“דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם” (במדבר ו’)

השבת, אנו לומדים בפרשת השבוע על חנוכת המשכן. בסוף החנוכה מצווה הקב”ה את הכהנים במצוות ‘ברכת כהנים’. בלימודנו הפעם, נלווה את ביאורו של הרב חיים כהן ‘החלבן’ על פי ספרו הנפלא ‘טללי חיים’.

על פי ‘החלבן’ ברכת כהנים אינה ‘עוד’ מצווה המופיעה בפרשה, אלא היא הבריח התיכון של כל הפרשה ואף של כל התגלות השכינה בעולם.

דבר זה מתבאר אף משם הפרשה ‘נשא’ המזכיר לנו את מטרת היציאה ממצרים. “אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי”. זהו הכח שהתחדש לאחר מתן תורה, הקב”ה רומם אותנו – נשא אותנו (ואף נשא אותנו מלשון נישואין, כפי שנראה בהמשך). זה התוכן הצפון בפרשת ‘נשא’ – ואשא אתכם אלי. מכאן נבין את הלשון החותמת את ברכת כהנים – ישא ה’ פניו אליך.

ליל שבת

ברכת כהנים באה מתוך הקודש

“וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי … וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:

וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם.” (ויקרא ט’)

זוהי הפעם הראשונה שבה מתגלה ברכת כהנים והיא החיתום של כל המעמד הגדול של חנוכת המזבח והמשכן (בגמרא נאמר שביום זה אף משה היה ככהן, וגם הוא בירך את העם, זבחים ק”א:).

ורק אז, לאחר ברכת הכהנים של אהרן והברכה המשותפת של משה ואהרן, ירדה שכינה:

“וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם” – התגלות השכינה בתחתונים, שכינה בתוך העם.

גם בפרשה שלנו ברכת כהנים סמוכה לפרשת חנוכת המזבח. מכאן שלשניהם עניין אחד – המשכת השכינה אל עם ישראל. ומתי זה מתרחש? ‘ויצאו מאוהל מועד [ואז] ויברכו את העם’. הכהנים ‘אנשי המקדש’ מברכים את ישראל מתוקף קדושת המקדש, וממקום זה ממשיכה הברכה בכל מקום.

מכאן נבין מדוע הברכה במקדש שונה מברכת כהנים בשאר ‘המדינה’, כאשר השינוי המרכזי הוא שרק בבית המקדש נאמרת הברכה בשם המפורש:

“כה תברכו את בני ישראל– בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכינוי, ת”ל ‘ושמו את שמי על בני ישראל’- בשם המפורש. ובמדינה בכינוי, דברי ר’ יאשיה. ר’ יונתן אומר, הרי הוא אומר ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’. זה מקרא מסורס בכל מקום שאני נגלה עליך שם תהיה מזכיר את שמי. אכן אני נגלה עליך בבית הבחירה אף אתה לא תזכיר את שמי כי אם בבית הבחירה. מכאן אמרו שם המפורש אסור לומר בגבולים” (ספרי נשא ל”ט).

מדוע? רק בבית המקדש הקב”ה מתגלה בכל עוצמתו, ולכן רק שם מותר להזכיר את שמו המפורש. זאת משום שכל הזכרת שמו של הקב”ה גורמת לשינוי / גילוי / פעולה במציאות של התגלות הקב”ה (ומכאן גם נלמד מדוע אסור לומר ‘סתם’ את שם הקב”ה).

לעומת זאת שם ‘אדנות’ מבטא את אותו כח, רק באופן הגנוז שלו (תוספת הסבר: א-דני מלשון ‘אדון כל הארץ’- כלפי חוץ העולם נראה כמתנהל באופן עצמאי; שם אדנות מראה שיש ‘בעל בית’ המושל ומתגלה בעולם). כאשר מברכים הכהנים את ברכת כהנים מחוץ למקדש, הם מגלים / חושפים את אורו של הקב”ה בעולם.

בירושלים ובמקדש-  כל אחד זוכה “לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר”, אבל בשאר המקומות- לא כל אחד זוכה לראות, ורק בזכות ברכת כהנים – “יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ”.

לכן הכהנים מפנים תחילה את פניהם אל ארון הקודש, ורק אז (לאחר שהתמלאו) מסתובבים אל הקהל. מקדושת המקדש (או ארון הקודש בבית הכנסת) הם פונים אל העם.

סוד זה לימד אותנו גם שלמה בחנוכת בית המקדש. שם הוא איחל לכל אחד “וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים” (מלכים א’, ט’). כלומר גם שאנחנו לא שם פיזי, אנחנו צריכים כל הזמן לינוק מן המקום, מן הקדושה.

גם נבין מדוע נהגו שלא לברך ברכת כהנים בחו”ל: כיוון שברכת כהנים מגלה את הקדושה של ירושלים שגנוזה בארץ, ורק צריך לגלותה. אך לעת עתה בחו”ל הקדושה לא קיימת. בע”ה לעתיד לבוא אומר המדרש:

“עתידה ירושלים שתתפשט עד דמשק” (שיר השירים רבה ז, י”א). לאו דווקא באופן ממשי, אלא שקדושתה תתרחב ותשפיע גם במקומות הרחוקים.

לסיכום –

“יְבָרֶכְךָ ה’ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (תהילים קכ”ח). הברכה שקיימת בעולם יונקת את כוחה מתוך קדושתה של ירושלים וציון. כך גם עוצמתו של העם. נאמר “ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלום” (תהילים כ”ט). ואיפה באה הברכה והכוח: “נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נוֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלֹהִים.”

סעודת שבת

כוחה של ברכה

ברכה היא ‘כח הדיבור’ של הקב”ה. “בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם”- נעשו בלשון עבר, וגם בכל רגע ורגע, הקב”ה מחייה את הכל בדיבורו: “לְעוֹלָם ה’ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם” (לעולם, בהווה, תמיד).

כוח זה ניתן לעם ישראל – “וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אתה” (ישעיה נ”א, ט”ז)

לכן – כח הדיבור שלנו, התפילות והברכות, הן המשך פועלו של הקב”ה. גם כשאנחנו חושבים שמעשינו משנים משהו בעולם, תמיד צריך לזכור ש”בִּרְכַּת ה’ הִיא תַעֲשִׁיר”.

תחילה הקב”ה בירך את האבות בכח הברכה. “וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”. האבות הם אלו שהחיו את העולם, ובהמשך, כך עשו ועושים עם ישראל. ובמיוחד הכהנים, ממשיכי האבות:

“אמר הקב”ה למשה הזהר לאהרן ולבניו שיהיו מברכים את בני ישראל. כה תברכו- אמר הקב”ה: לשעבר הייתי זקוק לברך את בריותי. ברכתי לאדם הראשון ולאשתו שנאמר ‘ויברך אותם אלהים’. ברכתי לנח ולבניו שנאמר ‘ ויברך אלהים את נח ואת בניו’. ברכתי לאברהם דכתיב ‘ וה’ ברך את אברהם בכל‘. אמר הקב”ה לאברהם מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך שנאמר ‘והיה ברכה’. ואברהם הוליד שניים, ישמעאל ויצחק, ולא ברכן … ויצחק ברך את יעקב ויעקב ברך לשנים עשר שבטים שנאמר ‘כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם’. מכאן ואילך אמר הקב”ה: הברכות מסורות לכם, הכהנים יהיו מברכין את ישראל” (תנחומא נשא, ט).

סיכום המדרש: תחילה הקב”ה בירך, אך אח”כ – אברהם בירך למי שרוצה. ואם בחר שלא יברך, לא תהיה ברכה! אח”כ השתלשלו הדברים עד שנמסרו לכהנים – בידם כח הברכה.

לסיכום:

הברכה היא כוחו של הקב”ה. הקב”ה העניק לכל עם ישראל, ובמיוחד לכהנים, את היכולת להמשיך את ברכתו.

איך זה עובד? מבאר הרשב”א: ברכה מלשון ברֵכה (שו”ת הרשב”א ח”א תכ”ג). כשם שישנה בריכת מים, ומשם מושכים תעלות לגינות שמסביב, כך הקב”ה הוא מקור הברכה וממנו אנו מתברכים.

סעודה שלישית

ברכת כהנים – ביטוי לאהבה בין עמ”י לקב”ה

ברכת כהנים מראה את האהבה הרבה של הקב”ה לעמו. דבר זה מתבטא בריבוי הלשון ‘פנים’. פניו אליך. הפנים הם הפנימיות. הלב, האהבה. גילוי פנים = גילוי הפנימיות והאהבה.

ברכת הכהנים מעוררת מחדש בכל יום את האהבה הזאת, ובמיוחד בבית המקדש, מקום משכן הכרובים שפניהם איש אל אחיו. מתוך האהבה הזאת באות כל הברכות בברכת כהנים: יברכך, ישמרך, ויחונך וכו’.

לפי הבנה זאת, הכהנים אינם העיקר בברכת כהנים, אלא העם מצד אחד והקב”ה מצד שני.

איך רואים את זה?

א. הכהנים אינם המברכים, אלא רק המאפשרים את הברכה: “וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם“, לכן שמו של הקב”ה מופיע בכל חלקי הברכה.

זאת מהות הכהן ובמיוחד אהרן, לחבר בין שני אוהבים, אם זה בין אדם לחברו, ואם זה בין אדם למקום. לכן הגמרא קוראת לכהנים ‘שלוחי דרחמנא’- שליחי הקב”ה. “כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָאוֹת הוּא” (מלאכי ב’).

ב. הכהנים מברכים: ‘לברך את עמו ישראל באהבה‘. וכהן שאינו אוהב, אסור לו לברך (מובא בבאר היטב שו”ע או”ח קכ”ט ב, עפ”י הזוהר). – איך חלה הברכה? ברגע שכהן אוהב! האהבה היא הנשמה של הברכה!

מלווה מלכה

 הברכה מגלה את האור והקדושה הגנוזים בעם ישראל

בתורה נאמר: “דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.”

בציווי ישנן שני תוספות שלכאורה מיותרות: המילה ‘כה’ וכן ‘אמור להם’ (הרי כבר נאמר ‘דבר אל אהרן’).

הכוונה במילה ‘כה’, מזכירה את הפסוק: “נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם” (בראשית כ”ב).

עד כה- עד השכינה שבהר המוריה. וכפי שראינו מקודם, הברכה באה מתוך הר המוריה, מתוך הקודש.

במילים ‘אמור להם’ ישנה הנחיה הלכתית, אך גם חידוש עצום:

‘אמור להם’: מכאן ציווי לשליח הציבור להקריא מילה במילה את הברכה, כשהוא מעוטה בטלית, שהיא רמז ל”עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה”. (רבנו בחיי)

לסיכום:

השליח מייצג את עם ישראל (-שליח ציבור), כשהוא מעוטף בטלית הוא מראה שהציבור כולו ‘עטוף בשכינה’ (-נלמד מן הפסוק עֹטֶה אוֹר -שכינה- כַּשַּׂלְמָה -כמו טלית). תפקידו של הש”ץ הוא להקריא לכהן, ורק אז כהן יכול לברך את העם.

אם קודם ראינו שהכהנים מקבלים את ‘כוחם’ מקדושת ארון הקודש או מקדושת המקדש, כאן הכהנים צריכים לקבל את ‘כוחם’ מכוח הציבור. משום שהכוח (הסגולה) כבר גנוז בתוכו – תפקיד הכהן הוא רק לגלות אותו.

” דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה’ “ (במדבר ו’)

בפרשתנו מופיעה מצוות ה’נזיר’. מצד אחד בנזיר נמצאת מעלה גדולה, כפי שמעידה התורה ‘קדוש יהיה לה’, ‘נזר אלוקיו על ראשו’. מצד שני במלאות ימי נזירותו מביא הנזיר מספר קרבנות ככפרה. אנו ננסה בלימודנו ללמוד על הלכות הנזירות ולעיין בשני הצדדים הקיימים בנזיר.

לליל שבת  – מצוות הנזיר

כיוון שהמחשבה הראשונה שעולה לנו בראש כשמזכירים לנו נזיר, היא דמותו של ששמון הגיבור, ראוי ללמוד בקצרה את הלכות הנזירות  כיוון ששמשון לא היה נזיר ‘קלאסי’.

אדם שמקבל על עצמו נזירות אוסר את עצמו משלושה דברים. אסור לו להטמא למתים (אבל מותר בטומאות אחרות- זב, זבה, קרי וכדומה),  הוא אסור בשתיית ואכילת פרי הגפן (יין, ענבים, חרצנים וכדומה) והוא אסור בגילוח שערותיו, כלומר הוא לגדל שער פרע.

שמשון הגיבור לעומת זאת הותר בטומאה למת. איסור הטומאה למת מקביל לאיסור של כהן גדול. כלומר בניגוד לכהן הדיוט שמותר להטמא לשבעת קרוביו, כהן גדול והנזיר מותרים להטמא למת מצווה בלבד.

‘סתם נזירות’ היא לשלושים יום, וזהו המינימום זמן להיות נזיר. ניתן להיות גם ‘נזיר עולם’. במקרה כזה מותר להסתפר אחד לשנה, בכדי להקל מעליך את השערות המפריעות להתנהלות רגילה.

נזיר שאכל ענבים או גילח את שערות ראשו תוך ימי נזרו, עובר עבירה ולוקה עליה- אך ממשיך את נזירותו (אלא אם כן שערו טרם ‘גדל פרע’ במשך שלושים יום, שאז מונה שלושים מחדש) לעומת זאת אם הוא נטמא למת, הוא חייב לגלח את כל שערותיו, להטהר מטומאת מת (על ידי הזיית ‘מי חטאת’ וספירת שבעה ככל טמא) ולהביא עולת וחטאת עוף וכבש לאשם. אח”כ הוא מתחיל את כל הנזירות מחדש.

אם עברו שלושים ימי נזירות או התקופה שעליה נדר הנזיר הוא מתחיל תהליך ‘כפרה’. הנזיר מגיע אל המקדש, מגלח את שערות ראשו ב’לשכת הנזירים’ שבעזרת הנשים ומביא שלושה קרבנות. עולה, חטאת ואיל לשלמים. את שערות ראשו הוא זורק באש שתחת הסיר שמבשל את קרבן השלמים.

נזירות בזמן הזה:

על פי הרמב”ם ניתן להיות נזיר גם כשאין בית מקדש. אמנם כיוון שאי אפשר להביא קרבנות, האפשרות היחידה היא להיות נזיר עולם. (לעומתו, הראב”ד חולק עליו ואוסר לקבל על עצמך נזירות. זאת כיוון שכדי להיות נזיר אתה חייב קודם כל להיות טהור.)

“נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו” (הלכות נזירות פרק ב’, הלכה כ’)

אחד מנזירי העולם המפורסמים בדור האחרון הינו הרב דוד כהן, הרב ה’נזיר’ (נפטר בתשל”ב).

“נזיר הנני, מדרגה לנבואה. אילו זכיתי לבוא לעולם רק לשם כך. לפרסם מחדש שם זה, “נזיר”, כעובדת חיים בימינו, כדי להכיר שאנחנו עומדים ערב תחיית הנבואה בישראל, דייני”…. (מכתבי הרב הנזיר)

מתוך דברי הרב הנזיר, ואף מתוך הלכות הנזירות אנו רואים שהנזיר נמצא במעלה רוחנית גבוהה. הוא פרוש מן הטומאה ככהן, ‘נזר אלוקיו על ראשו’ – כמו שנאמר על הציץ של הכהן הגדול. מנגד במלאות נזירתו הוא מביא קרבנות לכפרה.

אז הנזיר קדוש או חוטא?

לסעודת שבת – לא דייך מה שאסרה עלייך תורה

השאלה האם הנזיר הוא ‘קדוש’ או ‘חוטא’ כבר מצויה בגמרא:

“תניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה ? אלא שציער עצמו מן היין . והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה .

רבי אלעזר אומר:נקרא קדוש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה” (תענית י”א.)

על פי רבי אלעזר ישנה מצווה למנוע מעצמך דברים מותרים, ואילו לרבי אלעזר הקפר- המונע את עצמו מן היין, נקרא חוטא. ‘לא דייך במה שאסרה עלייך תורה, שאתה אוסר עלייך דברים נוספים?!’

הרמב”ן מבאר את הניגוד בין ‘חוטא לקדוש’. מתוך כך שאת ההוכחה המרכזית לכך שהנזיר חוטא הבאנו מכך שכאשר הוא מסיים את נזירותו הוא צריך להביא אל המקדש קרבנות. יוצא הדופן הוא ‘נזיר עולם’ שכיוון שאינו מסיים את נזירותו, אינו צריך להגיע אל המקדש. לכן כל עוד אתה ‘נזיר עולם’, אינך ‘חוטא’.

“וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה’ והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם” (רמב”ן על במדבר פרק ו פסוק יא)

בניגוד לכך, הכלי יקר מבאר שעצם הפרישה יש בה משום ‘גירוי יצר הרע’. שכן אנו יודעים ש’מים גנובים ימתקו’. לפעמים דווקא המניעה ממשהו, גורמת לנו את התהליך ההפוך והמשיכה עליו.

” לפרש דברי רבי אלעזר ולומר, שלכך נקרא הנזיר חוטא. כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו ע”כ הוא קופץ ונשבע כנגד היצה”ר ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא כמו שלמדו (נדרים עז ע”ב) מן פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. (דברים כג כג) לפי שמגרה היצה”ר בעצמו ואומרים לו לא דיך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצה”ר ….אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה”ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כ”א בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא. כך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים הן מצד שקודם נזירות זה היה כעיר פרוצה אין מעצור לרוחו עד אשר הוצרך להתקשר בנזירות, הן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה, אבל מ”מ קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו כי היצה”ר כל מזימותיו לפרוץ גדרו” (כלי יקר, שם).

ה’שם משמואל’ מביא גישה הפוכה להבנת הרמב”ן. לשיטתו, לכתחילה אין זה טוב להנזר, כפי שאין לו לאדם לחבול בעצמו. אמנם לפעמים אין ברירה וצריך להתענות או לחבול בעצמך על מנת להרפא. כך, כל עוד אתה בשלב הנזירות אתה נקרא ‘חוטא’. כאשר הפסקת את ימי נזירותך ונרפאת, אז אתה נקרא ‘קדוש’:

“כן הוא לענין צער הגוף, אף שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, מ”מ כדי להשיג תכלית יותר נכבדה מגופו רשאי לצער את עצמו, ע”כ רשאי אדם להתענות באשר ע”י התענית משיג חיות ממקום גבוה יותר.. וע”כ בשבת אסור להתענות ולבטל מעונג שבת, כי אין למעלה מעונג, ואין לקוות להשיג ע”י התענית דבר נכבד מעונג שבת. וזהו ענין הנזיר שמצער את עצמו כדי להשיג קדושה עליונה, כי השגת קדושה עליונה כזו יותר נכבדת מגופו, וכל זה כשהשלים ימי נזירותו. כי הקדושה שחלה לעולם היא אחר עשיית המצוה וכמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, אבל כשנטמא בינתים הרי הי’ הצער בלתי השגת התועלת, וזה הוא חטא” (שם משמואל נשא, תרע”ג)

לסעודה שלישית- ‘קדוש יהיה’

אי אפשר שלא לשים לב להקבלה שיש בין מצוות הנזיר לבין מצוות הקדושה והטהרה של הכהנים. מעל הכל ההשוואה בין ציץ נזר הקודש ולבין שערות פרע ראשו, שבשניהם נאמר ‘נזר אלוקיו על ראשו, קדוש יהיה לה’.

