“אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ” (במדבר ב’)

השבוע אנו פותחים את ספר במדבר. למרות שזהו שמו של הספר, אנו נראה במהלך הפרשיות שרבים מהם עוסקים דווקא בחיים בארץ ישראל ובמצוות המתקיימות רק בה.

כך למשל מצוות חלה, ניסוך היין, קרבנות המוספים ועוד ניתן לקיימם רק בארץ ישראל. גם המצוות הקשורות סביב חג השבועות הבא עלינו לטובה, לא התקיימו במדבר:

“אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת” (משנה כלים א’, ו’)

בלימודנו הפעם נדלג בין ייחודיותה של תקופת המדבר, אל חג השבועות ואופיו המיוחד והשונה משאר הרגלים. (ובמאמר מוסגר: מעניין שדווקא התורה קוראת לחג – ‘חג הביכורים’ המאפיין את ארץ ישראל, ואילו חז”ל קוראים לחג – ‘חג מתן תורה’, המזכיר יותר את ימי המדבר).

ליל שבת

האותות וההבדל בין שבט לשבט

במשך כל נדודי עם ישראל במדבר הם חנו סביב המשכן. כך באופן קבוע הם הזכירו לעצמם מהו הלב – ‘ושכנתי בתוכם‘ כפשוטו. צורת החנייה היתה בשלוש מחנות מחנה ישראל מסביב, ‘מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת’ ובמרכז מחנה שכינה- המשכן והאוהל מועד.

כאשר התורה מצווה על צורת החניית בני ישראל, היא מדגישה שהם חנו ‘ אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם’. מהם האותות?

• רש”י מביא שני פירושים:

– כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.

– דבר אחר באותות לבית אבותם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים

כלומר האותות הם הצבעים של הדגל, שנקבעו לפי צבעי האבנים שעל החושן (כך למשל ראובן נושא דגל אדום, כצבע אבן האודם. – ruby באנגלית, ששימר את שמו של שבט ראובן).

על פי הפירוש השני האותות, הם הסימן האות-הסימן של צורת החנייה. שלושה שבטים מכל צד, כפי שנשאו בני יעקב את ארונו של יעקב לארץ ישראל.

• האבן עזרא מביא פירוש דומה:

– סימנים היו בכל דגל ודגל. וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא:

כלומר, בנוסף לצבע הדגלים, היה גם אות על הדגל. סמל-סימן המיוחד לכל שבט, המקביל לתיאורים בברכות השבטים ועל פי המחזה שראה יחזקאל במעשה מרכבה.

סעודת שבת

האותות וההבדל בין ישראל לאומות העולם

• רבינו בחיי מביא כמה פירושים, נתמקד באחד:

“ויתכן לפרש באותות מלשון ‘ בכל אות נפשך’, שכן ישראל נתאוו לדגלים במעמד הקדוש כשראו שם דגלים של מלאכי השרת, וכן אמר שלמה ע”ה ‘ דודי צח ואדום דגול מרבבה’, ודרשו רז”ל בשיר השירים רבה שבא הקב”ה לסיני עם מלאכי השרת עשוין דגלים, ועוד דרשו שם  הביאני אל בית היין, זה הר סיני שבו נתנה התורה שנמשלה ליין, ודגלו עלי אהבה זו שכינה”

על פי רבינו בחיי, ה’אות’ הוא מלשון התאוות. ‘בכל אות נפשך’. ולמה נתאוו? כאשר ראו בני ישראל, במעמד הר סיני, את דגלי המלאכים, ‘דגול מרבבה’, הם רצו גם. ומדוע? הדגלים סימלו את השכינה ששורה במחנה. אם אנו נושאים את דגלו של המלך, זהו סימן שאמןו מלווים את המלך, וממילא, זהו זימן שהמלך שוכן בתוכנו.

• מרחיב הכלי יקר :

איש על דגלו באותות לבית אבותם. מצינו בכמה מדרשים המגדילים מאד ענין הדגלים ודרשו עליהם פסוק ‘ובשם אלהינו נדגול’.שבשעת מתן תורה ראו ישראל את המלאכים דגלים דגלים ונתאוו להיות דגלים כמותם ובפסוק ‘ מי זאת הנשקפה כמו שחר’. דרשו שהיו האומות מסתכלין במעלתן של ישראל והיו תמהים כו’ ואומרים שובי שובי השולמית. הדבק בנו ובא אצלנו ונעשה ממך דוכסים והגמונים וישראל משיבין מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים רצונו לומר מה גדולה אתם נותנים לנו שמא גדולה אתם יכולין לתת לנו כמו שנתן אלהינו דגל מחנה יהודה מזרחה כו’. וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע קול הקריה הומה (מלכים א’ א מא) ע”ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך?

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה’ נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ארבע רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד’ רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה’ וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב, כאמרו רז”ל (תענית לא. עיי”ש) לעתיד יעשה הקב”ה לצדיקים מחול בגן עדן וכבודו ית’ באמצע שנאמר ‘ והתהלכתי בתוככם‘. כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה וכן בעולם הזה. וזה אות הדגל כי הוא סימן הנצחון במלחמה ודגל זה הוא בשם ה’ כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה’, וכן המלאכים ע”י שהם סובבים כסא כבודו ית’ מוראם על כל הנמצאים כמו שכתוב ‘איומה כנדגלות‘. כי ע”י סיבוב זה תהיה מוראם על כל האומות כמו המלאכים שהכל יראים מהם, ועל דגלים אלו הובטח יעקב שנאמר בו (בראשית כח יד) ופרצת ימה גו’ …לישא דגל הרוממות והנצחון בכל ד’ רוחות בשם אלהינו”

הכלי יקר אומר שהדגל, מסמל את מה שאנו מאמינים בו. הדגל אינו להבדיל בין שבט לשבט, אלא משקף את ההבדל ביננו לבין אומות העולם.

הכלי יקר מביא מדרש שאומות העולם ניסו למשוך את ישראל באומרם ‘מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים’. מה מצאתם במחול הזה, בצורת החנייה הזאת (מחול, מלשון חניה סביב סביב)?

על זה עונים עם ישראל – ‘בשם ה’ אלוקינו נדגול’. הדגל שלנו מראה שאנו הולכים בדרך ה’ ובכוחו של הקב”ה. דבר זה התבטא בעיקר בחנייה במשכן בהמדבר שאז היו ממש ‘מסובבים בכל ארבע רוחות והשכינה והארון באמצע’. אך גם בארץ ישראל העיקר תמיד לזכור שגם שאנו בכל קצווי הארץ עדיין אנו סביב המקדש – ‘תל שכל פיות פונים אליו’.  

דבר זה למדו בני ישראל מן המלאכים שסבבו את כסא הכבוד – ‘איומה כנגדלות’, ‘דגול מרבבה’. הם ידעו ש’עתיד הקב”ה לעשות מחול גם לצדיקים’, אך זה בגן עדן. והא נתאוו שגם כאן בעולם הזה, יתקיים בהם ‘והתהלכתי בתוככם’.

זהו הדבר שמבדיל אותנו מאומות העולם – ‘ושכנתי בתוכם’.

ליל שבועות

סיכום, ושני צדדים בירושלים ובהבאת הביכורים

ראינו שני הסברים כללים ב’אותות’. הכיוון הראשון תיאר את המיוחד בכל שבט ושבט. הן בצבע דגלו והן בסימן שעליו. (אמנם לא התעמקנו במשמעות של הסימן, זאת מקוצר ההבנה והנמקום. ניתן לעיין בהרחבה ברבינו בחיי ורמב”ן המבארים מה מיוחד בכל צבע, סימן ואף במיקום- דרום לעומת צפון, מזרח לעומת מערב וכדומה)

לעומת זאת, הכיוון השני דיבר על כך שלכל עם ישראל ישנה מטרה אחד שסביבה הם מתאגדים.

• ניתן לומר ששני צדדים אלו מקבילים למחלוקת בגמרא במהותה של ירושלים:

“תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים” (יומא י”ב.)

כלומר האם ירושלים שייכת לכווולם, כעיר שחוברה לה יחדיו- שעושה כל ישראל חברים או שיש בה את הצד המיוחד של כל שבט.

• כך גם בהבאת הביכורים:

 – מצד אחד בתיאור הבאת הביכורים ישנו את הצד המאחד. “כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים” (רמב”ם הלכות ביכורים). וכן: הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך, נוטל הסל על כתפו. כולם שווים לפני ה’.

 – מצד שני ישנה הבדלה ברורה בין קבוצות שונות של אנשים: הרחוקים מול הקרובים, מי שיודע לקרוא ומי שאינו, אנשי ירושלים והעולים. ‘הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים’.

• את הניגודיות הזאת מבאר הרב קוק בספרו עין אי”ה:

“האגודה הלאומית תוכל להיות מובנת בשני אופנים, או שיסוד מרכזה אין עמו תוך מיוחד כ”א מה ששם מתרכזים הכחות הנפוצים בפרטי האומה להתקבץ לתועלת הכלל, שעי”ז שב לכל יחיד ויחיד תועלת פרטית באופן מלא, מה שלא הי’ כלל אפשר בלא הקישור הכולל. בזה האופן המרכז לעולם הוא רק מקבל מן הכלל ואינו נותן לו מאומה. אמנם במעלה עליונה בממלכת כהנים וגוי קדוש המרכז הוא מטרה אלהית גדולה ונשגבה עד אין חקר, המרכז הוא דבר קיים לעצמו, וכשם שהוא משתלם ע”י הפרטים כן ביותר הוא משפיע עליהם רעננות וכח חיים מלאים קדושה והוד אלהי. וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות , ירושלים עיר הקודש, שאמנם הרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, המורה ג”כ על כח הקיום הנפלא שיש בההשקפה הרחוקה, שאם גם נעלם כח הלח של החיים, הם חיים באמת. עתה כשנעשו קרובים אל הר ד’, שב כח החיים המורגש להתחבר אל כח הקיום, וזה ע”י השפעה היוצאת מהמרכז, מלבן של ישראל אל הכלל כולו. שלחו לפניהם, להורות שהם צריכים להיות מושפעים מהודה של ירושלים, ולא רק הם הנותנים להמרכז את ערכו כ”א גם שואבים ממקורו מקור מים חיים” (עין איה ביכורים).

הרב קוק מבאר שלא צריך, ואף לא ראוי לטשטש את הייחודיות של כל אחד ואחד. הן ביחס בין ‘עובדי האדם לבעלי האומנויות’ וכל שכן ביחס שבין ה’קרובים לה’ והרחוקים’. אך כאשר כולם מתקרבים אל המקדש מתרחש דבר יפה. גם הרחוקים נהיים קרובים. עצם הפניה משותפת אל ירושליפ עיר הקודש מרוממת יחדיו את כל העם.

“הרחוק שהי’ קרוב גם בריחוקו, וכשנעשה קרוב בפועל כאשר בא עד מקום בית חייהם ולבן של ישראל, אז יגלה הוד החיים המלאים הדרת קודש, “כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודיך כי טוב חסדך מחיים …גם הרחוקים הנזקקים לגרוגרות וצמוקים, נעטרו בפרי חמד מלאים לשד חיי נועם” (עין אי”ה ביכורים).

סעודת שבועות

שבועות במקדש

כהשלמה לענין נלמד על מצוות השבועות במקדש. כידוע חג השבועות הוא אחד שמשלוש הרגלים בהם עולים אל המקדש. אך בהגיענו אל המקדש – מה עושים?

הרי בניגוד לחגים האחרים בהם יש לנו מצוות מיוחדות לחג הנחגגות במקדש- כדוגמת קרבן הפסח על מצות ומרורים, שמחת בית השואבה, ניסוך המים ומצוות הערבה- לחג השבועות אין לנו שום מצווה מיוחדת.

אמנם, ככל שלוש הרגלים, יש להביא שלמי חגיגה ושלמי שמחה וכן עולות ראיה- אך מה מייחד את החג הזה במקדש?

(ונזכור שאת הביכורים שאנו רגילים לייחס לחג הביכורים, אין מביאים כלל בשבועות, ולמעשה ‘עונת הביכורים’ מתחילה רק למחרת, באסרו חג, וממשיכה עד חג הסוכות)

אכן בחג השבועות, אין לנו, כאנשים פרטיים שום מצווה מיוחדת. המצוות היחידות הם על הציבור:

שתי הלחם ושלמי העצרת

“עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’: וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם” (ויקרא כ”ג)

מתוך הפסוקים למדנו את שתי המצוות היחידות מדאורייתא המיוחדות לחג השבועות: 

א. הבאת שתי הלחם  – שתי חלות מיוחדות בצורתם. חייבות לבוא מארץ ישראל. אפויות חמץ. אותם מניפים בעזרה יחד עם שלמי העצרת.

ב. הקרבת שלמי עצרת – שני כבשים. קרבן השלמים היחיד של הציבור. בשאר הרגלים והמועדים מביאים רק עלות או חטאות לכפר על העם.

שתי הלחם דווקא מארץ ישראל

דין זה נלמד מן הדיוק במילה – ‘ממושבותיכם”. וכך במשנה:

” אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת” (כלים א’)

דווקא שלוש המצוות האלו, מתוך כל המצוות התלויות בארץ, נבחרו להיות המייצגות של קדושת הארץ.

כך גם אומר מביא הביכורים: “וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (דברים כ”ו)

מביא הביכורים מקדים את הסדר. ויביאנו אל מקום (=המקדש, עיינו רש”י) ואח”כ “ויתן את הארץ”. זאת ללמד שמטרת הביאה לארץ היא להגיע “אל המקום הזה”.

בדומה, דווקא בחג מתן תורה, הארץ מתברכת:

“מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה, הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת? מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת – זְמַן פֵּרוֹת אִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקְרִיבוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת שֶׁבָּאִילָן” (ראש השנה ט”ז.)

כשם שהתורה היא כללית ולא נחלת הפרט, כך הארץ שייכת לכלל – ומתוך כך: המצוות כלליות ולא פרטיות!

” נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (במדבר ד’)

ספר במדבר מתאר את קורות בני ישראל במשך שנות נדודיהם במדבר.  במשך שלושים ותשע שנה, החל מא’ ניסן לשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, שכן אוהל מועד במרכז המחנה. גם בעת מסע השבטים בלט המשכן בנוכחותו, כשארון הברית ‘הולך לפני המחנה’. אנו נעסוק במסע הכלים במדבר.

לליל שבת  – זאת עבודת בני קהת

תפקיד בני לוי היה לפרק, להרכיב ולשאת את המשכן וכליו. בני מררי נשאו את חלקי המשכן הקשים וה’מָרִים’ – אדנים, בריחים, קרשים וכדומה,  בני גרשון את היריעות השונות – מסכים, כיסויים וקלעי החצר.

בני קהת נשאו את כלי הקודש – הארון, השולחן, המנורה והמזבחות – ואת כלי השרת שלהם, מחתות, מזרקים, בזיכים וכדומה. אם נשים לב נראה בעבודת בני קהת מוגדרת ‘לעשות מלאכה באוהל מועד’, בניגוד לעבודת בני גרשון ומרר בהם נאמר ‘לעבוד עבודה באוהל מועד’. מלאכה מוגדרת בתורה כ’מלאכת מחשבת’, כלומר עבודה שיש בה חשיבות ותכלית (כפי שרק מלאכת מחשבת אסורה בשבת). דבר זה בא להדגיש את החשיבות והאחריות במלאכת נשיאת הכלים, וכפי שמגדירה זאת התורה, ‘זאת עבודת  בני קהת.. קודש קודשים’.

בבוא הקהתים לשאת את הכלים הם כיסו אותם בכמה כיסויים. חלקם להגנה וחלקם לאפיין את מהות הכלי. לפי הסדר הבא:

• ארון הברית – הפרוכת\ כיסוי תחש\ כיסוי תכלת
• שולחן- כיסוי תכלת\ (כלי השרת של השולחן)\ כיסוי תולעת שני\ תחש
• מנורה- תכלת\(כלי השרת מעל הכיסוי)\ תחש
• מזבח זהב- תכלת\ (כלי השרת בתוך שקית תכלת)\ כיסוי תחש
• מזבח עולה – ארגמן\ (כלי השרת מעל הכיסוי)\ תחש

ההבדל הבולט ביותר הוא שבכל הכלים הכיסוי העליון הוא עור התחש, ורק בארון הכיסוי העליון הוא בגד תכלת. כך זיהו אתו כל העם מרחוק. בנוסף, לכל כלי כיסוי בצבע אחר, המלמד על ענינו המיוחד.

הנצי”ב מבאר בהרחבה את השינויים בכיסויים. הצבעים מסמלים את מהות הכלי, ומיקום הכיסוי את תכליתו. כיסוי התכלת מסמל את ‘כסא הכבוד’, את ההנהגה האלוקית (כפי שאנו מכירים ב’תכלת דומה לים..’ בציצית), ובכל כלי הנהגה אחרת כפי ה’זר’ המצוי בו. השולחן כנגד כתר מלכות, ומזבח הזהב כנגד כתר כהונה. בשניהם הכיסוי נמצא מכוסה, תחת עור התחש, המסמל את העולם הזה (וזה בעצם מהות הכיסוי, הגנה מפני פגעי העולם הזה). שלושת הכלים בהיכל מסמלים שאנו צריכים להשתדל לשאוף להגיע למעלה. צריך לעבור את כיסוי התחש בכדי להגיע אל ה’תכלת’. התעוררות מלמטה, מלתתא.

בארון לעומת זאת, הוא ‘נושא את נושאיו’, והוא מסמל מציאות שמעבר לעולם הזה, ‘מעין עולם הבא’ שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה’. התעוררות מלעילא.

לסעודת שבת – מסע הכלים

עיון בפסוקים מלמד כמה שאלות לגבי נשיאת הכלים.

• הכיור – תחילה נשים לב שבפרשה מנויים רק חמישה כלים אותם נשאו- ואילו הכיור נעדר. כיוון שלא סביר שבכל פעם בנו כיור מחדש, נצטרך לומר שאת הכיור ניתן לשאת על עגלות הצב. זאת כיוון שהכיור שונה במהותו משאר הכלים. בשאר כלים עובדים, ואילו הכיור הינו כלי ‘מכשיר מצווה’, כדי שהכהן יהיה טהור. זאת גם הסיבה שניתן לקדש ידיים ורגליים גם בכלי אחר, ולא בכיור, כפי שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים כשהוא מקדש את ידיו ורגליו בקיתון של זהב.

• מזבח הנחושת – גובהו של המזבח עשר אמות, כחמישה מטרים. בדי המזבח – מטות הנשיאה, נמצאים במרכז המזבח. ומכאן השאלה: כיצד נשו את המזבח כשבדים נמצאים בגובה של שני מטרים ויותר?

” מִכַּאן אַתָּה לָמֵד גֹּבְהָן שֶׁל לְוִיִּים – עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּגְמִירִי – דְּכָל טוּנָא דְּמִידְלֵי בְמוֹטוֹת, תִּלְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּלְתֵּי מִלְּתַחַת” (שבת צ”ב.)

הגמרא דנה בהלכות שבת, הנלמדות ממלאכות המשכן. בתוך כך היא מביאה שני הסברים שיכולים לעזור לנו. א. ‘גבהן של לויים עשר אמות’ (כך היה משה רבינו, והגמרא מבינה שאם משה כך אז גם שאר הלויים). ב. המוטות לא באמצע המזבח, אלא בשליש התחתון.

הסבר שלישי המופיע בגמרא הוא שנשאו רק ‘משפת סובב ומעלה’. כלומר רק את השלוש האמות העליונות של המזבח, ואילו את שאר המזבח בנו מחדש בכל פעם. כך נתרץ גם נשיאת הכבש. לא היה צריך לשאת אותו, אלא בנו כבש מאדמה ואבן בכל פעם. (ולא כפי שאנו רואים בציורים שיש כבש מעץ מצופה נחושת)

• אש על המזבח – על המזבח היתה ‘אש מן השמים’ שירדה בחנוכת המשכן. כיוון שכיסו את המזבח בכיסוי צמר (הצבוע בארגמן) נשאלת השאלה, כיצד לא נשרף הכיסוי. רש”י מביא את הגמרא שהיו מכסין את האש ב’פסכתר’ כלי גדול העשוי נחושת. כאן מתגלה הנס באש מן השמים שאינה נכבית לא על ידי גשמים, לא בהעדר חומר בעירה וגם אי אפשר ‘לחנוק’ אותה וגם ללא חמצן היא בוערת.

