“דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם” (ויקרא כ”א)

הפעם ננסה להתמודד עם סוגיה לא כל כך פשוטה – האיסור לעבוד במקדש כשאתה בעל מום. רבים מקשים מדוע התורה מתייחסת בזלזול, לכאורה, אל ה’שונה’ ואין במקדש נגישות לנכים ולבעלי מום… האם כך מחנכת התורה ש’דרכיה דרכי נועם’?

למען האמת, אני חושב שאין מקום לטענה זו, וזוהי זווית הסתכלות מאוד מצומצמת (משהו בסגנון – האם אנו לא מכבדים את הנשים) שקשורה לזמן ולמקום אנו חיים. בכל זאת, תורה היא, ואם שואלים ננסה לתת כיוון כלשהו.

ליל שבת

טעם כמוס

ה’משך חכמה’ (שהיה בעצמו כהן- רבי מאיר שמחה הכהן) מביא הסבר מעניין הלוקח אותנו הרחק אל חשבונותיו הכמוסים של הקב”ה.

“והנראה, דעניין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה על זה … ואם כן יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה הזהירה תורה לעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי … וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה … ולגלות על ידי נביא זה לאו יאות למעלת השי”ת … לכן היה מהתחבולה האלקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים והמום בו הוא גזרה מהשי”ת מטעם הכמוס אצלו … ואם כן לא יודע לאיש ממה שיודע היודע התעלומות יתברך. ועיין סנהדרין (דף יא.) כמה מעשיות במדה זו, שלא לפרסם החוטא ולעשות תחבולה שלא יודע ממנו.” (משך חכמה, ויקרא כ”א)

ה’משך חכמה’ מבאר שהמומים באים על כהן שאינו עובד את עבודתו בלבב שלם. כיוון שהקב”ה אינו רוצה לפרסם את גנותו ברבים, מגלגל הקב”ה שיבוא מום לכהן, ובכך יפסל דווקא מעבודת הקרבנות- שם צריך כוונה יתירה. כפי שמובא בספרי:

“ר’ אליעזר בן יעקב אומר: ‘ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם’ הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה.” (ספרי עקב, ה’)

בהמשך מבאר ה’משך חכמה’ שמכאן נביא את שאלת הגמרא: “אין לי אלא תם ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין?”. כלומר שואלת הגמרא, מניין שגם מי שנולד בעל מום נפסל מעבודת הקרבנות?

והרי, לכאורה, מי שנולד בעל מום, ההיגיון אומר שזהו מום ברור יותר, וודאי שיפסל!

אלא שאם נאמר שהמום מלמד על כוונות נסתרות של הכהן, לכאורה לא היה צריך לפסול כהן שנולד במומו. שהרי מומו הקדים את מחשבות ליבו (ואכן ה’משך חכמה’ לא מבאר מדוע זה כך. יתכן שנצטרך לומר שהתורה לא רצתה לחלק בין בעלי המומים, שאחרת שוב יוודע הטעם לפסול הכהן…).

בסוף דבריו מביא ה’משך חכמה’ דוגמאות נוספות בהם חששו חז”ל להודיע ברבים את עוונותיו של האדם.

למעוניינים הן מצורפות בנספח. (יש הרבה ללמוד מאותם סיפורים- מומלץ ביותר לקוראם!)

סעודת שבת

עניין מיוחד בכפרה

השל”ה הקדוש (שיום פטירתו יחול בשבוע הבא בכ”ט אייר) מביא כיוון נוסף שמשלים מעט את הדברים שראינו. תחילה פותח השל”ה בשאלה (מובא בשינוי לשון קל מפני הקיצור):

“אמרנו לעיל … ששליח ציבור בעל מום כשר להתפלל ומוכח זה מתוך הגמרא והפוסקים. שבמדרש רבה נאמר: ‘אמר רבי אבא אמר רבי יודן, הכשיר הקב”ה באדם לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה, אמר רבי אלכסנדרי אדם הדיוט אם משמש בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ב”ה כלי תשמישו שבורים הם, שנאמר קרוב ה’ לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, את דכא ושפל רוח, זבחי אלקים רוח נשברה’.

וקשה: יש להפליא הפלא ופלא מכוונת המדרש משמע שתשמישו של הקב”ה בכלים שבורים, ואם כן כהן בעל מום יהיה כשר להקרבה, ומקרא מלא הוא בפרשת אמור שפסלה התורה בעלי מומין להקרבה, ולא על המדרש לבד תלונתי, אך גם על הגאון מהרש”ל ז”ל שכתב שאדם שפגעה בו מדת הדין ונפלו זרועותיו אם ראוי להיות שליח ציבור, ופסק שפשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבא מצוה מן המובחר הוא, כי מלך מלכי המלכים הקדוש ב”ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, דאין נפסל במומין אלא כהנים, עד כאן לשונו. ואני אבוא אחריו למלאות את דבריו דהא אפילו לויים שעבודתן בשיר בשילה ובית עולמים אפילו הכי אין נפסלין אלא בקול, כל שכן שליח ציבור שלנו … ותימא גדולה בעיני כאשר הונח מונח קיים שהתפלה היא במקום תמידין אם כן ששליח ציבור המתפלל דומה לכהן המקריב קרבן, ומדוע ישתנו בזה שכהן יהיה פסול והשליח ציבור יהיה כשר בעל מום?”

