר גדול.
משה רבינו והכותי שואלים שאלה דומה. אך בהבדל אחד תהומי.
משה מתקשה– כיצד הקב”ה שכולו אור יכול להתגלות במציאות גשמית? שכן משה מכיר היטב את המציאות השמימית. השמים שמים לה’. והקב”ה אינו עונה ישירות אלא מבאר שהדבר אפשרי!
הכותי מקשה: הרי העולם הזה כולו גשמי. ואין מקום למציאות רוחנית בעולם הזה.
בספר ‘עבודת הקודש’ מתבאר יותר משל המראות:
“הנה פשר דבר כי להיות השכל מחובר אל החומר הנה הוא מעיקו ומונעו ומצד זה יקשה עליו לצייר כי מי שאין סוף וקץ לרוממותו ומעלתו איך יכתוב על עצמו מקום וגבול מוגבל והנה המקום טפל לו כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ולפי שהוקשה זה אל הכותי ההוא והוא דבר שיקשה על כל שכל בעודו בחומר…
.. ומשל המראות יורה בראשונה על כי הוא נמנע אל השכל האינושי לעמוד על אמיתת זה וכיוצא בו שהם דברים פנימיים ונעלמים ממנו אם לא יהיה זה על יד מעמיד מחוץ והוא השכל האלהי, כמו שאי איפשר לו לאדם לעמוד על פניו וצורתו אם לא בדבר מחוץ כמראה וזולתו מן הדברים הבהירים וצלולים שהצורה נראת בהם ולזה אמר לו הבא לי מראות לפי שהשכל ירחיק זה וימאנהו כל עוד שלא נתאמת לו בחוש כי אז אי איפשר להכחישו.
ועוד שנית הודיעו במשל המראות, כי הקטנה הנה היא מראה בה תראה הצורה להיותה כמו במראה הגדולה ומעינה אלא שהיא קטנה ממנה כן המשכן והמקדש הם לתבנית העולמות כלן ומה שבשמים ובארץ הכל בכלל בהם עם שהם קטני הכמות מהם ולכן היו אלה לתבנית אלה לפי שהכבוד השוכן ומלא את אלה ישכון וימלא את אלה וכמו שנראה באלה נראה באלה” (עבודת הקודש חלק ד’ פרק ל’)
לנו כבני אדם קשה לתפוס את מעלתו ורוממתו של הקב”ה. ובמיוחד כיצד יכול הקב”ה שהוא ‘אין סוף’ ולהביל את עצמו, כביכול, למקום מסויים.
כך המשיל רבי מאיר לאותו כותי ששאלו, כיצד הקב”ה יכול לצמצם את שכינתו מבין שני הכרובים?
רבי מאיר הראה לכותי שכשם שאתה מסתכל במראה גדולה אתה נראה גדול, ובמראה קטנה – קטן:
ממשל המראות אנו למדים שני דברים:
– יש דברים שאנו לא מסוגלים לקלוט. למשל, איך אנחנו נראים. בשביל זה אנחנו צרכים מראה שתשקף לנו את המציאות. כך, איננו יכולים בכלל לראות או לתפוס את הקב”ה וכיצד מתגלה האור’ שבתורה. לשם כך צריך מראה. בית המקדש הוא הדרך ל’קלוט’ את מציאות ה’ התגלה בעולם הזה.
– המראה הקטנה מקבילה למשכן, והגדולה – למקדש. המשכן והמקדש שניהם: ” תבנית העולמות כולם, ומה שבשמים ובארץ הכל בכלל בהם, עם שהם קטני הכמות מהם ולכן היו אלה לתבנית אלה לפי שהכבוד השוכן ומלא את אלה ישכון וימלא את אלה וכמו שנראה באלה נראה באלה”.
משה רבינו, הכיר טוב מאוד את התגלות הקב”ה שכן עָלִיתָ לַמָּרוֹם … וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. השאלה של משה היא אחרת. משה ראה את ה’ ‘פנים מול פנים’ ללא מראה. באספקלריא מאירה. שאלתו היתה: כיצד אפשר לצמצם את מה שהוא ראה בעולם (מלשון העלם) הגשמי. כאן בארץ.
והתשובה: אין כאן ‘צימצום’ אלא השקפות כל העולמות.