שני הצדדים בנזיר מופיעים גם מתוך הסיפור הבא:

“תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַצָּדִיק, מִיָמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשָׁם נָזִיר טָמֵא. חוּץ מֵאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא אֵלַי מִן הַדָּרוֹם, יְפֶה עֵינָיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתָּלִים, אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, מֶה רָאִיתָ לְשַׁחֵת שֵׂעַר נָאֶה זֶה? אָמַר לִי, רוֹעֶה הָיִיתִי לְאָבִי בְעִירִי, וְהָלַכְתִּי לִשְׁאוֹב מַיִם מִן הַמַּעְיִין, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בְבָּבוּאָה שֶׁלִי, וּפָחַז יִצְרִי עָלַי, וּבִיקֵשׁ לְטוֹרְדַנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ, רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ? שֶׁסוֹפְךָ לִהְיוֹת רִימָּה וְתוֹלֵעָה, הָעֲבוֹדָה שֶׁאַגַלְּחֶךָ לַשָּׁמַיִם! עַמָדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נְזִירִים בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר, “אִישׁ כִּי יַפְלִיא לִנְדוֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִיר לַה’ ” (נדרים ט.)

שמעון הצדיק, הכהן הגדול, ידע שרוב הנזירים אינם נודרים לשם שמים והוא נמנע להראות אהדה לנזירים ולאכול מקרבנם. מקרה אחד, גילה לרבי שמעון שלפעמים יש עניין בנזירות. ועל נזירות כזו מבטיח הקב”ה שהיא מובילה ושווה למדרגת הנבואה: “וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים” (עמוס ב’) . בשולי הדברים ניתן להבין שהנזירות טובה ליחידים ולא כהנחיה כללית.

המהרש”א מרחיב את הסיפור והדילמא שבתוכו:

“יש לעיין, מה לו להזכיר שבא מן הדרום? גם שהיה רועה לאביו בעירו? גם מה שפרש רש”י ‘שפחז עלי יצרי להבאני לידי הרהור עבירה’ הוא דחוק, מה ענין מתגאה לזה?

ונראה, שרמז שבא מדרום שהיה חכם כמ”ש ‘הרוצה להחכים ידרים’. ואמר שאע”פ כן היה רועה לאביו במצות כבוד אב. ואמר גם ‘בעירו’ במקום שהיה מכירין בו ובמעלתו. ואמר מצורף לזה כשהיה מסתכל עצמו בבבואה שהיה גם יפה עינים, פחז עליו היצר הרע להתגאות, וכי איש כמוהו במעלת החכמה ויפה עינים יהיה רועה?! וז”ש ‘בקש לטורדו מן העולם’ לעבור על מצות כבוד אביו שנאמר בו למען יאריכון ימיך גו’.

ואמר ‘מפני מה אתה מתגאה’ שלא להיות עוד רועה לאביך, שסופך למות ע”י שתעבור מצוה זו של כבוד אב. והוא ענין מעשה אבשלום בעצמו שהיה מתגאה בשערו ומרד באביו כדאמרינן פ”ק דסוטה. וזה שמסיים כאן ‘להזיר לה” שהיה זה נזיר להתגלח לשם שמים לקיים מצות כבוד אב.

ואמר נסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני כו’, הוא היצר הרע הוא מלאך המות ועל זה אמר ‘צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו’, הרשע הוא היצר הרע מסתכל וצופה ביופי הצדיק ובמעלותיו, וע”י זה מבקש להביאו לידי מעשים רעים כדי להמיתו וקרוב לזה דרשוהו בפ”ק דקדושין ע”ש”.

המהרש”א מדגיש שהסיפור הרועה היה מאבק בין הרצון ל’מימוש עצמי’ של הרועה (שגם היה חכם ‘מן הדרום’ וגם יפה תואר) לבין הצורך לקיים את רצון האב. הרועה אמר לעצמו ‘קטן עלי להיות רועה’, אפילו ‘בעירי’ מכירים במעלתי. כאן אנו רואים שגידול שערות כמרד הנעורים אינו דבר חדש. הנער הזה ‘כפה על עצמו’ את גילוח שערותיו כדי להמעיט ממעלתו.