השל”ה מביא ממספר מקורות שאדם בעל מום ראוי, ואף משובח שיהיה חזן ושליח ציבור. הקב”ה ‘קרוב לנשברי לב’. זאת אף במומים בולטים כגון אדם שאין לו ידיים. גם לויים בעלי מומים מותרים לשיר (אלא אם קולם פגום…).

והשאלה: הרי תפילות הן כנגד הקרבנות – ומדוע בקרבנות פסולים בעלי מומים, אבל בתפילה ושירה במקדש הם מותרים?

(הערה: וכאן גם תשובה חשובה, שהתורה לא פוסלת בעלי מומים באופן גורף.)

“פשפשתי ומצאתי טעם נכון בספר תורת העולה שחיבר הגאון מהר”ר משה איסרליש ז”ל דף נ”ב וזה לשונו, סיבת היות מקצת קרבנות נאכלין ליום אחד ומקצתן לב’ ימים ממה שכתבנו למעלה- הקרבנות שהיו קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי צבור, כולן נאכלין ליום אחד מטעם שכבר כתבתי. טעם הכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים מטעם קבלת בושתו ושקרבנו נאכל בין הבריות שעל ידו מתבזה, ועל כן באה המצוה לאכול ביום אחד כדי להמעיט בושתו של המקריב קרבן, מאחר ששב על עקב בושתו ראוי לרחם עליו כדי שלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה, עיין שם באריכות, ונמצא לפי זה הקרבן בא לכפר כמו שאמר הכתוב ונרצה לו לכפר עליו והכפרה תלויה באכילת כהנים כי על ידי אכילתם מתבייש.” (השל”ה הקדוש – ווי העמודים, פרק ז)

השל”ה מביא תשובה ארוכה מאוד, אנו נבאר רק את סופה. השל”ה מבאר שכיוון שעניינם העיקרי של הקרבנות הוא הכפרה, הרי שישנו יחס מיוחד בין בעל הקרבן ובין הכהן עצמו.

בהקרבת הקרבן- נאסר לכהן בעל מום להקריב, כיוון שראוי שמי שבא לכפר על האדם החוטא, יהיה שלם בגופו ובליבו (הן מצד עמידה לפני ה’- כפי שמביאים רש”י וספר החינוך-  והן מצד החוטא שצריך לראות בכהן דמות חינוכית וסוחפת).

אך דווקא כאן מגיע הניגוד- באכילת הקרבן, מותר לבעל מום להשתתף (כמובן שמביא הקרבן אינו מקבל כלום, שהרי לא ראוי שיהנה מחטאו). כאשר רואה החוטא את הכהן בעל המום אוכל, יחד עם כל אחיו הכהנים, כשווה בין שווים (כך אוכלים, כולם ביחד) הוא מתבייש ומבין שמה שפוסל את האדם זהו החטא הפנימי ולא ה’מום’ החיצוני.

סעודה שלישית

מעלה מיוחדת בכהנים

רש”י מביא את הטעם הפשוט ביותר, אך בעיון נוסף גם העמוק ביותר:

“כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – אינו דין שיקרב, כמו: הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה’ צְבָאוֹת.” (רש”י ויקרא כ”א)

כלומר, כאשר אדם עומד לפני ה’פחה’ ראוי שיהיה מכובד, כל שכן לפני המלך.

בעל ‘ספר החינוך’ מוסיף שזה לא רק מול הקב”ה, אלא גם חשוב בשביל האדם שמביא את הקרבן. אם יעמוד לפניו אדם שאינו ‘נראה טוב’, זה יפגום בכבוד ה’ ובכבוד המקדש:

“משרשי המצווה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה כהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפסו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה אפשר שיש בשלמות צורתו רמז לעניינים שמתוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ.” (מצווה רע”ה)

ספר החינוך מביא כמה טעמים:

• כיוון שהאדם מטבעו מעריך ונמשך אל ‘טובי המראה’, וכיוון שהכהן צריך ‘שיתפסו בני אדם אחריו’, ראוי שיהיה ‘יפה תואר ונאה בכל דרכיו’.
• כשאדם שלם כלפי חוץ (ואינו טרוד במומיו) אין חשש שזה יסיח את דעתו מן הכוונות והמחשבות הנצרכות בשעת הבאת הקרבן.

