“אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ” (ויקרא י”ז)
פסוקי הפתיחה דנים בהיתר אכילת בשר. על פי פשט הפסוקים משמע שמותר לאכול בשר רק כשחלקו הוקרב על גבי המזבח. מתוך הלכה זו, נדון האם יש עניין ב’חזון הצמחונות’, וכן נשאל: האם לעתיד לבוא יהיו קרבנות מבעלי חיים?
ליל שבת
היתר אכילת בשר – מבוא כללי
כדי להבין את הנושא המורכב הזה, נעשה קצת סדר במקורות שונים המופיעים בתורה, אליהם נתייחס בהמשך בתוך דברי הרב קוק.
- מתחילת ימי הבריאה ועד נח:
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה” (בראשית א’) = הותר לאכול רק מן הצומח!
- מנח ועד מתן תורה:
“כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל” (בראשית ט’) = הותר כל בשר!
- במדבר:
“אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ” (ויקרא י”ז)
- לאחר הכניסה לארץ:
“כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ” (דברים י”ב)
כיצד נבין את שני המקורות האחרונים? מצאנו מחלוקת בגמרא:
“תניא כי ירחיב ה’ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו’. ר’ ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה. שבתחלה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ- הותר להם בשר תאוה. … מאי טעמא איתסר? משום דהוו מקרבי למשכן. ולבסוף מאי טעמא אישתרו? דהוו מרחקי.
תַּנְיָא: ‘כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ’. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לֶאֱסֹר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, שֶׁבַּתְּחִלָּה הֻתַּר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ נֶאֱסַר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה. … רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל.” (חולין ט”ז:)
אם כן מצאנו שתי שיטות כיצד להבין את שני הפסוקים וממילא שתי שיטות לגבי אכילת בשר במדבר:
– רבי ישמעאל: במדבר, כיוון שהיו סמוכים למשכן, הותר לאכול רק בשר קדשים, כלומר, שחלקו עלה על גבי המזבח. כמובן לאחר שחיטה כדין (ובשר נחירה נאסר לגמרי). לאחר שהתרחקו מן המשכן הותר גם בשר תאוה.
– רבי עקיבא: במדבר, הותר אפילו בשר ללא שחיטה (=בשר נחירה). בכניסה לארץ- חייבים שחיטה. ובכל מקרה, תמיד הותר בשר תאוה. גם במדבר (והפסוק שבפרשתינו מלמד שבשר קדשים תמיד צריך שחיטה).
סעודת שבת
אז מותר / חייבים לאכול בשר?
מתוך המקורות לעיל, ראינו שבתחילה נאסרה אכילת בשר, ולאחר המבול- הותרה. מחלוקת כיצד נאכל בשר במדבר, ובארץ הותר לאכול בשר. אז מה האידיאל?
לפני שנביא את דברי הרב קוק, המברר שהאידיאל משתנה על פי התקופה, נראה מקור חביב המלמד שגם כשמותר, לא צריך להגזים (וגם קצת רמז לדברי הרב קוק שנראה…).
“וצודה לי צידה. מה ראה יצחק על ככה לבקש דבר הניצוד וכי לא היה לו בעדרו גדי עזים שטעמו כטעם הצבי, עד שהוצרך לשלוח את בנו במקום גדודי חיות? והקרוב אלי לומר בזה שלמדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה זאת, וטעמו של דבר שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמו שכתוב (דברים יב כ-כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית … כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע”כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.” (כלי יקר על בראשית פרק כ”ז, ג’)
ה’כלי יקר’ שואל: מדוע להטריח את עשו לצוד, כאשר ישנן עיזים באותו הטעם? ומכאן הוא לומד, שעדיף שתאכל בשר רק ב’אקראי’ כמו צייד, שפעם תופס ופעם לא. כך לא תרגיל את עצמך לאכול כל יום.
בנוסף, מביא ה’כלי יקר’ טעם לכך (מעבר לסיבת הבריאות…): זאת כיוון שריבוי אכילת בשר מביא לידי אכזריות, כשם שבעלי החיים שאוכלים בשר הינם יותר אכזריים מבעלי החיים אוכלי העשב. ואכן, ממשיך ה’כלי יקר’, לעתיד לבוא כאשר גם האריה ‘יאכל תבן’, אז לא נאכל בשר כלל.
מכאן לדברי הרב קוק, מתוך קובץ שנקרא ‘חזון הצמחונות והשלום’. הקובץ לוקט על ידי הרב דוד הכהן, הרב ‘הנזיר’ (שהיה צמחוני). אנו נביא כאן את תמצית הרעיון ולאחר מכן, כנספח (בקובץ המצורף), פרקים נבחרים.
סעודה שלישית
חזון הצמחונות
“אמנם בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים …של יחס אהבה ואחוה, בין האדם לכל החי אז מברכת הטבע … לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד העמרת חוזק כוחות גופו. ותכונת המוסר תתרומם … על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה (=התרבות) הטהורה, אמרו חז”ל דברם הגדול, שהוא גדול ומפליא- ‘כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא’.” (חזון הצמחונות והשלום פיסקה טו)
הרב קוק דן ביחס לבעלי חיים, ומתוך זה בהיתר לאוכלם. תחילה הוא מדגיש שאכן “אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו.” (פיסקה א). התורה וחז”ל מדגישים את איסור ‘צער בעלי חיים’. אמנם האם זה אומר שאסור להשתמש בבעלי חיים ולאכול בעלי חיים? תלוי מתי. על פי הרב קוק במציאות הנוכחית, ודאי שמותר.
אמנם בתחילת ימי האנושות, מימי הבריאה ועד המבול, נאסרה אכילת כל בשר של בעלי חיים על ידי בני אדם. אך לאחר המבול לא רק שמותר לאכול בשר, אלא ש’אחרי הרפיון האנושי [במבול], ראוי לאכול בשר’ (פיסקה ד). מדוע מותר לאכול בשר? הרב קוק מבאר, שאם הייתה נאסרת אכילת בע”ח מן התורה, היה מיטשטש ההבדל התהומי שיש בין בעלי החיים לבין בני האדם. היינו מקדשים את ערך חיי בעלי החיים כערך חיי האדם, וזה היה גורם לנפילה מוסרית ביחס לערך האדם. “כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע”ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בנ”א הברואים בצלם אלקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים – כאלו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה חסידה “האנושית” במה להצטדק כי אם לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע”ח…” (פיסקה ד).
מתוך הפסוקים שהבאנו לעיל, לומד הרב קוק ש: “יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע”ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע”כ לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבוא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע”ח, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל, שהרי ‘דברי תורה נדרשים מכלל לאו הן ומכלל הן לאו’.” (פיסקה ג)
כלומר, התורה מלמדת אותך, שכל עוד הטבע האנושי הוא לאכול בשר, ואין אנו קצים מאכילת (והריגת) בע”ח בגלל הגועל המוסרי שבזה, אזי התורה למעשה מלמדת אותנו (-גערת חכם נסתרת-) שכך צריך. כלומר, להמשיך לאכול בשר!
כלומר, נכון לעכשיו, אין ברירה אלא להתיר אכילת בשר בכדי למנוע הידרדרות מוסרית (דווקא כהנחיה לכלל האנושות, ולאו דווקא כרצון של הפרט). הרב קוק מדגיש, כמובן, שאין זה אומר שמותר לנהוג בבעלי החיים כאוות נפשנו. יתרה מכך- הרבה מצוות בתורה מדגישות את היחס החם שיש לנהוג כלפי בע”ח. כגון: כיסוי הדם (כאות שאנו מתביישים בשפיכת דם החיה), האיסור לשחוט ‘אותו ואת בנו ביום אחד’, איסור בשר וחלב (להראות שאין רוצים לשחוט את הבהמה ברגע שהפסיקה להניב חלב), איסור אכילת חֶלֶב (שהוא החלק המשובח ביותר בבהמה, להראות שאנו לא אוכלים רק בשביל ההנאה).
אז מתי יהיה מצב שונה? הרב אומר, שרק ‘קורא הדורות מראש’ יודע מתי יתקיים המצב האידיאלי בו יתעלו בעלי החיים בעצמם ברמתם המוסרית: “מדרגת החי לעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר עכשיו (כמו בני האדם כיום…) ע”י עליית העולמות”. אז נרגיש מאיסה טבעית באכילתם. “מובן הדבר שאין אנו יכולים כלל לקבוע זמנים לאותה ההתנשאות, והיא מונחת באותה התיבה הרחבה הנקראת “לעתיד לבא” … לא על הזמנים (מתי?) ותארם (איך?) אנו דנים” (פיסקה ב).
ומה עם הקרבנות? כל עוד בני האדם אוכלים בעלי חיים להנאתם ולתאוותם, ודאי שיקריבו גם קרבנות על המזבח. כך יהיה גם בבית המקדש השלישי. רק בתקופה מאוחרת יותר, הרבה אחרי בניין המקדש, תשתנה המציאות ואז יוקרבו רק קרבנות מן הצומח. “כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בע”ח לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותטשטש – כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה אם כל זמן שלצרכיו החומריים יזבח בכל אוות נפשו בע”ח לאכול את בשרם, [ואילו בקרבנות – ] כאן יעשה האדם רחמני, ולא יוכל להתאכזר על בע”ח להעלותם קרבן? … נטיה כזאת איננה מורה רושם של התעלות רגש האדם לטובה, כי אם על נפילתו המדעית והמוסרית בכללה. מה שפל ונבזה יהיה האדם עם טענה כזאת.” (פיסקה טו.)
לסיכום, על פי הרב קוק, לעת עתה נאכל בשר. יבוא יום, בעתיד הרחוק (שאין אנו יודעים מתי יהיה וכיצד), שבו תשתנה המציאות. ורק כשיהיה עילוי לכל העולם, במצב שבו בעלי החיים עצמם יתעלו ברמה רוחנית ומוסרית- אז, ורק אז, לא נאכל יותר בעלי חיים ויתבטלו אף קרבנות מן החי.
” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת”
(ויקרא ט”ז)
סמיכות שתי פרשיות השבוע – ‘אחרי מות-קדשים’- מעלה מחשבה מעניינת על היחס הנכון אל חיי העולם הזה. פרשת אחרי מות, כשבמרכזה עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, מסמלת יותר מכל את ‘קודש הקדשים’, פסגת השלמות. אך פרשה זו נאמרה לאהרן הכהן בלבד, ואף הוא מצווה ‘ואל יבוא בכל עת אל הקודש’, זהו אירוע חד פעמי ולא חיי השגרה.
פרשת קדשים לעומת זו נאמרה ‘אל כל עדת כני ישראל’ והיא מייצגת את ההנחיה ‘קדושים תהיו’ אך במציאות היום יומית. קדושים תהיו, אבל איך? דרך הלכות עבודת השדה, דיני משפט, התמודדות עם עובדי האלילים ויצר הרע, איזו אכילה מותרת וכדומה, בבחינת ‘קדש עצמך במותר לך’.
גם אנחנו בלימודנו נדלג בין מציאות ‘קודש הקדשים’ לבין הקדושה בחיי היום יום.
לליל שבת – בזאת יבוא אהרן אל הקודש
ארבע פעמים במהלך עבודתו נכנס הכהן הגדול אל קודש הקדשים. האיש הקדוש ביותר, נכנס אל המקום הקדוש ביותר, ביום המקודש ביותר. אך המדרש מביא שיטה שגם בימים אחרים יכול הכהן הגדול להכנס אל קודש הקדשים.
“א”ל הקדוש ברוך הוא למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי”ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם. אלא בכל עת שהוא רוצה ובלבד שיהא נכנס בסדר הזה”
(ילקוט שמעוני ויקרא, רמז תקע”א)
המדרש מביא את דאגתו של משה שהמושג ‘עת’ הוא מושג כללי, ויתכן שלא ‘בכל עת’ הכוונה לא לעולם. הקב”ה מרגיעו ואומר ש’לא בכל עת’ הכוונה היא שאהרן תמיד יכול לבוא, רק שיעשה את הפעולות הנדרשות, את כל ‘סדר העבודה’ כדי להיות ראוי להכנס אל קודש הקדשים. גם לא ביום הכיפורים!
פרשנים רבים דוחים את ההבנה הזאת, אך הרעיון המרכזי שעומד מאחוריה הוא שגם ביום הכיפורים, לא רק ‘עיצומו של יום’ מתיר לכהן את הכניסה אל הקודש, אלא ההכנה המתאימה. הכנה זו כוללת הרבה שלבים שלא זיכוך הנעשים מחוץ למקדש, במקדש- אך בעזרה. במקדש- בתוך ההיכל ורק אז ניתן להגיע אל קודש הקדשים. בהמשך נרחיב את הרעיון הזה.
לעצם השאלה, האם באמת יכול הכהן הגדול להכנס ‘מתי שבא לו’? נותן ה’משך חכמה’ (משך =מאיר שמחה הכהן) הסבר מעניין:
“בכל שעה שהוא רוצה לכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה. הנה בספ’ גביע הכסף הובא בשם הגר”א דפירושו פשוט, דאהרן היה יכול לכנס תמיד בסדר הזה, רק שבניו לא היו רשאים רק ביוהכ”פ, ונתגלה לנו טעמו עפ”י מש”כ הספורני בסוף אמור, הא שכתוב בקטרת ובהטבה אהרן משום שבאותן ארבעים שנה היה הענן שורה על המשכן יומם ולילה, ולכן כל אותן ארבעים שנה היה לו רשות לכנס בסדר הזה כמו כהן גדול ביום הכיפורים. ולכן כתוב בסוף הפרשה והיתה זאת לכם לחוקת עולם כו’ אחת בשנה כו’, שלדורות הוא רק ביום הכפורים, שאז ישראל כמלאכי השרת וראוים לכפרה זו ולשכינת הכבוד על הכפרת בענן” (משך חכמה ויקרא ט”ז, ג’)
המשך חכמה מחלק בין אהרן וארבעים השנה במדבר, שאז היתה מציאות של ‘ענן שורה על המשכן יומם ולילה’ ולכן יכל לבוא ‘בכל עת’. לעומת זאת ‘לחוקת עולם’, לדורות, יכול כל כהן גדול אחר להכנס רק ביום הכיפורים.
רעיון זה משתלב עם המהלך שבו פתחנו. שכן המציאות במדבר היתה שונה מחיי העולם בארץ ישראל. לכן במדבר שהיה בבחינת ‘מעין עולם הבא’ בתוך העולם הזה, המציאות הימיומית של כל מחנה ישראל, היתה דומה למציאות של יום הכיפורים.
לסעודת שבת – קדושים תהיו
פרשת קדשים נאמרה ב’הקהל’ לפני ‘כל עדת בני ישראל’ שכן ‘רוב גופי תורה תלויים בה’ (רש”י על פי המדרש). מכאן עולה השאלה מה מקומה בתוך ספר ‘תורת כהנים’. הרמב”ן נותן תשובה כללית:
“אבל הוזכרה כאן בתורת הכהנים מפני שידבר בה על קרבן התודה, ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות והעריות, והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר” (רמב”ן על ויקרא י”ט, ב’)
הרמב”ן, נאמן לשיטתו בהקדמה לספר ויקרא, מטיל את האחריות החינוכית על ‘מורי ההוראה- הם הכהנים’ ומתוך כך פרטי הדינים מופעים בספר הכהנים. בנוסף, גם בפרשה עצמה ישנם מצוות התלויות במקדש כגון קרבן תודה, מצוות מורא מקדש וכדומה. הספורנו, לעומתו, מביא הסבר רחב יותר למצוות הרבות ששזורות בכל ספר ויקרא מעיודות לעם ישראל ולאו דווקא לכהנים:
“קדושים תהיו – אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם כמו שהיתה הכונה באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובאמרו כי אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים. והבדילם מטומאת המאכלות והזרע בטומאת הנדה והנגעים הנמשכים ממנה ומטומאת הזבה וטומאת החטאים, כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו . ומחברת השדים ורוח הטומאה ומטומאת העריות כאמרו אל תטמאו בכל אלה. אמור עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם , כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו . וזה ביאר עתה באמרו כי קדוש אני ה’ אלהיכם וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה ולהשיג זה ההדמות” (ספורנו על ויקרא י”ט, ב’)
לפי דבריו, כל מטרת המצוות המנויות בספר ויקרא מיועדות למצב של חיים בעולם הזה עם מציאות של השראת שכינה. כהמשך לדברי ה’משך חכמה’. במדבר היינו מובדלים מן העולם הסובב אותנו בזכות ענני הכבוד. לא התמודדנו אם כל מה שפרשת קדושים מצפה מאיתנו, לא עם אכילה ושתיה, לא עם בעיות משפטיות במקח ובממכר, לא עם עבודת האדמה ולא עם מציאות של ‘גר בארץ’. רק עם הכניסה לארץ מובנת הדרשיה ‘קדושים תהיו’ כפי שמבארים פסוקי החתימה של הפרשה: “וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי”
בתוך שגרת החיים אנו לא תמיד מרגישים את ההבדלה בין ישראל לעמים. כשאנחנו עולים לרגל, אז ישנו שלט שמדגיש בבירור ‘אין כניסה לנוכרים’. אך גם בכל הליכותינו אנחנו צריכים לזכור שישנו קו ברור המבדיל בין ישראל ובין העמים. זאת היתה מטרת היציאה ממצרים: ‘כי אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים’ וזאת צריכה להיות השאיפה שלנו להתדמות לבוראנו. ‘והייתם קדושים’ ולמה? ‘כי קדוש אני’.
כיוון שקשה תמיד לחיות ברף כזה גבוה, וגם אדם שמקיים את כל פרשת קדשים כהלכתו- פורש מן העריות, מכבד את הזקנים, שומר שבת ואינו הולך רכיל- גם הוא ‘נכנס לשגרה’ ולא מרגיש כיצד מצוות אלו מרוממות אותו ומקדשות אותו. לצורך כך נתן לנו הקב”ה מספר ימים ומועדים בשנה שבהם אנחנו ‘נטענים מחדש’. הבאת קרבן תודה המסמלת שלא הכל מובן מאליו, יום הכיפורים והדרישה ‘לפני ה’ תטהרו’, המועדים והעליה לרגל שסביבם ואף כל שבת.
“אחרי כן מטיל החסיד על כח הדמיון להעביר לנגד עיניו כחקוי לענין האלוהי המבוקש את המחזות הנהדרים ביותר השמורים בנפשו על ידי הכח המשמר כגון מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה וכגון משכן משה ע”ה וסדר העבודה ושכן הכבוד בבית ורבים כיוצא באלה. אותה שעה הוא מצוה על הכח המשמר שיאצר את כל אלה למען לא ישכחם ..אשר ללשון של החסיד שוה היא בכל למחשבה ואינה מוסיפה עליה ונמצא שאין תפלת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל כשירת הזרזיר והתכי אלא כל מלה מחשבה עמה וכונה בה בדרך זו תהיה שעת התפלה לחסיד כגרעין הזמן ופריו ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו שלבואה הוא מצפה .. וכשם שהיו לו שלש עתות התפלה שבכל יום פרי יומו ולילו כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע כי יום זה מזמן להדבקות בענין האלוהי .. ושוב יתעתד לקראת שלש רגלים ולבסוף לקראת יום הצום הנכבד” (כוזרי, מאמר שלישי, אות ה’)
לסעודה שלישית- ומקדשי תיראו
כפי שראינו בדברי ריה”ל, ה’חסיד’ בונה את דרך חייו בצורה כזאת שבכל רגע הוא מצפה ל’לב’. התפילות הן ה’לב’ של היום. השבת היא ‘פרי השבוע’, העליה לרגל ויום הכיפורים השיא של השנה.
כדי להגיע מוכן לימים ולזמנים אלו חשובה ההכנה, וזהו הדגש המביאה התורה בפרשיות הללו. כפי שהכהן הגדול צריך לעבור את כל התהליך כדי להגיע בשלום אל קודש הקדשים, אף אנחנו ביום יום מכינים את עצמנו למקומות הקדשים וזמנים המיוחדים. זוהי כוונת הציווי: “אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ” וכתרגום יונתן:
“את יומי שביא דילי תטרון ולבית מוקדשי תהון אזלין בדחלתא”
כשם שההכנה לשמירת השבת כראוי אינה מתחילה בשבת עצמה אלא בהכנות לפני השבת (וכמחלוקת בין הלל ושמאי כיצד כדאי לקנות בשר לכבוד שבת). באותה מידה גם ‘לבית מוקדשי תהיו אזלין בדחלתא’. אל בית מקדשי תהיו הולכים ביראה- לא רק בתוך המקדש, אלא בדרך אל המקדש. כשתהיו הולכים אל המקדש, לכו ביראה.
גם בתוך המקדש ישנם מדרגות מדרגות. אי אפשר להגיע מיד אל קודש הקדשים, וכל מקום במקדש מסמל את הזיכוך שלנו המתאימים לאותו מקום. המטרה בהגעה אל המקדש איננה רק החוויה הרוחנית של אותו רגע, אלא היא אמורה להחזיק מרגל לרגל. כשם שביום הכיפורים אנו חיים ‘מיום הכיפורים שעבר עד יום כיפורים זה’ ובנוסף ‘מיום כיפורים זה עד היום הכיפורים הבא עלינו’ בעתיד.
אם נשכיל להבין את הייחודיות של עמידתנו ופעולותינו בתוך המקדש זה ייתן את הכח במהלך השנה ואת הצפייה לעליה הבא.
בדרך אל המקדש נטהרנו וטבלנו במקוה. במקווה היינו רק אנחנו ובשרנו, בלי כיסויים, כפי שהיינו בשעת לידתנו. נטו. מן הכניסה להר הבית הולכים ברגל תוך הקפדה על יראת מקדש- ‘לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו’. לסמל שלא באנו לכאן לטיול והגיע הזמן לנקות הרֶגֶל ואת ההֵרגֵל מהאבק.
בדרך אל העזרה, חצר המקדש עברנו את הסורג ראינו את השלט המזהיר נוכרי מהכניסה ונזכרנו בפסוק ‘ואבדיל אתכם מן העמים’. אשר בחר בנו ובזכות ההבנה והזאת ‘והייתם קדושים’. בסורג השתחווינו ובזאת קיימנו את המשך הפסוק ‘אני ה’. לפני הכניסה למקדש יש צורך בהכנה הראויה. אל העזרה עלינו במדרגות שכן למרות ההשתחוויה צריך לזכור שמעלין בקודש. לא משנה היכן אתה גר, אל ארץ ישראל עולים ואל ירושלים עולים.
בעזרה, המולה רבה. יתכן שאנחנו בעצמנו מושכים את הבמה שלנו, שתכף נקריב. למעשה כל הדרך למקדש ‘השתלטנו על הבהמה’- הבהמיות שבנו, וכאן המקום לזבוח אותה. לזבוח הכוונה להעלות לרומם. במקום הזה, הוא המקום בו אנחנו לומדים שאת כל עולם החומר ועולם העשייה ניתן לזבוח ולרומם. הבהמות מתעלות, הכהנים מקדשים את הידיים והרגליים- אברי העשייה, ואף העצים עולים על המזבח בצורת הגולמית. עץ גולמי, גשמי יכול להפוך להיות שלהבת בוערת.
רק לאחר שתיקנו את עולם העשייה והפעולה, לאחר שהבערנו את האש בעצים ובליבנו ניתן להכנס אל הקודש. בקודש כבר לא מכניסים עצים וחומר גולמי. לשם כבר מכניסים גחלים בוערות. שם כבר מתקנים ומעלים את הכוחות הפנימיים, את המחשבה והרצון. הן את הרצונות הגשמיים (השולחן) והן את התשוקה הרוחנית (במנורה, שלפעמים גם רצון רוחני לא תמיד טהור).
יום אחד בשנה נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים, גם לשם מכניסים גחלים ש’תוקנו’ על המזבח החיצון ושם, בהקטרת הקטורת, יאחד הכהן את כל סממני הקטורת המסמלים את אחדות כל עם ישראל.
אם התובנות הללו, נחזור לביתנו, ‘בלבבנו מקדש נבנה’ עד הפעם הבאה ששוב נעלה לרגל להטען מחדש.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress