” אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם … וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם…. וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת” (ויקרא כ”ו)
“וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל” (מלכים א’, ו’)
קשה שלא לשים לב ללשון הדומה המופיעה בשני הציטוטים המופיעים בפתיחה. בעיון שלנו, ננסה לשזור את המהלך שקדם להקמת בית המקדש שבנה שלמה המלך, להקבילו לתקופתנו ול’יום שיחרור ירושלים’ שנחגוג בשבוע הקרוב.
ליל שבת- הנצח
כידוע, דוד המלך רצה בכל מאודו לבנות את בית המקדש. דוד המלך, אסף כסף וזהב לצורת הבנייה, רכש את מקום המקדש ואף למד ותכנן עם שמואל הנביא את התוכניות המעשיות לבניין המקדש. אך למרות כל זאת אמר לו הקב”ה:
“וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה’ לֵאמֹר : דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם” (דברי הימים א’, כ”ב)
הקב”ה מדגיש כאן שני דברים. האחד, דוד המלך הוא איש מלחמה, לכן לא יבנה את המקדש. אך בנוסף, ישנה הדגשה מי יבנה – שלמה המלך – שלמה שמו ושלום יהיה בימיו.
כדי להבין יותר טוב את ההבדל בין ‘דוד’ ל’שלמה’. נראה את פרקי העברת השלטון מאב לבנו, כפי שמתוארים בדברי הימים.
- תחילה מתאר דוד המלך את ההכנות שעשה לקראת בניין הבית והעברת ‘מגילת המקדש’ לשמה בנו:
וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל .. אֶל יְרוּשָׁלִָם. ..וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה’.. .. וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת ה’ עַל יִשְׂרָאֵל… וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם … הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה’ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית”
“וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל הַקָּהָל: שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר בּוֹ אֱלֹהִים נַעַר וָרָךְ וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה … וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי הַזָּהָב .. וְהַכֶּסֶף.. .. וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ….וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה’ וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה:
- בהמשך נושא דוד המלך תפילה, שחלקה מוכר לנו מתוך תפילת שחרית:
וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה’ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל: וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ: וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָך”
- ולבסוף העברת המלכות וברכה לשלמה:
וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֹתֶיךָ עֵדְוֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל וְלִבְנוֹת הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה’ לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל” (דברי הימים א’ כ”ז-כ”ח)
אנו נתמקד בעיקר בתפילת דוד. הגמרא במסכת ברכות דורשת את המילים, גדולה, גבורה, תפארת וכו’:
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, “לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה” – זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. “וְהַגְּבוּרָה” – זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. “וְהַתִּפְאֶרֶת” – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. “וְהַנֵּצַח” – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. “וְהַהוֹד” – זוֹ בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (ברכות נ”ט.)
חלק מדרישת הכתובים ברור: גדולה, המתארת את גדולתו של הקב”ה על הים. ‘לעושה נפלאות גדולות לבדו’! כך גם הגבורה שהכה הקב”ה במצרים, ‘ביד חזקה’. אף התפארת, קשורה לתורה, ‘שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם’ (אבות ב’).
אך מדוע ירושלים קרויה- נצח, והמקדש –הוד?
מבאר הרב קוק, בספרו ‘עין אי”ה’:
“תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם באופן הראוי להם להתעלות כפי ערכם בתור עם גדול וקדוש, עם חכם ונבון, כשהם לעצמם. המלוכה, העז הלאומי, מקושר עם ירושלים ששם ישבו כסאות לבית דוד. החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים ועוד הוא עלול לפגוש, ואת כולם ינצח בעז ד’ ויעמוד לנצח” (עין איה ברכות שי”ד)
הרב קוק מבאר שכדי נהיה ‘עם גדול וקדוש בארצינו’ אנו צריכים עוז. או במילים אחרות ‘נצח’. כלומר, כאשר עומדיפ בפני עם ישראל מכשולים הן בתחום הרוחני, והן בתחום הגשמי, עם ישראל צריך עוצמה כדי לנגח את העומדים בדרכו.
הרב קוק מבין את המילה ‘נצח’ מלשון ‘ניצחון’ ולא כפי שאנו רגילים לומר מלשון נצחיות (= ההפך מזמני, ואולי הדברים קשורים…)
והוא ממשיך: זוהי מידתה של ירושלים ‘ששם ישבו כסאות לבית דוד’. כאן מתגלה לנו חידוש יפה. דוד המלך הצליח לכבוש את ירושלים דווקא בגלל ש”דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ”. כדי להגיע לירושלים צריך לדעת לנצח, ולא לפחד להצליח כנגד כל מי שמנסה למנוע אותה מאיתנו.
זוהי מעלתה של ירושלים ושל יום ירושלים. הגענו אל ירושלים על ידי מלחמה בצדקת דרכנו, על מנת להגיע ל’עוז הלאומי ולמלוכה הקשורים לירושלים’. אך במקדש זה עובד אחרת.
לסעודת שבת- ההוד
“נבדל מזה הוא רוח ד’ אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין נמצא התכונה של הפגישה להתפשט בכוחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד’ לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל בלא פגישה ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ד’ אלהי ישראל. אם כן בית המקדש מקום האורה לא בנצח יתגבר, לא בהוראת ניצוח המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כי אם בהוד הנתון עליו ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים ועמים רבים יבקשו פני ד’ בהר ציון על פי תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו” (עין אי”ה ברכות שי”ד)
הרב קוק מסביר שישנה עוד דרך להתעלות מעל אומות העולם, מעלת ה’הוד’. “כאשר יגדל שם ישראל ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל בלא פגישה ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ה’ אלהי ישראל”.
כאשר אומות העולם יראו את גדולתו של עם ישראל, וכיצד הוא אור לגויים, אזי באופן טבעי הם ימשכו וירוצו לבקש את המסר שמפיץ עם ישראל.
זוהי מעלתו של בית המקדש, ‘מקום האורה’. כאשר בית המקדש עומד בתפארתו, אין צורך להכניע גויים תחתנו. עצם ההכרה באור הגדול היוצא ממקום זה, ימשוך אליו גויים רבים.
זוהי גם מידתו של שלמה, כפי שמופיע בספר מלכים: “וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ”
וזו בדיוק הברכה שנתן הקב”ה לשלמה, לאחר תפילת דוד (המשך הפסוקים שראינו לעיל):
וַיְגַדֵּל ה’ אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל: וְדָוִיד בֶּן יִשָׁי מָלַךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל: .. אַרְבָּעִים שָׁנָה .. וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה שְׂבַע יָמִים עֹשֶׁר וְכָבוֹד וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו:וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה:עִם כָּל מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת: (סוף דברי הימים א’)
גם בפסוקים אלו אנו רואים שדוד מתהדר במלכותו וגבורתו- מידת הנצח, מידתה של ירושלים. לעומתו ‘לשלמה המלך נתן ה’ הוד מלכות’ – מידת ההוד, מידתו של הבית המקדש.
לסיכום ניתן לומר שההבדל בין נצח להוד, הוא כהבדל בין יראה לאהבה. אל ירושלים ניתן להגיע במלחמה, מתוך יראת העמים אותנו (כפי שאכן נסו כולם במלחמת ששת הימים). אך אל בית המקדש צריך לבוא מתוך רוממות הרוח, מתוך הכרה בקדושת עם ישראל והאור הגדול היוצא ממקום המקדש.
ככל שנאמין יותר שבית המקדש שייך לנו, כמקום של ‘חן וקדושה’ , נזכה ש’יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך’, זאת גם ללא כל הפעלת כח’. אלא “מאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו”. ודגלו עלי אהבה!