רבי יצחק עראמה, בספרו ‘עקידת יצחק’, מוסיף נדבך נוסף. תחילה הוא מבאר מדוע מום אינו ראוי לכהן:

“כי כמו שהמרגלית תפעל כל פעולותיה כשישמר בה התנאים הראויים למקום מושבה, אשר לכסף לכסף, ואשר לזהב לזהב, כן הנפש הזכה תמנע מפעולותיה, והיא לא תצלח רק בהיות מושבה אל מבחר הגופים הנעשים בחכמה בתבונה ובדעת כי על כן אמרו שנמלך הקב”ה בפמליא שלו על כל אבר ואבר (ב”ר פ’ י”ב), שנאמר ‘הוא עשך ויכוננך’ …

ומטעם זה נפסל הבעל-מום מכהן לה’, כי המום ההוא אשר בגופו יפגום הנפש, ואין ראוי להיות אמצעי להשפיע הטוב העליון על האומה הנבחרת … הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. … והנה היה סוג הכיעור מבואר, אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתייצב במקום גדולים, כל שכן לפני אדון האדונים ואלוקי האלוקים. אם למה שחויב מצורך שלמות הגוף ותוכן בניינו וגמר איבריו וחושיו וכוחותיו לשלמות הנפש השורה עליו. משל למרגלית הצריכה משבצת הכסף או הזהב וזולתם כדי שיסודרו ממנה הפעולות המסוגלות בה.” (ספר עקדת יצחק, י”ח)

תחילה אומר בעל ה’עקדת יצחק’, שבכל אדם איבריו מדודים בפלס, ואם ייסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר לעמוד לפני הקב”ה. כל שכן הכהנים שב’מעלת המלאכים’!

הכהנים הם כמו מרגלית, שתקבל את פארה רק בתוך מסגרת זהב או כסף (בנוסף, ‘כוחות המרגלית’ לא יפעלו את פועלם אלא אם כן, היא בתוך מסגרת כזו… מי שמבין מבין. אני לא).

בהמשך, מבאר רבי יצחק עראמה מפני מה באים מומים. כאן דווקא אין סודות, אלא הגיון פשוט:

“אמנם למה שכבר יהיו רוב המומין הוא באנשים לאונסם, או כי יולדו עמהם מהתחלתם, וכבר כתב החכם (בפרק י’ מהג’ מהמדות) זה לשונו: ‘כאשר הם מכוערים לא יגער בהם אחד, כי אשר הם להתרשלות ורפיון, וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה, כי אמנם אין אחד מואס להתרשלות ורפיון, וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה, כי אמנם אין אחד מואס לאשר הוא בטבע או בחולי או מנגע אבל יחוננו, ואשר הוא משתיית יין או מדברים נעשים יושר כל אדם ימאסהו הדברים אשר הם כעורי הגוף והם בידנו הם נמאסים ואשר אינם לא, ע”כ. לזה פנה אליהם בעין החמלה, ואמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אך אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי וגו’. … והנה אם היה שיטמאו בשום טומאה שהיו יכולים ליזהר ממנה, כבר ראוי לגעור בהם על כך, כי כל מה שיכול ליזהר ממנו ולא נזהר הרי הוא רצוני…”

ה’עקדת יצחק’ מבאר שהרבה פעמים, מום בא לאדם בגלל חוסר תשומת לב ראויה. הוא שתה יין, השתכר ו…תאונה. הוא לא הקפיד על מה אכל ו…חלה. רכב ללא קסדה… וכדומה.

זאת בדומה לאיסור טומאת מת שמובא בפסוקים הסמוכים. לרוב כהן שנטמא לא נזהר כראוי, ‘ועל כן ראוי לגעור בהם’.

ואכן הכהנים היו מקבלים את הדין:

“לשְׁכַּת הַגָּזִית, שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה, וְכֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים, בָּרוךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וּבָרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבְבָנָיו לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי ה’ בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.” (משנה מידות ה’)

ונסיים בשאלה ונקודה למחשבה:

על פי המשנה במסכת מידות, הכהנים בעלי המומים היו ‘מתליעין בעצים’. כלומר, בודקים את עצי המערכה שלא יהיו בהם תולעים. האם מתוך כל מה שראינו ניתן יהיה למצוא סיבה, מדוע בחרו לכהנים דווקא את העבודה הזאת? (ובכלל מדוע חשוב שאפילו עצי המערכה יהיו ללא מום?)

ועוד נקודה למחשבה:

בלשכה זו גנזו את ארון הברית בסוף ימי הבית הראשון. האם נוכל למצוא הקשר בין כל זה, למקום גניזת ארון הברית?

” וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה’ תָּמִיד: וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת:

וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה’: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה’: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה’ חָק עוֹלָם”

(ויקרא כ”ד)

לקראת סוף הפרשה, לאחר שלמדנו על דיני הכהן, דיני הבהמה הכשרה להקרבה והלכות שלושת הרגלים- מופעים שתיים מתוך עבודות המקדש הרבות – עריכת המנורה ועריכת חלות לחם הפנים. התורה מדגישה שאת המנורה מעמידים ‘נֹכַח הַשֻּׁלְחָן’ (שמות כ”ו) ללמד שלמנורה ולשולחן יחסי גומלין מיוחדים והם משלימים אחד את השני. אך מקומם כאן בפרשה?

לליל שבת  – מה עניין הפרשה לכאן?

עיון בנושאים השונים בפרשה מעלה את השאלה המתבקשת, שכמעט כל הפרשנים נדרשו אליה, מה עניין מצוות המנורה ולחם הפנים לרצף של הפרשה?