“ופרשו עליו בגד ארגמן – (יומא כא) ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינה שורפתו שהיו כופין עליה פסכתר ” (רש”י על במדבר פרק ד פסוק יג)

• המנורה – בניגוד לשאר הכלים את המנורה לא נשאו על ידי בדים, כלומר מוטות נשיאה, אלא על ידי ‘מוט’, וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט. המקום היחיד הנוסף בו מופיע ‘מוט’ יכול ללמד מהו המוט. וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם. זהו כמובן תיאור נשיאת אשכול הענבים בידי המרגלים. מכאן שהמוט הוא מן אלונקה. את המנורה לא יכלו לשאת ב’בדי’ עץ רגילים מפאת משקלה הרב, ולכן העדיפו לשאתה על גבי משטח רחב.
• ארון הברית – לאור הנאמר בסעיף הקודם, עולה השאלה כיצד נשאו את הארון בבדים. הרי משקלו זהה, ואולי יותר ממשקל המנורה. (נסו לחשב ארון זהב בתוך ארון עץ בתוך ארון זהב, מעל את הכפורת והכרובים העשויים מקשה זהב, וזאת עוד לפני משקל הלוחות). מכאן נבין שדברי חז”ל ש’ארון נושא את נושאיו’ (סוטה ל”ה.) אינו רק ללמד על סגולתו, אלא שזהו הכרח פרקטי.

מסורת זו, שהארון נושא את נושאיו נלמד מן הפסוק בדברי הימים (א’ ,ט”ו) המתאר את העלאת ארון הברית בידי דוד המלך לירושלים: וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’. זאת בניגוד לניסיון הראשון בו ‘פרץ ה’ פרץ בעוזה’ כיוון שהעלו את הארון על גבי עגלה.                        

לסעודה שלישית- ‘ובין שדי ילין’

לפני נשיאת הארון, נכנסו הכהנים וכיסו את הארון בפרוכת. זאת כדי שהלויים, בני קהת לא יזונו את עיניהם מן הקודש. התורה אף מדגישה זאת בציווי מיוחד:

” אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ”

התורה מדגישה שהן בקיפול המשכן, בזמן הנסיעה והנשיאה והן בהקמתו, יש להזהר שלא לראות את הארון. אך על זה מקשה הגמרא ממקום אחר:

“וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים”. וּכְתִיב, (שם) “וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה”, הָא כֵּיצַד? (דוחקין ובולטין בפרוכת) נִרְאִין וְאֵינָן נִרְאִין. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי, [“וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים” יָכוֹל לֹא יְהוּ זָזִין מִמְּקוֹמָן? תַּלְמוּד לוֹמַר, “”וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים” יָכוֹל יְהוּ מְקָרְעִין וְיוֹצְאִין בַּפָּרֹכֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר, “וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה”. (אי – “ולא יראו החוצה”, יכול לא יהו נוגעין?! תלמוד לומר, “ויראו”). הָא כֵּיצַד? דּוֹחֲקִין וּבוֹלְטִין, וְיוֹצְאִין בַּפָּרֹכֶת, וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַדֵּי אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ש”ה א) “צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין”.

אָמַר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל – (מגלין) [מְגַלְלִין] לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה. [מָתִיב רַב חִסְדָּא, (במדבר ד) “וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ”. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בִּשְׁעַת הַכְנָסַת כֵּלִים לַנַּרְתֵּק שֶׁלָּהֶם! אָמַר רַב נַחְמָן, מָשָׁל לְכַלָּה – כָּל זְמָן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ – צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ – אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. מָתִיב רַב חַנָא בַר רַב קְטִינָא – מַעֲשֶׂה בְכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְכוּ’? אֲמַר לֵיהּ, “נִתְגָּרְשָׁה” קָא אָמְרַתּ?! נִתְגָּרְשָׁה – חָזְרָה לְחִבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה.  (יומא נ”ד.)

מן הגמרא ניתן ללמוד דברים רבים. תחילה אומרת הגמרא שבדי הארון היו בולטים מתוך הפרוכת הן בקודש הקדשים והן בזמן המסעות. זאת ללמד שכל הסגולות מתוך קודש הקדשים מתפרצים החוצה.

בהמשך מספרת הגמרא שבחגים היו פותחים את הפרוכת כדי שעם ישראל יראה את הכרובים מחובקים אחד בשני, המראה על הקשר לשנו עם הקב”ה. אך הגמרא שואלת. והרי אפילו ללויים היה אסור לראות את הארון? מתרצת הגמרא: מָשָׁל לְכַלָּה – כָּל זְמָן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ – צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ – אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. עם ישראל במדבר היה במדרגת ‘אירוסין’ ולכן היה צריך ל’שמור נגיעה’ וראיה מן הארון, ולמעשה מן הקדושה. אך בבית המקדש, עלינו למדרגת ‘נישואין’ וכבר היה מותר לראות את הארון.

על כך שואלת הגמרא, והרי בבית שני, כהן אחד ראה את הארון גנוז ומיד מת? מתרצת הגמרא – לאחר החורבן, לאחר הגירושין, צריך לחדש את הקשר מחדש…

מכאן אנו נלמד עד איזו רמה גבוהה יכול עם ישראל להגיע במציאות שהמקדש עומד על תילו בירושלים. הרבה יותר ממה שזכה לו עם ישראל במדבר.

מצד שני, לאחר ניתוק כל כך ארוך, צריך לדעת שזהו תהליך, ואי אפשר לצפות שמיד עם בניין המקדש כבר נגיעה לרמה הרצויה. זה תלוי בנו. האם אנו רוצים להשאר ברמה של ‘עבדים’, ‘בנים’, או ‘אהוב’.

הִגָּלֶה נָא וּפְרוֹס חֲבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.

מַהֵר אֱהוֹב כִּי בָא מוֹעֵד וְחָנֵנוּ כִּימֵי עוֹלָם:

“הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ” (במדבר ג, ו’)

אנו פותחים בשעה טובה את ספר במדבר. במדבר, כהמשך לכור ההיתוך במצרים, ממשיך עם ישראל להתהוות, ולגלות את ייחודיותו. עַם שבו כהנים ולווים, עַם שחונה סביב המשכן, ועַם עִם מלכות וסנהדרין. אלו יתגלו במלואם בארץ ישראל.

המדרש שלנו עוסק בשני מושגים ‘בחירה’ ו’קירבה’. בפסוק הפותח אנו רואים שהקב”ה לא רק בחר בלויים, אלא גם קירב אותם- ‘הקרב את מטה לוי’. המדרש ימנה עוד כאלו שנבחרו, אך גם זכו ל’יחס מועדף’ ונתקרבו.

לקראת ‘יום שחרור ירושלים’ הקרב ובא, נזכיר שירושלים מוזכרת רבות בתנ”ך בתור ‘הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי’, זאת בנוסף לקדושה ולקרבה שזכתה לה בהמשך.

במדבר רבה ג’, ב’

“ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר ששה הם שנבחרו: כהונה, לויה, ישראל, מלכות בית דוד, ירושלים, בית המקדש. כהונה מנין דכתיב ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן. לויה מנין שנא’ (דברים יח) כי בו בחר ה’ אלהיך ישראל מנין שנא’ (שם ז) ובך בחר ה’ אלהיך. מלכות בית דוד מנין שנאמר (תהלים עח) ויבחר בדוד עבדו. ירושלים מנין שנא’ (ד”ה ב ו) העיר אשר בחרתי בה ביה”מ מנין דכתיב (שם ז) בחרתי והקדשתי את הבית הזה. אמר דוד אשרי מי שהקב”ה בחר בו ואשרי מי הוא שקירבו. ואיזהו אשרי בכפלים מי שהקב”ה בחר בו וקירבו. ואיזה זה זה? אהרן ולוי. אהרן מנין שנאמר ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן. ומנין שהקריבו? שנא’ ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. לוי בחר בו הקב”ה שנא’ כי בו בחר ה’ אלהיך. ומנין שהקריבו? שנאמר הקרב את מטה לוי והעמדת. ועליהם הכתוב אומר (תהלים סה) אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך. “

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• ראוי לציין, שהבאנו רק חלק מן המדרש. המדרש דן במושגים ‘בחירה’ ו’קירבה’ על ידי הקב”ה. יש כאלו ש’נבחרו’ אע”פ שלא ‘נתקרבו’. כך למשל הקב”ה בחר באברהם. ‘אתה ה’ האלוקים אשר בחרת באברם’, אך לא קירבו, ולא נתן לו מעלה מיוחדת עד שאברהם קירב את עצמו.
• לעומתם יש שנתקרבו, אע”פ שלא נבחרו.
• המדרש מונה רשימה של דברים שהקב”ה ‘בחר’: כהנים, לווים, עם ישראל, מלכות דוד, ירושלים בפני עצמה ובית המקדש.
• דוד המלך משבח את מי שנבחר, את מי שנתקרב ונתקדש, ובעיקר את מי שזכה בכפליים- אשרי מי שגם נבחר וגם נתקדש.
• כך הכהנים. גם נבחרו- ‘ובחר ה’ אותו מכל שבטי ישראל’, וגם נתקדשו – ‘הרקב אליך את אהרן’.

אנו נתמקד באלו, ונראה שגם בהתקרבות ישנם מדרגות, ובנוסף, לפעמים שרמת הקרבה תלויה בנו.

חלק א’: בחירה וקירבה

בחלק של המדרש שלא הבאנו לעיל, מובאת השאלה במי הקב”ה בוחר לבחור ולקדש:

“מטרונה שאלה לר’ יוסי.  אמרה לו: אלהכון מאן הוא בעי מקריב? (=אלוקיכם את מי הוא מקרב?). הביא לפניה כלכלה של תאנים והיתה בוררת יפה ובוררת ואוכלת. אמר לה: ‘את ידעת לברור, הקב”ה אינו יודע לברור?!’ מאן דהוא חמי עבדוי טבין הוא בחר ביה ומקריב ליה (=מי שהוא רואה שעושה טוב, בוחר אותו ומקרבו)” (במדבר רבה, ג’, ב’)

המדרש מי משל ונמשל. אך עיון מדוקדק ילמד אותנו שהמשל אינו זהה לנמשל. במשל, בוחרת המטרונה את התאנים הטובות ביותר, וכך בנמשל- הקב”ה בוחר ומקרב את הטובים. אך בנמשל ישנה תוספת. ‘מי שהקב”ה רואה הוא עושה טוב, אותו הוא בוחר לקרב’. מכאן נלמד שישנן שתי מדרגות. ישנה מציאות של בחירה, שלא תלויה במעשינו. אך מעבר לכך- על פי מעשינו, כך נזכה להתקרב עוד יותר.

“ידע הדר”ג, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם.
הא’ הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: “לא בצדקתך וגו'” “רק באבותיך חשק ד’ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם”, “והייתם לי סגולה מכל העמים”; והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד’, כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, “כי הוא אמר ויהי”, “ויעמידם לעד לעולם”.
והב’ הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה.
החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי”ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כוח-הבחירה מתגבר וכוח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כוח-הסגולה מתגבר וכוח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית – אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות-אבות, הוא בא מצד כוח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כוח-הסגולה, שהוא תוכן “זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”, כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע”י זכירת חסדי אבות. (הראי”ה קוק באגרת תקנה, במכתבו לרזב”ז)

הרב קוק, במכתבו, מדבר על היחס אל אנשים בעם ישראל שאינם שומרים תורה ומצוות. וביחס בין ‘אשר בחר בנו’, לבין ‘ונתן לנו את תורתו’. הרב קוק מרחיב עוד יותר את הבנת המדרש. ישנם דברים שנבחרו מעצם היותם ‘סגולה’ (אולי אפילו שלב מקדים ל’בחירה’). דברים אלו קבועים ועומדים לעד בכל מקרה. בלי קשר אל מעשינו, הארץ קדושה, עם ישראל קדוש, וירושלים קדושה. אמנם כדי לגלות את זה- כאן צריך את מעשינו. ככל שנפעל יותר, כך תתגלה הקדושה, וההוכחה שהקב”ה חפץ בנו, בארצינו ובבית המקדש.

כך גם לגבי ירושלים. למרות הסיסמה האומרת ‘3000 שנה לירושלים’, למעשה ירושלים נבחרה מאז ומעולם. היא ‘טבורו של עולם’, יסוד עולם ומקום בריאת האדם וכל האנושות. בנוסף ל’סגולה’ של ירושלים- ל’בחירה’. כִּי בָחַר ה’ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.

לאחר שהגיע דוד המלך, ועוד יותר לאחר בניין המקדש, התגלתה בירושלים דרגה נוספת. הדרגה הזאת, משולה ל’קירבה’, והיא שינתה את המציאות.

“עד שלא נבחרה ירושלים היתה ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל. שנאמר (דברים יב, יג) השמר לך פן תעלה עולותיך וגו’. עד שלא נבחרה בית עולמים היתה ירושלים ראויה לשכינה, משנבחרה יצתה ירושלים, שנאמר, כי בחר ה’ בציון, ואומר, זאת מנוחתי עדי עד. עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראוין לכהונה, משנבחר אהרן יצאו ישראל. שנאמר (במדבר יח, יט) ברית מלח עולם היא. ואומר, (שם כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו. עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראוין למלכות, משנבחר יצאו ישראל. שנאמר (דברי הימים-ב יג, ה) הלא לכם לדעת כי ה’ נתן הממלכה לדוד. עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות:” (מדרש תהילים קל”ב)

ה’בחירה’ עליה מדבר המדרש, היא לא רק רצונו של הקב”ה לשכון בירושלים או לבחור בזרעו של אהרן, אלא פעולה מעשית שנעשתה בעיר. רק לאחר שדוד המלך הקריב קרבן בירושלים, נאסרו שאר המקומות. זאת כמשל לקידושי איש ואישה. ‘ואסר לנו את הארוסות’. הקידושין- מצד אחד מתירים את האישה לבעלה ויוצרים מציאות חדשה, ובו בעת, אוסרים עליו את שאר הנשים.

ברגע שאנחנו בחרנו בירושלים- קידשנו אותה לעולמי עד!

חלק ב’ – אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך

עד עתה דיברנו בקדושת הארץ וירושלים. ‘הרי את מקודשת לי מולדת’. אך ניתן לבחור לא רק בירושלים, אלא להגיע עוד יותר קרוב. ‘אשרי תבחר’ וגם ‘תקרב’. פסוק זה מופיע כחלק מתפילה מיוחדת

“לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר: לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר: שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ: דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ: נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים: מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה: מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים: וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ: תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ: עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן: יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ: ” (תענית כ”ג.)

המזמור מתאר תפילה (על הגשמים?) ואת הברכה לעולם. אמנם הקב”ה ‘שומע תפילת כל בשר’, והברכה אף מגיעה ‘לכל קצוי ארץ ולים רחוקים’, אך יסודה בציון ובבית המקדש. גם במקדש ישנם מדרגות הנובעות באלו שלא רק שנבחרו, אלא גם נתקרבו. מידרג הקדושה המופיע בציון הינו ‘חצר’, ‘בית’, ‘היכל’. וכפי שמתאר הזוהר:

פתח חד ואמר (תהלים סה ה), אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וגו’, בקדמיתא חצריך לבתר ביתך ולבתר היכלך דא פנימאה מן דא ודא לעילא (נ”א לגו) מן דא, ישכון חצריך בקדמיתא, כמה דאת אמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, נשבעה בטוב ביתך לבתר, כמה דאת אמר (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית, החכמה יבנה בית לא כתיב, דאי כתיב הכי הוה משמע דחכמה בית אקרי, אלא כתיב בחכמה יבנה בית, היינו דכתיב (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו’, קדוש היכלך לבתר, דא הוא שלימו דכלא, דהכי תנינן מהו היכל, כלומר ה”י כ”ל האי והאי, וכלא אשתלים כחדא. רישא דקרא מה מוכח דכתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, האי מאן דאקריב בריה קרבנא קמי קב”ה, רעוא דקב”ה בההוא קרבנא, ואתרעי ביה וקריב ליה, ושוי מדוריה בתרין אדרין, ואחיד להאי ולהאי, דאינון תרין אתקשרו כחדא, דכתיב ישכון חצריך, חצריך ודאי תרי. בגיני כך חסידי קדמאי סבאן דהכא, כד מקריבין בנייהו לקרבנא דא, פתחי ואמרי אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, אינון דקיימי עלייהו אמרי, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך, לבתר מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ואינון דקיימי עלייהו אמרי, כשם שהכנסתו לברית וכו'” (זוהר חלק ב’, דף צ”ד:)

תרגום: פָּתַח אֶחָד וְאָמַר, (תהלים סה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגוֹ’. בַּתְּחִלָּה חֲצֵרֶיךָ, לְאַחַר מִכֵּן בֵּיתֶךָ, וּלְאַחַר מִכֵּן הֵיכָלֶךָ. זֶה פְּנִימִי מִזֶּה, וְזֶה [נ”א לְתוֹךְ] לְמַעְלָה מִזֶּה. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בַּתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְאַחַר מִכֵּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כד) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת. לֹא כָתוּב הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. שֶׁאִם הָיָה כָּתוּב כָּךְ, מַשְׁמָע שֶׁחָכְמָה נִקְרֵאת בַּיִת. אֶלָּא כָּתוּב בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב (בראשית ב) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגוֹ’.קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְאַחַר זֶה הוּא שְׁלֵמוּת הַכֹּל. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, מַה זֶּה הֵיכָל? כְּלוֹמַר ה”י כ”ל, זֶה וָזֶה, וְהַכֹּל נִשְׁלָם יַחַד. מַה מּוֹכִיחַ רֹאשׁ הַכָּתוּב שֶׁכָּתוּב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ? זֶה מִי שֶׁמַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ קָרְבָּן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּקָּרְבָּן הַהוּא, וּמִתְרַצֶּה בּוֹ וּמְקָרֵב אוֹתוֹ, וְשָׂם אֶת מְדוֹרוֹ בִּשְׁנֵי חֲדָרִים, וְאוֹחֵז אֶת זֶה וְאֶת זֶה, שֶׁאוֹתָם הַשְּׁנַיִם נִקְשְׁרוּ יַחַד, שֶׁכָּתוּב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, וַדַּאי שְׁנֵי חֲצֵרֶיךָ. מִשּׁוּם כָּךְ הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, זְקֵנֵינוּ שֶׁל כָּאן, כְּשֶׁמַּקְרִיבִים אֶת בְּנֵיהֶם לַקָּרְבָּן הַזֶּה, פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אוֹמְרִים: נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. אַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ’.

הזוהר מונה שלוש דרגות. כל מעלה פנימית למעלה הקודמת והיא זו מעל זו. הראשונה הינה ירושלים! זוהי מדרגת ‘חצריך’. מתוך הנ”ל, וההקשר בזוהר המדבר על אברהם אבינו, ניתן לחדד ולומר שמדובר אף בהר המוריה. (ואולי זהו לשון חצריך המבואר בזוהר, שישנם שתי חצרות). אברהם הוא ‘אב המון גויים’ והוא מבין שבמעלת ירושלים, יש נגיעה גם לעמים אחרים. לכן הוא מבקש שירושלים תהיה שייכת רק למי ש’תבחר ותקרב’. רק הוא ‘ישכון חצריך’. וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם: פסוק זה שמביא אתו הזוהר, מתאר את הגאולה וההבטחה. מי שנשאר בירושלים- יזכה לראות בנחמתה. המדרגה הבא היא המקדש, ‘ביתך’. טוב ביתך! כדי להגיע לזה צריך חכמה. ‘בחכמה יבנה בית’. ומעל הכל ‘היכלך’. הזוהר מבאר שההיכל מכיל את הכל. הי- כול. הכל בו.

בסיום מביא הזוהר, שנוהגים לומר פסוק זה בברית המילה. זאת כדי לומר, הבן זכה ‘להכנס בבריתו של אברהם אבינו’, לא בזכות מעשיו, אלא על ידי ‘סגולה’. אך אנו מברחים את הילד ‘שכשם שנכנס לברית’ יזכה להמשיך ולהתעלות. אך זה כבר תלוי בו.

כל גם בירושלים. אנו מודים על זכותינו בירושלים. אבל מקווים שנזכה לא רק לשכון בחצר, אלא להכנס אל הבית ואל ההיכל. אך זה כבר תלוי בנו.