“וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: … יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם … כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם” (ויקרא כ”ה)

רוב רובה של הפרשה עוסק במצוות היובל, מצווה חשובה ביותר שאיננו יודעים עליה רבות. מצווה זו אינה תלויה ישירות בבית המקדש, אך מתקיימת לרוב שם.

שני כיוונים כלליים ינחו אותנו: הראשון- מצוות היובל היא פסגת מצוות השמיטה (ולמעשה פסגת כל המצוות התלויות בארץ), וככל שנבין את מהות השמיטה, נבין יותר את היובל.

בנוסף: אי אפשר גם להתעלם מן הדמיון הרב שיש בין ימי ספירת העומר – ‘וספרתם לכם שבע שבתות… תספרו חמישים יום”- לבין מצוות היובל “וספרת לך שבע שבתות שנים… שנת החמישים”.

ליל שבת

בזכות השמיטה- הארץ והמקדש

“רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגַלְגְלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. אָמְרוּ כְּשֶׁחָרַב בַּיִת רִאשׁוֹן, אוֹתוֹ הַיוֹם תִּשְׁעָה בְאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה. וְהָיוּ לְוִיִם עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה וּמַה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? “וַיָשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם” וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר יַצְמִיתֶּם ה’ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וּכְּבָשׁוּם.” (ערכין י”א)

חז”ל אומרים לנו שחורבן הבית התקיים בשנת השמיטה (ועד אז התקיימו שבעה עשר מחזורי יובל ועוד שלושים ושלוש שנים). מכאן הם לומדים על הקשר החזק שיש בין קיום מצוות השמיטה ובין הזכות על הארץ והמקדש:

“לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות השביעית, וכן אמר הכתוב ‘אז תרצה הארץ את שבתותיה’, והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות.” (אור החיים, ויקרא)

האור החיים קושר בין קיום ה’שבתות’ – שבת כפשוטו, ‘שבת הארץ’ ו’שבע שבתות תמימות’, לזכותנו על הארץ ועל המקדש. ה’שם משמואל’ מחזק את דבריו ואומר שכל שמיטה מקנה לנו את הזכות לעוד שבע שנים על הארץ. (וכך גם כל שבת- הזכות לשאר השבוע. כפי שמגדיר זאת גם ריה”ל שהשבת היא ‘פרי השבוע’.)

“ושבתה הארץ שבת לה’… ונראה לפרש, שהבריאה היא רק לשבעה ימים ובכל שבת מתחדשת הבריאה עוד לשבעה ימים וכן לעולם, וזהו שבת לה’ אלקיך שחוזרת כל הבריאה לממציאה. כן היא נחלת ארץ ישראל לישראל נמי, היינו שניתנה להם רק לשבע שנים לעבוד את האדמה וחוזר ונותן להם עוד לשבע שנים לעבדה ולשמרה, וע”כ בשנת השביעית שבה הארץ להנותן. ולדרכנו יש לומר שלהורות בא שהנתינה היא תמידית ולא בפעם אחת שנעשית שלהם לעולם…   ולפי האמור יובן דעוון שמיטה גורם גלות הארץ, דכל מדתו של הקב”ה מדה במדה שכאשר לא שבתו בשביעית והיו מראים כאילו חטפו הארץ והחזיקו בה לעולם, ע”כ לא חזר ה’ ליתן להם עוד לשבע שנים… ויש לומר דהיינו הך שאמרו ז”ל בש”ס: כשחרב הבית בראשונה אותו היום וכו’ ומוצאי שביעית הי’, היינו אחר שכלתה המתנה לשבע שנים שעברו, ולא ניתנה להם מחדש ע”כ נחרב הבית וגלו גלות שלימה.” (שם משמואל פרשת בהר)

לסעודת שבת

השמיטה והיובל – ועם ישראל

מצד אחד ראינו את היחס בין הארץ ומצוות השמיטה והיובל. קומה נוספת הינה ‘עם ישראל’. את זאת לומד ה’שפת אמת’ מתוך מצווה נוספת המופיע בפרשתנו- לא תונו איש בעמיתו.

“מה ענין סמיכת פרשת אונאה לשמיטה? עיקר ‘אל תונו’ הוא כדי להיות בני ישראל באחדות. והנה מצות השמיטה אינה מצוה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ”י יכולין לקיים זאת המצוה. כמו שנאמר ‘בזמן שכל יושביה עליה’. לכן ע”י האחדות באין לשביתת שמיטה. ולכן חרב המקדש ע”י שנאת חנם וע”י ביטול שמיטין ויובלות כי הכל ענין אחד כנ”ל.” (שפת אמת, בהר, שנת תרל”ח)

ה’שפת אמת’ מדגיש שמצוות השמיטה אינה מצווה פרטית, אלא תלויה בכל עם ישראל. יתרה מכך, מצוות היובל אינה יכולה להתקיים אם לא רוב עם ישראל נמצא בארצו (ולכן לא קיימו את מצוות היובל בימי בית המקדש השני).

אנו רגילים לומר שהמקדש חרב בגלל שנאת חינם. ה’שפת אמת’ מחדש שגם קיום שמיטה תלוי בעם ישראל. אולי בגלל שדווקא אז יש זמן להיות בצוותא, שאז יש זמן להרים את הראש מחיי היום יום.

ואולי כאן הסוד הגדול של היובל!

• כפי שראינו ישנה הקבלה בין ‘ספירת העומר’ לבין ספירת היובל. במלאות ארבעים ותשעה הימים של ‘ספירת העומר’ הראשונה הגיע עם ישראל למעמד השראת השכינה הגדול ביותר- מעמד הר סיני.

כך גם כל ספירת העומר, ענינה המרכזי הוא הצפייה לחג מתן תורה (שאגב, נקרא גם חג הביכורים, חגה של ארץ ישראל – ואין סתירה ביניהם!).

• הרמב”ם מדגיש שהיובל תלוי בנוכחות כל עם ישראל בארצו. מדוע? לצורך כך נעבור למחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, מדוע לא שרתה שכינה בבית המקדש השני:

“האמורא ריש לקיש היה שוחה בירדן. הגיע מבבל רבה בר בר חנה והושיט לו ידו (על מנת שיעזור לו לעבור את הירדן). אמר לו ריש לקיש:  ‘אלהא סנינא לכו’ (=אני שונא אתכם \ ה’ שונא אתכם) דכתיב ‘אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז’. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. מהו אותו ‘ארז’? אמר רבי אבא: ‘בת קול’. כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול.

כשבא הדבר לפני רבי יוחנן, אמר ליה: לא זהו הטעם, שלא שרתה שכינה, גם אם היו עולים כולם בימי עזרא לא היתה שורה שכינה במקדש שני, דכתיב ‘יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם’ אף על גב דיפת אלקים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם.” (יומא ט: בתרגום לעברית)

סיכום המחלוקת בגמרא: ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בשאלה, מדוע לא שרתה שכינה בבית שני?

לפי ריש לקיש– כיוון שרוב העם נשאר בבבל. כדי שתשרה שכינה צריך את רוב ישראל על אדמתם.

לפי רבי יוחנן- גם אם כל ישראל היו בארץ, כיוון שהמקדש נבנה רק בזכות רשות הפרסיים, לא שרתה שכינה. כי השכינה שורה רק כאשר אנו אדונים למעשי ידינו ופועלינו.

סעודה שלישית

סיכומו של עניין

במהלך הדורות התקיימו שבעה עשר מחזורי יובל. החל מארבע עשרה שנה לאחר הכניסה לארץ ישראל ועד כמה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון.

“כי תבואו –  יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ –  ארץ המיוחדת!

יכול יהיו חייבים (מיד) בשמיטה? תלמוד לומר ‘שדך’, שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם, לארבעה עשרה שנה נתחייבו במעשרות. התחילו מונים לשמיטה, לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים וארבע (שנים לכניסתם לארץ) עשו יובל: (ספרא, בהר, פרשה א, ג)

חלק מן המצוות התלויות בארץ התקיימו ממש בכניסת עם ישראל לארץ. חלה, ערלה, העומר ושתי הלחם. אלו מצוות פרטיות, ביני ובין עצמי, אני וחיי היום יום שלי. אך מצוות השמיטה ומצוות היובל לא החלו עד שעם ישראל כבש את הארץ והתנחל בה (תקופה של 14 שנה).

מצוות השמיטה בפרט, ומצוות היובל בכלל, מלמדים אותנו שיש רובד של מצוות המוטלות על כל עם ישראל.

צד אחד של היובל הינו מאוד פרקטי- ארצי: עבדים משתחררים, קרקעות חוזרות לבעליהן, בתי ערי חומה כנ”ל. אך הצד השני הינו ‘קידוש היובל’ בתקיעות שופר בבית המקדש ביום הכיפורים.

בשנת השמיטה, במיוחד כשהיא סמוכה ליובל (אז ישנם שנתיים של שמיטה רצופות), אנו מרימים לרגע את הראש מן השדה, מן ההתעסקות בחיי היום יום.

בשנת היובל, אנו מבינים שכל המרוץ אחר צבירת הנכסים, הינו מקסם שווא. כל מה שצברתי, רכשתי, עמלתי עליו, חוזר לבעלים המקוריים (או חוזר לקב”ה).

אבל זה קורה רק כאשר כל עם ישראל נמצא בארצו. וגם אז רק כאשר עם ישראל מבין שישיבתו כאן הינה זכות, שאיננה ברורה מאליו.

ואם כל זה מתקיים אזי אנו זוכים להשראת שכינה, בתקיעת שופר, כפי שהיה במעמד הר סיני. לרוב, יזכה כל אחד לחוות אירוע מיוחד זה רק פעם אחת בחייו הבוגרים.

ובימים אלו כשאנו חוגגים את חזרתנו לארץ וחזרתנו למקום המקדש נתפלל שנזכה לקיים את דברי הרמב”ם במהרה:  

“וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות, שנאמר ‘והביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה’. מקיש ירושתך לירושת אבותיך- מה ירושת אבותיך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו, אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו.” (הלכות שמיטה ויובל פרק י”ב)

“אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'” (ויקרא כ”ו)

הפסוק המחבר בין פרשת בהר ובפרשת בחוקותי מדבר על מצוות יראת המקדש (ולמעשה פסוק זה בדיוק כבר הופיע בתחילת פרשת קדושים). מצווה זו נוהגת גם כיום, כשהמקדש חרב, והשבת ננסה ללמוד על עיקרי המצווה וחשיבותה.

ליל שבת

מורא מקדש, בלי המקדש?

בפסוק הנ”ל מופיעים יחד שתי מצוות: מצוות השבת ומצוות מורא מקדש. מעבר להבנה הפשוטה המראה את החשיבות שיש לשתי המצוות, הגמרא לומדת מכאן כמה הלכות:

“איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'” – כולכם חייבין בכבודי. תניא, יכול יהא בנין בית-המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר, “את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו” – כולכם חייבין בכבודי.

תניא, יכול יתיירא אדם מבית המקדש? תלמוד לומר, “את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו”. נאמרה ‘שמירה’ בשבת, ונאמר ‘מורא’ במקדש, מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמור במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש.

ואין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר, “את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו”, מה שמירה האמורה בשבת – לעולם אף מורא האמור במקדש – לעולם” (יבמות ו.)

תחילה מדגישה הגמרא, שלמרות שהיתה מחשבה שמצוות בניין המקדש תדחה את מצוות השבת, שכן יש מצוות בעבודת המקדש שדוחות את השבת (כגון שחיטה, הקטרה, הדלקת המנורה ועוד), להלכה- אסור (כפי שמצוות יראה מאב ואם נדחית עם הם מצווים שלא נקיים את מצוות התורה). בהמשך, הסמיכות מלמדת שלא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו (התוספות מדגישים שבמקדש יש חשש לעבודה זרה שנשתחווה למקדש עצמו).

• עיקר הלימוד מופיע בסוף – מורא מקדש קיים לעולם, גם אם אין מקדש. הדגש הוא שכשם שהשבת היא ‘קביעא וקיימא’, כלומר הזמן תמיד קדוש בלי קשר למעשים שלנו, כך גם מקום המקדש תמיד קדוש בלי קשר למקדש שעליו (וכפי שכהן תמיד קדוש, שזוהי הקדושה התמידית במימד ה’נפש’).
• בניגוד להבנה זו, שנפסקה להלכה, יש המבינים אחרת: “ית יומי שביא דילי תטרון ולבית מוקדשי תהון אזלין בדחלתי אנא ה’.” (תרגום יונתן על הפסוק). התרגום יהונתן מתרגם ומבאר ‘כשתלכו בבית המקדש לכו ביראה’. דווקא בזמן המקדש. וכך גם שיטת רבי יהודה שרק כשרואה את המקדש, אז אסור: “שהיה רבי יהודה אומר בזמן שבית המקדש קיים אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים מותר” (ברכות ס”א:).

אולי מחלוקתם נובעת ממחלוקת אחרת, האם צריך לקיים את מצוות מורא מקדש גם בהר הבית, הרי בפסוק כתוב ‘ומקדשי תיראו’. לפי רוב הראשונים ישנו חיוב מורא מקדש בהר הבית (ויש שלמדו זאת מן הפסוק ‘והיה מחניך קדוש’ = מחנה לוייה), אך לפי המאירי (על הגמרא בברכות) בהר הבית זה רק איסור דרבנן.

האם נוכל לומר, שמי שמקפיד על מורא בהר הבית מבין שהקדושה של המקום היא העיקר, ואילו מי שמתיר טוען שהמורא נצרך כחלק מהתנהגות ראויה בתוך המקדש?

המדרש מכריע בדרך מעניינת ואומר שעיקר הציווי הוא בזמן החורבן. ואם אנו מקדשים את מקום המקדש בחורבנו, הקב”ה ייפרע ממחריביו!

“נורא אלהים ממקדשך. מהיכן מורא יוצאה, לא מבית המקדש?! הדא דאת אמר: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. שהוא מקודש בחרבנו כשם שהיה מקודש בבנינו. והרי דברים ק”ו- ומה אם למקדשו לא נשא לו הקב”ה פנים, לכשיבוא להפרע ממחריביו על אחת כמה וכמה.” (שיר השירים רבה ד’, ח’)

והשל”ה לומד זאת מן המילה ‘תיראו’: אם תיראו, אז תראו. כלומר- אם תיראו בחורבנו, תזכו לראות בבניינו (הגהות לספר ויקרא, פרשת קדושים).

סעודת שבת

מורא מקדש כיצד?

הרמב”ם, על פי הגמרא, מרחיב ומבאר את מצוות מורא מקדש. כיוון שזאת הלכה למעשה, נביא את ההלכה בלשונו ובאריכות:

• מצוות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר “ומקדשי תיראו” (ויקרא יט, ל); ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו.
• ואיזו היא יראתו – לא ייכנס אדם להר הבית במקלו, או במנעלו שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורין לו בסדינו. ואין צריך לומר, שאסור לו לרוק בכל הר הבית;
• ולא יעשה הר הבית דרך שייכנס מפתח וייצא בפתח שכנגדה, כדי לקצר הדרך;
• כל שהשלים עבודה ונסתלק לו, אינו יוצא ואחוריו להיכל; אלא מהלך אחורנית מעט מעט, ומהלך על צידו עד שיצא מן העזרה. וכן אנשי משמר ואנשי מעמד, ולויים מדוכנן – כך הן יוצאין מן המקדש, כמי שפוסע אחר תפילה לאחוריו. כל זה ליראה מן המקדש:
• לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה, שהוא שער ניקנור – מפני שהוא מכוון כנגד בית קודש הקודשים. וכל הנכנס לעזרה – יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה’, שאמר “והיו עיניי וליבי שם, כל הימים”; ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה, שנאמר “בבית אלוהים נהלך ברגש”.
• ואסור לאדם לישב בכל העזרה; ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דויד בלבד … והסנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית, לא היו יושבין אלא בחצייה של חול:
• אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו – לא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם, ולא יישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח, שנאמר “את שבתותיי תשמורו, ומקדשי תיראו” (ויקרא יט, ל) – מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם; אף על פי שחרב, בקדושתו עומד:
• בזמן שהיה המקדש בנוי – אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים, שהוא חוץ לירושלים ולפנים, והוא שיהיה רואה את המקדש, ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש:

אם נדייק מתוך דברי הרמב”ם נראה שמצוות יראת המקדש מתקיימת דווקא כשנמצאים בהר הבית. זאת אף בחורבנו, כפי שהוא מדגיש במפורש. יתרה מכך, על פי הרמב”ם תתכן מציאות שנוכל להכנס אל איזור העזרה אפילו כשהמקדש חרב ובכל זאת יהיה אסור לנו לשבת (דוגמא לדבר- כשנתחיל להקריב את קרבן הפסח למרות שכולנו טמאים: לצורך כך, מותר להקריב אפילו בטומאה ו’מקריבין אע”פ שאין בית’, אך במצב כזה, עדיין יהיה אסור לנו לשבת בעזרה משום יראת המקדש).

בכל מקרה ראוי להדגיש שלא מצאנו בשום מקום מצווה לירא מן המקדש, על ידי כך שאנחנו לא נכנסים להר הבית. דבר זה סותר את ההקבלה בין מצוות השבת, שלמרות חומרתה יש לקיימה ולהקפיד בשמירתה. כך למרות הצורך להקפיד במורא מקדש, יש להכנס- אך ביראה (וראו הרחבה בסעודה שלישית).

דוגמא להסרת נעלים לפני הכניסה להר הבית מצאנו בירושלמי פסחים. שם דנה הגמרא האם הסְטֵיו (=בניין העמודים) סביב הר הבית התקדש.

“דכוותה לא קידשו תחת האגוף של הר הבית כדי שיהו זבין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. מצורע אין לו איכן להגן זב יש לו איכן להגן זב יש לו איכן להגן בכל ירושלם. רבי יוחנן בר מדייא בשם רבי פנחס מן מה דאנן חמיי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגוף של הר הבית הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הרב הבית” (ירושלמי פסחים נ”ו.)

מסקנת הגמרא ש’האגוף’ (מה שמאגף, שמקיף את הר הבית) לא התקדש כדי שזבים יוכלו להסתתר שם, והם אסורים בעלייה להר הבית. אך בהמשך הגמרא מופיע סיפור מעניין. רבי פנחס מעיד שהוא ‘חמיי רבנן’, כלומר ‘שהוא ראה את רבנן’ (=האמוראים) שהיו מניחים שם את נעליהם לפני הכניסה להר הבית משום מורא מקדש. אך מה שמתחדש לנו הוא שהאמוראים עלו להר בית והיו מקיימים את מצוות מורא מקדש בחורבנו! זאת כיוון שהאמוראים לא חיו בתקופת המקדש!

סעודה שלישית

מדוע באתי ואין איש?

על הפסוק ‘ומקדשי תיראו’ מביא הזוהר מדרש מופלא. הזוהר מקשר בין מצוות מורא מקדש לבין מצוות מורא ‘מקדש מעט’. אך מתוך דבריו עולה הדרישה הגדולה – אם אתם רוצים לירא מן המקדש- בואו!

“רבי אלעזר פתח מדוע באתי ואין איש וגו’. מדוע באתי. כמה חביבין אינון ישראל קמי קב”ה דבכל אתר דאינון שריין קב”ה אשתכח בינייהו בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון מה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועשו לי מקדש סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי … ושכינתא אקדימת לבי כנישתא זכאה ההוא ב”נ דאשתכח מאינון עשרה.” (זוהר חלק ג דף קכו/א)

תרגום– מדוע באתי ואיש איש? כמה חביבין הם ישראל לפני הקב”ה. שבכל מקום שהם שורים (קיימים) הקב”ה מצוי בניהם, כדי שלא יסורו רחמיו מהם. מה כתוב: ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. ועשו לי מקדש- סתם (כלומר ללא פירוש איזה מקדש) שכל בית כנסת בעולם ‘מקדש’ הוא נקרא. והשכינה מקדימה לבתי הכנסת שמצויים בו עשרה. (ואם לא, הקב”ה מקונן- מדוע באתי ואין איש.)

כפי שראינו, הלכות היראה בבית כנסת נלמדות מהלכות יראת המקדש. כמו כן רבות מן ההלכות נלמדות מקל וחומר (שאם אסור להכנס בלבוש שק- ‘רקיקה מקל וחומר’, ודאי שאסור לירוק). אז מצד אחד הזוהר אומר שגם אם אין בית מקדש, עדיין ישנה שכינה בבתי כנסיות. וכאן באה הדרישה – “מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה” (ישעיה פרק נ’).

זהו הקל וחומר המתבקש. אם הקב”ה מקונן שאין אנשים מגיעים לבתי כנסיות, ‘מקדש מעט’, אז כל שכן הוא מקונן על כך שאנשים לא פוקדים את מקום המקדש! ויפה לראות את זה במשמעות הפרק כולו (במיוחד ערב יום ירושלים ונפלאות מלחמת ששת הימים):

“כֹּה אָמַר ה’ אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם:

מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם: ה’ אלוקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: ה’ אלוקים פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי:

מִי בָכֶם יְרֵא ה’ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה’ וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו.”