החזקוני, הפשטן, מבאר שזהו רצף הגיוני לשלושת המצוות החשובות של הכהנים – הקטורת שהופיעה בפרשת אחרי מות ומצוות המנורה והשולחן בפרשתינו:

לפי שבספר זה שהוא תורת כהנים סדר כל תשמישי המשכן והקרבנות ומילוי ידי הכהנים והפרשות הטמאות שאוסרות לבא למקדש ולאכול בקדשים ובא עתה לפרש סדר המנורה והשלחן ששניהם תלויים זה בזה והקטרת כבר נזכר בפרשת אחרי מות” (חזקוני על ויקרא כ”ד, ב’)

הרמב”ן לא עונה על שאלתינו, אלא על השאלה, מדוע בכלל צריך לחזור על פרשת הדלקת הנרות, לאחר שכבר נצטווינו על כך בפרשת תצוה.

“אבל צורך הפרשה הזאת ..ששם צוה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל, כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן, וכן עשו כמו שנאמר והנשיאים הביאו וגו’ את הבושם ואת השמן למאור ואע”פ שאמר שם “חוקת עולם לדורותם”, הוא על ההדלקה, ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה, וצוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון “

 (רמב”ן על ויקרא כ”ד, ב’)

הרמב”ן מתרץ שכאן מתחדש דין נוסף: מי צריך לתרום את שמן הזית. שהרי את השמן שהשתמשו בו בתחילת ימי המשכן תרמו הנשיאים, וכאן הדגש הוא ‘צו את בני ישראל’. שתרומת השמן למנורה צריכה (או לפחות יכולה) לבוא מעם ישראל.

יתכן שבעקיפין, מתרץ הרמב”ן גם על מיקומה של הפרשה. הסבר אחד – זה עתה אזל השמן מן המקדש, והגיע הזמן לחדש את המלאי (וכך בפירוש ספורנו). הסבר נוסף-  לפרשה קשר ישיר אל פרשת המועדות המדברת על העלייה לרגל, והדגש כאן הוא, שכאשר אתה עולה לרגל, הבא איתך תרומה למקדש, למשל, שמן זית למנורה.

לסעודת שבת – כל השביעין חביבין

גם ה’אור החיים’ נדרש לשאלה זו, והוא מתייחס לכל רצף המצוות שמופעיות בסוף הפרשה:

“ואולי כי לצד שצוה מצות שבעיות, פסח ז’ ימים, חג הסוכות ז’ ימים, שמחת המינים ז’ ימים, גם ראש השנה ויום הכיפורים ישנם בבחינת השבע להיותם בחודש השביעי, לזה סמך לזה גם כן מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, גם השלחן ישנו בסוד שבע דכתיב (פסוק ו) שש המערכת וגו’, והשלחן הסדורות עליו שהוא סוד המתקבץ בו שש מעלות, והיא משלמת שבע:  ותמצא שצוה גם כן בפרשה זו מצות העומר שהוא שבע שבתות, גם מצות השבת, נמצאת אומר שכלל כל מצות השביעיות יחד, לומר כי סודם ועיקרם אחד”

(אור החיים על ויקרא פרק כד פסוק ב )

האור החיים מלמד כאן דבר נפלא. המכנה המשותף לכל המצוות הוא המספר שבע. שבעת ימי החג, שבעת קני המנורה, שבעה ימים ושבעה שבועות בספירת העומר, לחם הפנים שנערך ביום השביעי ומצוות חודש תשרי החודש השביעי.

בעיון ראשוני, נראה שיש כאן בסך הכל מכנה משותף נחמד, אך למעשה, כפי שאומר האור החיים ‘סודם ועיקרם אחד’. יש כאן רעיון אחד החורז את הכל. סוד גדול.

השבע הראשון בעולם מופיע בבריאת העולם, ומכאן שהמספר שבע עצמו מבטא את כל הטוב הנמצא בעולם הזה. שגם בו ישנה הדרגה, ששת ימי המעשה והשיא יום השבת. אך גם השבת נמצאת בתוך קדושת העולם הזה.

מתוך זה ניתן להבין את הסמיכות המופיעה תמיד בין המקדש ובין השבת. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ”. שניהם פסגת הקדושה בעולם הזה. השבת- פסגת קדושת הזמן. ובית המקדש – פסגת קדושת המקום.  שניהם מלמדים שמצד אחד הם חלק מן העולם הזה, ובשניהם יש אכילה, שתיה ושמחה, אך יש בהם מעלה מיוחדת המבדילה אותם מימי המעשה.

(זאת בניגוד למספר שמונה, המבטא מעלה שמעל העולם הזה. לכן, למשל, רק לאחר שבעה ימי פרישה, ביום השמיני,  נכנס הכה”ג לקודש הקדשים. ביום הכיפורים אין אכילה ושתיה ורק אז נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים שאף הוא מעל מימד המקום בבחינת ‘מקום ארון הברית אינו מו המידה’).

“זה לשון הרמב”ם בפרק ח’ מהלכות תשובה (ה”ד), העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו החכמים הראשונים, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה. וזה שאמרו צדיקים יושבים, על דרך חידה, כלומר נפשות הצדיקים מצויים שם בלא עמל ויגיעה”

מתוך דברי הרמב”ם יוצא, שבעולם הבא אין ‘קדושה’.  זאת כיוון שאם אין מימד של מקום, גם לא יהיה מקום קדוש. אם אין גוויה- לא יהיה אדם קדוש. ואם אם אין מושג של זמן, אזי לא יהיו ימים קדושים. בהסתכלות רחבה יותר על הפרשה נבין שכל המצוות המופיעות בפרשה מלמדות אותנו כיצד בתוך העולם הזה, עם מגבלותיו ניתן להגיע לחיי קדושה.

