“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם” (ויקרא א’)
ספר ויקרא, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, נקרא גם ‘תורת כהנים’. אכן, מצוות רבות בו מיועדות לכהנים- עבודת הקרבנות, הטהרה, עבודת כהן הגדול ועוד. אך דווקא הפסוק הפותח את הספר מלמד אותנו שהקרבנות מיועדים לכולנו- ‘דבר אל בני ישראל, אדם כי יקריב מכם’. בלימודנו, ננסה לגעת מעט בעניין הקרבנות ומהותם. זאת מתוך דיוק במילה ‘אדם’ כי יקריב מכם, הרומזת לקרבנו של אדם הראשון.
לליל שבת – קרבן על מנת להתקרב
ידועה שיטת הרמב”ם במורה נבוכים האומרת שהטעם לציווי על הקרבנות היא ‘בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים.. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו’.
הרמב”ן מתנגד מאוד לשיטה זו ואומר שאלו ‘דברי הבאי ואיננו אלא להוציא מלבן של טיפשי העולם’. הטעם המרכזי לדחיית טענה זו היא העובדה שאף לפני שהיתה עבודה זרה בעולם כבר מצאנו קרבנות:
” והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה’ ואמר בו .. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע”ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור”
“ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו.
ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, .. שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה’ לבדו… לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד …וכל קרבן לשון קריבה ואחדות” (הרמב”ן על ויקרא א’, ט’)
הרמב”ן בדבריו נותן שתי קומות בטעם הקרבנות. ההבנה הפשוטה: כדי להראות את כוונת ליבך אתה צריך גם במעשה. הן כאשר אתה חוזר בתשובה, והן כשאתה רוצה להביע את אהבתך. בפעולות הנלוות להבאת הקרבן והקרבתו, אתה אף מדגיש שכך היה ראוי שייעשה בגופך. ‘אחרי המעשים- נמשכים הלבבות’.
מעבר לכך, ישנו ‘סוד נעלם’. המילים ‘קרבן’ באה מלשון ‘קריבה ואחדות’ (כמו שאני מקרב שני דברים יחד ומחבר בניהם). הרמב”ן מדגיש שברוב פרשיות הקרבנות מופיע שם הוי”ה ולא שם ‘אלוקים’. לרמז שעל ידי הקרבן ניתן להתקרב אל ה’, באופן השלם וביותר.
בסיס הדברים הוא עצם ההבנה שאתה עושה את רצון בוראך. בזמן הקרבת הקרבן, מחשבתך צריכה להיות עסוקה רק הקב”ה (ולכן בניגוד למצוות אחרות, בקרבנות אף המחשבה פוסלת).
בהמשך אנחנו נראה, דרך הקרבן הראשון שהיה בעולם, קרבן אדם הראשון, כיצד כל שלב בקרבן , החל מסוג הבהמה וצורתה, וכלה בשלבי הקרבת הקרבן מקרבים את מחשבת האדם אל ה’, וממתקנים בכך גם את מעשיו.
לסעודת שבת –קרבן אדם הראשון
כפי שראינו מתחילת הבריאה היו קרבנות, וראשון לכולם היה אדם הראשון:
‘ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה’ והבל הביא גם הוא’, הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות, וכן נח ורבותינו אמרו שגם אדם הראשון הקריב שור פר וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקרבנות..’.
(רמב”ן בראשית ד, ג)
שינם שתי שיטות בחז”ל בהבנת מהותו של קרבנו של אדם הראשון:
“ותיטב לה’ משור פר, שנו רבותינו יום שנברא בו אדם הראשון אמר אוי לי בשביל שסרחתי העולם מתמעט והולך וחוזר לתהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עיל, היה יושב ובוכה כל הלילה כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב מקרין ברישא והדר מפריס.” (ילקוט שמעוני סט, תתב)
לפי שיטה זו, הקרבן בא לאחר החטא, וכפי שראינו מקודם. כדי לתקן את מעשיו, צריך לעשות מעשה. אך ישנה שיטה אחרת, הרמוזה גם בדברי הרמב”ם:
“ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח .. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ” (רמב”ם הלכות בית הבחירה פרק ב’)
לפי שיטה זו, מיד כשנברא אדם הראשון הוא הקריב קרבן. עוד לפני שחטא. זה יהיה סוג של קרבן תודה ומעין ‘קרבן יולדת’. ואולי ניתן לומר ששתי שיטות אלו מקבילות לשני ההסברים המובאים ברמב”ן בטעם הקרבנות. על פי השיטה ש’אחרי המעשים נמשכים הלבבות’ , העניין המרכזי בקרבנות הוא לתקן את המעשים – וזהו הקרבן שבא לאחר החטא. לעומת זאת, אם נאמר שאדם הראשון הקריב קרבן מיד שנברא, זאת כיוון שהוא הבין, כשיטה השניה ברמב”ן, שכך ניתן להתקרב לבוראו.