נראה מה כתוב בנבואה: הקב”ה מגדיר את הגלות כ’גט כריתות’, שכן, המציאות עם מקדש היא מציאות של ‘ביום חתונתו וביום שמחת ליבו’. במצב כזה, בגלות ובחורבן, עדיין מצפה הקב”ה שנבוא, וכשאנחנו ‘ישנים’ מקונן הקב”ה- מדוע באתי ואין איש.

ושמא תאמרו- אין סיכוי, הכל אבוד, ייאוש? מזכיר לנו הקב”ה ש’ידו לא תקצר’. הקב”ה גם מצפה שנלמד, שנתעורר. הרבה מהריחוק מהר הבית ומן המקדש נובע מחוסר ידיעה (לשון לימודים לדעת) או מעצלנות ו’שינה’ (לעות את יעף דבר…) ולמרות הפצרות הקב”ה אנחנו מתבצרים בעמדותינו (ואנוכי מריתי ולא נסוגותי).

אך מי שבאמת ירא ה’ – יבטח בקב”ה ויזכה בזכות היראה גם לראות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו!

” אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים”

(ויקרא כ”ה)

פרשתנו אמנם נקראת ‘בהר סיני’, הממוקם במדבר, אך רוב מצוותיה מתייחסות למציאות בארץ, וכפי שאנו נוהגים לאמר ‘מצוות התלויות בארץ’.

המדרש שלנו מלמד שלמעשה כל המצוות, לא רק אלו ‘התלויות בארץ’, עיקר קיומם הוא רק בארץ ישראל. במיוחד בשבוע שחל בו יום עצמאותנו, טוב שנלמד על הארץ וסגולתה.

“לתת לכם את ארץ כנען. תנו רבנן לעולם יחזר אדם ידור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קבל עליו [עול] מלכות שמים, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. וכל הדר בארץ שראל יש לו אלוה. וכי הדר בכל העולם אין לו אלוה? אלא לומר לך כל מי שאינו דר בארץ ישראל -לא קבל עליו עול מלכות שמים. וכן הוא אומר בדוד ‘כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים’. ומי אמר לו לעבוד אלילים? אלא לומר לך כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מעלה עליו הכתוב כאלו עובד אלילים. תנא דבי רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש מדייק מתוך הפסוק שמטרת ההגעה לארץ היא כדי שה’ יהיה אלוקינו. לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן – ולמה? לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.
• לכן , עדיף לגור בעיר שרובה גויים בארץ ישראל, מעיר שרובה יהודים בחו”ל. זאת כיוון ש’יקבל על עצמו עול מלכות שמים תחילה (וזה ניתן רק בארץ ישראל) ואח”כ עול מצוות’.
• המדרש מבאר שברור שגם בחוץ לארץ ה’ הוא האלוקים, אך ‘דומה למי שאין לו אלוה’, כיוון שלא ניתן לקבל עול מלכות שמים כראוי.
• זאת הרגיש דוד המלך כשברח משאול והיה צריך לגלות מן הארץ, שהרגיש שכביכול הכריחו אותו לעבוד לאלוהים אחרים.
• רב ענן מחדש דבר נוסף. לא רק שיש עניין לגור בארץ, אלא יש עניין גם להקבר בארץ.

חלק א’: סוד ארץ ישראל

אם כן, סגולתה של ארץ ישראל, אינה רק כמקום שבו ניתן לקיים יותר מצוות. אלא כערך בפני עצמו. ארץ ישראל, זאת כפי שמביא הרב קוק בתחילת ספר אורות:

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

הרב קוק מבאר שאם אתה מסתכל על הארץ כ’אמצעי’, כמקום שבו תוכל לקיים יותר מצוות (‘קיומה הרוחני’) אתה מפחית מערכה של הארץ. כפי שראינו במדרש, ארץ ישראל הינה ‘ארצו של הקב”ה’, כי לִי כָּל הָאָרֶץ. הרמב”ן, שאף עלה לארץ ישראל בגפו בערוב ימיו, מרחיב בסגולת ארץ ישראל ו’בסוד’ הגדול שבעניין זה:

“ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ – החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות.  והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו’ כי חלק ה’ עמו וגו’ והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים… והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיוחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) ‘והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ’

תמצית – למרות שמצוות ‘עריות’ אינה ‘תלויה בארץ’. במיוחד בא”י, מי שעובר עליה הארץ מקיאה אותו. זאת כיוון בנגיוד לארצות אחרות בהם ‘מלאך’ שולט בארץ. ארץ ישראל היא נחלתו של הקב”ה בעצמו.

 והנה בחוצה לארץ, אע”פ שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם … והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בכל העולם ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה’, וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא טז), כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר (מ”ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ, והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם וכן שנו בספרא (קדושים יא יד), ולא תקיא הארץ אתכם וגו’, ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה ובספרי (האזינו שטו) ואין עמו אל נכר (דברים לב יב), שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו’ והוא מאמרם (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים..

תמצית – לכן גם אומות העולם שלא ינהגו כראוי בארץ, יענשו הרבה יותר. כדוגמת הכותים שעבדו ע”ז בארץ, כמנהגם, ודווקא כאן נענשו. דווקא במקום בו יש אפשרות לטהרה שלמה, כל חריגה פוגמת.

 ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג), ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם:

תמצית – כאן מוסיף הרמב”ן, שכל קיום המצוות בחו”ל, היא רק ‘כציונים’. אלוי מלשון ציון ותזכורת. אך גם כזיכרון לציון ולירושלים.

ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה, אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה)” (ירמב”ן על ויקרא י”ח, כ”ה)

לסיכום –מעבר לנאמר עד כאן, מחבר הרמב”ן בין ה’ארץ’ הראשונה בספר בראשית. לבין ה’ארץ’ בפרשת בחוקותי, ‘והארץ אזכור’. הרמב”ן רומז ל’בריאת העולם’ ולכך שתשתית כל הארץ החלה ממקום המקדש, ומ’אבן השתיה’- מכון לשבתך. המכוון כנגד כסא הכבוד. הפסוק בפרשת בחוקותי הוא: “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת” (ויקרא כ”ו). כאן הסוד הגדול של ארץ ישראל – שם ה’ מתגלה בהדרו, שם אנחנו נקראים ‘עם’, ובזכות כל זה- נוכל לעמוד בקומה זקופה. ‘ואולך אתכם קוממיות’.

חלק ב’ – יאר ה’ פניו אליך רק ישראל

ראינו שבארץ ישראל, זהו המקום שבו מתגלה הקב”ה. זוהי דירתו וארצו. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: רבי צדוק מלובלין מרחיב את הרעיון, ומגלה את הסוד הגדול של ארץ ישראל בכלל ושל המקדש בפרט.

“כאשר השם יתברך מאיר פניו לאדם היינו שמאיר בלבו אמיתות השם יתברך, איך הוא באמת מלא כל הארץ כבודו ואפס זולתו כלל. זה הוא כבר נושע בישועה שלימה וכמו שנאמר (תהלים פ’ כ’) האר פניך ונושעה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך וכאשר נכנס אור בבית הרי החושך מסתלק ממנו. ובשוחר טוב (מזמור פ’) אנו אין לנו אלא הארת פניך והיינו כי בבית המקדש נאמר (שמות כ”ג י”ז) יראה וגו’ פני האדון היינו ראיית פנים ממש. והגם דבמשה רבינו ע”ה נאמר (שם ל”ג כ”ג) ופני לא יראו לפי שהיה בחוצה לארץ וכמו ששמעתי דלכן ברכת הזן שתיקן משה רבינו ע”ה כמו שאמרו בברכות (מ”ח ע”ב) כולה מדברת בלשון נסתר ולא בנוכח להשם יתברך לפי שהדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות ק”י ע”ב) ואין מכיר הנוכח. ומשה רבינו ע”ה לא נכנס לארץ ואין זה פגם למשה רבינו ע”ה חס ושלום [ועיין כן בזוהר] כידוע משלוש מדריגות אני אתה הוא דהוא מדריגה יותר גדולה שמשיג מקום יותר גדול דלא שייך לומר עליו נוכח כי הוא טמיר ונעלם ומשה רבינו ע”ה בעלא דמטרוניתא השיג מדריגה גדולה ולכן לא נכנס לארץ ישראל דהיה מדריגתו למעלה מזה”

ואנו משחרב בית המקדש אין לנו אלא מדריגה תחתונה דהארת פנים . פירוש זיו של הפנים והוא השכינה שגלתה עמהם. דרגא ‘דאני’ פירוש שהוא דר בקרב לבו דהיינו שההשגה עצמו הוא הדבר המושג כי הוא משיג דלית אתר פנוי מיניה ומלא כל הארץ כבודו. הכבוד הוא הזיו והיינו ההכרה הבולטת מצד אדנותו ומדת מלכותו שבכל משלה. כמו המלך מי שלא ראוהו מכירו ממדת מלכותו. כך הכרת האדם מצד כל הבריאה כמו אברהם אבינו ע”ה ראה בירה דולקת וכו’ (בראשית רבה ריש פרשת לך ל”ט א’) אמרו ז”ל (ברכות ז’ ע”ב) לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם אבינו וכו’. ושם האדנות מורה על הכבוד והזיו כנודע” (צדקת הצדיק, רמ”ז):

רבי צדוק מברר את המושג ‘הארת פנים’. כאשר אדם זוכה להארת פנים, הוא מבין שהקב”ה ‘הוא באמת מלא כל הארץ’. גם הבנה קטנה כבר מאירה את לבבו, שהרי ‘מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך’. אך יש מדרגות שונות ב’הארת הפנים’.

המדרגה הגבוהה ביותר היא בבית המקדש – שם ישנה ‘ראיית פנים ממש’. בבית המקדש ניתן בקלות ‘לראות’ את הקב”ה. והקב”ה במדגרת ‘נוכח’. המדרגה הבאה היא בארץ ישראל כשיש מקדש בנוי בארץ. אז בכל הארץ מתגלה אורו של המקדש. כפי שכל הארץ נקראת ‘ארץ המוריה’. אמנם כשאין בית מקדש, כבר אין מדרגת ‘הארת פנים’, אלא רק מדרגת ‘זיו פנים’. במצב כזה איננו ‘רואים’ את המלך, אך ‘מכירים’ את המלך מתוך כבודו המתגלה בעולם. המדרגה הנמוכה ביותר היא בחוץ לארץ,  שם ניתן לראות רק את ‘אחורי פני ה’. אפילו משה רבינו לא זכה לראות את פני ה’, כיוון שהיה בחו”ל. (רבי צדוק מבאר מתוך כך מדוע ברכת ‘הזן את העולם’, נאמרת בלשון נסתר. בניגוד ל’נודה לך ה’ על הארץ הטובה’. זאת כיוון שברכת הזן נאמרה על ידי משה רבינו ומתייחסת לכל העולם. בניגוד לשאר הברכות שמתייחסות ל’ארץ הטובה’ ו’לציון משכן כבודך’.)

 נסיים בדברי הכוזרי המפורסמים בחשיבות הכוונה בתפילה לשיבת ציון ואל המקדש, שצריכה שתאמר מתוך כוונה לקיימה:

” אמר הכוזרי: אם כן הלא עובר אתה על מצוה המחיבת לפי תורתך , אם אינך עולה אל המקום ההוא ואינך עושהו בית חייך ומותך אם כי אתה אומר רחם על ציון כי היא בית חיינו ומאמין כי השכינה תשוב לשכן שם, ולולא היה לארץ הזאת בלתי אם יתרון זה שהתמידה בה השכינה במשך תת”ק שנה מן הראוי היה כי תכספנה הנפשות לעלות אליה למען תזדככנה בה ..בהיותה שער השמים דבר אשר הסכימו עליו כל האמות כך מאמינים הנוצרים כי אל הארץ הזאת תקבצנה כל הנשמות וממנה תעלינה השמימה ואף אנשי האסלם מאמינים כי הארץ הזאת היא מקום ההעלות ..וכל בני אדם מכונים בתפלה אל המקום הזה ולכולם הוא מקום עליה לרגל. אם כן אין כריעתך והשתחויתך נכחה כי אם מעשה צביעות או עבודה שאין עמה כונה והנה אבותיכם הראשונים היו בוחרים לדור בה יותר מבכל משכנותם והעדיפו היות גרים בה מהיות אזרחים במקומותם אם כי אותה שעה לא היתה השכינה שוכנת בה ולא נגלית שם כי היתה אז הארץ מלאה זמה וזהמה ועבודה זרה בכל זאת לא התאוו כי אם להדבק בה ולא היו יוצאים ממנה בשנות רעב כי אם ברשות מאת האלוה ואז היו מבקשים כי תעלינה עצמותיהם אליה:

אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר .. אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית’ מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים” (כוזרי מאמר שני, כ”ג- כ”ד)