לכן, הכהנים, שהתקדשו והובדלו משאר העם מצווים על הקפדה יתרה בדיני טומאה (ורק כשיש מציאות של טהרה שייך טומאה). ומתוך כך, הקפדה יתרה בדיני מומים. המועדים נקראים ‘מקראי קודש’, ובמיוחד כי תבואו אל הארץ, אלמד אתכם כיצד אפילו את התבואה שעליה עמלת בששת ימי המעשה- קודש יהיו לה’. זה ‘סודם ועיקרם של הפרשה: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם. קדושה בתוך הארץ. כאן.

ואלי מתוך כך נבין מקומה של ‘פרשת המקלל’ המופיעה בסוף הפרשה. על פי המדרש, המקלל לא הצליח להבין את סוד לחם הפנים,  ‘ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה’ (רש”י). המקלל לא הצליח להבין כיצד בתוך העולם הזה ישנה ברכה אלוקית. להבנתו, בעולם הזה מתקיימים חוקי העולם, ורק בשמים ישנה התגלות של קדושה. ‘והוא בן איש מצרי’. מה כבר אפשר לצפות.

לסעודה שלישית- סוד המנורה והשולחן

עתה נותר לנו לבאר על פי כל הנ”ל את מקומם המיוחד של מצוות עריכת המנורה ועריכת חלות לחם הפנים בתוך כל המכלול. (אגב, אני כותב עריכת המנורה, כפי שמופיע בפרשה. ולא הדלקה. הדלקה זו מצווה אחרת שכשרה גם באדם שאינו כהן. כאן הכוונה להנחת השמן ופתילות וניקוי המנורה. גם הדגשה זו משתלבת יפה במהלך הכללי, שגם ההתעסקות בליכלוך של המנורה היא מצווה שצריך בה קדושה יתרה ושמותרת רק לכהנים).

כפי שראינו, לעומת קודש הקדשים, הקודש מסמל את פסגת חיי הקודש בעולם הזה ומתוך כך את לעולם הזה. השולחן והמנורה סמוכים לפרוכת העדות, אך מבחוץ.

“וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן

עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן” (שמות כ”ו, ל”ה)

בציווי בצורת העמדת הכלים נלמד דבר מעניין. המנורה טפלה לשולחן. קודם כל העמד את השולחן, וכשאתה מעמיד את המנורה שים לב שהיא מול השולחן, נוכח השולחן. זאת כדי להדגיש שהקודש שייך למציאות היום יומית.

“והוא, כי אין ספק כי מציאות התורה בארון היא בקדש הקדשים במערב המשכן, אך שפע אור החכמה והמדע להבינה ושפע המכלכל האדם בעולם, אשר זה וזה מאת האלהים אשר בארון המה, הלא נתייחדו שני כלים, כל אחד מיוחד אל אחד מהם, אור החכמה אל המנורה ואור שפע ההזנה אל השולחן. כי מהמנורה שבדרום החכמה תצא, ומשלחן שבצפון זהב יאתה. והוא מאמרנו בביאור משלי על פסוק (משלי ג טז) אורך ימים בימינה וכו’, כי התורה שבארון במערב כשנצייר פניה מול פני כל הבא אל אהל מועד נמצאת מנורה שבדרום לימינה ושלחן שבצפון לשמאלה. וזהו אורך ימים, שהוא שהוא חכמת התורה כמה דאת אמר (דברים ל כ) כי הוא חייך ואורך ימיך, בימינה, שהוא במנורה שבדרום. ובשמאלה, אשר שם השולחן, משם עושר וכבוד” (תורת משה על שמות כ”ז’)

בשולחן לחם הפנים מצויה הספרה שבע בהחבא. מה שבולט הוא שש חלות על כל מערכת. השולחן מלמד על הברכה של ‘ששת ימים תעבוד’. אך החלוקה נעשית בשביעי. זה בא ללמדנו, שגם בלחם פשוט, קמח ומים יכולה לחול קדושה. כפי שמסכם השפת אמת את כל העניין:

“שהקדוש ב”ה נתן לבנ”י כלים להעלות כל העולם עד השורש. וזה ענין לחם הפנים ביום השבת יערכנו כו’ מאת בנ”י ברית עולם. דאיתא כל ברכאין בשביעאה תלי’ ויש ג’ סעודות בשבת בחי’ ג’ אבות. וי”ב לחם בחי’ י”ב שבטים. שכל זה דרך התפשטות השפע מן שורש האחדות שיקבלו השפע דבוק בשורש וזה ברית עולם”

(שפת אמת פרשת אמור, תרנ”ז)

בפ’ לחם הפנים ביום השבת יערכנו. והוא עדות כי השפע יורד בשבת על כל ימי המעשה וכי השפע יורד מבהמ”ק לכל המקומות וכי בנ”י שנבחרו נפשותיהם ממשיכים השפע לכל הברואים. לכן צוה הקב”ה שבנ”י יערכו י”ב לחם בשלחן הקודש. והענין הוא דכתי’ לחם פנים לפני. דבאמת הקב”ה זן ומפרנס לכל הברואים. אבל יש כמה דברים וסיבות קרובות ורחוקות ויש מקבלין את פרנסותיהם בבחי’ אחור כלאחר יד. ובנ”י רצה הקב”ה שיקבלו השפע פנים בפנים. …

 וסידר הכתוב לחם הפנים ומנורה אחר הרגלים. דכמו דיש בשנה מועדות. כמו כן בדרך א’ הוא עולם שנה נפש והכל בדרך כ”ב אותיות התורה כדאיתא בס’ יצירה. ויש בשנה ג’ רגלים ז’ ימי שבתא וי”ב ר”ח. ובנפשות ג’ אבות ז’ רועים י”ב שבטים. ובעולם הי’ בבהמ”ק בהיכל מזבח שלחן מנורה. וז’ נרות. וי”ב לחם. והקב”ה בתורה מסר לבנ”י כל ההנהגה.

השפת אמת מדגיש שהעולם שלנו מורכב מעולם – מימד המקום, שנה- מימד הזמן, ונפש- מימד האדם והחיים. דברים אלו שייכים לעולם הזה.ו’הקב”ה מסר לבני ישראל את ההנהגה’, כלומר את יכולת לגרום למצב של ‘נקדשתי בתוך בני ישראל’.

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה” (ויקרא כ”ג)

בפרשה שלנו מצוות רבות המתייחסות לכהנים, כפי שמעידה תחילת הפרשה, ‘אמור אל הכהנים בני אהרן’. אך באמצעיתה נקרא את ‘פרשת המועדות’ המתארת בהרחבה את כל הימים הטובים ואת השבת. בתוך אלו גם מופיע מצוות העומר- ספירתה, הבאת קרבן העומר ומצוות שתי הלחם הבאים בשבועות ומציינים את סיום  התהליך שהחל בפסח.

המדרש שלנו מלמד על חשיבותה של מצוות העומר ומה היא מסמלת.

ויקרא רבה כ”ח, ו’ 

א”ר אבון ור’ נחמיה ור’ יעקב בר אבא בשם ר’ יהודה ברבי סימון ר’ יוחנן ורשב”ל היא רי”א – לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע”י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען,  הה”ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך ע”מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר. ריש לקיש אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע”י מצות העומר עשה הקב”ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים. אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מהו צליל לחם שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו מצות העומר. ארשב”נ היא שעמדה להם בימי חזקיהו הה”ד (ישעיה ל) והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה’ עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בה וכי יש מלחמת תנופה באותו הדור הוי אומר זו מצות העומר… ר’ לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דאמר ר’ לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני, והוון תלמידיו יתבין תניין קמוי (= והיו התלמידים יושבים לפניו) אמר להם עמדו וברחו שמא תכוו בגחלתי. אמרו ליה בין לקטול בין לחיי אנן עמך ולא נשבקך (= אמרו לו בין לחיים ובין למיתה, אנו עימך ולא נעזבך). מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד בתפלה לפני הקב”ה ותלמידוי יתבין תניין. אמר להם (המן) במה אתם עוסקים? אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה. אמר להון הדין עומרא במאי הוה דדהב או דכסף אמרו לו דשעורין אמר להון וכמה הות טימי דידיה בעשרה קנטרין אמרין ליה סגין בי’ מנין אמר להון קומו דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא…. (=אמר להם וכמה שווה העומר הזה בכסף או בזהב? ענו לו: הוא שווה בסה”כ עשרה מנים. עמר להם- ניצחו עשרה מנים שלכם, את ‘עשרת האלפים כיכר כסף ששקלתי למלך להשמידכם)”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש שלנו מביא מקורות שונים על חשיבות מצוות העומר, שאת חלקן נברר בהמשך.
• בזכות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ. העומר- או ליתר דיוק מנחת שעורים- היא המבררת את האשה הסוטה ועושה שלום בין איש לאשתו. זאת הזכות שעמדה להם במלחמת גדעון ובמפלת סנחריב (שאירועים אלו התרחשו בפסח).
• המדרש מסכם בסיפור המפגש בין המן למרדכי היהודי, כשזה בא לקחתו על הסוס. על פי המגילה אירוע זה התרחש בט”ז ניסן ביום בו היו אמורים להקריב את העומר בבית המקדש.
• המדרש מלמד שזכות הלימוד על העומר, היא שהטתה את הכף לזכות עם ישראל.
• אנו נדון בעיקר בזכות על הארץ, ומתוך כך נלמד גם על האירועים האחרים.

חלק א’: כל ברכות – ברית העומר

מדרש פותח בכך ‘שאל תהי מצוות העומר קלה בעינך’. הסיבה המרכזית שנבוא לזלזל במצווה זו היא כיוון שהעומר בא מן השעורים. השעורים מוגדרים כ’מאכל בהמה’ וכמאכל לפשוטי העם. כך לדוגמא, זהו הטעם שמנחת הסוטה באה דווקא מקמח שעורים:

“רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה” (משנה סוטה פרק ב’)

מתוך כך מראה המדרש שדווקא לעומר סגולות רבות, והראשונה בהם – ‘על ידי העומר זכה אברהם וזרעו לירש את הארץ, שנאמר: ‘ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך.. וכל זאת בזכות: ‘ואתה את בריתי תשמור’.  המדרש מבאר ש’בריתי’ היא מצוות העומר, ואנו נצטרך לברר מדוע?

פרשני המדרש מתייחסים באופן כללי לכך  שמצוות העומר מביאה ברכה לתבואה- ברכה גשמית- ומתוך כך יכול להתקיים עם ישראל בארצו. בנוסף, דווקא מצוות העומר ‘הפשוטה’ מלמדת אותנו להסתפק במועט. הן כיוון שאף הקב”ה ‘מסתפק’ בעומר, והן מתוך הלימוד על הברכה הגדולה וההצלחה מתוך קיום מצוות העומר:

“את בריתי תשמור, זו מצוות העומר- ונקראת מצוות העומר ברית, כי עומר בא לבטל טללים רעים, וברית כרותה לטל שאינה בטילה לעולם” (ידי משה על המדרש)

“ביאור הדברים, כי רב צפון בעומר, כי בגלל העומר ישלח ה’ ברכה בארץ… כי העומר בא לקשר את ישראל לאביהם שבשמים, כמו במנחת קנאות הבאה מן השעורים ותכליתה לקרב את האשה הכשרה לבעלה… ועוד כי בעומר תתברך התבואה… ולהראות לרדם כי אין האושר לאדם בקניינים המדומים, וטוב להסתפק במעט כמו בשעורים” (יפה תואר על המדרש)

בנוסף לפירושים אלו נוכל ללמוד מתוך הלכות העומר, על חשיבות העומר ולהבין יותר טוב, מדוע היא נקראת ‘ברית’. המדרש הבא, מלמד כמה היו ישראל ‘מצטערין’ במצוות העומר. ניתן להבין מונח זה בשני אופנים. האחד- עד כמה השתדלו לקיימו ו’מסרו עליו את הנפש’. אך מעבר לכך, בהכנת העומר יש טירחה מרובה. כדי להגיע למעט סולת, יש צורך בבירור מתוך בירור. מתוך כל הכריכות בשדה בוחרים כמה אלומות. מתוכם קוצרים, חובטים, מנפים ב- 13 נפות, וכל זאת ע”מ להגיע לכמות קטנה של סולת שעורה.

“אמר ר’ אבין בא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות העומר, דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים מצות קלי דברי ר’ מאיר. וחכמים אומרים בקנים ובקלחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך, נתנוהו לאבוב ואבובו היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכלו, שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בעזרה כו’, נתנוהו בריחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה” (ויקרא רבה, כ”ח)

כל הפעולות הללו דוחין את השבת. בניגוד לשאר המצוות פעולות ההכנה, והבירור של העומר- הן עצמן עיקר המצווה. העומר בא ללמד שגם עם יש הרבה פסולת בתוכו נמצא הפוטניצאל- הסולת. כך היה בדוגמאות השונות המופיעות במדרש שלנו. בימי אברהם- הוא היה ‘עברי’ וכל שאר העולם היה מן העבר השני. כך בימי גדעון שהוא אמנם ‘חבט חיטים’ (המשובחים יותר מן העומר) אך כולם מסביב היו במדרגת ‘מאכל בהמה’. כך בימי חזקיה, מרדכי היהודי, ולמעשה זאת ממש המציאות שהיה במצרים. ‘ואת עירום ועריה’. במ”ט שערי טומאה.

העומר קרב בפסח, והוא מסמל את תחילת התהליך, שבסופו נזכה לצאת להגיע אל מתן תורה. זהו ‘הברית’, המעשה הראשון, המצווה הראשונה. ואכן זאת המצווה הראשונה שעם ישראל מקיים לראשונה רק בארץ ישראל. (בניגוד לשאר המצוות התלויות בארץ שהחלו רק לאחר כיבוש ונחלה). “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן”.

ועתה ראה כמה ירמוז זה לקושי הנמצא בהתחלת זה השלימות באומה, מיום שהחל לתת מצות בני נח עד שהיתה מטתו של יעקב אבינו שלמה וראויה לבא אל כלל. כי העשרה דורות מנח ועד אברהם כלן היו מכעיסין לפניו עד שבא אברהם ונטל שכר כנגד כולם. והנה כששלמו על העשרה דורות מספר השלש, הרי הונפו בי”ג נפה ועדין היו בערך השעורים. …הרי שהכל מסכימים שאין לבזות אותה ואין להקל בערכה, מפני היותה ענין התחלה אל השלמות, שהרי בה זכה אברהם אשר הוא ע”ה היה מתחילה בזה השלמות אשר בו התחיל לזכות זאת הארץ, אשר עליה אמר המצוה זו וכי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו’. וכן בה זכו בכל הדורות אשר לא עמדו על תכלית שלמותם כמו שהיו בדורו של גדעון שכלם היו דומים אל השעורים, והוא לבדו היה חובט חטים. וכן בימי חזקיהו ויחזקאל כמו שנרמז מהכתובים שהביאו, והוא רמז נכון ומבואר” (עקדת יצחק, שער ס”ז)

חלק ב’ – חודש זיו- חודש ההתחלות

אם כן, העומר מסמל את ההתחלה של התהליך. לפעמים ‘כל ההתחלות קשות’, אך בתוכם כבר גלום הסוף הטוב. מעבר לכך, אין טעם לייאוש כיוון שגם אם אתה רואה הרבה ‘פסולת’ , אם הרבה מאמץ תגיע אל ה’סולת’ שנמצאת בפנים. זהו הסוד המיוחד של חודש אייר, חודש זיו. בחודש זה החלו התחלות רבות. התחלת בניין המקדש הראשון והשני, וכן בדורנו הקמת מדינת ישראל ‘ראשית צמיחת גאולתינו’, ושחרור ירושלים ושאר חלקי הארץ.

“וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה’  ” (מלכים א, ו)

“מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד…. וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹקים לִירוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה’ ” (עזרא ג’)

תקופת הבנייה היתה תקופת ביניים, מצד אחד אנו כבר לא בחורבן- ולכן בודאי שאין להתאבל על כך שאין מקדש- ומאידך עדיין אין בניין- השמחה אינה שלמה. זהו מהותו של חודש זיו.

“רבי יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם. והכתיב בירח האיתנים התם דתקיפי במצות ואידך נמי הכתיב בחדש זיו ההוא דאית ביה זיוא לאילני” (מסכת ראש השנה יא.)

בחודש זה ‘התגלה זיוום של האבות’, שאמנם נולדו בניסן, אך התגלה זיום רק באייר. טעם נוסף במדרש: בחודש זה יש ‘זיוא לאילנא’ – האילנות פורחים. שני הטעמים הללו טומנים את אותו הרעיון. בחודש שבו נולדו האבות (ובחודש שלאחריו) עוד לא עשו האבות (התינוקים..) דבר,  אך אורם התחיל להתגלות. כך גם באילנות. הפירות עדיין לא קיימים, אך העץ כבר לא בתרדמה.

חודש זה, שמכיל בתוכו את רוב ימי ספירת העומר, גם מלמד אותנו על התהליך המתרחש בין פסח לשבועות. אנו עדיין לא ראויים לקבל את התורה, אך כבר יצאנו מגדר מ”ט שערי טומאה. את זאת מבאר בעל ה’עקידת יצחק’, הממשיל את ארבעים ותשעה הימים, כנגד ימי הטהרה בין איש לאשה (7X7 טהרה בריבוע)

“לרמוז אל חסרון התחלתם ושעדיין היו דחויין מבא אל המעמד הנבחר והקדוש ההוא להזדוג עם אלהיהם המקריבם אליו תקרובת אהבה ונדבה, כהקריב החתן את כלתו עד שיעברו ימי הדחיה ההיא שהמשלנוה אל ימי הלבון והנקיות. אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו’. כי כן ימלאו ימי הטמאים הגרושים מבית מבית תענוגיהם. ולפי שהימי האלה לשלמי הבחינה הם ימי צער, כמו שאמרנו, לפיכך לא קבעו לברך שהחיינו בתחלת מספרם, כי איך תברך שהחיינו האשה המגורשת מבית תענוגיה מספר ימים, אדרבה קינה מבעי לה. אמנם קבעוהו תכף מלאת ימי הטוהר והשלמת המספר ביום החמשים, והוא אומרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, כלומר שיום הגעת הכוסף המקווה הוא יום החמשים, עם שמספר ימי הריחוק אינו אלא המספר אשר לפניו והוא תשע וארבעים יום או שבע שבתות” (עקדת יצחק, שער ס”ז)

בימים אלו, האשה אינה טמאה, שהרי היא סופרת שבעה נקיים. אך מאידך היא עדיין דחויה מבעלה. ימי הספירה הינם ימים של ציפיה לקראת הבאות. לכן מצד אחד אין מברכים שהחיינו על מצוות העומר, אך שמחים, כיוון שהתכלית נראת באופק. על בסיס נבין מדוע בפסח מביאים עומר- ממאכל בהמה, ושבועות ‘שתי הלחם’- מחיטה:

“והיה זה להודיע שאם כבר יצאו ישראל מכלל כל האומות שנחשבו לתבן או קש או לקוצים כסוחים, ובאו לכלל תבואה, הנה עדיין היו במדרגת השעורים שהוא מאכל משותף לאדם ולסוסים ולרכש. אמנם עדיין לא באו לכלל שלימותם המיוחד הנמשל לחטים שהוא מאכל האדם בייחוד” (עקדת יצחק, שם)

כך התייחסו בני ישראל אל הימים בהם נבנה המקדש, ‘וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה’ עַל הוּסַד בֵּית ה'” (עזרא ג’). כבר בהנחת יסודות הבית, הם שמחו. ומאידך הם הבינו שהם עוד לא הגיעו אל השלמות והתכלית. כך אנו צריכים להתייחס לימים הטובים שנחגוג החודש. מצד אחד שמחה, ומאידך הבנה שהתהליך עדיין בעיצומו.