ומכאן הסוד הגדול של הנזירות. לשכת הנזירים נוסדה רק בתקופת בית המקדש השני, אז רבו הנזירים. תקופת בית שני מתאפיינת בהתגדלות הפרט ופחות בכלל (שזו היתה המעלה של תקופת בית ראשון). רבי שמעון סלד מן התופעה מפני שידע שלרוב נזירות באה מתוך הרצון (הפסול) למימוש עצמי. גם אם זה כביכול מימוש עצמי רוחני.

כאן ראה שמעון הצדיק תופעה יצאת דופן. אדם שמגדל את שערותיו, לא כמרד נעורים, אלא דווקא כדי שבזכות זה הוא ילך בתלם. הייתי מוסיף שהנזיר הזה נטמא בכוונה (בסיפור מובא שהוא הביא אשם נזיר לאחר שנטמא). זאת כדי להראות לעצמו שהוא לא מושלם כפי שחשב.

ומכאן שכל דבר בעולם ניתן להובילו אל הטוב. (כפי שמצוי בסיפור מראות הצובאות).

” צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:

מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם” (במדבר ה, ב’)

בחניית עם ישראל במדבר היה סדר קבוע ומיוחד. בראש ובראשונה בכך שהמשכן חנה במרכז המחנה. כך התקיים כפשוטו הציווי ‘ושכנתי בתוכם’. כידוע עם ישראל חנה במבנה מרובע ובו שלושה מחנות, זה לפנים מזה. מחנה ישראל, מחנה לוויה ובמרכז- חצר המשכן- מחנה שכינה.

הפסוקים שלנו מתארים את אלו האסורים להכנס אל כל מחנה, וממילא גם את המותרים להכנס אליהם. כך נלמד על דרגות קדושה השונות. בכניסה אל הקודש, ופרישה בעת הצורך, מדגישה התורה שאין הבדל בין איש ואשה, והסיבה אחת: כיוון ש’אני ה’ שוכן בתוכם’.

המדרש שלנו מבאר את הפסוק, מלמד אותנו שקדושת המחנות במדבר תלווה אותנו לדורות גם בארץ ישראל, ואף מביא דרגות קדושה נוספות.

במדבר רבה ז’, ח’

“וישלחו מן המחנה – יכול כלם ישתלחו חוץ למחנה אחת? אמרת צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה ריבה כאן מחנה אחת אל מחוץ למחנה תשלחום ריבה כאן ב’ מחנות ולא יטמאו את מחניהם ריבה כאן ג’ מחנות. מכאן אמרו ג’ מחנות הן: מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה. מפתח ירושלים ועד הר הבית – מחנה ישראל. מפתח הר הבית ועד העזרה – מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים-  מחנה שכינה. יכול כולם ישתלחו למקום אחד? ת”ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור מצורע שמטמא בביאה כל שטמא מת מטמא הזב מטמא חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא …מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין כן בכל הארצות. ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה. עיר חומה מקודשת מן הארץ שמצורעים הולכים בכל הארץ ואינם הולכים בערי חומה. ירושלים מקודשת מערי חומה שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואינן נאכלים בערי חומה. הר הבית מקודש מירושלים שזבים וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית. החיל מקודש מהר הבית שנכרים וטמא מת נכנסין להר הבית ואין נכנסין לחיל. עזרת הנשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבים עליו חטאת. עזרת ישראל מקודשת הימנה שמחוסר כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסים לעזרת ישראל. ישראל מעורבין שמש נכנסים לעזרת כהנים ברוחב י”א אמה על אורך קל”ה אבל לא היו עומדין על הדוכן והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסין מיכן ולפנים. ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש ושתויי יין היו נכנסין מיכן [ולפנים] אבל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ד’ אמות. ושאר כהנים נכנסין לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ד’ אמות אבל לא היו נכנסין לבית קדשי הקדשים. וכהן גדול היה נכנס לבית קדשי הקדשים ד’ פעמים ביוה”כ “

מה לשים לב בקריאת המדרש:

אנו נשנה מעט מהרגלנו ונברר לעומק את פרטי המדרש, שהינם הלכה למעשה. מתוך הפרטים שנלמד נוכל לדעת למי מותר ולהכנס ולאן, וכן ללמוד מנין נובעת קדושת ארצינו.

• המדרש, המתבסס על הספרי, מבאר שלמרות שמקריאה ראשונית משמע ש’מחוץ למחנה’ יוצאים כל סוגי הטמאים, אין הדבר כך. המדרש מונה שלושה מחנות ומי היוצאים מכל מחנה. כך מסכם זאת רש”י:

וישלחו מן המחנה – שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן: תוך הקלעים היא מחנה שכינה. חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה. ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל (פסחים סז). הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים. (רש“י על במדבר ה‘ ב‘)

מתוך כך למדנו: למרות שאנו רגילים לחשוב שהטומאה החמורה ביותר היא טומאת מת, כאן מתגלה המצורע כחמור ביותר. המצורע הביא על עצמו, בחטאיו, את הטומאה. לעומתו לפעמים אנו מצווים להטמא למת. טבכל זאת המקדש הוא ‘בית חיינו’, מכאן החלה האנושות, וזהו המקום המחיה את כולם, לכן לא ראוי שיהיה שם קשר אל המוות.

• בהמשך מביא המדרש עשר קדושות בארץ ישראל. זאת על פי המשנה במסכת כלים.

עשר קדושות הן: ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה–שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.

עיירות מוקפות חומה, מקודשות ממנה–שמשלחין מתוכן את המצורעים, ומסבבין לתוכן מת עד שירצו; יצא, אין מחזירין אותו.

לפנים מן החומה, מקודש מהן–שאוכלין שם קודשים קלים, ומעשר שני. הר הבית, מקודש ממנו–שאין זבים וזבות נידות ויולדות נכנסין לשם. החיל, מקודש ממנו–שאין גויים וטמא מת נכנסין לשם. עזרת הנשים, מקודשת ממנו–שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבין עליה חטאת. עזרת ישראל, מקודשת ממנה–שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם, וחייבין עליה חטאת. עזרת הכוהנים, מקודשת ממנה–שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צורכיהם, לסמיכה ולשחיטה ולתנופה.

בין האולם ולמזבח, מקודש ממנה–שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם. ההיכל, מקודש ממנו–שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידיים ורגליים. בית קודש הקודשים, מקודש מהן–שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים, בשעת העבודה. (מסכת כלים פרק א’)

• אם נמנה את הקדושות נראה שישנם יותר מעשר: ארץ ישראל, ערים מוקפות חומה, ירושלים לפנים מן החומה, הר הבית, החיל (השטח שמעבר לסורג), עזרת הנשים, עזרת ישראל, עזרת כהנים, בין האולם למזבח, ההיכל, קודש הקדשים. ההסבר הפשוט ביותר הוא שבתוך ארץ ישראל, ישנם עשר קדושות.

מתוך כך למדנו: עיון במשנה מגלה שכל הקדושות קשורות באופן ישיר למקדש. גם קדושת ארץ ישראל מתבטאת בכך שממה המביאים ‘עומר, שתי הלחם וביכורים’. המדרש מוסיף קדושה נוספת. הוא מחלק בין ‘ארץ ישראל’ (גבולות ההבטחה) ובין ‘ארץ כנען’ (הגבולות בפועל). ומוסיף – רק ב’ארץ כנען’ ניתן לבנות ‘בית שכינה’. אין הכוונה שבכל הארץ ניתן לבנות את המקדש, שהרי רק ירושלים היא ‘המקום אשר בחרתי’. הכוונה היא שקדושת המקדש משפיעה באופן מיוחד על הארץ יותר משאר הארצות. גם אם הן יכבשו בעתיד על ידי עם ישראל.

אנו נרחיב בעיקר במי מותר להכנס לאן.

לאן מותר לי להכנס בבית המקדש?

תחילה נדגיש, כפי שכבר אומרת התורה. אין הבדל בין הכניסה לגברים ולנשים. ההבדל יהיה בגדרי הטומאה והטהרה, בין כהן לישראל, ובין ‘שעת עבודה’ לכניסה שלא בשעת עבודה. קדושות אלו חלות גם כיום, בהעדר המקדש. על פי הרמב”ם ישנה מצווה מיוחדת שניתן לקיים גם כיום. מצוות ‘יראת המקדש’. (ומי שירצה לדייק ברמב”ם יראה שמותר להכנס אפילו אל מקום העזרה. רק להקפיד שלא לשבת שם)

“אע”פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע”פ שחרב בקדושתו עומד” (הלכות בית הבחירה לרמב”ם, פרק ז’)

אל ירושלים – נכנסים כולם, למעט המצורע.

אל הר הבית– לא יכול להכנס ה’זב’, ובכלל זה כל טמאי הגוף. זב, זבה, בעל קרי, נידה ויולדת. כל אלו יכולים להטהר גם כיום, כל אחד לפי ענינו על ידי ספירת ימים ומקווה.

מעבר לסורג– אסורים להכנס טמאי מתים וגויים. בגויים אין גדרי טומאה או טהרה, וזוהי תקנת חכמים כדי להבדיל בין ישראל לעמים. גם האיסור של כניסת טמא מת מעבר לחומת הסורג ואל ה’חיל’ הוא איסור מדרבנן, שמא תכנס בטעות אל ‘מחנה שכינה’ בטומאה.

מתוך כך למדנו: גם כיום ישנם מקומות שמותר להכנס אליהם, אפילו בטומאת מת. כמובן שיש להטהר מטומאות גוף ולהקפיד על מצוות ‘יראת המקדש’. אם לגויים מותר להכנס אל הר הבית, כיוון ש’ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים’, מכל שכן שלנו מותר, ואף מצווה.

אל העזרה– אל העזרה, המקבילה לחצר המשכן, אסור להכנס בטומאת מת מן התורה, וזהו איסור חמור. גם ‘במקום העזרה’, בלי שיהיה שם בית מקדש, אסור להכנס. גם בעזרה עצמה ישנם מספר מדרגות, כפי שנראה בתרשים. ‘עזרת ישראל’- מותר להכנס כשאני טהור. ‘עזרת כהנים’- מותר להכנס רק לצורך.

עזרת הכהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולכפרה ולשחיטה ולתנופה:

בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם:

ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים:

האם מותר להכנס מעבר למזבח עד מדרגות האולם? מתוך לשון הרמב”ם משמע שכן. שהרי באיזור ש’בין האולם למזבח’ הוא מונה את מי שאסור להכנס. משמע- לשאר מותר. לעומת זאת כאשר הוא מדבר על ההיכל, הוא מונה את מי שמותר להכנס. משמע שלשאר אסור. בע”ה נוכל להגיע ממש עד פתח ההיכל ולהשתחוות!!

הטומאה הפך הטהרה

עד עתה היה הדיון ההלכתי. היכן מותר להכנס והיכן אסור. ראינו שגם בימינו בעת חורבן המקדש, עדיין צריך להשמר ולא להכנס אל המקומות האסורים. אם כך, אולי עדיף להמנע להתקרב ולא להכנס אל חשש כרת?

אלא שיש לזכור, שככל שאנו מתרחקים מן הרצון להגיע אל הקודש, הטומאה מתגברת. זאת הן המובן הרוחני, כפי שנראה, ומהן במציאות. אם אנו מראים שהמקום אינו חשוב לנו, יבואו אחרים ו’יתפסו לנו’. נבין זאת על פי מעשה שאירע בבית ראשון.

רקע: הגמרא מתארת שחזיקהו עיבר את חודש ניסן, כיוון שנמצאה במקדש טומאה. ואיזו טומאה? תחת המקדש נמצאה הגולגלות של ארוונה היבוסי. מבלי לפרש כיצד זה קרה, מבאר התפארת שלמה מה הדבר בא לסמל:

כבר נודע בספרים בעניין סוד בריאת העולם, כי בכל דבר שבקדוש ‘הנה סביב רשעים יתהלכון’ (תהלים יב, ט). הקליפה סובבת עליו מבחוץ והיא הסטרא אחרא החופפת ורובצת לינַק מהקדושה כל הימים. ובכל דבר הקדוש יותר, הנה הקליפה חזקה עליו ביותר כמבואר זה בזוהר הקדוש בענין הערלה שעל ברית קודש, שהוא איבר המקודש יותר, הנה הקליפה גברה עליו ביותר ומה גם שהקליפה לעולם קדמה לפרי כנודע. והוא ענין כח הכנענים בארץ הקדושה שהם היו הארורים הטמאים. וכן ארונה היבוסי במקום בית המקדש עד שבא דוד המלך עליו השלום בכוחו הגדול והוריש היבוסי יושב ירושלים, שהיא הקליפה החזקה שהיה שם, והתחיל לבנות הביהמ”ק כנ”ל. והנה כן תמיד היה ‘סביב רשעים יתהלכון’ על מקום הקדושה, למצוא שם מקום מנוחתם כמבואר זה הענין בטומאת מת בצאת נפשו הקדושה ממנו- הנה הוא אבי אבות הטומאה.  שבאם חס וחלילה יסתלק הקדושה ממקומה, הנה הם יתפשטו עליו ביותר. והוא הדבר שהיה בחורבן ביהמ”ק תב”ב כי המקום המקודש יותר נחרב ביותר כי ארץ ישראל נחרב יותר מכל הארצות וירושלים יותר מארץ ישראל ומקום הר הבית יותר מכולם. (תפארת שלמה פרשת אחרי ות

כשם שבאדם, ברגע יציאת הנשמה, תופסת הטומאה את מקומה, כך בכל דבר קדוש. כל עוד הנשמה נמצאת שם, אין לטומאה להיכן להכנס. וככל שהמקום קדוש יותר, ‘סביב רשעים יתהלכון’, הטומאה מנסה לחדור ביותר כח. לכן אנו רואים שככל המקומות יותר קדושים לנו, ברגע שאנו מתרחקים מן המקומות הללו, ממהרים כוחות אחרים להשתלט עליהם.

הפתרון היחד הוא לחזור אל אותם מרומות. להחזיר את הנשמה. אם אנו נראה עד כמה מקומות אלו קדושים, באופן טבעי, וללא מאבק יתרחקו כוחות הטומאה. ראינו שכל קדושת ארץ ישראל נובעת מאחיזתנו במקום זה. אם כך ככל שנעלה בטהרה אל המקדש, נרחיק את הטומאה וכוחות הטומאה ונזכה לקיום תפילתו ‘המחזיר שכינתו לציון’.