“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:

דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ” (ויקרא י”א)

פרשת שמיני פותחת עדן חדש בעולם. עולם עם מקדש. היום שמיני, ר”ח ניסן נטל ‘עשר עטרות’ ועל אותו יום ‘אמר הקב”ה כאילו באותו יום בראתי את עולמי’ (בראשית רבה, ג’, ט’). אך בסוף הפרשה, במנותק מגדלותו של היום (וממות נדב ואביהו) מופיעה פרשיית בעלי חיים המותרים באכילה. מה הקשר בין שני נושאים אלו, ובמה זכתה פרשת בעלי החיים הכשרים לאכילה להיסמך לפרשת חנוכת המשכן?

לליל שבת  –  לאמר אליהם?

הציווי בפרשת המאכלות המותרים והאסורים משונה מלשון התורה הרגיל וישנה מילה מיותרת ‘אליהם’. על פי רש”י נלמדת מכאן דרך השתלשלות העברת התורה.

 “אל משה ואל אהרן – למשה אמר שיאמר לאהרן:

לאמר אליהם – אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר או אינו אלא לאמר לישראל? כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי דבור אמור לישראל, הא מה אני מקיים לאמר אליהם לבניו לאלעזר ולאיתמר” (רש”י על ויקרא, י”א, א’)

כלומר, הציווי ניתן למשה, הוא מסרה לאהרן, אהרן מסרה לבניו הנותרים והם מסרו זאת לבני ישראל. הרמב”ן ומפרשים נוספים מדגישים כאן דבר נוסף, והם באים לענות על השאלה מדוע הציווי ניתן דווקא לבני אהרן, הרי לא רק הכהנים מוזהרים על אכילת בעלי חיים כשרים והימנעות מאכילת טרפה:

“וידבר ה’ אל משה ואל אהרן – בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בין הטמא ובין הטהור”

(אבן עזרא, שם)

“אל משה ואל אהרן וגו’ דברו אל בני ישראל המצות בפרשיות האלה נוהגות בישראל ובכהנים, אבל ענינם מרובה בכהנים, כי הם צריכים להשתמר תמיד מנגיעת הטומאה, בעבור שיצטרכו לבא במקדש ולאכול הקדשים ועוד, כי אם שגגו ישראל בהם חייבין להביא עליהם קרבן שיקריבוהו הכהנים ועוד, שצוה אותם ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור (לעיל י י):

 והנה הם צריכים להורות לישראל הטמא והטהור שיזהרו בהם, על כן היה הדבור הזה אל משה ואל אהרן שניהם, או למשה שיאמר לאהרן, וצוה לשניהם דברו אל בני ישראל, ולכך נאמרו בספר תורת כהנים, ויזהיר בפרישה באכילה ובטומאה שלא יטמאו המשכן וקדשיו ” (רמב”ן,שם)

תחילה מתרץ האבן עזרא שתפקידם של הכהנים ללמד את בני ישראל, ולכן ניתן דווקא להם הציווי. הרמב”ן מוסיף ואומר שכיוון שהכהנים צריכים להשמר כל חייהם בטהרה, הן לאכילת תרומות וקדשים והן כיוון שהם מצויים רוב זמנם במשכן, הם צריכים להקפיד יותר על הטהרה.

מכאן למדנו את היסוד הראשון המרכזי בפרשת המאכלות. ההמנעות מאכילת בעלי חיים שאינם כשרים, הינה המנעות מאכילת בעלי חיים טמאים. גם אם הם אינם מטמאים בגדרים הרגילים של טומאה, הם ‘מטמאים’ את האוכל אותם. (אמנם יש להדגיש שבהמשך הפרשה ישנם איסורי טומאה כפשוטו, כגון השרצים המטמאים וטומאת נבלה).

לסיכום: פרשה זו נכתבה בספר ‘תורת כהנים’ , הן כיוון שתפקידם להורות את בני ישראל והן כיוון שעצם האכילה ‘מטמאת את הנפש’ ועל זה מוזהרים במיוחד הכהנים.

לסעודת שבת –טומאת הנפש

בניגוד לרמב”ן שאומר המילים ‘לאמר אליהם’ באים להבדיל את כהנים משאר בני ישראל בהקפדה היתרה בפרישה מטומאה, בא הכלי היקר ומבדיל בין ישראל לעמים:

” וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. מלת אליהם צריך ביאור, והקרוב אלי לומר שנרמז במלת אליהם ענין יקר מאד ובא למעט כל האומות והוא כדרך שכתבו רבים מן המפרשים ענין איסורי המאכלות שיש שחשבו שהמה בריאות הגופות ורפואתו כי המאכלים ההם מולידי ליחות רעות .. ואינו כן שהרי כל האומות אוכלי בשר השקץ והעכבר וכל הטמאים וכולם חזקים אף בריאים אין כושל בהם ואוכליהם לא חלי ולא מרגיש:

אלא ודאי שכל אלו אין הכוונה בהם כי אם אל רפואות הנשמה. כי הם משקצים הנפש הטהורה ומגרשים רוח טהרה וקדושה מן האדם ומולידין אטימת השכל ותכונת האכזריות כן כתב בעקידה ”  (כלי יקר, שם )

הכלי יקר מדגיש שכל סיבת הימנעות מבעלי חיים ‘טמאים’ אינה ‘בריאות הגוף’, אלא ‘רפואת הנשמה’. לכן, מצד אחד נכרים אינם מצווים על כך, ומאידך לא רק הכהנים, אלא כל בני ישראל אסורים בהם כיוון ש”הם משקצים הנפש הטהורה ומגרשים רוח טהרה וקדושה מן האדם”. דבר זה מוטעם בפרשה המקבילה בספר דברים. שם, בפתיחה ובסיום לאיסורי האכילה, מדגישה התורה ש’אנו עם קדוש לה’ אלוקיך’.

” כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה’ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ .. לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: “

(דברים י”ד )

בהמשך דבריו, נותן הכלי יקר טעם למאכלות האסורים וכיצד הם פועלים על האדם. בסיס הדברים הוא שככל שבעל החיים יותר קרוב ל’אדמה’ הוא יהיה יותר ‘טמא’.

” וטעמו של דבר לפי שיסוד העפר יותר עב וגס ומוליד עכירת השכל יותר מן האויר, והבהמות יש בהם חלק גדול מן יסוד העפר יותר מן יסוד האויר ומטעם זה אינן יכולין לעוף באויר, לרוב עפרורית שבהם ….

“על כן אומר אני, שכל הקרב הקרב ביותר אל הארץ ורחוק הוא מן האויר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, מן אותן הגבוהים קצת מן הארץ כי הוא פונה ומביט אל מקור חוצבו, וזה טעם שאין האדם הולך על ארבע כי חציו גשמי וחציו רוחני ופנה למעלה, ולשון טומאה גרוע מן לשון שיקוץ המורה על דבר נתעב אל האדם אע”פ שאין טומאה בעצמותו, לפיכך הרומש על הארץ ונגרר עליה שאין הלוכו ניכר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, לפיכך הוא מטמא הנפש ביותר ולפי שהגוף עלול ביותר לקבל טומאה מן הנפש על כן אמר בשרץ השורץ שהוא רחוק קצת מן הארץ אל תשקצו את נפשותיכם, שאינן גורמין לנפש כי אם שיקוץ ולא טומאה ולא תטמאו בהם היינו הגוף העלול ביותר ומקבל גם הטומאה, אבל השרץ הרומש על הארץ שהוא גרוע ממנו נאמר בו ולא תטמאו את נפשותיכם וקל וחומר לגוף וקל וחומר לשיקוץ:

ונתן טעם לדבר כי אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים מקום נמוך, אל א”י שהוא גבוה מכל הארצות (זבחים נד ע”ב), כדי להרחיק אתכם מן העפרוריות השולט ביותר במקום נמוך שאין האויר שולט שם כבמקום גבוה על כן תהיו זהירים ביותר מן השרץ הרומש על הארץ ..

וטעם השחיטה יוכיח, כי השחיטה באה להסיר טומאת העפרוריות שבבהמה שנוצרה מן הארץ, אבל הדגים שנוצרו מן המים שמקורם טהרה אינן צריכין שחיטה כלל אלא באסיפה לבד סגי, והעופות שנוצרו מן הרקק עירוב עפר ומים די להם בסימן א’ למיעוט העפרוריות שבהם. ומה שהמים מביאים טומאה על האוכל תמצא מבואר לקמן פר’ חקת בסוד הפרה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים”

(כלי יקר על ויקרא, י”א, פסוק י”ג ופסוק מ”ה)

נתחיל לבאר מסוף דבריו. הכלי יקר מבאר שהשחיטה באה ‘לטהר’, הסיר את ‘העפרוריות שבבהמה’ (או בלשון אחרת להוציא את הנפש הבהמית מהבהמה, כפשוטו וכמטפורה).לכן בהמה צריכה שחיטה של שני סימנים (קנה וושט). ל’רוב העפרוריות שבה’. ציפור, רק סימן אחד ואילו הדגים שחיים במים, הזכים יותר מן האדמה, אינם צריכים שחיטה כלל. לעומתם שקצים רומשים על הארץ ואין אפשרות ל’טהרם’

כלומר, כל בעלי החיים אסורים לנו בצורה כזאת או אחרת. רק שיש כאלו שניתן להכשיר אותם לאכילה על ידי הסרת ‘העפרוריות’ שבהם. בסוף פרשת מאכלות האסורות נאמר ‘אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים’ כדי לרמז שבעצם בפרישה מדברים בהמיים, אנו מעלים את עצמינו.

לסעודה שלישית- בהמות במשכן?

טרם ענינו על שאלת הפתיחה. מדוע פרשה זו נתייחדה דווקא כאן, סמוך לחנוכת המשכן. מצד אחד נוכל לאמר שזהו המשך לדיני הקרבנות. הכהנים במקדש מתקדמים שלב נוסף ב’עילוי הבהמה’, הם אינם רק שוחטים אלא גם ‘זובחים’ ומכלים את הבהמיות, לכן זורקים דווקא את הדם ואת אברי העיכול של הבהמה, לפני שבהמה תהיה ‘כשרה’, כלומר מותרת לנו לאכילה.

אך האם לא היה ראוי שלא יהיו בכלל בהמות במקום המקודש ביותר. כשם שיש שקצים, רמשים שאנו מצווים לפרוש מהם לגמרי, כך לכאורה, היה ראוי שהכהנים או לפחות במקדש לא יהיו בעלי חיים בכלל? (כפי שלמשל, החמץ והדבש מותרים לנו, אך אין מכניסים אותם למקדש מפני שהם מסמלים גאווה).

התשובה נמצאת במדרש שהבאנו לעיל:

“א”ר שמואל בר אמי: מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הקב”ה לעשות שותפות בתחתונים … אמר הקב”ה כאילו באותו יום בראתי את עולמי. תני עשר עטרות נטל אותו היום ראשון למעשה בראשית ראשון למלכים ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לשכינה שנא’ (שמות כה) ועשו לי מקדש ראשון לברכה ראשון לעבודה ראשון לאיסור הבמה ראשון לשחיטה בצפון ראשון לירידת האש ” (בראשית רבה, ג’, ט’)

המדרש מלמד אותנו שחידוש הגדול של חנוכת המשכן הוא שעתה ‘עשה הקב”ה שותפות בתחתונים’. זהו החידוש הגדול של המקדש. המקדש הוא התגלות השכינה בעולם הזה. עד בניית המקדש היה חסר משהו בבריאת העולם. המקדש מלמד אותנו שאנו יכולים בתוך העולם הזה לקדש את שמו של הקב”ה ולרוממו. זאת הסיבה לשמה יצאנו ממצרים. בסוף הפרשה נאמר “אֲנִי ה’ הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדשִׁים”. במצרים היינו במ”ט שערי טומאה ועל ידי היציאה והתרחקות מן ה’עפרוריות’ הקב”ה יהיה לנו לאלוקים. 

במשכן שותפים כל חלקי הבריאה, הן במלאכת בניית המשכן (חלקים מן הדומם- אבני חן, זהב, כסף ונחושת, מן הצומח- העצים והפשתן, מן החי- עורות האילים, צמר כבשים ועיזים, צבע התכלת ועוד, וכמובן האדם שבנה את הכל). זאת מטרתינו בעולם ל’צרף’ את כל חלקי הבריאה ולרוממם. הן לצרף מלשון זיכוך, והן לצרף מלשון חיבור ואיחוד. כפי שמביא ה’שפת אמת’:

“במדרש זאת החיה אשר תאכלו כל אמרת אלוה צרופה כו’ ניתנה תורה לצרף את הבריות כו’. כי בוודאי האדם צריך לחבר ולקרב כל הנבראים בשורש עליון. כי יש דצח”מ. (=דומם, צומח, חי, מדבר) וצומח נצמח מעפר ודומם. וחי ניזון ע”י צומח. ובע”ח מזין למדבר. והנה בנ”י נבחרו מהמדברים ולכן צריך להיות ג”כ מיוחד מיני ב”ח בפרט אל בנ”י שהם מיוחדין וע”י אכילת איש הישראלי שע”י זה מוסיף כח בעבודת הבורא ית’. עי”ז צריך לקרב ולהעלות כל מיני הדצח”מ להשי”ת. וזה אמרת אלוה צרופה להיות כל מה שנברא בעשרה מאמרות נעשה צירוף א’ כלי מיוחדת להבטל להשי”ת. והתורה מורה דרך איך לקרב כל הבריאה וז”ש שניתנה לצרף הבריות” (שפת אמת, שמיני, תרל”ז)

המקדש הוא פסגת חיי העולם הזה. בע”ה נזכה לבנותו במהרה ולעבוד את ה’ בעזרת כל חלקי הבריאה. במהרה בימינו. עד אז, כל אכילה יכולה להזכיר לנו, שאנו יכולים לרומם את הבריאה, ל’צרפה’ ולטהרה.

“וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא ט’)

בפרשת השבוע נקרא על “היום השמיני” החותם את ימי המילואים. בנוסף נקרא על שריפת הפרה האדומה הראשונה על ידי אלעזר הכהן. דבר זה נעשה בב’ בניסן, כשנה אחרי יציאת מצרים, כפי שמופיע במדרש:

במדבר רבה פרשה י”ב

“בר”ח ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה פרה אדומה, בשלישי היזה ממנה על הלוים .. שהיו צריכין הלוים להזות מפני שהיו כולם טמאי מתים במה שהרגו בעובדי העגל”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש מתאר את האירועים שהתרחשו בתחילת השנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים.
• בראש חודש ניסן הוקם המשכן, יום חנוכת המשכן, הוא היום השמיני לימי המילואים (למרות שנראה בהמשך שיטת אחרת, שהוא היום הראשון לימי המילואים, וחנוכת המשכן היתה רק בח’ בניסן).
• בב’ ניסן, הכינו לראשונה אפשר פרה אדומה, כפי שנקרא בפרשת פרה, המופיעה בתחילת פרשת חוקת.
• החל מג’ ניסן החלו להטהר מאפר הפרה.

אך כאן נשאלת השאלה. הרי פרשת החודש, אותה נקרא בשבת הבאה, מתארת את ההתרחשות שהתקיימה בא’ ניסן, והרי יש להקדימה, כפי שמביא הרשב”א:

“איתמר בירושלמי (מגילה פ”ג ה”ה) שבדין היה שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה שבאחד לחדש הוקם המשכן ולא נשרפה פרה אלא בשני, אלא מפני מה הקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל” (רשב”א על מגילה ל.)

אנו נדון במספר שאלות –

מה הקשר הרעיוני בין פרשת שמיני לפרשת פרה?

מדוע הוקדמה קריאת פרה לקריאת החודש?

מדוע קוראים את פרשת פרה לפני פסח ולא לפני כל שלושת הרגלים?

חלק א’ במדרש: ראש ניסן- הוא היום השמיני?

המדרש שלנו יוצא מתוך נקודת הנחה שראש ניסן הוא היום השמיני לימי המילואים, יום חנוכת המשכן. אך דבר זה שנוי במחלוקת בגמרא במסכת סוכה:

“ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם…..ויאמרו לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה’ בְּמֹעֲדוֹ וגו’ אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו- דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא: אומר מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא” (סוכה כה.)

ראשית יש לזכור  שהתארגנות לקראת הטהרה אורכת זמן, לכן הקדימו את ה”תזכורת” להיטהר. (כפי שהביא הרשב”א לעיל). במידה והאדם לא יספיק להיטהר בזמן, הוא לא יוכל להקריב את קרבן הפסח בזמנו, וידחה לפסח שני.

הגמרא מביאה מחלוקת מי היו אלו שנדחו לראשונה לפסח שני. המחלוקת בין רבי עקיבא לבין רבי יוסי הגלילי קשורה למחלוקת מתי היה “היום השמיני” אצלנו בפרשה:

לשיטת רבי עקיבא – ימי המילואים החלו בר”ח ניסן והסתיימו בשמיני לניסן. מתוך כך מישאל ואלצפן, שמוזכרים בפרשתינו, נטמאו בח’ ניסן ולא היו להם שבעה ימים להטהר עד הקרבת קרבן הפסח בי”ד בניסן. ולכן הם היו “טמאים לנפש” ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח בזמנו.

לשיטת רבי יוסי הגלילי – ימי המילואים החלו בכ”ג אדר ו”היום השמיני” הוא ר”ח ניסן. לכן לשיטתו מישאל ואלצפן, שנטמאו, יכלו להטהר על ידי הפרה האדומה הראשונה כבר בג’ ניסן. מתוך כך הוא גורס שאותם טמאים היו נושאי ארונו של יוסף ולא מישאל ואליצפן.

(ניתן ללמוד עוד על המחלוקת הנ”ל בפרשנים בתחילת הפרשה, רש”י אבן עזרא ועוד)

מה אפשר ללמוד מכל זה:

א. לגבי המחלוקת מתי מתחילים ימי המילואים: לכולם ברור שהיום הקובע הוא ר”ח ניסן. על דרך הדרש ניתן לומר שמחלוקת נובעת מאיזה יום יותר חשוב. האם היום שבו הסתיימו ימי המילואים והחלה בפועל העבודה או שכבר כאשר הועמד המשכן, אע”פ שבני אהרן עדיין בתהליך ההכשרה, כבר אז עצם עמידת אוהל מועד במרכז המחנה הוא היום המיוחד!

ב. לגבי אותם אנשים שטענו “למה נגרע”: יכולנו לשאול הרי הם אנוסים ופטורים, ומה בעצם טענתם?

הספורנו מבאר שיסוד טענתם היא: “מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה”? ובכל זאת, מדוע דווקא במצווה הזאת היה חשוב להם ליטול חלק? מבאר בעל העקדת יצחק שקרבן הפסח מבטא את הקיבוץ של כלל ישראל: “שאמרו, אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו בתוך בני ישראל?! כלומר למה נגרע בתוך בני ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו, ומשה ראה בפיהם דברים של טעם” (עקידת יצחק, שער ע”ד)

בנוסף ניתן  ללמוד מכאן שבדרישת המקדש והרצון להיות חלק שבו, אין ייאוש והכל תלוי בנו.

“וזה בחינת פסח שני שמצוה זו לא נתנה על-ידי משה עד ששאלו הטמאים: “למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'” וכו’. הינו כנ”ל שבזה מרמזין שאין שום יאוש בעולם, כי אפלו מי שהוא טמא או בדרך רחוקה מאד מה’ יתברך ואינו יכול להקריב את קרבן ה’ במועדו שאינו זוכה לעבד עבודתו תמיד כסדר במועדו ובזמנו כראוי לאיש ישראל, אעפ”כ אם אינו מיאש עצמו מחמת זה והולך לדרש את ה’ ושואל ומבקש למה נגרע להקריב את קרבן ה’ וכו’, כי אע”פ שטמאתי את נפשי ונתרחקתי מה’ יתברך אני שואל עצה ותחבולה איך להתקרב לה’ יתברך (לקוטי הלכות לרבי נתן)

חלק ב’ במדרש- טהרה דווקא לפני הגעה לבית המקדש

עיקרה של פרשת פרה להזכיר לנו להטהר בכדי שנוכל להגיע אל המקדש כראוי.  כך היה מיד עם הקמת המשכן וכך לדורות. בכל פעם שאנו קוראים את פרשת פרה, אנו מוכרחים להבין שתכף תתכן מציאות של עולם עם מקדש. כל המציאות של חיי טהרה יסודה בחיי מקדש:

“כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה אבל החולין אין בהן איסור כלל אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים.

וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת:

כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר:( הלכות טומאת אוכלין פרק ט”ז)

לסיכום דברי הרמב”ם: הצורך בטהרה היא בעיקר על מנת להכנס אל המקדש או על מנת לאכול מן הקרבנות או והמעשר השני בירושלים.. אך אדם שלא מתכנן להגיע לירושלים, יכול, לכתחילה, להשאר טמא כל השנה – הטהרה היא רק לצורך המקדש!

ולכן: לקראת העליה לרגל, בכל רגל, כולנו חייבים להיטהר.

שככל שהמקום או האדם קדושים יותר, כך הטומאה ממהרת לבוא. המהר”ל מבאר, שגם שאנו מרבים טומאה בעולם, זה גורם להרחקת הקדושה והשכינה:

“ועוד, כי אלו ג’ עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, למה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם.. ואלו ג’ חטאים נקראו טומאה, כדאיתא בשבועות (ז:) “וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל” . יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ,) “למען טמא את מקדשי”. גלוי עריות, דכתיב (ר’ ויקרא יח, ) “ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה”. שפיכות דמים (במדבר לה) “ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה”. ולפיכך בשביל אלו ג’ טומאות חרב הבית. ופירוש פשוט הוא: (ספר נצח ישראל – פרק ד)

הרמב”ם מוסיף טעם נוסף. בחגים כולם “חברים” (בניגוד לעמי הארצות). המקדש מאחד את כל עם ישראל למגרדה אחת טהורה.

“העיקר אצלינו כל ישראל חברים ברגל, שנא’ ויעל כל ישראל כאיש אחד חברים וכולם טהורים כאשר נצטווינו חייב אדם לטהר עצמו ברגל וכל מי שנשאר טמא ולא יכול ליטהר יפריש עצמן לצדדים ויתרחקו בני אדם ממנו, שלא יטמאו כי כל העדה כולם טהורים(רמב”ם פירוש המשניות , שקלים ח) 

לסיכום נביא את דברי הרב ישראל אריאל:  “בזמן שבית המקדש עמד על תילו, היה נושא הטהרה ..חלק ממהות החיים של עם ישראל: כהנים ,לווים וישראלים. איסורי הטומאה בתורה ומצוות הטהרה, עיקרם סובבים סביב המקדש, ומפאת קדושת המקום גזרה התורה טומאה”.(הרחבה גדולה ויפה בעניין אפשר למצוא במחזור המקדש לחג הפסח – בפרק טהרת עולי הרגל בירושלים ובמקדש)

חלק ג’ במדרש- טהרה ופרה אדומה דווקא לפני פסח

אם “חייב אדם לטהר את עצמו לפני כל רגל”. אם כן מדוע אין קוראים את פרשת פרה שלוש פעמים בשנה?

ננסה לתרץ, מכיוונים שונים:          

• תירוץ פשוט: החודש הזה לכם ראש חודשים – נכון הדבר בכל השנה, אך עשו סימן והיכר לדבר בחודש הראשון. כך גם היה בפסח הראשון, שסמוך ללימוד על הלכות הפסח, ציווה אותם משה על שריפת הפרה.
• תירוץ נוסף: מעבר למצווה לעלות לרגל, מצוות קרבן הפסח חמורה שמי שמבטלה חייב כרת. לכן מצד אחד “הקפידו” יותר על מצוות הטהרה, בכדי שיכולו להיטהר בזמן. אך זאת גם  הסיבה שהקלו בטיהור בית הפרס.
• תירוץ שלישי: יש קשר מיוחד בין הטהרה לבין הפסח:

‘יהי לבי תמים בחקיך’– זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה. למה? ששניהן דומין זה לזה. בזה נאמר: “זאת חקת הפסח”, ובזה נאמר: “זאת חקת התורה”, ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו. משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו? אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה. כך בפסח נאמר בו: “חקה” ובפרה נאמר בה: “חקה”, ומי גדולה? הפרה. שאוכלי פסח צריכין לה, שנאמר: “ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת הוי כל בן נכר לא יאכל בו” (שמות רבה, יט, ב)

הסבר ראשון למדרש: זהו ענינו של הפסח שיצאו מטומאת מצרים לגאולה וחירות. בלי פרה אין קרבן פסח:

“ויש לומר בזה שהנה עיקר עניין קרבן פסח הוא שפסח הקב”ה על בתי בני ישראל, ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם, והמשחית ידוע שהוא מלאך המות והוא היצר הרע שבנפש והוא השאור שבעיסה.

ועל ידי שנשתקעו אבותינו במצרים בסיבתו במ”ט שערי טומאה עד שכביכול הקב”ה בכבודו ובעצמו הוצרך לעמוד על הפתח להושיעם. וזה העניין נוהג גם לדורות כאשר מקריבין הפסח, כמו שנאמר: “ואמרתם זבח פסח הוא לד’ אשר פסח על בתי בני ישראל” וגו” (פרי צדיק לחג הפסח – אות ד) 

כלומר עם ישראל במצרים הגיע לשפל הטומאה, ורק על ידי הקב”ה זכינו לצאת. וכל עניין קרבן הפסח הוא להזכיר שהקב”ה הוציאנו מטומאה לטהרה.

הסבר נוסף למדרש : הפסח והפרה האדומה, שניהם מבטאים טהרה בדרך של דילוג וקפיצה. לפי ה’שם משמואל’, הטומאה מטמאת רק את הצדדים הגלויים (הגוף), אך לא את הצדדים הפנימיים והמכוסים (הנפש). הטהרה על ידי הפרה האדומה מתאפשרת לאחר שהשפלנו את עצמנו (גם על ידי הזאה באפר, הזאה באזוב והשפלה במקווה) ולאחר תקופה של שבעה ימים שבהם מזים עליו את אפר פרה אדומה, אנו יוצאים מ”עולם הטבע” אל מציאות אחרת, שכביכול, מכוסה מהעולם הגלוי, שם לא שייכת טומאה. כדוגמא לכך הוא מביא את עניין היציאה ממ”ט שערי טומאה:

“ובדוגמא זו היה במצרים שהיו ישראל שקועים במ”ט שערי טומאה, ולפי הסדר לא היה אפשר לגאלם אלא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים-הקב”ה וגאלם, היינו שהשפיע עליהם מעלמא דאתכסיא והגביה אותם למעלה דרך דילוג וקפיצה למעלה מהסדר, ואז בהכרח נפרדה מהם טומאת מצרים. וזהו שבזוה”ק דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים (=אותו יובל הוציא אותנו ממצרים), כי יובל היא שער הנ’ (50) ששם אין לטומאת מצרים שום מציאות, ופרחה טומאתם מהם. וזהו עניין קרבן פסח, שהוא לשון דילוג וקפיצה, והיינו שבשביל שנגבהו למעלה מן הסדר דרך דילוג וקפיצה למעלה למקום שאין לטומאה מציאות כלל פרחה טומאתם מהם…

והנה בכל שנה כשהגיע פסח צריך נמי להיות דרך דילוג וקפיצה, אע”פ שאינם כדאי, וכידוע בספרים הקדושים מענין ההארות הגדולות של ליל פסח למעלה מהסדר, וכל מה שזוכין ע”י הספירה וחג השבועות באין בליל פסח מאליהם, אלא שאח”כ נוטלין מהם וצריכין לזכות בהם ע”י הספירה אחת לאחת למצוא חשבון עד חג השבועות, אך התגלות האלקות שהיתה בעת היציאה ממצרים חסרה עתה בכל שנה, ומאין זוכין לכל אלה. ויש לומר שזהו עניין קריאת פרשת פרה אדומה קודם חודש: (שם משמואל ויקהל)

ה’שם משמואל’ מחדש דבר עצום: דווקא כאשר ירדנו מטה מטה, והגענו לשער ה-נ’ אז נטהרנו!

הדבר המקביל בין הפרה האדומה לבין הפסח היא ששניהם “מטהרים” אותנו על ידי הבאה למקום ששם אין לטומאה שייכות. אך כל זאת ללא השתדלותנו, בקפיצה ובדילוג. לאחר הפסח מגיעים עוד חמישים ימים בהם אנו מתקדמים לבד, צעד ועוד צעד.וכך כל מה שזכינו על ידי ההקפצה בפסח, מגיע לנו בזכות עצמנו בחג השבועות.