השל”ה הקדוש, מרחיב את הרעיון ומבאר מה המיוחד בבהמה שהקריב אדם הראשון. על פי חז”ל אדם הראשון: ‘שור שהקריב אדם הראשון אדם , קרן אחת במצחו וקרניו קודמות לפרסותיו’. כיוון שזהו הקרבן הראשון בעולם, כדאי ללמוד ממנו כמה שיותר:
“שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה במצחו. וסוד הדבר כי אדם היה ראוי להיות כתנות אור, ואפילו עקבו היה מכהה גלגל חמה. ואם לא חטא היה קרן אור פניו, והאור נקרא קרן, כמו שנאמר (חבקוק ג, ד) קרנים מידו לו, והסתכל בחמה אזי יהיה נראה לך כמה קוים נמשכים והם קרני החמה. וכשחטא אדם ונתלבש בכתנות עור, והוא עפר מן האדמה ונעשה חומר כלי חרס כחומר ביד היוצר, והמסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס וגו’ (איכה ד, ב), הרי ירד מקרן דהיינו קירון לחרס שהוא פך. וקריאת שם אדם מתחילה היה מורה על אדמה לעליון, ואח”כ השם מורה על אדמה, עפר מן האדמה, והוא פך כלי חרס. וכשהיה במעלתו היה הוא בעצמו קרבן לה’ בסוד אדם כי יקריב מכם, כמו נשמת הצדיקים לאחר מותם וכמו שכתבתי לעיל, וירד ממדריגת אדם לשור, כי אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, וראה שיהיה לו קצת מדוגמת קרן אבל במדריגה תחתונה, כי נמשל כבהמה, וזהו סוד שור שהקריב קרן אחד היה לו במצחו” (השל”ה, בעניין פך השמן בחנוכה וההבדל בין משיחת מלך בפך ומשיחת מלך בקרן)
תמצית דבריו: לולי חטא אדם הראשון, לא היה נצרך לקרבן, והוא עצמו היה כביכול הקרבן העולה לפני ה’. אם היה נשאר במעלתו היה זוכה להיות מאיר ומקרין, עד שהשמש היתה מרגישה בצל לעומתו. האדם בשלמותו נוצר “עפר מן האדמה”, להורות על גדלותו – אַדמֶה לעליון. אך לאחר החטא, נמשל האדם לבהמה ונעשה לאדם חומרי – “אדמה” מלשון חומר, כלי חרס. לכן הקריב האדם את השור תחתיו. ובכ”ז נותר גם לשור קרן אחת, בודדה, להראות על מעלת קרני ההוד שהיו לאדם…ואינם.
לעומת זאת על פי הפסוק: “אֲהַלְלָה שֵׁם אלוקים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס: “(תהילים סט)
אנו רואים שדוד המלך מבקש שהקב”ה יתרצה במעשיו, יותר ממה שקיבל את קרבן אדם הראשון. ומה דוד עושה: “אהללה בשיר, אגדלנו בתודה.” כלומר, שאף דוד המלך מבין שקרבן האדם, היה קרבן תודה וקרבן ‘חיובי’. אחרת דוד לא היה מבקש להתדמות למעשיו השליליים של האדם.
לסעודה שלישית- גם לאדם יש קרניים!
גם הכלי יקר מבין שהפסוק ‘אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ ‘ מתייחס לאדם הראשון. לפי הבנתו, אנו צריכים להתדמות לכוונות שהיו לאדם הראשון בהקרבת קרבנו:
“אדם כי יקריב מכם קרבן לה’. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תקריבו קרבנכם, ונראה לי שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה’ שלא יכשלו בב’ דברים אשר בהם נכשלו קין והבל שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע והוא זרע פשתן והחטאים בנפשותם צריכין להביא נפש הבהמה תמורת נפשם ובדוחק התיר הקב”ה לעני להביא מנחה שאין בה נפש ומעלה עליו כאילו הקריב נפשו . והבל אע”פ שהביא מבכורות צאנו מ”מ לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו” (כלי יקר על ויקרא א’, א’)
תמצית דבריו: המיוחד בקרבנו של אדם שהוא לא נכשל בשני הדברים שנכשלו קין והבל. קין נכשל בכוונה הבסיסית- להביא מן המשובח, ולמסור את ה’נפש’ ממש כמעט כפשוטו עבור ה’. אך גם הבל נכשל בכך ‘שהבל הביא גם הוא’, כלומר רק לאחר שראה את קין מביא, אז הוא נתעורר מלהביא. זאת לעומת אדם הראשון שכוונתו בקרבן היתה שלמה. “ועל זה אמר אדם כשיהיה כאדם הראשון כי יקריב מכם שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם . כי מכם ובכם יבא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה’ כי ודאי אין כוונתו כי אם לשם ה’ לאפוקי מי שאינו נתעורר מעצמו זהו אינו מכם ואינו קרבן לה’. אינו מכם, שהרי ההתעוררות בא לו מאחרים ולא מכם ממקריב הקרבן עצמו, ואינו קרבן לה’, כי כל מה שהוא קנאת איש מרעהו אינו עושה כי אם להתהדר עצמו בפני הבריות ונמצא -שאינו קרבן לשם ה’ כ”א לשם הבריות“
הכלי יקר ממשיך לבאר את קרבן אדם הראשון. הדברים פשוטים וחשובים. העקרון המנחה הוא שהאדם נמשל לבהמה שהוא מקריב. שתי הקרניים מסמלות את הנגיחה לצדדים, בעבירות בין אדם לחבירו, וקרן אחד- התרסה כלפי מעלה.
“הנה מקום אתי למצוא דברי חפץ וטעם על כל חלוקי הקרבנות הבאים לכפרה. כי כהן משוח וסנהדרין קרבנם פר, וקרבן יחיד כשב, או עז, ובעולה ויורד הדל מביא ב’ תורים, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת, לפי שכל חוטא ורב מרי דומה כאילו היה לו קרנים לנגח בהם או כלפי מעלה, או לצדדין, כי כל העבירות הם או בין אדם למקום ב”ה, או בין אדם לחבירו. וע”י העבירות שבין אדם לחבירו נמשל האדם לאיל בעל קרנים מנגח צפונה ונגבה להזיק לחבירו או באורך ימים שבימין, או בעושר וכבוד שבשמאל, ע”כ הוא מביא איל תמורתו או כשב או עז בעלי קרניים. כמו שכתוב: והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. רצונו לאמר איל זה אחר מן הראשון כי זה האדם קרני ראם קרניו בהם ינגח עמים. ומן הדין היה החוטא ראוי לידון בהפשט ונתוח וכליל לאישים, ובחמלת ה’ עליו הוציאו מתוך ההפכה ולוקח איל אחר תמורתו, ומטעם זה נאחז האיל בסבך בקרניו דווקא כי כך האדם ראוי להיות נאחז למיתה בשביל קרניו ונפדה משחת על ידי איל זה ברחמי השי”ת ויהיה התמורה איל תחת איל. אמנם החוטא לשמים, דומה כאילו היה לו קרן חזות בין עיניו העולה בשווי כלפי מעלה כאילו הוא רוצה לנגח כלפי מעלה כביכול. ולכך אמרו רז”ל שור שהקריב אדה”ר קרן אחד היה לו במצחו.. כי כך עשה הוא מעשה בהמה וחשב להיות כאלהים יודעי טוב ורע והיינו נגיחה כלפי מעלה, ע”כ הוצרך להביא תמורתו פר בעל קרן א’ ונזדמן לו כך לפי שעה כדי שתהיה התמורה דומה מכל צד אל צורת החוטא ורב מרי:
ולפי שכל הגדול מחבירו, ביותר נגיחתו עושה רושם וקשה למצוא תרופה למכתו כי רבה היא, ע”כ באו חילוקים אלו במקריבי קרבן כי הכהן המשוח והסנהדרין נגיחתם עושה רושם גדול הן באמונות אלהיות הן באוולתם ע”כ קרבנם פר שנגיחתן גדולה ומסוכנת יותר מן נגיחת כשב או עז. אבל שאר יחיד אין נגיחתו כל כך גדולה ע”כ קרבנו כבש או עז או איל, ודווקא בעשיר אשר יענה עזות וסומך על כי כביר מצאה ידו וכי רב חילו מנגח צפונה ונגבה לא ישוב מפני כל, אבל העני כי אזלת יד כחו ע”כ אין נגיחתו כל כך גדולה ודומה לעוף המכה בכנפיו לימין ולשמאל על דרך שמאבר שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב”ה, על כן קרבנו תורים ובני יונה כי הוא בעצמו מן הנרדפים כמו התורים ואע”פ כן הוא מכה בזולתו, ולפי שהכנפים מקום החטא ע”כ נאמר ושסע אותו בכנפיו. ובדלי דלות החשוב כמת כאילו אין בו נפש החיוני, ע”כ קרבנו עשירית האיפה סלת מן הצמחים שאין בהם רוח חיוני כלל”
“וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’: וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה” (ויקרא ב’)
לאחר שסיימנו את ספר שמות, בו למדנו על מצוות בניין המקדש, ספר ויקרא עוסק בעבודות המתקיימות בתוכו. אחת העבודות המרכזיות בבית המקדש היא עבודת הקרבנות, ובה פרטים רבים ושונים.
המדרש שלנו דן בקרבן מנחת נדבה ובפרטים השונים בצורת הבאתו. מתוך כך נפתח צוהר להבנת עבודת הקרבנות בכלל.
ויקרא רבה פרשה ג’, ז’
” ‘ונפש כי תקריב – שתי מנחות הן אם מנחה על המחבת ומנחה מרחשת – ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה. מה בין מחבת למרחשת? שזו תבלל בשמן, וזו תעשה בשמן כל צרכה . ואמרו חכמים במשנה: מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין, מחבת צפה מעשיה קשין. כדי שלא יאמר אדם : אלך ואעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום. אמר לו הקב”ה: בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה שאין שמן אלא תורה ,ואין שמן אלא מעשים טובים, וכן הוא אומר (שיר א) לריח שמניך טובים שמן וגו’ שכרנו שבאנו ללמוד תורה שפכת לנו תורה כשמן המורק מכלי לכלי ואין קולו נשמע לכך נאמר שמן תורק שמך על כן וגו’ .
מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין. כיצד יש בו באדם תורה יהיה נזהר שלא יבא לידי עון וחטא. אמר לו הקב”ה ברוך אתה ותהיה לך קורת רוח ויטמנו דברי תורה בפיך לעולם. אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלימה במקומה עליו הכתוב אומר (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש ואומר (תהלים קל) ממעמקים קראתיך ה’ ואומר (שם קב) תפלה לעני כי יעטוף ברוך מי שאמר והיה העולם אמן אמן אמן:”
מה לשים לב בקריאת המדרש:
א. המדרש דן בשני סוגי מנחות- מנחת ‘מחבת’ ומנחת ‘מרחשת’ ומנסה לברר מה ההבדל בין שתיהן.
ב. תחילה מביא המדרש את לשון המשנה במסכת מנחות: “וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת? רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים.”
ג. מתוך הלימוד בין ההבדל הטכני בין המנחות, בצורת טיגונם, מברר המדרש את ההבדל הרעיוני בין שתיהן.
ד. המנחת- כנגד אדם שמעשיו ‘קשין’. המרחשת – ‘מעשיו רוחשים.’
ה. כלומר, אף על פי שעל פי ההלכה ה’יבשה’ אין התניה איזה סוג מנחה להביא, המדרש ‘נותן בהם טעמים’.
ו. הרעיון המרכזי המובא במדרש שהקרבנות אינם יכולים לבוא במנותק מן הכוונה של המביא אותם, וזהו עומק הפשט של ‘ונפש כי תקריב מנחה’ – מה עובר לך בראש או בלב ובנפש בזמן הבאת הקרבן. רק כך הקרבן יפעל את פעולתו.
חלק א’ במדרש: ‘ונפש כי תקריב’
המדרש שלנו דן בקרבן מנחה הבא מן הצומח. סולת בלולה בשמן ולידה מעט לבונה. ישנם סוגים שונים של קרבנות מנחה, מהם חובה כגון: מנחת החביתין המביא הכהן הגדול בכל יום או מנחת העומר המביאים בא’ חול המועד פסח. מהם הבאים על חטא: כגון מנחת סוטה.
המנחה בפרק שלנו הינה מנחת נדבה. למנחה זו אין מועד מסוים להביא או חיוב כשלהו והוא למעשה הגירסה הזולה לקרבן עולה. אדם יכול להביא מביתו את המרכיבים השונים ומכאן ישנן חמש אפשרויות להכנת הבלילה. מנחת סולת – ערבוב השמן וסולת ללא כל פעולת אפיה לאחר מכן. מנחת מאפה תנור חלות או מאפה תנור רקיקים – שתי צורות של אפיה בתנור, ומנחת מחבת או מרחשת– שתי צורות של טיגון.
לאחר ההכנה הראשונית, בכל אחד מן הדרכים לעיל, מגישים את מנחה אל קרן המזבח, קומצים ממנה קוצץ של הבצק, המאפה או החתיכה המטוגנת ורק אותו מולחים ומקטירים על המזבח יחד עם קומץ לבונה. שאר העסק ניתן לכהנים.
כאן באה השאלה של המדרש – אם זה לא משנה, מדוע ישנם צורות שונות של הכנת הבצק, מה המשמעות? המדרש לא מסתפק בתשובת המשנה- זו מעשיה רוחשים וזו מעשיה קשים- כיוון שהשאלה איננה מה ההבדל בין צורת ההכנה שזה מטוגן בשמן עמוק, ואז יוצא בצק רך (בדומה לספינג’ או סופגניה) או טיגון במעט שמן ואז הבצק יוצא קשה- אלא מדוע להביא סוגים שונים כל כך עבור אותו סוג של קרבן?
כאן אנו למדים על מטרת עבודת המקדש בכלל ועל עבודת הקרבנות בפרט:
“יש ליתן טעם למה המעשה של הקרבן נקרא ביותר עבודה מכל מעשה המצות כגון עשיית סוכה וכל עבודת המצות? ונראה שכל מעשה המצות הם בחוץ ממנו, אמנם מעשה הקרבן העיקר הוא עבודת עצמו, רצוני לומר התעוררות שמתעורר בעצמו להיות עבד נאמן להשם יתברך, ומיניה וביה הוא העבדות. וזה לשון הרב רקנאטי בפרשת נח, ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו ומקרבו ברצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל, והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, עכ”ל. זהו ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה’, לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון ורצון העליון בשפל. לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן, וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הדא הוא דכתיב (ויקרא ב, א), ונפש כי תקריב, ודרשו רז”ל במנחות (קד, ב), מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו. כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו העליונה במזבח העליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה, ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר (שופטים יג, כא), כי מלאך ה’ צבאות הוא. ובהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו:” (השל”ה הקדוש – מסכת תענית – אור תורה סוד התענית והעבודה, ט’)
השל”ה שואל מדוע דווקא עבודת הקרבנות נקראת ‘עבודה’ (כגון ‘על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה’)? הרי במצוות רבות יש ‘עבודה’. מתרץ השל”ה: בשאר המצוות זהו מעשה שאני עושה, אך במשהו אחר. אך בעבודת הקרבנות העיקר זהו המעשה שנעשה בי. במעשה הקרבנות אני משעבד את עצמי אל בוראי, אני מוכן להיות עבד ה’, לכן מתאימה הלשון ‘עבודה’.
לכן במיוחד בקרבנות אומרת התורה ‘נפש כי תקריב’. מטרת הקרבן אינה הפעולה שנעשית על גבי המזבח, והקרבן אינו נקרא כך שכיוון שאנו מגישים משהו אל ה’. הקרבן מקרב אותנו אל ה’. ככל שנבוא יותר הכנעה אל ה’עבודה’ אנחנו נתקרב יותר.
על פי זה, הבנו עד כמה השאלה ששאל המדרש חשובה. בעבודת הקרבנות התהליך חשוב לא פחות מאשר מעשה הקרבן עצמו. בעל ספר החינוך שתבע את המושג ‘אחרי הפעולות נמשכין הלבבות’, אף מדגיש שהפעולות המתרחשות על המזבח מרוממות את נפש האדם:
” שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה, ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי”
(ספר החינוך מצווה צ”ה- מצוות בניין בית הבחירה)
חלק ב’ במדרש- מנחה לה’
התורה נותנת מדרג בהבאת הקרבנות. ‘אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה…‘. ‘ואם מן העוף קרבנו’, ולבסוף: ‘נפש כי תקריב מנחה לה’ סולת יהיה קרבנו’ . אף על פי שזה לא מופיע בפסוקים כאן, אנו רגילים מניחים שהמדרג תלוי בהכנסה של האדם. העשיר יביא בהמה, העני- תורים או בני יונה, ודלי הדלים יביאו סולת בלבד.
אכן, במקומות אחרים בקרבן החטאת והאשם באמת מופיע הדבר הזה, אך כאן אין לזה רמז. האם יתכן שקרבן המנחה עדיף על קרבן הבהמה?
” ועם כי פרשנו פירושים נכונים וברורים בפרק משה קבל בענין אלו שלשה עמודים, יש לך עוד לדעת כי אלו שלשה עמודים נגד מה שיש באדם שלשה דברים, השכל, הנפש החיוני, והגוף, וכולם אין להם עמידה וקיום רק בו יתברך. וקיום הנפש הוא שמקריב נפשו אל השם יתברך בעבודתו אליו, וכמו שכתוב אצל העבודה (ילקוט ויקרא תמ”ז) ונפש כי תקריב ואמרו ז”ל מי דרכו להקריב מנחה עני ונחשב אליו כאלו הקריב נפשו, ובודאי אפילו מנחה שהיא עשרון סולת בלבד נחשב כאלו הקריב נפשו, ומכל שכן מי שמביא קרבן יותר נחשב כאלו הקריב נפשו, ולכך בעבודה יש לו קיום מצד הנפש. ומצד השכל שלו יש לאדם קיום על ידי התורה, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות אל השם יתברך וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, ומצד הזה יש לאדם קיום מצד שכלו. ומצד גופו יש לאדם קיום מצד גמילות חסדים, כי הגוף של אדם אין לו קירוב ודבוק אל השם יתברך רק מצד כי השם יתברך גומל חסדים עם הכל ומצד הזה יש לו קיום, וכאשר האדם גומל חסדים השם יתברך גומל חסד עמו גם כן כמו שבארנו במקומו, ולכך כתיב (תהלים פ”ט) עולם חסד יבנה. והנה אלו שלשה דברים הם קיום העולם, ומאחר שבארנו בנתיב הקודם מה ששייך אל התורה שהיא עמוד העולם, יש לבאר אחר זה מה ששייך אל העבודה. ומפני כי בטל בית מקדשנו ותפארתנו ונטלה העבודה ואין לנו בעונותינו לא זבח ולא מנחה רק העבודה שהיא בלב, יש לבאר ענין העבודה מה שנמצא בגמרא אשר הורו לנו חכמים על זה וכמה גדול מעלת העבודה הזאת והנמשך ממנו:” (מהר”ל נתיבות עולם, נתיב העבודה, א’)
המהר”ל מבאר כאן רעיון שלם, אך תחילה לסיבה שבגינה הבנו את המהר”ל. על פי המהר”ל קרבן הבהמה עדיף על קרבן המנחה. המדרג מלמד אותנו שהקב”ה שמח אפילו בקרבן סולת. יתרה מכך, כיוון שלרוב העני הוא זה שמביא את קרבן המנחה, אפילו המעט הזה עולה לו במסירות נפש.
מעבר לזה מבאר המהר”ל את המשנה ‘על שלושה דברים העולם עומד’. מקודם ביארנו שעיקר עניינם של הקרבנות הוא עבודת הלב, כאן מבאר המהר”ל שזה צד אחד של התיקון שלנו. הקרבנות\עבודה – תיקון הלב והנפש, התורה – השכל והמחשבה, וגמילות חסדים תיקון הגוף (כלומר שדווקא בגמילות חסדים העיקר הוא המעשה ולא מספיקה במחשבה או הכוונה הטובה).
המהר”ל מדגיש שבהעדר המקדש יש צורך להשלים את תיקון הנפש בצורה אחרת ומכאן שעיקר התפילה היא ‘עבודה שבלב’.
הגישה הזאת, שראינו גם במהר”ל, שיש כאן מדרג מן העשיר לעני, הכניסה את ה’שפת אמת’ להתלבטות:
“ברש”י ונפש כי תקריב מי דרכו להקריב מנחה עני כו’ קשה לי כי מנחה אין פחות מעשרון ולוג שמן ולבונה [אם כן] לכאורה תור או יונה אחת בזול ממנחה, שגם מנחה אינה באה בשותפות כמ”ש רש”י ועוף גם בשותפות בא [כדאיתא במנחות קד:]. ורציתי לדחוק דמשום שאין לכהן כלום מעוף לכן העני נדחה, ומביא מנחה שיש מותרות אל הכהן ולא ידחה קרבנו, אחר כך מצאתי ברבינו בחיי שאמרו חז”ל דדלות הוא חלק עשירית מעשירות ודלי דלות עשירית מדלות עיין שם א”כ מוכרחין לומר שהיו התורים ביוקר לערך הסולת והשמן. ואפשר משום שבמקדש הי’ נצרך הרבה עופות ליולדות ואינך לכן היו העופות ביוקר לפי הערך יותר מכמו שהוא בדורות הללו שאין צורך בתורים ובני יונה כל כך לכן הם בזול, ויותר נראה לפרש מי דרכו להקריב מנחה עני הואיל ומאכלו לחם מקריב מזה שיתברך במאכלו והעושר דמאכלו בשר מביא בעל חי, ואח”כ מצאתי כן בס’ פנים יפות” (שפת אמת ויקרא, ליקוטים)
השפת אמת התקשה בשאלה, הרי עשרון סולת נקיה עם שמן זית איכותי וקומץ לבונה עולה יותר בשני תורים. מתוך כך הוא מתפתל ואומר שהביקוש הגדול לתורים (הנצרכים לקרבנות יולדת) האמיר את המחיר יותר מן המנחה.
אך על פי המהלך של ה’תורת משה’ שנראה בהמשך, יתכן שדווקא המנחה עדיפה על כולם והיא אינה נחלת העני בלבד. דבר זה רמוז גם במדרש שלנו שמלמד שלכל קרבן עניין משלו. לפי מעשיו ולפי התיקון שנצרך.
חלק ג’ במדרש- מרחשת או מחבת
אם נעיין בפסוקים נראה שגם התורה מבכרת את קרבן המנחה בכלל ואת קרבנות המחבת והמרחשת בפרט. בתחילה מדברת התורה בלשון נסתר: ‘אדם כי יקריב’, אח”כ זה כבר ‘נפש כי תקריב’ ולבסוף בלשון נוכח: ‘וכי תקריב קרבן מנחה’, ‘ואם מנחה על מחבת קרבנך’.
ה’תורת משה’ (האלשיך הקדוש) מבאר את כל המהלך:
“נפש כי תקריב קרבן מנחה לה’ סלת יהיה קרבנו – והנה עד כה דבר על העני שמקריב עוף. ויש אשר לו דלי דלות, ולא תשיג ידו לתור או גוזל, ויביא סולת. אומר הוא יתברך, אל זה אביט יותר, כי איש זה את נפשו הוא מקריב. וזהו אומרו ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה’. ושיעור הכתוב, לומר, הנפש כי תקריב קרבן מנחה לה’, תדע מי היא הנפש ההיא, הלא היא אשר סלת יהיה קרבנו, כי אין זה רק מרוב דלותו, כי איש כזה שסלת בלבד הוא קרבנו, נפשו ודאי היא המקרבת עצמה, ובזה אבחר. כי הוא, סלת נקי מקמח וסובין ומורסן – שהוא משל אל שלילת הפניות – יהיה קרבנו כי דל הוא: ועל ידי היות קרבנו משולל פניות, יהיה סבה שעל ידי כן ויצק עליה שמן, שהוא משל אל אור השופע. שיערה עליו – על הנפש הנזכר – רוח מלמעלה לקדשו לטהרו, לכהנו לו יתברך אז יותר על ידי הרוח. ואז על ידי כן יזכה שיעלה עליו נשמה על הרוח, שהיא תתיחס אל לבונה, שהיא הנשמה בעלת לבנות זכה ורוחניות ספיריי עד מאד
וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור סלת חלות מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן:
כאן מבאר האלשיך את מהות מנחת הסולת. ‘ונפש כי תקריב’, הכוונה אדם שהוא במעלת ‘סולת נקייה’. הסיבה שהוא מביא קרבן כזה אינה בגלל דלותו אלא כיוון שאין בו בהמיות כלל ועל כן אין הוא צריך ל’זבוח’= לתקן מידה זו. אם כן מדוע הוא מביא בכלל קרבן? בבית המקדש הוא זוכה שעל גבי ה’סולת’ יוצקים שמן ונותנים לבונה. כאן הוא יזכה לתוספת הארה שרמוזה בשמן, ותוספת זיכוך הרמוזה בלבונה הזכה.
ממשיך ה’תורת משה’:
“והנה עד כה דבר על העני כי אין צרה זולת עניותו. ועליו אמר ונפש כי תקריב, כי עני חשוב כמת, והנפש היא המקרבת עצמה. ועדיין דבר בה שלא לנוכח, כי לא תבצר ממנו אשמת דבר קודם הקריב עצמו לה’ כנזכר במנחה. אך יש עני שגם נאפה נפשו בגופו בצרות, כסלת תוך התנור. ואיש כזה ראוי לנוכח ידבר בו, כי זך מכל חלאה הוא, כי יסורין מירקוהו. ואיש זה מנחה מאפה תנור יביא, מעין ענינו”
מעלת המביא מנחת סולת הינה אדם שנקי מעוון. הוא ‘עני’ רגיל (“תפילה לעני כי יעטוף”). אך יש אדם במעלה גדולה יותר שלא רק שאין בו עוון אלא הוא ממורק בייסורים. הוא משול לסולת שנאפתה בתנור. לגודל מעלתו הוא כבר נמצא מול הקב”ה, ולכן הקב”ה פונה אליו בלשון נוכח: כי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור’.
ויש מעלה אפילו גדולה יותר:
“ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מצה תהיה- ועד כה דבר על אשר בייסורים, ואינו מוסיף מעשים טובים על הנהוג מקודם, שהוא נמשל אל הנאפה בתנור יבש. אך למעלה הימנו, הוא אשר ידמה לסלת מטוגן במחבת בשמן, שהוא נאפה בייסורין בלחות רב של שמן, שהוא נמשל אל ריבויי שמן טוב, מעשים טובים שמרבה בהם. והנה יש מרבה בינו לבינו בחשאי, כטיגון שבמחבת, שהיא עמוקה והשמן הרבה, בלתי נרגש. שהוא בבחינה אחת טוב שהוא בחשאי, ובחינה אחרת לא ישתלם כי לא ילמדו ממנו. אך נהפוך הוא הדומה לנעשה במרחשת, שמעשיה רוחשין ומתפשטין. שהכלי רחב ונרגש כרוחש בעת הטיגון. שהוא משל אל המרבה בגלוי נרגש לכל ולמדין ממנו. ואל שתי אלה ידבר יותר לנוכח אתו הוא יתברך, ואומר לו ואם מנחה וכו’ קרבנך, ואם מנחת מרחשת קרבנך”” (תורת משה על ויקרא ב’)
המעלה הגבוהה ביותר, היא אדם שמתקן את עצמו על ידי מעשים טובים. אלו משולים לשמן. יש העושה מעשים טובים בחשאי- זוהי מנחת המחבת, ויש שבגלוי- מנחת המרחשת. יתרון החשאי הוא ה’מתן בסתר’ אך חסרונו שאין אחרים למדים ממנו. וכן הפוך.
רק אנשים כאלו ראויים להביא דבר דל ולהתעלות על ידם. שנזכה כולנו ל’וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות’.
“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'” (ויקרא א’)
בשעה טובה, אנו פותחים את ספר ויקרא, ‘ספר תורת כהנים’. חלקו הראשון של חומש ויקרא אכן עוסק בקרבנות, אך למרות שאנו מורגלים לשייך את הקרבנות ל’תורת כהנים’, ננסה להראות כיצד הקרבנות שייכים לכולנו.
האתגר כאן כפול, שכן, כפי שמעיד הרמב”ם, הקרבנות הם דבר שרחוק מליבנו, הן באופן ‘קרבת ה’ ‘ שבהם, והן בפרטי הלכותיהם הרבות:
“ענין הקרבנות כבר אבד בעוונותינו הרבים, ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם ואין זכרו מורגל אצל שום אדם ואפילו נשא ונתן בו. לפי שאין שם מעשה לקיים ההרגל ואין שואל ואין דורש ואין מבקש על שום דבר מהן כל עיקר, עד שנשתוו בו החכם הגדול עם הסכל מן ההמון. ורוב התלמידים אינן יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמר בהם פסוקים רבים” (הקדמת הרמב”ם לסדר קדשים).
ליל שבת
הקרבנות בשנים הקדמוניות
ייסודה של עבודת הקרבנות נעוצה עוד מראשית ימי הבריאה. “שור שהקריב אדם הראשון”, בהמשך קין והבל, נח וכל האבות. חז”ל מלמדים אותנו שהקרבנות והמנחות הללו הם המשובחים והרצויים לפני ה’: “וְעָרְבָה לַה’ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת” – רבי אומר כימי עולם – כימי נח, וכשנים קדמוניות – כשנות הבל שלא היתה עבודת כוכבים עדיין בעולם” (מדרש רבה איכה).
אם כך, כל שעלינו לעשות הוא לשאול: מדוע הם הקריבו קרבנות? ומה הם רצו להביע בצורה הזאת של עבודת ה’?
ראשית ננסה להבין על מה ולמה בכלל מביאים קרבנות. לא נכנס לפרטי הקרבנות השונים אלא נשתדל להביא חלוקה כללית. ישנה “משפחה” אחת של קרבנות הבאה כאשר אנו חוטאים. ישנם מעשים שהחזרה בתשובה מחייבת גם קרבן ואותם חוטאים יישארו ‘מחוסרי כיפורים’ הן מצד הדין והן מצד הרגשת הכפרה עד שיביאו את קרבנם. בקבוצה זאת כלולים העולה, החטאת והאשם לגווניהם.
לעומתם ישנה “משפחה” אחרת הבאה בשעת השמחה ולרוב הם באים על הודיה. כך למשל: קרבנות השלמים, קרבן פסח, קרבן היולדת וקרבן התודה. בקרבנות הללו אין וידוי, ורובם אף מוגדרים כקדשים קלים.
אם מסתכלים על קרבנות “השנים הקדמוניות” אנו מוצאים את שתי “משפחות” הקרבנות. אדם הראשון מקריב את קרבנו רק לאחר שחטא, ככפרה על מעשיו. כנציגים מובהקים של הקבוצה השניה ניתן למנות את הבל שמודה על צאנו המשובח, ונח שמודה על נס ההצלה בתיבה.
בכל אחת מן הקבוצות הללו אנו עוברים תהליכים שונים. נחזור לגדי שעולה עמנו למקדש. איזה קרבן אנו חולמים שיהיה? האם אנו מצפים שיחול בנו איזה שינוי או מהפך בתהליך הבאת הקרבן, או שמא להביע איזו הרגשה פנימית שלנו? ומעל הכל: איך העסק הזה בכלל עובד?
סעודת שבת
הקרבנות – בשבילנו
אני הולך עם הגדי שלי למקום אחר, טהור, קדוש. קשה להתוודות בסביבה הטבעית שלי. אני צועד אל המקדש. ה’בהמה’ שבי הובילה אותי אל המצב הזה, ועכשיו אני מוליך את הבהמה. המחשבות בדרך לא נותנות מנוח: “שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות!” (ירושלמי מכות). האם אני הייתי אמור להיות זה שמובל לשחיטה? אך לקב”ה רצון אחר: “אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. דכתיב על כן יורה חטאים בדרך”. ועכשיו אני בדרך, בדרך למקדש. הגעתי. בסמיכה על ראש הגדי, שעומד להיות מוקרב תחתי, אני חש את עוצמת הוידוי. השחיטה, זריקת הדם, שריפת הגוף, אני רואה מה יקרה בסופו של דבר לגופי הבהמי. לפעמים גופי נהנה מבשר הגדי והוא הופך להיות חלק ממני. כאן אמנם גוף הגדי שלמולי נעלם, אך הוא הפך ונתעלה ל’מזון’ רוחני בקרבי (על פי ספר החינוך). הקרבן עלה לה’ ואני חזרתי לאיזון הטבעי שלי.
לעומת החטא והכישלון, אין דבר יותר משמח מהצלחה, מסיפוק, מהרגשת השלמות. לפעמים תחושת ההצלחה באה מיגיע כפי ולפעמים קורה לי נס.
אך מדוע כאשר אני “שמח בחלקי” אני מרגיש צורך לחלוק זאת עם בוראי?
השמחה האמיתית אינה נובעת מתוך תחושת סיפוק. אלא מתוך אמונה בקב”ה. אדם שמאמין בקב”ה – תמיד שמח. הוא בוטח בה’ ומאמין בכל מה שקורה לו. גם כשהוא נמצא ב”חושך”, הוא יודע שבסוף הכל יצא לטובה. “שימחו בה’, וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב”.
לפי הספר אורחות צדיקים ההפך מן השמחה אינה העצבות, אלא הדאגה. מי שלא מאמין – תמיד דואג, האם יצליח, האם יהיה טוב, האם, האם, האם… מעלת הביטחון בה’ היא הנותנת הרגשה טובה לאדם – “איזהו העשיר – השמח בחלקו”. הרגשה זו לא תמיד באה לבד, לפעמים צריך דחיפה לכיוון. מתוך כך אני מביא קרבן אשר חלק ממנו באופן סמלי יעלה לה’, הכל ממנו.
בקרבן הזה כלל לא חשוב מה אביא. לביכורים “אין שיעור” ואפילו ברימון אחד אוכל לצאת ידי חובה, וגם השלמים עצמם יכולים לבוא מכל בהמה.
שוב אני עם הגדי בדרך למקדש. אך הפעם התחושות שונות בתכלית. הפעם אני מודה לה’ על גשמי הברכה, על פירות האילן, על בתי שנולדה. השלמים, מלשון שלמות, באים על השמחה. בשלמים יותר מכל הקרבנות ישנה הקפדה שאביא את הקרבן בעצמי. “ידיו תביאנה את אשי ה'” (ויקרא ז יא). הפעם גם אזכה לאכול מן הקרבן ובאכילת הקרבן מתגלה הסוד הגדול. אכילת הקרבן מותרת ליום ולילה וליום. אם עד עכשיו הייתי רגיל שהערב קודם לבוקר והחושך קודם לאור, כאן במקדש, היום קודם לילה. במקדש האור קודם לחושך, יום לילה ויום. הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור. בית המקדש הוא האור – “אורו של עולם”, התורה היא האור – “כי נר מצוה ותורה אור”, ומלכות ה’ בעולם היא האור – “לדוד ה’ אורי וישעי”, “קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה’ עליך זרח”.
הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור!
סעודה שלישית
היצר שאבד
לעומת הגישה לעיל שדיברה על התהליך הנפשי וההתחברות לה’ בהבאת הקרבן, לשיטת הרמב”ם אנו מצווים להביא קרבנות כיוון שבני ישראל היו להוטים אחר הקרבת שעירים לעבודה זרה. שיטתו קוממה עליה רבים. שהרי לפי שיטה זו, בפשטות, כל עניין הקרבנות הינו בדיעבד, ואם כך בימינו כשכבר איננו מוקפים בזובחי שעירים כאלו ואחרים, משמע שאת הגדי שלנו לא נזכה להעלות לבית המקדש.
אך נראה שאין זה עומק כוונת הרמב”ם. הרי למעשה כל המצוות, גם אם אין אנו יודעים ומבינים זאת, באות לתקן משהו שקיים בנו. אם כך, נאמר על כל מצווה שהיא “בדיעבד”?
כדי להבין יותר את שיטת הרמב”ם נביא סיפור המופיע במסכת יומא (דף סט עמוד ב). בגמרא מובא שבמעמד ההקהל שהיה בימי עזרא בתחילת ימי הבית השני, בכו העם על ש”יצר העבודה זרה” עדיין “מרקד” סביבם, ואותו “יצר” שגרם להם לגלות מארצם ולאבד את המקדש בראשונה, יגרום להם לאבד את הטובה שזה עתה קיבלו. לכן ביקשו והתפללו שאין הם רוצים אותו מטוב ועד רע. הקב”ה נענה לבקשתם וביטל את אותו יצר. באותה עת “יצא כמין גור אריה של אש מתוך קודש הקדשים” והבינו חכמים שזהו “יצר העבודה זרה שבורח”. כיוון שראו חכמים שישנה שעת רצון, בקשו לבטל אף את “יצר העריות”, אך משבטל נוכחו לדעת כי אין בנמצא ביצה מדן ועד באר שבע, ובלית ברירה חזר “יצרא דעריות” לפעול.
ננסה ללמוד מעט על יצרא דעבודה זרה, שאיננו מכירים, על ידי הקבלה ליצרא דעריות. לשני ה”יצרים” המופעים כאן יש גם צד טוב. “בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין”. ללא התשוקה הטבעית של יצרא דעריות הטבוע בנו, קשה היה לנו להבין מה “כוחו הגדול”. חכמים שרצו לבטל אותו, ודאי ידעו שכח זה נחוץ לקיומו של העולם, אך הם חשבו שניתן להגיע לכך גם ללא תשוקה. השכל וההגיון בלבד לא רק שלא הובילו אל התוצאה הרצויה, אלא שנראה שאף מנעו את קיומה. כוחו של “יצרא דעבודה זרה” נמצא במקום הקדוש ביותר, על ידי תשוקתו ניתן להגיע לקודש הקדשים. אך באותה מידה גם להגיע לשפל, המקביל לשפל שיכול להוביל אותנו “יצרא דעריות”.
החסימה העיקרית שלנו היום, הינה השכל. “לא נראה לי הגיוני להתקרב לה’ דרך הקרבנות”, אומרים רבים מאיתנו. אכן, התשובה לכך לא נמצאת בשכל. חסרה לנו התשוקה הפנימית להתקרב אל הקב”ה בדרך זו.
הכוחות שפועלים בנו מראשית ימי הבריאה, מושכים אותנו למקומות שונים. איננו בהמות ואיננו מלאכים. בהמה נמצא בשפל, בה-מה. אך גם המלאך עומד במקומו.
לפעמים בהבאת הקרבן רק אחזור למצבי הטבעי, אתחבר לה’ ואבין את מקומי בעולם. אך ישנה קומה נוספת בהבאת הקרבן: כאשר אדם שמח הוא יכול להגיע למעלות גבוהות ביותר, אפילו לנבואה. “אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה”. אנשים שהיו באים אל בית המקדש בחג הסוכות, מתפללים על הגשם ושמחים בשמחת בית השואבה, היו זוכים להגיע למדרגה של נבואה. עצם ההגעה למקדש, ובייחוד כאשר אנו מודים לה’ על העבר ומתפללים על הברכה בעתיד, מחברים אותנו אל הקב”ה. כל הקרבנות חביבים לפני הקב”ה, אך “קרבן התודה, אמר הקב”ה חביבה עלי מכל הקרבנות” (תנחומא צו ז).
“מיום שחרב המקדש אין יום שאין בו קללה, בטל טעם הפירות ונפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים” (משנה סוטה, ט, י”ב). בהבאת הקרבן, אני מתפלל ששוב נוכל גם אנחנו להרגיש את הקרבה האמיתית לקב”ה, לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress