צמד פרשיות השבוע דנות בהרחבה בדיני הצרעת השונים. בפרשיות שונות בתורה ובנביא אנו מוצאים אנשים שלקו בצרעת, ומתוך כך אנו למדים שצרעת באה על לשון הרע, מוציא שם רע (נוטריקון המילה צרעת) ועזות מצח. כך לקו משה, מרים, עוזיה המלך ועוד.

בניגוד לכך, לא שמענו על נגעי בתים או בגדים, ומעט דנים בכך. אנו ננסה לגעת ביחס בין סוגי הצרעת השונים.

ליל שבת

צרעת – איזו החמורה ביותר?

אם כן, אנו מכירים שלושה סוגים של צרעת: צרעת באדם, צרעת הבגד וצרעת הבית.

למעשה ישנם יותר סוגים- באדם ישנם כמה סוגים הפורחים במקומות שונים בגוף, בראש או בזקן, וכך גם צרעת הבית יכולה להופיע גם ברהיטים אשר בבית. כפי שמתאר הרמב”ם:

“הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר “השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים בדרך”. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים. והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר “והאיש משה ענו מאד” ואע”פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.” (רמב”ם, סוף הלכות צרעת, פרק ט”ז)

על פי הרמב”ם ישנה הדרגה. תחילה נפגע הבית, ואם לא חזר בתשובה, הצרעת מופיעה בכלים שבבית שעליהם שוכב ויושב, ומכאן לבגדיו ולבסוף באדם עצמו.

על פי זה, נבין שצרעת הבית קלה מצרעת האדם עצמו, והאדם נפגע מן הקל אל הכבד. דבר זה לכאורה הגיוני- לאט לאט, טבעת הנגעים סובבת יותר קרוב לאדם.

כך גם מביא המדרש בחורבן בית המקדש:

“מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך- לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף ומה אומר מזמור לאסף?! … אמרו לאסף הקב”ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם מזמר אני, ששפך הקב”ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה.” (איכה רבה ד, י”ד)

סעודת שבת

צרעת הבית – החמורה ביותר

למרות האמור לעיל, אני סבור שצרעת הבית חמורה בהרבה משני סוגי הצרעת. בצרעת הבית נפגע לא רק הבית, אלא גם כליו ולמעשה אף האדם עצמו. כיצד?

בעל הבית, שנגע צרעת התגלה בביתו, מצווה לפנות את הבית, כדי שהחפצים שבתוכו לא יטמאו. אך הם מושלכים לעין כל (רש”י אף מביא שזה עונשו של צר העין שטען שאין לו כלים להשאיל – עכשיו כולם רואים). אם זה לא עוזר והנגע התפשט – מחלצים את האבנים הנגועות, ואם גם זה לא עוזר – הורסים את הבית עד היסוד!

והאדם עצמו? יוצא לגלות. לחפש לו בית אחר!

בנגע צרעת האדם, העונש הגדול הוא הבידוד מחוץ לעיר, ‘בדד ישב’. אך בסופו של דבר הוא יחזור לביתו וירפא. אך בנגע הבית, אם הבית נהרס, אין עוד דרך חזרה. צריך לבנות הכל מחדש.

מכאן, אולי נבין, מדוע המשילה התורה את חורבן בית המקדש לצרעת הבית:

“בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם” = זה בית המקדש.

“וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת” = זה הקב”ה, כמו שנאמר “יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב” (חגי א’, ט’).

“וְהִגִּיד לַכֹּהֵן” = זה ירמיהו הנביא – “דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת” (ירמיהו א’, א’).

(הקב”ה שלח לעם ישראל תוכחות ואזהרות בידי הנביאים, אך העם לא שעה לדבריהם, והמשיך במעשיו הרעים, המשיך למלא את הבית בנגעים.)

“כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת” = זו עבודה זרה.

“וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת” = זו ביזת כלי המקדש: “וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה'” (מלכים א’ י”ד, כ”ו).

(עם ישראל עדיין לא הבין את הרמז, לא חזר בתשובה, והתוצאות הקשות לא איחרו לבוא:)

“וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת” = זה חורבן בית המקדש.

“וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר” = זוהי הגלות. (ויקרא רבה י”ז, ז’)

אולם מסיים המדרש גם בתקווה: “יכול לעולם? תלמוד לומר “וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת”, שנאמר (ישעיה כ”ח, ט”ז): “לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אלוקים הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ“.

ניתן גם ללמוד זאת גם מן הפתיחה המשונה הפותחת את פרשת צרעת הבית:

“כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם”.

פתיחה זו מתאימה לבשורות טובות- הנה סוף סוף הגעתם אל הארץ! והיא אכן מוכרת לנו ממצוות רבות התלויות בארץ ובמקדש (וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ … וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ \ כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם … וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן \ כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ \ והָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה).

מה מקומה של בשורה זו בעונש חמור כמו צרעת הבית?

אלא, ש’עם הזכויות- באות גם החובות’. כלומר, ככל שאנו קרובים יותר אל הקודש, הקב”ה מדקדק איתנו יותר (וזאת גם הסיבה, שהיום אין נגעים בכלל).

עם כל הקושי שבדבר, הנגעים הם גם בשורה – שאנו ראויים ומסוגלים להגיע אל הבית.

אך זאת דווקא כאשר אנחנו נבין ש”וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת” זהו הקב”ה, ואנו לא בעלי הבתים האמיתיים.

(ראו רש”י שאומר שזאת בשורה טובה כפשוטו. כאשר נבער את העבודה זרה מן הארץ, וננתוץ את בתי האמוריים נמצא מטמון בבתים. על פי הכלי יקר המטמון אינו זהב – אלא המקדש!)

סעודה שלישית

צרעת עוזיהו המלך

ושוב, למרות שאמרנו קודם שלצרעת באדם יש תקנה, לפעמים יש מצב שאדם יהיה מצורע עד יום מותו. כך מתגלה מן הסיפור המופלא של עוזיהו המלך (המופיע בשלמותו בדברי הימים ב’, פרק כ”ו).

עוזיהו הוא אחד ממלכי יהודה הפחות מוכרים ומדוברים, למרות פועלו הרב. עוזיה המלך שהומלך כבר בגיל 16, מוזכר כמלך שהלך בדרכי ה’ ואף הקפיד “לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים” מפי הנביאים הרבים שניבאו בתקופתו (ישעיה- בן דודו, הושע, עמוס וזכריה). עוזיה מלך 52 שנה, יותר מכל מלכי יהודה, ובזמן מלכותו “וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק”. עוזיהו המלך הגדיל צבאותיו, פיתח תחמושת חדישה ובזכות כל אלה הצליח להביס אויבים רבים וגם “עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים”. על עוזיה מוזכר גם ש”אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה”, ומתוך כך היה לו מקנה רב, איכרים, כורמים בהרים ובכרמל. וכמובן: “וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ”, זאת כהמשך למפעלו של אביו אמציה שסתם את הפרצות בחומת העיר.

אך גדולתו וחוזקתו היו לו לרועץ בסוף ימיו. “וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית”- עוזיה המלך ביקש גם את הכהונה והוא נכנס למקדש “וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת” על מנת להקטיר קטורת בהיכל.

הכהן הגדול ומשלחת גדולה של כהנים ניסו לשכנע את עוזיהו שלא יעשה זאת, אך לשוא. ולפתע “הַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ”. דווקא במצח, במקום שבו אמור להנתן הציץ של הכהן הגדול, ניתן האות. המדרש אף מוסיף ומבאר ש”ביום שעמד עוזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשרפו בשריפה” (תנחומא צו, י”ג), וזהו כנראה “הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה” המתואר בנבואת זכריה (פרק י”ד). הארץ רעשה, והשרפים שילחו אש, ובכך באו להזכיר מה אירע לקרח ועדתו ולמקריבי הקטורת שניסו לערער על הכהונה.

עוזיה קיבל את עונשו בהכנעה ומיד “הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'”. ולמרות זאת, “וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע”. יש המבארים שבית החופשית הוא בית הקברות, מקום המתים. בכך סימל עוזיה שהוא הורחק מבית המקדש, מקום החיים.

מתוך כל הנ”ל אנו למדים שכל המתגאה, המדבר לשון הרע וצר העין- לא רק שלוקה בגופו, ויוצא מחוץ לביתו- אלא גורם לריחוק כולנו מן הבית, מבית המקדש.

“אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ” (ויקרא י”ג)

השבת הלימוד יהיה קצת שונה מן הרגיל, ואנו נתעסק הרבה בפרטי הלכות הצרעת. כשאנו מדמיינים צרעת, לרוב עולה בדמיוננו אדם עם הרבה כתמים בגוונים שונים, אך מעבר לכך רוב המושגים המופעים בפרשה אינם ברורים. לכן, ננסה מעט לעשות סדר במושג ‘צרעת’ בסימניו ודרכי הטהרה השונים.

במובנים מסויימים הצרעת הינה הטומאה החמורה ביותר, ומן הראוי להכירה ולהשמר ממנה. בפרק האחרון, נדגיש את הדרך שבא ניתן לכפר בכלל על ‘לשון הרע’.

לליל שבת  –  הצרעת לא מבדילה בין העדות !

לצרעת סוגים שונים. צרעת באדם, בבגד או בבית. בנוסף גם בצרעת באדם ישנם שני סוגים מרכזיים: צרעת העור – נגעים המופיעים בגוף האדם במקום בולט וללא קמטים (למשל- נגע באוזן או בבית השחי לא יטמא), או נתק – צרעת באזור הזקן או בשיער הראש. אנו נתמקד בסוג הראשון.

שלב א. בזיהוי הצרעת – ‘שאת’ ‘בהרת’ או ‘ספחת’:

אם גליתי על גופי כתם לבן ובהיר, אני צריך ללכת אל הכהן לבדיקה ואבחון. ההבדלים בין ‘שאת’ או ‘בהרת’ הם בכמה לבן הלבן (כמו שלג, כמו קרום, כסיד ההיכל וכדומה):

” צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור ותהיה הלבנונית כקרום ביצה ומקרום ביצה ולמעלה אבל לבנונית שהיא דיהה מקרום הביצה ולמטה אינה צרעת אלא בוהק הוא”  (הלכות טומאת צרעת פרק א’)

אם כן, ברגע שזיהיתי כתם לבן, אזי צריך ללכת אל הכהן. הכתם צריך להיות כגודל ‘גריס’ (כגודל מטבע של 10 אג’) ו’מראהו עומק מן העור’. כלומר, שהוא יראה כאילו הוא שקוע, אך כתם בולט (בין במראה או במישוש) אינו מטמא. אך צבע לבן, ככל צבע, תלוי ברקע שעליו הוא נמצא. חז”ל מדגישים שהכהן צריך לברר את הדבר ללא התייחסות לצבע העור:

“בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגַּרְמוֹנִי כֵּהָה, וְהַכֵּהָה בַּכּוּשִׁי עַזָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי כַפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ,לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים, אֶלָּא בֵּינוֹנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יֵשׁ לַצַּיָּרִים סַמְמָנִין שֶׁהֵן צָרִין צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת. מֵבִיא סַם בֵּינוֹנִי וּמַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ, וְתֵרָאֶה בַבֵּינוֹנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר, יֵרָאֶה הַגַּרְמוֹנִי בִּבְשָׂרוֹ לְהָקֵל, וְהַכּוּשִׁי בַּבֵּינוֹנִי לְהָקֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בַּבֵּינוֹנִי”  (מסכת נגעים פרק ב’, משנה א’)

ככל שעור הבשר בהיר יותר, כתם לבן יבלוט בו פחות. לכן ב’גרמני’ בעל עור בהיר כתם לבן יראה כהה יותר, ובכושי- גם כתם כהה יראה לבן. לפי תנא קמא- יתכן שאתו כתם יהיה טהור בגרמני וטמא בכושי. אך רבי ישמעאל שבני ארץ ישראל הם העיקר ולפי צבע עורם יקבע ה’לבן’ הפוסל. (וכל זה ביהודי, אפילו תינוק בן יומו, אך גויים אינם מקבלים צרעת כלל)

שלב ב. על הבהרת ישנו ‘שער לבן’ או ‘מחיה’ או ‘פשיון’

כשאני בא אל הכהן עם הכתם הלבן, עדיין אינני טמא עד שיופיעו בו אחד משלושת הסימנים. ‘שער לבן’– שתי שערות לבנות בתוך בנגע הלבן, או ‘מחיה‘- בשר חי בגוגל עדשה בתוך הנגע. או ‘פשיון’– הנגע מתפשט וגדל כלפי חוץ.

במידה והגעתי לכהן עם הסימנים והכהן מכריז עלי כטמא-  אני מצורע מוחלט. וצריך טהרה.

אם הגעתי רק עם נגע לבן ללא סימנים. אני מוסגר שבוע- מצורע מוסגר. אם לאחר נראו הסימנים- נהייתי מצורע מוחלט. אם לא, מסגירים אותי לעוד שבוע. אם לאחר שבוע שני לא הופיעו הסימנים- אינני מצורע כלל, ואני חופשי וטהור.

לסעודת שבת –טהרת המצורע

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:

כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:

ברגע שהכהן קבע שאכן זהו נגע צרעת, איש לצאת ‘מחוץ למחנה’. הכוונה מחוץ ל’מחנה ישראל’ (כלומר לצאת מחוץ לקדושת העיר ירושלים). ‘בדד ישב’- כיוון שקבלנו צרעת על ‘לשון הרע’, עתה אין עם מי לדבר. בזמן הזה אני צריך להכריז שאני טמא – ‘וטמט טמא יקרא’ ולנהוג מנהגים הדומים למנהגי אבלות.

לאח שהנגעים עוברים, שוב בא הכהן ובודק שאכן סרה הצרעת. מכאן מתחיל תהליך של טהרה הכולל מספר שלבים. לכל שלב משמעות סמלית ואנו נזכיר את מקצתם:

חזרנו לחיים: מביאים ספל חדש עשוי מחרס ונותנים בתוכו רביעית מים חיים (מי מעיין). “לומר שהמת הוא המצורע שחשוב כמת מתערב עכשיו עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם” (פירוש החזוקני)

מפסיקים לפטפט: מביאים שתי ציפורי דרור (לא הדרור המוכר לנו כיום, אלא ציפורים לא מתורבתות.) ואת הציפור הבריאה יותר שוחטים על גבי הכלי עם המים. הציפור מזכירה לנו שהצרעת באה על ‘פטפוטי דברים’. (רש”י)

מפסיקים להתגאות: לוקחים את הציפור החיה יחד עם עץ ארז, שני תולעת ואזוב וקושרים אותם בלשון של זהורית. בתחילה האדם צריך להשפיל את עצמו עד לרמת תולעת, כדי שיתרחק מהגאווה שגרמה לו לחטוא, ולאחר מכן יוכל להיות ברמת ‘אזוב’- שזוהי השפלות הנכונה (גור אריה). טובלים אותם במים עם הדם שבכלי מזים מהם שבע פעמים על גב ידו של המצורע. לאחר מכן משלחים את הציפור החיה “רמז שתפרח ממנו הצרעת” (בעל הטורים)

– מכאן מונה המצורע שבעה ימים. ככל סוגי הטהרה, גם כאן ישנם שבעה ימים וביום השמיני מתחילה מציאות חדשה.

ביום הראשון מגלח המצורע בתער את כל שערותיו הגלויות – שערות ראשו, זקנו וגבותיו –  מכבס את בגדיו וטובל. כך יחזור ויעשה ביום השביעי.  עצם הטבילה בתוך המים, מזכירה את מצבו של האדם הצנוף ברחם אימו, והתגלחת- ‘כדי שיראה האדם כאילו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמוח, ויחדש מעשיו לטוב’ (ספר החינוך)

– ביום השמיני מביא המיטהר שלוש בהמות (אחת לחטאת, אחד לאשם ואחד לעולה), מנחת סולת, ולוג שמן. במידה והמצורע עני ניתן להמיר את העולה והחטאת בשני תורים או בני יונה, ואם גם את זה אין לו הוא מביא מנחת סולת.

– המיטהר טובל בלשכת המצורעים, הנמצא בעזרת הנשים והולך לעמוד בפתח העזרה, בשערי ניקנור. זאת כיוון שהוא עדיין ‘מחוסר כיפורים’ ולא יכול להכנס פנימה. שם הוא סומך את ידיו על האשם ומתוודה על חטאיו. –בנוסף, מזים מדם האשם על תנוך אוזנו, בוהן ידו ובוהן רגלו של האדם המיטהר. כך אנו מטהרים לא רק את חוש הדיבור, אלא גם את הידיים, הרגליים והאוזניים שהיו שותפים בהליכת רכיל ובשמיעת לשון הרע.

– הכהן לוקח מלוג השמן שהנטהר הביא ויוצק אותו לתוך כף ידו של כהן אחר. הכהן טובל את אצבעו הימנית בשמן, ומזה אותו שבע פעמים מול קודש הקודשים. לאחר מכן נותן הכהן מהשמן על אוזנו, בוהן ידו ובוהן רגלו של המיטהר, כפי שעשו בדם. זאת  לסמל שה’דם’ וה’מיתה’ שהיו לאדם זה קודם הפכו ל’שמן’. (חזקוני) את שאר השמן נותנים על ראשו של המצורע המיטהר.

– עכשיו נשאר רק להקריב את הקרבנות- והאדם טהור.

לסעודה שלישית- האם יש בכלל כפרה לאומר לשון הרע?

 כפי שראינו כל תהליך הכפרה והטהרה מצרעת הוא ארוך ומייגע. לסיום, שלא כהרגלנו, נביא עיון יפה בהלכות ‘לשון הרע’ מתוך שני מדרשים מוכרים:

במדרש מובאים שני סיפורים דומים, על בסיס הפסוק המפורסם בתהילים.  מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. הכלי יקר ( על ויקרא פרק יד פסוק ד ) משווה ביניהם:

תרגום סיפור א:

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות סם חיים? הסתכלו אחריו ה’עולם’- האנשים.  ר’ ינאי היה יושב בטרקלינו- בסלון. אמר לו בא עלה לכאן ומכור לי. אמר לו: לא אתה צריך ולא כדמותך. הפציר בו, עלה אליו, הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה ‘מי האיש החפץ חיים וגו’ נצור לשונך מרע’. אמר ינאי: אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג) שומר מצרעת נפש. אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט. עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע – המוציא רע”

תרגום סיפור ב:  רבי אלכסנדרי היה הולך ברחוב ומכריז: מי רוצה חיים? מי רוצה חיים? התאספו סביבו כל העולם ובאו אליו. אמרו לו: תן לנו חיים. אמר להם: מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע. שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה (- לא דברתי לשון הרע, אלך ואישן ואקבל שכר) תלמוד לומר- סור מרע ועשה טוב. (-לא מספיק לסור מרע, צריך לעשות טוב- ללמוד ולעסוק בתורה, שהרי) אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו’

הסיפורים דומים, אך הכלי יקר שואל ומוצא הבדלים רבים:

– מדוע הציע האיש בסיפור הראשון לקנות, ובשני הוא מחלק?

– מדוע בסיפור הראשון הוא מוכר סם חיים, ובשני- חיים (בלי לומר שזה סם-תרופת חיים)?

– מדוע בראשון מדובר רוכל, מחזר ולמה דווקא בציפורי?

– מדוע רבי ינאי נשאר בבית ולא ירד אליו?

– תגובת האנשים: בראשון, מביטים אחריו. בשני- מתקבצים ומבקשים?

– מדוע הכריז רבי אלכסנדרי פעמיים ‘מי רוצה חיים’?

– מה העניין בתהילים מכורך, ומה הוסיף רבי ינאי בציטוט משלמה המלך?

– האם רבי ינאי באמת לא הכיר פסוק כה מפורסם בתהילים (שאנו אומרים בכל תפילת שבת)?

 כדי להבין מביא הכלי יקר מחלוקת בגמרא במסכת ערכין (ט”ו:) :

“אמר רבי חמא בר חנינא מאי תקנתיה (-תקנתו)של מספר לה”ר (-לשון הרע)? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לה”ר שנאמר חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא וגו’. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם טו ד) וסלף בה שבר ברוח.

ר’ אבא בר חנינא אמר: סיפר,  אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה”ק שנאמר יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לה”ר ?אם ת”ח הוא יעסוק בתורה כו’.

כלומר מצאנו מחלוקת, האם לאחר שדברתי לשון הרע יש תקנה. לרבי חמא ניתן לעסוק בתורה או להשפיל עצמך. לרבי אבא, אין תקנה. שהרי הנזק כבר נעשה. אלא, כדי שלא תגיע לידי כך. לך עסוק בתורה וכו’…

ושימו לב לפסוק שממנו לומד רבי חמא.: מרפא לשון, על ידי מה? על ידי עץ חיים- תורה.

לעומת זאת רבי אבא סובר ש:

“ועליהם אמר שלמה. זבובי מות יבאיש וגו’ (קהלת י א) –  אלו בעלי הלשון שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית .. על כן קראם זבובי מות ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים ..ואלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר (שמות לג ח) והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן”

כלומר, שמבעלי לשון הרע, יש להתרחק כמו ממוות. משום שגם שיש בינם אנשים טובים הם רק יודעים לחפש את הרע שבהם, כמו זבוב שנמשך לגועל ומיאוס. לכן נקראת הצרעת- ‘ראתן’. מלשון אנשים שרואים את מומי האחר.

ומכאן עונה הכלי יקר על השאלות:

הבסיס להבדל בין שני הסיפורים הוא בדיוק אותה מחלוקת. רבי אלכסדרני סבר, שאין תקנה לבעלי לשון הרע. ‘מי האיש החפץ חיים’ יעזור רק למי שטרם דיבר. אבל אם דיברת, מאוחר מדאי.

לעומת זאת הסיפור הראשון מדבר על תרופה- סם אפילו למי שכבר דיבר.

 פתרון השאלות, אחת לאחת.

–  מדוע הציע האיש בסיפור הראשון לקנות, ובשני הוא מחלק? אם זה לאנשים שכבר חטאו, כדי לזכות צריך להתאמץ ולקנות.

– מדוע בסיפור הראשון הוא מוכר סם חיים, ובשני- חיים (בלי לומר שזה סם-תרופת חיים)? למי שחטא- זוהי תרופה, איך לרפא את נגע הצרעת. בסיפור השני, מדובר למי שטרם חטא וזה רק ‘תרופת מנע’.

– מדוע בראשון מדובר רוכל, מחזר ולמה דווקא בציפורי? הרוכל, היה בעברו הולך רכיל. ולכן ידע שיש תקנה. ולכן ניסה לחזר, להחזיר אחרים בתשובה, ודווקא בציפורי. במקום שבו אנשים מפטפטים כמו ציפורים.

– מדוע רבי ינאי נשאר בבית ולא ירד אליו? רבי ינאי, פחד לצאת לרחוב ולהתחבר לאותם פטפטנים. לכן הזמינו למעלה. הוא ישב בביתו ולמד תורה.

– תגובת האנשים: בראשון, מביטים אחריו. בשני- מתקבצים ומבקשים? אך אותם אנשים, לא רצו לקנות. גם כשהם ראו אדם צדיק, שמנסה להחזירם למוטב, הם המשיכו להסתכל אחריו ולמצוא בו את מומיו.

– מדוע הכריז רבי אלכסנדרי פעמיים ‘מי רוצה חיים’? פעם אחת יסייע נגד הדיבור ופעם שניה שלא ידברו עליך. אך בסיפור הראשון, ניתן לתקן את חטא הדיבור, יותר קשה לתקן את מי שנפגע מכך.

– מה העניין בתהילים מכורך, ומה הוסיף רבי ינאי בציטוט משלמה המלך? אפילו שכולם מכירים את התהילים, הוא נשאר מכורכך וסגור. כך גם בשלמה. למרות שמשלי הוא ספק קל (לנערים…) בכל זאת לא לומדים את מה שנאמר בו.

– האם רבי ינאי באמת לא הכיר פסוק כה מפורסם בתהילים (שאנו אומרים בכל תפילת שבת)? מה שלמד רבי ינאי, זה שגם אם כבר דיברת לשון הרע, יש תקנה. אך רבי אלכסנדרי סבר ש’מי האיש’ מדבר רק למי שטרם חטא.

ומסיים, הכלי יקר:

“ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון וצרעת נושנת היא כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין (תנחומא שמות י.) ונגאלו בזכות ד’ דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לה”ר כו’ (ילקו”ש אמור תרנז.), ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה’ לאין מרפה, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בק”ק לובלין בפר’ זכור שנת שס”ב בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה”

ומה שהיה נכון לפני 400 שנה, נכון גם כיום ובעוונותינו בכל דור ודור.