לסעודת שבת – בין עצם לבשר
אם כן ‘סוד המשכן’ הוא התגלות הקדושה שהיתה בהר סיני בתוך המציאות שלנו. כפי שמבאר הרמח”ל:
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו’ (כה, א-ט). סוד המשכן הוא, שעד עכשיו השכינה לא הוקבעה בקביעות בארץ, אעפ”י שנתגלתה הקדושה העליונה בזמן מתן תורה ובזמן קריעת ים סוף, הכל היה לפי שעה, ועכשיו היה צריך להיות בקביעות. ולפי שכתוב, “השמים שמים לה'” – שלא היה ראוי למאורות העליונים להאיר בזה העולם השפל מרוב גשמיותו. לכך צוה הקב”ה מצות התרומה שהיו מפרישים ממונם נדבה להקב”ה, ועל ידי דה היו גורמים ששמו של הקב”ה ישרה על זה הממון, אעפ”י שהוא גשמי, וממילא היתה ההארה נמשכת לכל העולם”( פירוש הרמח”ל על התורה – ספר שמות, פרשת תרומה)
וכך גם מבאר הרמב”ן בפתיחה לפרשה תרומה:
וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר – וכמו שנאמר וישכן כבוד ה’ על הר סיני, וכתיב הן הראנו ה’ אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה’ מלא את המשכן (להלן מ לד) … והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו ונכפל “וידבר אליו” להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: (רמב”ן על שמות פרק כה פסוק א)
הרמב”ן והרמח”ל שניהם אומרים דבר אחד. ‘נתאוה הקב”ה שתהיה עיקר השכינה בתחתונים’. למרות שהעולם הזה גשמי. כאן זה עיקר מקום התגלות השכינה וזה יתכן רק במציאות שבית המקדש קיים. רק על ידי ‘ועשו לי מקדש’ יכול להתקיים ‘ושכנתי בתוכם’.
מכאן נבין את ההבדל בין התורה והמקדש. זאת על ידי משל נוסף שמביא הזוהר. בספר בראשית מתאר אדם הראשון את אשתו: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. יש ‘עצם’ ויש ‘בשר’.
העצמות הן נסתרות, ואין בהם חיות. ‘עצמות יבשות’ אך יתרונן הוא שהם קיימות לעד. לעומתן ה’בשר’ נגלה והוא הרבה יותר פגיע. אך יתרונו הוא שרק בבשר יש ‘חיים’.
כך גם היחס בין המקדש לתורה. המקדש, כפי שראינו מקודם’ הוא ה’לב’, בו החיות הגדולה ביתור, אך גם ‘רב החלאיים’. התורה לעומת זאת היא נסתרת, היא המוח. ‘שכל יבש’. אך אין בו חיות.
משה רבינו מייצג את התורה. וקשה לו להבין את הלב. הכותי וכל הגויים דווקא נמשכים אל המקדש, ומצליחים לראות בו את התגלות ה’. להם דווקא קשה להבין את התורה.
אור וצל
מכאן נביא רצף של דוגמאות הממחישות את היחסו ההבדל בין התורה והמקדש. ונבין מדוע התורה היא הבסיס שעל גביו נבנה המקדש מחד, ומדוע התורה קיימת לעד ודווקא המקדש ‘נעלם’ ונפגע הרבה יותר. .
תורה ומשכן –
בעליונים: התורה מסמלת את האור. ‘תורה אור’. העולמות העליונים כולם רוחניים. לכן לפני מתן תורה היה צריך לפרוש מן החומר – נהנים מזיו השכינה. זאת מעלתו של משה. וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים
בתחתונים: המשכן שייך לעולם הזה. הוא בנוי מחומרים גשמיים\פיזיים. לקראת בניין המשכן היתה התעסקות בחומר – פועלים ועובדים לקראת המשכן ובמשכן בחומרים גשמיים. עם ישראל הוא הבונה:”כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה”
כמו כן את משכן בנה בצלאל- בצלאל – בצל-אל. שהרי כפי שראינו המשכן הוא ההשתקפות, צל, בבועה של האל – הכלי (‘תיק’). מתוך כל הכלים משה התקשה במיוחד בבניית המנורה. כיצד להפוך אור לכלי. בנוסף, משה היה כבד פה. הוא לא מסוגל להעביר מחשבה לדיבור וכל שכן לעשייה.
{תורה: בחינת העולה – ‘זאת תורת העולה’ – בחינת משה – האור המשכן\מקדש: בחינת שלמים – איחוד בין הכל- שלום עם כולם- בין שמים וארץ – וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּון. לכן הכותי שאל דווקא על ‘סוככים על הכפורת}
אבל לא לשכוח! מתן תורה קדם לציווי על המשכן. צריך את הבסיס האיתן של התורה. אחרת המשכן והמקדש לא יחזיקו מעמד.
אירוסין (קידושין) ונישואין (חופה)–
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:
תורה : מסמלת קשר של אירוסין – קשר רוחני (ללא כל מגע גשמי) – נשמות מאוחדות – הרי את ‘מקודשת’ – חיים של קדושה. תורה ציווה לנו מורשה… אל תקרא מורשה אלא מאורסה
משכן : מסמל קשר של נישואין- חופה – גרים יחד– מכניסה לביתו- קשר פיזי. והיו לבשר אחד. (ולא רק נשמה אחת). ביום שמחת ליבו= בניין המקדש.
וגם כאן: הקידושין באים לפני הנישואין. לא לשכוח מה העיקר. האירוסין הם תמיד ברקע. וארשתיך לי לעולם. קשר של נישואין, קשר פיזי בלי הבסיס שהיה קיים בנישואין. לא יחזיק מעד. הנשמה באה לפני הגוף. הגוף הוא משכן לנשמה.
זאת כוונת אדם הראשון: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי
תורה נסתרת, מקדש גלוי –
תורה: היא האור מקבילה ל’עצם מעצמי’. כמו העצם הנסתרת, אבל העצמות נשארות לעולם. קדוש לעולם!
מקדש הפיזי ‘בשר מבשרי’ – כמו הבשר, גלוי לכל. הקדושה גלויה לכל (אפילו לאומות העולם, שיכולים לקלוט את המקדש ולא את התורה. ‘מה קדוש בספרים’?).
אבל הבשר יותר רגיש, יותר נפיץ. יש חשש שהבשר ימוק. יש חשש שהנישואין יתפרקו. לכן את המקדש אנו מאבדים כאשר הקשר שלנו מתרופף.
מדבר וארץ ישראל
לכתחילה המקדש היה מיועד להבנות רק בארץ ישראל. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ ורק אז מָכוֹן מִקְּדָשׁ ה’ כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ. (ראו כתובות ס”ב: ) זאת כיוון שהמקדש מתאים לדור ארץ ישראל.
תורה: מקבילה לדור המדבר. ‘ לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן’. זוהי סגולת משה (שהיה מבני לאה – מעלמא דאתכסיא) ‘פני משה כפני חמה’ . כביכול האור עצמו. לתורה אין גבול. וכך גם לדור המדבר הבגדים לא בלים. ומשה אינו צריך לאכול כשעולה אל ההר.
משכן: דור הכניסה לארץ ישראל – סגולת יהושע (מבני רחל עלמא דאתגליא) – פני לבנה. הוא יונק מן השמש- בצל השמש – יש גוף- יש גבולות. כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.
בגלות. אין לו לקב”ה, אלא ד’ אמות של הלכה בלבד! שאנחנו לא יונקים מן הקדושה המקדש מתרחק מאיתנו.
תורה ותפילה
התורה מקבילה למוח, לחיי עולם, עץ חיים היא. עבודה שבמוח. נצח- שכל.
משכןמקביל ללב – לתפילה. עבודה שבלב (ראה רבי שמעון אנשים שמנחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה) על המקדש נאמר: ‘כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.. שלמות החַיוּת בעולם הזה.
כשיבנה מקדש שני אלו, ש’הם עיקר העולם’ יהיו במקום אחד. כל עוד אין לנו מקדש הצינור המחבר אתונו אל התורה ואל הקדושה מנותק:
“כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה” (המהר”ל נצח ישרל כ”ב)
“רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר” (דברים ב’)
ספר דברים פותח בדברי משה רבינו לעם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל. דבריו מכילים תוכחה גלויה וסמויה וכן נקודות דרך משמעותיות במסע בני ישראל במדבר, אותן בחר משה לתאר ולבאר. בתוך כל אלו מופיע גם תיאור המפגש או אי המפגש עם בני שעיר.
המדרש שלנו מבאר שלבני שעיר, עם כל הצרות שהם מסבים לנו, יש זכויות ומטרה בעולם. בימים אלו בהם אנו מציינים את חורבן הבית מחד, ובנוסף שוב עומדים מולנו פלישתים, ישמעאלים ובני שעיר, ננסה להבין את הנקודה הזאת, ואת משמעותה.
דברים רבה א’, י”ז:
“רב לכם סב – זה שכתוב (תהלים לז) דּוֹם לַה’ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת: מהו והתחולל לו? צפה להקב”ה. כענין שנאמר (שם מב) מה תשתוחחי נפשי וגו’. דבר אחר: והתחולל לו, א”ר תחליפא דקסרין מהו והתחולל לו? אם באו עליך יסורין קבל אותן בחילה . ‘אל תתחר במצליח דרכו’ זה עשו שכתב בו (ירמיה יב) מדוע דרך רשעים צלחה. ‘באיש עושה מזמות’- זה עשו שדן את בני אדם בערמה. דבר אחר דום לה’ והתחולל לו, אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שבאו השונאים להחריב את ירושלים היו שם ששים רבוא של מזיקין והיו עומדים על פתחו של היכל לפגוע בהם, כיון שראו את השכינה רואה ושותקת מנין שכתיב (איכה ב) ‘השיב אחור ימינו מפני אויב’ אף הם נתנו מקום. אמר רבי יהודה בר סימון: ראה אותו מחריב את ביתו ושותק לו ואתם מבקשין להזדווג לו?! עד עכשיו מתבקש לו שכר כיבוד אבותיו. רב לכם סב מהו סב את ההר אמר רבי חנינא הרבה סיבב עשו את הורו זה, זה אביו שהיה זקוק לו להאכילו מנין (בראשית כה) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. אמר רבי שמואל בר רבי גדליה אמר הקב”ה גמולות אני פורע בשעה שנתן יעקב דורון לעשו מה עשו אמר לו? ‘יש לי רב לא תצטער’. אמר הקב”ה בלשון הזה כבדו בלשון הזה אני אומר לו פנו מלפניו רב לכם סב:
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- המדרש דן בייסורים הבאים על האדם, במשמעות של ייסורין הבאים מן הצרים עלינו.
- כשאלו באים מצד אחד ‘דום לה’- כלומר צפה לישועה. אך מאידך קבל אותם ב’חילה’. זאת מכיוון שראוי שתקבלם או כיוון שלנותן הייסורים יש זכות, ובאותה שעה ‘אל תתחר באיש מצליח’, גם אם הוא ‘עושה מזימות’.
- זכותו של עשו עמדה לו, אף בחורבן הבית. ששישים ריבוא של מזיקים לא יכלו לעמוד בפני עשו, ואף הקב”ה ראה ושתק. ומהם זכויותיו? כיבוד אב, ובכך שלא לקח שום דבר מיעקב בעת שנתן לו דורון.
- למרות זאת, מסיים המדרש, עתיד הקב”ה להפרע מעשו. בבחינת וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה’ הַמְּלוּכה.
חלק א’: אל תתחר באיש מצליח- אלא פנה אל הר ציון
המדרש שלנו מפרש את דברי משה רבינו בצורה מבהילה. לא רק שעם ישראל בשעתו לא עלה אל הר שעיר, אלא שיש כאן נבואה לדורות. פנו לכם, אל תתקרבו אל הר שעיר. מיטיב לבאר זאת הכלי יקר:
” רב לכם סב את ההר הזה. רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה’ צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד ד) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם ” (כלי יקר ב’, ג’)
הכלי יקר מבאר שיש כאן ‘רמז לשעה ולדורות’. יהיו זמנים שאנו נרצה להגיע אל הארץ ולא נצליח. אנו נמצא את עצמנו ‘הולכים סחור סחור לכרם ה’ צבאות.. ולא יותן לנו כח להגיע לזה’. אך הכלי יקר מגלה לנו שמצד אחד ישנם זמנים ש’הגיעה שעתו של עשו’ ויש ‘להצפין את עצמכם’. אך ניתן גם להבין שעצם ההליכה ‘סחור סחור’ וללא חתירה אל המטרה היא עצמה מביאה את ‘שעתו של עשו’. אמנם נראה מדברי הכלי יקר שצריך לחכות למשיח, לזה שנאמר בו ‘ועמדו רגליו על הר הזיתים’, אך יתכן שהכוונה שעם ישראל (!) יעמוד על הר הזיתים וכשפניו אל הר ציון. ‘וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה … וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם’ , האם תהליך זה כבר החל במלחמת ששת הימים, ורק כיוון שאנחנו הלכנו ‘סחור סחור לכרם ה’ ‘, ולא סיימנו את המטרה, היא שהובילה ל’שעתו של עשו’?
כך מבאר רבינו בחיי את הדברים. את הפסוק ” רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה”, ובמיוחד את המילה ‘צפונה’, הוא אינו מבאר כציון דרך במפה, ואף לא מלשון ‘הצפינו את עצמכם’, אלא ‘צפוני’ זהו כינוי למקדש. אם אתם רוצים לשפוט את הר עשו, את הר שעיר, אלא תתגרו בם ישירות, אלא פנו ל’צפוני’. למקדש. במידה ולא “וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ” (יחזקאל ז’)
” פנו לכם צפונה – אמרו במדרש רבה, אם באתה שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו, שנאמר פנו לכם צפונה. דבר אחר פנו לכם צפונה, אמר הקב”ה מזבח אחד יש לי והוא עתיד לפגרו. דבר אחר פנו לכם צפונה, צפון אחד היה לי ביניכם זה בית המקדש שהייתי נצפן עמכם בו, והוא עתיד להחריבו שנאמר (יחזקאל ז) והסבותי פני מהם וחללו את צפוני:” (רבינו בחיי, שם)
באופן עמוק יותר מבאר זאת רבי יהונתן איבשיץ בעל ה’יערות דבש’. בספרו הוא מבאר שהמלחמה מול עשו תוכרע רק בהר ציון, בשטח שלנו ולא בשטח שלהם. בנגוד למדרש, זאת לא בגלל הזכויות של עשו, אלא דווקא בגלל רשעותו. כשם שמצרים רק הקב”ה יכל לגאלנו, ולא מלאך, שאפילו מלאכים, כביכול, לא יכלו לשרות בטומאת ארץ מצרים. באותה מידה בקרקע שלהם, בהר שעיר, לא נוכל להתגבר עליהם. ככל שאנו מתקרבים אל השכינה, אז יש בנו יותר כח להלחם מול אויבנו ולהפלים. נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים. מתוך המקדש בא עוזנו, והוא (המקדש) נותן עוז ותעצומות לעם.
” אבל הענין במה שכתב התרגום, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, דייתי בני רומי לשם לציון, ושם יבואו מושיעים, ויהרגו טבח רב לה’ ברשעים, ויש להבין למה יהיה כך, אבל הענין כמ”ש הזוהר [ח”א קיז.] כי במצרים היתה כל כך התגברות הטומאה, עד שאפילו מלאך שליח ה’ לא היה יכול לילך לשם פן יתעב, עד שהשכינה בעצמה הלכה לשם, אמנם ברומי היתה גם כן כל כך התגברות, עד שאינו נאות ששכינה תשרה שם, ולכך אין רומי נופלת שתלך השכינה לשם, ומה עשה הקב”ה, נותן בלב רומי לילך ולצבוא על ירושלים, ושמה יעלו מושיעים, ושמה תהיה מפלתם בארץ ישראל, כי שם תהיה השריית השכינה, כדכתיב [זכריה יד, ג] ויצא ה’ ונלחם בגוים:
וזהו מאמר דוד [תהלים ס, יב] מי יובילנו עיר מצור ומי ינחני עד אדום, כי לשם אי אפשר להלוך, כי הלא אתה אלהים זנחתנו וכו’, ואי אפשר לילך לשם, כי אם כאשר יבואו לארץ ישראל בהר ציון להלחם, שם תהיה בם המגפה אשר יגוף ה’, וזו היתה טעותו של בר דרומא, כי דוד אמר בדרך תמיה, מי יובילני לשם, אם כן הם בטוחים בזה, אבל באמת טועים הם, כי בעל הסיבות יסבב שיבואו לארץ ישראל ושם תהיה קבורתם ומפלתם, א”כ ברומי אי אפשר, כי שם אלהים יזנח, אבל כשבאו לארץ ישראל להלחם בבר דרומא, שם השכינה יצאה להלחם …” (יערות דבש, חל’ א’, דרוש י’)
חלק ב’ – מקומו של עשו
לא נוכל להתעלם מזכויותיו של עשו המנויות במקדש. הן כיבוד אביו יצחק, והן בכך שוויתר ליעקב וכיבדו. בשלוי הדברים נוכל ללמוד מה ה’ דורש מאיתנו, להרבות אהבה ואחווה בין אחינו ולהרבות בחסדים. אף אלו נותנים עוז ותשועה לעם: ‘וְעַתָּה קוּמָה ה’ אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ ה’ אֱלֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב’.
המהר”ל מרחיב את ההסבר על כך שלאומות העולם בכלל, ולרומי-אדום-עשו בפרט, יש מקום הכרחי בעולם.
“כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו: ורצונו לומר כי מאחר שברא השם יתברך הכל, בודאי נברא הכל לכבודו, כי אי אפשר שיצא דבר מן הא’ והוא כנגדו שאם כן יהיה הדבר כנגד עצמו. ודבר זה אינו כלל, רק הכל נברא לכבודו. ואם כן כיצד ימצאו המלכיות המבטלים כבודו יתברך. רק שיש כאן חסרון בבריאה עצמה, שהחסרון אינו מפעולת השם יתברך, וזה היה סבה עצמית:
לכך המלכיות ראוי שיהיו ד’, כי המלכיות הם היציאה מכבודו יתברך, והוא יתברך אחד, והאמצעי הוא מתיחס אל אחד כאשר האמצעי בפרט הוא אחד. ולכך בית המקדש וירושלים שהם אחד בלבד, והם באמצע העולם כי האמצעי הוא מסוגל להם. וכן ישראל שהם עם אחד, מסוגל להם הארץ שהוא אחד בלבד לפי שהוא באמצע העולם. כלל הדבר, דבר שהוא אחד מסוגל לו האמצעי, והיוצא מן האחד הוא מתיחס לד’ כנגד ד’ רוחות שיש בהם יציאה מן האמצע. ולכך המלכיות הם ד’, כנגד ד’ רוחות היוצאים מן האמצעי. …וכל זמן שאלו ד’ מלכיות מושלים בעולם אין כבוד השם יתברך נגלה בעולמו. לכך אלו ד’ מלכיות מצד החסרון שיש בבריאה, שאי אפשר שיהיה נמצא הבריאה בשלימות הגמור רק כי יש בו חסרון. ואין החסרון הזה מצד השם יתברך אשר ברא הכל, רק מצד העולם הנבראים. ולרמוז על זה כתב: (בראשית א, א ב) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וכו’ כי הארץ היא התחתונים לכך היתה תהו ובהו …ומצד החסרון הזה שהיה בבריאה עמדו ד’ מלכיות אלו, שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך כמו שיתבאר, הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל שהם עם אחד כמו שרמז הכתוב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כי מה שאמר עם זו במספרו י”ג והוא מספר אחד, כי ישראל הם י”ג שבטים עם שבט לוי, …
ולפיכך אמר עם זו שהם כמספר “א'” תהלתי יספרו, עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד, כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד, אין כאן מקום זה לבאר. אבל ד’ מלכיות מבטלים אחדותו בעולם, כאשר לוקחים הממשלה מישראל שהם מעידים על אחדותו יתברך. ולכך בסוף ד’ מלכיות כאשר תחזור המלכות לישראל כתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והתיה לה’ המלוכה” (נר מצוה למהר”ל, עמוד ח’)
המהר”ל מבאר שלכל דבר בעולם יש תכלית, והכל לכבודו. גם האומות. וכיצד זה? הרי הן מבטלים את כבוד ה’ בעולם? אלא כדי שיהיה משהו במרכז, צריך שיהיו גם דברים בצדדים. כך המקדש הוא במרכז, וארבעת האומות הן הקצוות המגלות שיש את הלב באמצע. דבר זה שיש קצוות ולא הכל מושלם הוא חלק מכך שהעולם, במצבו הנוכחי, אינו שלם. אנו ב’עולמות התחתונים’
תפקידו של עם ישראל הוא להגלות את שם ה’ בעולם, דרך המרכז הנמצא בלב העולם. ‘עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו’. גם עם ישראל מורכב מצד אחד מז”ו שבטים, כלומר 13 שבטים. אך הם מלמדים שגם 13 שסטים שונים יכולים להיות אח”ד (שגם הוא בגימטריה 13). תפקדנו בעולם הוא דרך האח”דות להראות שה’ אחד ושמו אחד. אז יבינו כולם שרק לה’ המלוכה והיה ה’ למלך על כל הארץ.
לכן באידיאל, אנו לא נשמיד את עשו, אלא נשפוט את הר עשו. כאשר עשו, ושאר האומות, יבינו שה’ אחד ושמו אחד. כאשר הם יבינו ויכירו שהמרכז נמצא בארץ ישראל ובמיוחד בירושלים, בהר ציון, אז ‘והיה ה’ למלך על כל הארץ… ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד’.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress