“דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא י”ט)

פרשת קדשים נאמרה בהקהל, ברוב עם- ‘אל כל עדת ישראל’ מפני ש’רוב גופי תורה תלויים בה’. הרמב”ן, על פי המדרש שלנו, מבאר שיש כאן הנחייה כללית להיות קדושים. (בניגוד לרש”י שמבאר ‘פרושים תהיו מן העריות’). ככל שנרצה להיות יותר קדושים, כך נזכה יותר ‘לדבקה בו’. לכן לפני ריבוי מצוות ‘בין האדם לחבירו’ המופיעות בפרשה, שנועדו לתקן את מעשינו, מופיעה מצווה שלכאורה אינה קשורה: “וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ”. מבאר הרמב”ן: אם בכל המעשים שאתם עושים לרצונכם, תכוונו גם לרצון ה’- תזכו להיות קדושים.

המדרש שלנו דן ביחס בין מקום המקדש לבין ‘קדושים תהיו’, ובשאלה האם ‘קדושים תהיו’ זהו ציווי או הבטחה.

ויקרא רבה כ”ד, ד’:

“קדושים תהיו- ‘ישלח עזרך מקדש’. א”ר לוי : כל טובות וברכות ונחמות שהקב”ה עתיד ליתן לישראל אינן אלא מציון. ישועה מציון, שנאמר: (תהלים יד) ‘מי יתן מציון ישועת ישראל’. עוז מציון ,שנאמר :(שם קי) ‘מטה עזך ישלח ה’ מציון’. ברכה מציון , שנא’ (שם קלד) ‘יברכך ה’ מציון ‘. שופר מציון, שנאמר (יואל ב) ‘תקעו שופר בציון’. טל וברכה וחיים מציון, שנאמר: (תהלים קלג) ‘כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה’ הברכה חיים עד העולם’. תורה מציון, שנאמר (ישעיה ב) ‘כי מציון תצא תורה’.

עזרה וסיוע מציון, שנאמר: ‘ישלח עזרך מקודש’- מקידוש מעשים שיש בידך. ‘ומציון יסעדך’ – מציון מעשים שיש בידך.

אמר הקב”ה למשה: לך אמור לישראל ‘בני כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים, כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים’, הה”ד קדושים תהיו”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש שלנו פותח בהבטחה שמתוך הקודש ה’ ישלח לך ברכה. ‘ישלח עזרך’ ומאיפה? ‘מקודש’.
• אך המדרש גם מכיר את המשך הפסוק: ‘יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ’ ולכן דורש רבי לוי שכל הטובות, הברכות והנחמות- כל הסעד האלוקי- יבוא מתוך הקודש הנובע מציון. מבית המקדש.
• רבי לוי פורט את כל הטובות היוצאת מציון: ישועה, עוז (הכוח להילחם או מטה הלחם, הפרנסה), ‘שופר‘ (שופרו של משיח או השופר המזהיר לחזור בתשובה לפני בא הפורענות, ח”ו), טל וברכה גשמית מחד ותורה וקדושה מאידך.
• בהמשך מבין המדרש אחרת את הפסוק: מהו ‘עזרך מקודש‘? קידוש מעשים שלך. המעשים הטובים שלך, הם יביאו את העזרה. ומהו ‘מציון יסעדך’? ציוּן מעשים שלך (כמו ‘הציבי לך ציונים’). המעשים שלך הם יהיו ציוּן הדרך לסעד שיבוא.
• מסכם המדרש- אלו שני צדדים של אותו מטבע. מצד אחד היו קדושים- כי קדוש אני! זהו ציווי. להדמות להקב”ה.
• מצד שני- אם תדמו לקב”ה, בזכות זה תהיו קדושים. הבטחה.

חלק א’: כל ברכות – אינן אלא מציון

רשימת הטובות היוצאות מציון כוללת את כל חלקי החיים, ובתוכם אף את הצד הגשמי, ‘הטל והברכה’. בתוך ההגדרה של ברכות ‘היוצאות מציון’ כוללת הן ברכה הנובעת ממקום המקדש והן ברכה הנובעת מתוך עבודת המקדש.

ברכה ממקום המקדש נובעת מעצם היותו המקום שבו הכל התחיל וממקום זה נברא העולם. כך מבאר המדרש את הסיבה ששלמה המלך הצליח לטעת בירושלים הן פלפלים והן עצי פרי, למרות הצורך באקלים שונה.

“כי תבואו אל הארץ זהו שכתוב: עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי (קהלת ב). וכי כל בני אדם היכן נוטעין כל מה שמבקשין כל מה שיטע אדם בארץ הוא נוטע בין פלפלין בין כל דבר אם יטע אדם הן עושין? שאין אדם יודע מקום כל נטיעה ונטיעה היכן הוא נוטע? אבל שלמה שהיה חכם נטע כל מיני אילנות שנאמר עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי. מהו עץ כל פרי אוכל אמר רבי ינאי אפילו פלפלין נטע שלמה בארץ. וכיצד היה נוטען? אלא שלמה חכם היה והיה יודע עיקר משתיתו של עולם, למה מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ) מציון נשתכלל כל העולם כולו. כדתנינן למה נקראת שמה אבן שתיה שממנה הושתת העולם. והיה שלמה יודע איזה הוא הגיד שהוא הולך לכוש ונטע עליו פלפלין ומיד היו עושין פירות שכן הוא אומר נטעתי בהם עץ כל פרי דבר אחר נטעתי בהם עץ כל פרי. כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם שנאמר (יחזקאל לח) יושבי על טבור הארץ וממנה משתיתו של עולם יוצא שנאמר (תהלים נ) מזמור לאסף אל אלהים ה’ דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש ועד מבואו מנין מציון מכלל יופי אלהים הופיע ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של א”י ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית המקדש והארון באמצע ההיכל ואבן שתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם ושלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם ונטע בהם כל מיני אילנות ועשה פירות לפיכך הוא אומר עשיתי לי גנות ופרדסים” (תנחומא קדושים, י’)

המדרש ממשיל את ארץ ישראל בכלל, והמקדש ומקום אבן השתיה בפרט, כ’טבורו של עולם’. כשם שהטבור מזין את העובר במעי אימו, כך ‘ציון’ מזינה את כל העולם. מתוך כך יכל שלמה המלך לטעת עץ כל פרי במקום אחד.

מעבר לסגולת המקום עצמו, ישנה תוספת ברכה (וקדושה בעולם) על ידי עבודות המקדש השונות. גם כאן נלמד משלמה המלך. המדרש דן בשאלה מדוע הוסיף שלמה המלך עוד עשרה שולחנות בתוך ההיכל, מעבר לשולחן לחם הפנים המקורי מימי המשכן.

“וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול – ויעש שלחנות עשרה כידי להרבות זרעים. ולמה עשה משה אחד שלא היו במדבר צריכין לזרעים, וכיון שבא שלמה עשאן עשר כדי להרבות זרעים. ולכך נתן חמש מימין כנגד ימין העולם שהוא דרום שמשם טללי ברכה וגשמי נדברה יוצאים לעולם, אמר שלמה בזכות אלו השלחנות הנתינות בימין יהיו גשמי ברכה וטללי ברכה יוצאים לעולם מן ימין. ולכך נתן חמשה משמאל כנגד צפון שהוא השמאל שמשם הרעה יוצאה לעולם אמר שלמה בזכות השלחנות הנתונות משמאל יודחו הרעות מישראל. ואף על פי שעשה שלמה עשר שלחנות לא היה מסדר לחם הפנים תחלה אלא על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים ואחר כך היה מסדר על כולן” (ילקוט שמועני מלכים, פרק ז’, רמז קפ”ה)

דרך שולחן לחם הפנים שורה ברכה גשמית בעולם (בניגוד למנורה דרכה מגיעה לעולם הברכה הרוחנית).  שלמה המלך ידע שבניגוד לימי המדבר, בהם אכלנו מן, בארץ ישראל אנו צריכים הרבה יותר ברכה על הפרנסה. לכן הרבה שלמה המלך שולחנות ‘כדי להרבות זרעים’.

המדרש אף מחדש, שלא רק שזכות השולחן מתווספת ברכה לעולם, אלא בזכותו אף נמנעה רעה לעולם.

“ועל כן נקרא שלחן שהקב”ה שולח ברכתו בלחם שעליו ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם”

(רבינו בחיי על שמות כ”ה)

חלק ב’ – קדושים תהיו- ציווי או הבטחה?

המדרש מלמד אותו שככל שנהיה יותר קדושים נזכה ליותר ‘עזר מציון’. העזר תמיד קיים, הקב”ה הוא קדוש ושמו קדוש וקיים לעד, השאלה היא רק האם אנחנו זוכים להנאות מן השפע והקדושה.

מצד שני, ככל שנתקדש, גם מקום המקדש יתקדש. רבי דוד שלמה איישיץ בספרו ‘ערבי נחל’ (מאדמורי החסידות לפני כמאתיים שנה, על לארץ מגליציה בתקופת עליית לתמידי הגר”א והתמקם בצפת). מברר חקירה מענינת בענין הקדושה המופעיה בארץ ומי גורם למי?

“לתרץ כל זה נקדים מה שפירש האלשיך בפסוק אפריון עשה לו המלך שלמה כו’, והוא, כי יש לתמוה בענין עשיית בית המקדש לשכון שם שכינתו יתברך שמו, הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ומה בצע בבנות בית? אך ענין המכוון הוא, כל א’ מישראל נתן נדבתו באהבה רבה ויראת שמים ורצון לבו, ומדות אלה היראה ואהבה והרצון הוא המובחר שבכל מדות האדם, וזהו כל הקדושה שבתוך איש הישראלי, וידוע, כי בהיות אדם מקדש עצמו במדות אלה ממשיך בזה על עצמו השראת שכינה כי הש”י אוהב מדות אלה ובכל מקום אשר נמצאים שם אלה כביכול מצמצם עצמו ושורה שם, אך אינו דומה קדושת איש א’ לקדושת צירוף אנשים רבים לענין המשכת השראת שכינה כנודע.        ולכן צוה ה’ שכל אחד מישראל יתן נדבתו, ונתנו כל אחד מהם באהבה רבה היותר אפשרית, ומנדבות האלה נבנה הבית, נמצא נצטרף שם קדושת כלל ישראל ביחד ונמשך ממילא עי”ז בבית המקדש השראת שכינה באופן היותר נאות שראוי להמשיך לצירוף קדושת כלל ישראל וממילא זרח אור אהבה ויראה וקדושה מבית המקדש לכלל ישראל ובפרט בעלותם לראות את פני ה’ ונתוסף קדושה בכל אחד מישראל יותר מאשר בתחלה, וכאשר נתוסף בהם קדושה הוסיפו עוד קדושה יתירה והשראת שכינה אל בית המקדש וכאשר נתוסף עוד יותר שם השראת שכינה אזי זרח עוד קדושה יתירה יותר ויותר מבית המקדש אל ישראל, וכן היה הולך תמיד ומוסיף קדושת ישראל וקדושת בית המקדש עד אין קץ, כי ישראל מוסיפין בבית המקדש, ובית המקדש בישראל, עד שהיו ישראל מתעלין יותר מצבא מרום העליונים וכל העולמות היו מתעלין עמהם עד בלי גבול לולא שקלקלו בינתים.        וזה שכתב כמתמיה אפריון עשה לו המלך שלמה שהשלום שלו מעצי הלבנון, מה בצע לו בעצים וכן עמודיו עשה כסף רפידתו זהב כו’, מה בצע לו בכסף וזהב וארגמן? ומתרץ תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, הוא כינוי לישראל, ורצונו כי חיצוניות הדבר באמת מה בצע בו, אלא בפנימותו רצוף, רצונו לומר נצטרף אהבה וקדושת כל איש ואיש מישראל וכאן נמצא כאן היה קדושת כל ישראל ביחד לכן שם השראת שכינה וכאמור:       הנה שהיה ענין בית המקדש בשביל שישראל נתנו בו קדושה והוסיף הוא קדושה בישראל, ואח”כ ישראל בו, וכן היה ראוי להיות מוסיף והולך עד בלי גבול. והנה נודע כי בית המקדש הוא ציור כל העולמות, ועי”ז נתוסף קדושה בכל העולמות, וידוע גם כן כי האדם גופו עולם קטן וכן נפשו כלול מכל העולמות, ממילא כל הבחינות שמצינו במשכן ובית עולמים צריך להיות לו מציאות גם בגוף האדם הפרטיי ובנפשו, ולכן מציאות הזה שביארנו במשכן צריכין אנו למוצאו גם בגוף האדם ונפשו:              ואומר אני כי מבואר בזוהר הקדוש (זהר ח”ג קס”א ע”ב) שבית המקדש הוא לבו של עולם ואמצעותו, גם המשכן, אף שהיה במדבר ולא במקום המקדש, כבר נודע מדברי האר”י ז”ל שבכל מקום שהיה מחנה ישראל היה שם ארץ ישראל ונתבאר בפ’ שלח ע”ש, והוא החיות של כל העולם כלב שהוא חיות כל הגוף. והנה ביארו חכמי הנתוח, כי נפש כל בשר דמו הוא, וכל אבר ואבר שבאדם שיש בו כח וחיות פרטי השייך לאותו האבר והחיות שורה בדם האבר ההוא וכל הדמים של כל האיברים מתקבצים אל הלב, נמצא יש בתוך הלב חיות כלם ואח”כ מחלק הלב לכל אבר ואבר דמו השייך לו, וכן הולכים תמיד הדמים תוך הגוף כמו נהרות המושכין תמיד, וביארנו כי יש שעה קצובה אשר מוכרחין דמי כל הגוף להיות תוך הלב שהוא מקור חיותם, ואם ימצא מקצת דם אשר עבר עליו שעה קצובה זו ולא בא אל תוך הלב לאיזה סבה, אזי נפסק חיות אותו הדם כי נפסק שעה קצובה משורשו והוא דם מת תוך הגוף וממנו מתחדשים חולאים ר”ל, כל זה ביארו חכמי הנתוח” (ערבי נחל פרשת תרומה, תקס”ב)

הסבר דבריו. הערבי נחל מבאר מדוע הקב”ה צריך את בניין המקדש ומתרץ שיש כאן תוספת קדושה על גבי קדושה. הקדושה הראשונה: ‘מאת כל איש אשר ידבנו ליבו’. עצם הרצון של כל אחד לנדב את רצונותיו וליבו לה’- כבר מביא קדושה בעולם. כפי שראינו במדרש שלנו. הקדושה השניה: לא רק טיהור המידות ונדבת הלב של האדם הפרטי, אלא של כלל עם ישראל. ‘פרשה זו נאמרה בהקהל’. על זה נוספה הקדושה השלישית הקיימת מימלא על המשכן- ‘קדוש, קדוש, קדוש’! ‘והתקדישתם- כי קדוש אני’.

כאן מוסיף הערבי נחל שני דברים נפלאים. הנקודה הראשונה היא שאע”פ שעם ישראל והמשכן עדיין שכנו במדבר, הקדושה נבעה מתוך קדושת ארץ ישראל וממקום המקדש בירושלים- שהוא טבורו של העולם.

נקודה שניה: כיוון ש’בית המקדש הוא ציור כל העולמות’, וכן האדם עצמו הוא ‘עולם קטן’- יש לנסות לראות כיצד משל זה מתאפיין גם בקדושה המופיעה בעולם ובאדם.

חלק ג’ – קדושים תהיו- מי משפיע על מי?

הערבי נחל מבאר, ‘על פי חכמי הניתוח’, בגוף האדם ישנם לב ואברים, לאיברים אמנם יש כח חיים בפני עצמם, אך ‘יש שעה קצובה אשר מוכרחין דמי כל הגוף להיות תוך הלב שהוא מקור חיותם, ואם ימצא מקצת דם אשר עבר עליו שעה קצובה זו ולא בא אל תוך הלב לאיזה סבה, אזי נפסק חיות אותו הדם כי נפסק שעה קצובה משורשו והוא מת’.  על בסיס זה הוא מברר מי מחיה את מי, ומתוך כך איזו קדושה מחיה איזו קדושה. כלומר האם עם ישראל מחיה את המקדש או האם המקדש מחיה את עם ישראל? (בתוך דבריו הוא גם מביא שאותו הדבר ביחס בין יום הכיפורים לכל השנה. שיוה”כ הוא הלב, ושאר ימות השנה הם האיברים- ומי מקיים את מי?)

“ואמנם היות הדבר הזה הוא גלגל החוזר בעולם, וכן בשנה ונפש, כי זה מוסיף חיות בזה וזה בזה וכן לעולם עד בלי חקר כמו שביארנו. יש לנו לחקור מי ומי הוא המתחיל, כגון ענין הלב עם האברים אם הלב מתחיל לזרוח אורו תחלה על האברים ועי”ז יש כח וקדושה מעט באברים לקיים המצות ומסיף אור בלב ושוב כו’ וכן לעולם, או נימא כי האברים צריכין להתחיל בעשיית מצוה ועי”ז בא קדושה ללב ואז הוא מתחיל לזרוח לאברים, וכן כללות ישראל ובית המקדש וכן כל השנה כולה ויום הכיפורים מי ומי המתחיל. אם אמנם שבעשיית המשכן מבואר שישראל היו מתחילין שע”י נדבת לבם שרתה שכינה שם, היינו אותן שבנו אותו תחלה, מה שאין כן בדורות הבאים אחריהם שתמיד שאבו קדושה מהמקדש וגם הוסיפו קדושה במקדש יפול הספק מי היה צריך להתחיל?

הערבי נחל מתרץ (בקטע שלא הבאנו) שבירור זה דומה לבירור מהיכן נבאר העולם, מאבן השתיה או מרגבי אדמה שנאספו מכל קצוות תבל. וכן במחלוקת האם הלב נוצר ראשון בגוף העובר או האיברים. אך מכריע שיש אמת בשתי ההבנות הללו. ומסכם בהנחייה:

והנה ביארנו כי הש”י בעת שברא את העולם בראו יש מאין בלי סיוע כלום, אבל אחרי הבריאה נתן ההתנהגות לישראל שהם כביכול צריכים ליתן עוז לחיות העולמות. וידוע כי הש”י לבא דכל עלמין, ולכן חיות העולמות הוא ג”כ על דרך זה שביארנו לעיל איך מתנהג הגוף עם האברים שכל אחד מוסיף עוז בחבירו, כך ענין זה, שישראל מוסיפין כח בקדושה ונתוסף להם כח ושוב מוסיפין יותר כח בקדושה. אלא, שהש”י הוא המתחיל, כי הוא ברא יש מאין ונתן עוז בהם בתחלה אלא שבהשתלשלות העולמות נתהפך כחומר חותם שצריך תחלה עולם העליון ליתן עוז לעולם התחתון וישראל נצטוו והלכת בדרכיו להדמות אליו, ולכן צריך האדם להשתדל לבוא למדרגה גדולה שיהא לבו מסור בידו ויהיה הוא המתחיל לא שהלב יהיה המתחיל”

בבריאת העולם הקדוש ברוך הוא ברא הנחות יסוד וקדושה יש מאין. כך מקום המקדש- קדוש ללא כל עבודה מצידנו, כך השבת- קדשוה וקיימת גם אם לא נשמור אותה, (וכך גם קדושת הכהנים). אך מכאן ואילך כדי ש’הלב’ ימשיך\יחזור לפעול זה תלוי בנו ובמעשינו. ככל ש’מאת כל איש אשר ידבנו ליבו’ , וכל שכן כש’כל קהל עדת ישראל’ יוסיפו קדושה ורצון לשכינה בעולם- הגלגל יתחיל לעבוד.

אז בכל פעם שנגיע אל המקדש, שהרי ה’דם’ והאדם חייבים לחזור אל הלב פעם פעם, נקבל ‘חמצן’- קדשוה מחדש ונוכל להמשיך לפעול ביום יום להוסיף קדושה.

המעגל הקודש והפלאי הזה יכול להמשיך לנצח, כל עוד נפעל כראוי. קדושים תהיו. גם הבטחה וגם ציווי.