
” וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה’ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ” (במדבר י)
בפרשתינו נושאים רבים וחשובים הקשורים למקדש: מצוות הדלקת והטבת הנרות, הקדשת הלויים, מסע המחנות, פסח שני, חצוצרות הכסף ועוד.
אנו נתמקד דווקא בסיפור קצר, שנראה על פניו כדיון משפחתי, אך קשור ישירות למקום המקדש.
לליל שבת – מהו ‘הטוב’ שקיבל יתרו?
בספר שמות אנו מתבשרים שיתרו הולך לארצו: “וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ” (שמות י”ח)
אך, אצלנו בפרשה מנסה משה לשכנע את חותנו להשאר. בתמורה הוא מבטיח לו: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ”. מהו אותו ‘טוב’ שמקבל יתרו?
מבאר רש”י:
“ מה טובה הטיבו לו אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו ת”ק אמה על ת”ק אמה והניחוהו מלחלוק אמרו מי שיבנה בהמ”ק בחלקו הוא יטלנו ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו” (רש”י במדבר י, ל”ב)
כלומר שבני יתרו יקבלו נחלה קטנה בארץ ישראל, בגודל ת”ק על ת”ק אמה. כלומר חמש מאות אמות מרובעות באזור יריחו. הבטחה זו אכן מומשה כפי שמתואר בנביא:
וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם” (שופטים א’, ט”ז)
אך מה החשיבות או הטובה בקבלת שטח כזה קטן? ועוד באזור ים המלח? האם זהו המקום המשובח ביותר בארץ?
בעלי התוספות בפירושם לתורה מביאים את הפשט:
“והיה הטוב ההוא וכו’ וכן עשו נתנו לו דושנה של יריחו חמש מאות אמה. ואם תאמר וכי מעט כזה נתנו לו? ויש לומר שכל מי שיש לו י’ קנים קרקע בארץ ישראל מיניה משח מיניה עיבור מיניה מרעה לבהמותיו”(פירוש בעלי התוספות, במדבר י, ל”א)
באופן פשוט, אומרים ה’תוספות’ כל שטח בארץ ישראל יש לו חשיבות. (ומה נכונים הדברים בימים אלו….)
אך יש במקום הזה אף יותר!
לסעודת שבת – מהי דושנה של יריחו?
תחילה נבין את המדרש עליו מתבסס רש”י בהמשך דבריו:
“והטבנו לך זה דושנה של יריחו שהיו אוכלין אותה בני בניו של יתרו. כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנוה לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה. שנאמר: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה, צא מהן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין [באו בני בנימין ליטול חלקם] עמדו ופנו אותה מפניהם שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים”. ( ילקוט שמעוני במדבר תשכ”ו)
כלומר, כאשר נכנסו בני ישראל לארץ, החלו לחלק את הארץ לנחלות. חוץ משטח של חמש מאות על חמש מאות אמה באזור יריחו. אזור זה נשמר כפקדון אצל בני יתרו במשך ארבע מאות ארבעים שנה עד לזמן בניית המקדש על הר הבית.
כשנבנה בית המקדש, נושלו בני בנימין מחלקם שבהר הבית, שהרי הר הבית, מעתה, שייך לכל עם ישראל. כפי שנאמר:
“כתוב אחד אומר (דברים יב) באחד שבטיך וכתוב אחד אומר (שם) מכל שבטיכם באחד שבטיך זו שבט יהודה ובנימין. מכל שבטיכם זו ירושלים שכל ישראל שותפין בה” (אבות דר”נ ל”ה)
אם כן, נעשו ‘חילופי שטחים’. במקום שטח הר הבית (שגודלו ת”ק על ת”ק אמה), קיבלו שבט בנימין שטח דומה באיזור ים המלח.
ועדיין נשאל השאלה – האם הקרקע שווה את אותו ערך?
המהר”ל מבאר בפשטות שכן:
“ומה שהניחו דושנה של יריחו ליתן אותה למי שיש בית המקדש בחלקו, כדי שלא יערער ויאמר מקום בית המקדש היה טוב יותר, ולכך הניחו את המקום שהיה יותר דשן ליתן לו. ואם תאמר, מה הטובה הגדולה הזאת, שהיא חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. אין זה קושיא, כי אחר שהיה לו המקום שהוא תמורת המקום הנכבד, יורה חשיבות המקום על מעלת העומד בו, כי המקום מורה על מעלת העומד בו”
ֹ (גור אריה על הפרשה)
כלומר, עצם העובדה שזהו שטח תמורת מקום המקדש, כבר מראה על חשיבותו. ו’בעל הטורים’ אף מביא לכך רמז מן הפסוקים:
“והיה הטוב ההוא – חמש פעמים טובה כתיב כאן כנגד ה’ מאות אמה דושנה של יריחו שנתנו לבניו. והטבנו. טוב. הטוב. ייטיב והטבנו. בגימטריא ביריחו “(בעל הטורים שם)
אך ישנה הקבלה שורשית ועמוקה יותר!
לסעודה שלישית – הר המוריה ומקום גידול ה’מור’
אחד הסיבות לשם הר הבית, הר המוריה, משום ששם גדל המור:
“והנכון על דרך הפשט שהוא כמו אל הר המור ואל גבעת הלבונה, כי ימצאון שם בהר ההוא מור ואהלים וקנמון, כענין שאמרו (ירושלמי פאה ז ג) קינמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו או שנקרא כן לשבח ישראל” (רמב”ן בראשית, כ”ב)
באותה מידה, כך גם ביריחו. שם גידלו את סממני הקטורת!
“ונקרא הר המוריה, על דרך הפשט, שהוא כמו אלך לי אל הר המור וגבעת הלבונה, כי שם ימצאון שם בההר ההוא מור ואהלים וקינמון…. וצריך להבין מה נתייחדה דווקא דושנה של יריחו, ליתנה במחיר חלק מקום המקדש…ולפי השלטי גיבורים שביריחו היה גידול הצרי…..”(עזרת כהנים עמ’ רס”ד על פי רמב”ן ושלטי גיבורים)
על פי מחקרים של השנים האחרונות, דבר זה אף הוכח. בצפון ים המלח, ממש במבואות יריחו נמצאו שרידים של מפעלים להפקת סממי הקטורת. עקב החשיבות הגדולה של הסממנים, מצוי ליד כל מפעל הפקה, מגדל שמירה.
מי שיסע היום ל’עינות צוקים'(עין פשחה) יוכל לראות זאת במו עיניו. אם כך ישנה סגולה משותפת לשני המקומות. ומי שהוביל אותנו לארץ המובטחת, זכה למשך יותר מארבע שנה לאזור שנשתבח בקטורת יקרה. אך לאחר שעלינו קומה, ובנינו את המקדש, חזרה המתנה לשבט בנימין, וכל עם ישראל זכה בהר המוריה.
” וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה’ אֶת משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה” (במדבר ח’)
מתוך כלי המקדש, מקום של כבוד שמור למנורת הזהב ולעבודתה. בפרשה שלנו, נראה היה שהעיקר הוא לתאר את עבודת המנורה לה זכו אהרן ובניו, אך התורה חוזרת ומדגישה גם את מבנה המנורה. ננסה ללמוד על מבנה המנורה ומתוך כך לראות כיצד דבר זה חלק בלתי נפרד מעצם העבודה וממהות המנורה.
לליל שבת – לא לאורה אני צריך
במצוות הטבת הנרות המופיעה בפרשה, מופיע גם אופן הנחת פתילות המנורה:
“יאירו שבעת הנרות – ששה שעל ששת הקנים שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי ולמה כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך” (רש”י על במדבר ח’, ב’ )
את ששת הנרות מפנים פנימה, כלפי הנר האמצעי, זאת כפי שמבאר רש”י ‘שלא יאמרו לאורה הוא צריך’. כלומר, מעבר לכך שהמנורה עומדת בקצה המקדש ולא במרכז החדר, ובנוסף הכוונה הנורות פנימה, הכל כדי ללמד שתפקיד המנורה אינו להאיר – הקב”ה אינו צריך אור במקום שממנו ‘יוצאת אורה לעולם’. אם כן, כבר בדרך הנחת נרות המנורה אנו מבינים את מהותה המרכזית – להראות שהקב”ה הוא המאיר את העולם כולו.
ובדרך אגב, נוכל על פי ההבנה הזאת לתת חיזוק לשיטת הרמב”ם. הרמב”ם בניגוד לרוב הראשונים, פוסק שצריך להדליק את המנורה גם ביום (ולא רק ‘מערב עד בוקר’). לפי ההבנה לעיל, הדלקת מנורה למרות שיש אור בחוץ, מחזקת את הרעיון שהמנורה אינה לאורה. (עפ”י המשך החכמה).
דבריו של רש”י, מבוססים על הגמרא במסכת שבת:
מתיב רב ששת: “מחוץ לפרוכת העדות יערוך”. וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו? אלא – עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב, זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים” (שבת כ”ב:)
רב ששת מקשה מדוע יש להניח את המנורה מחוץ לפרוכת, הרי אין צריך במשכן תאורה , שהרי כל ארבעים השנה במדבר האיר להם עמוד הענן. ומכאן שתפקיד המנורה להראות ‘לבאי עולם- שהשכינה שורה בישראל’. זאת על ידי נס מיוחד שהיה במנורה ש’הנר המערבי’ היה דלוק זמן כפול מכמות השמן שהיו מניחים בו. אך על דברי הגמרא מקשים בעלי התוספות:
” תימה אמאי נקט מ’ שנה ,לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין? ויש מפרשים וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורה היה צריך והלא מ’ שנה היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח ורואה בו ויודע מה בתוכו בחבית ויודע מה בתוכה וכן משמע בת”כ דאכהנים קאי דגרס התם וכי צריכים לנר והלא כל אותן מ’ שנה לא הוצרכו לנר שנא’ כי ענן ה’ על המשכן .
ומיהו בשלהי כל קרבנות (מנחות ד’ פו: ושם) משמע דאשכינה לבנ”י קאי… ” (תוספות על שבת כ”ב, ד”ה וכי לאורה)
התוספות מקשים: מדוע נאמר שרק בארבעים השנה במדבר הלכו ישראל לאורו של הקב”ה, הרי כל המאורות- השמש והירח- הם מעשה ידיו של הקב”ה וכל העולם תמיד מהלך לאורו של הקב”ה?
תירוץ אחד מביא התוס’ שבמדבר היה נס מיוחד שבזכות הענן היה אור בכל מקום, גם בתוך האוהלים. והגמרא אומרת שגם בתוך אוהל מועד ‘היו הכהנים מהלכים לאורו של הענן’ ולכן אין צריך מנורה.
בכל זאת, מקשה התוס’ הרי פשט הכתוב אומר שמדובר על עם ישראל שהילך לאורו של הקב”ה, והוא נשאר בקושיה.
ואנחנו נשאל כיוון אחר, כיצד האור שבתוך המשכן, הוא העדות לכל העולם, שהשכינה שורה בישראל?
לסעודת שבת – אורו של הקב”ה
הרשב”א מתמודד עם שאלת התוספות ואמר שיש הבדל בין ‘המאורות’ לבין עמוד הענן. שהמאורות הם מ-אור, מתוך האור הגדול, ואילו בני ישראל במדבר הילכו לאורו של הקב”ה בעצמו. (כשם שיש את ההבדל בין האור שנברא ביום הראשון לבין המאורות שנבראו ביום הרביעי):
“והא לא קשיא דלאור כבוד שכינה קאמר שבעמוד הענן ועמוד האש האירה במדבר ולכך קאמר לאורו רצונו לומר, לאור עצמו הילכך אינו צריך לאורו דהוא בעצמו מאיר להם, ואין הפי’ שלאורו לאור שלו דירצה לומר לאור שברא כמו השמש והכוכבים אלא מאור עצמו קאמר דהוא ראיה יתירה דאינו צריך לאורה” (חידושי הרשבא על מנחות פ”ו:)
האור חיים מרחיב את התשובה ומבאר מהי העדות המיוחדת באור המנורה:
“ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהה, וכי לאורה הוא צריך וכו’, מטעם כל ארבעים שנה וכו’, ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לפי עניות דעתי אינו דקדוק, כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברים הבאים באמונה, כי ה’ ברא שמש וירח המאירים לעולם. …ויש לנו לחקור זאת, מעתה, שלא בא המנורה אלא להגיד ניסה שבנר מערבי היה מספיק, בנר מצדה האחד, ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה’ אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות: ובדרך רמז ירמוז בשבעה נרות לאומות העולם שהם שבעים אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל, שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן:
ורמז גם כן שכולן כלים, ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה, ..ובבא זמן הישועה המתייחס לה בקר כתיב (ישעיה כא יב) אתא בקר וגו’, יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום (משלי ד יח):
גם רמז במצות “הדלקת הנרות” שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה, שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחס לה שם פנים, כידוע למבינים” (אור החיים, על במדבר ח’)
האור החיים הקדוש, מוסיף שאלה. אם כל הרעיון במנורה אינו כדי להאיר, היה עדיף שיהיה במנורה רק נר אחד, ‘הנר המערבי’ ואז יודגש ‘שלא לאורה הוא צריך’. תחילה הוא מתרץ על דרש הפשט, שבכל זאת לכבוד המקדש ראוי שתהיה מנורה מכובדת.
על דרך הרמז הוא מתרץ שכל הנרות מסמלים את שבעים אומות העולם והנר המערבי מסמל את עם ישראל. (דווקא הנר המערבי, שנמצא במקום שאין בו אור טבעי. זאת בניגוד לאומות העולם שרואים בשמש שבא מן המזרח את עיקר האור). את ששת הנרות מדליקים מן הנר המערבי ובנוסף הם פונים אליו באופן תמידי.
על פי ההבנה הזאת ניתן להסביר את כל התהליך:
מטרת המנורה היא ‘בהעלותיך’ לרומם אותנו, להעלות את כל העולם. להביא אור לעולם כולו. ‘וירא אלוקים את האור – כי טוב’. שפע וברכה רוחנית לעולם כולו. דבר זה עובר דרך המקדש ודרך עם ישראל.
האור החיים מוסיף על הבנה של הרשב”א. הרשב”א מבאר שאורו של הקב”ה מגיע אל עם ישראל. האור החיים מוסיף קומה נוספת. האור הזה, בזכות עם ישראל, מגיע אל העולם כולו. האמנם נעשית בתוך בית המקדש, אך בזכות אותו מעשה מתרומם עם ישראל וממילא זוהי עדות לכל העולם, שהקב”ה מאיר לעולם כולו, אבל שהשכינה שורה בישראל.
כך מביא גם ה’משך חכמה’ .המשך חכמה מקשר בין הפסוקים האחרונים בפרשת נשא, הדברים על התגלות ה’ למשה, לבין תחילת פרשתינו:
“ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו כו’ מדבר אליו מעל הכפרת כו’ וידבר אליו – הנה מבואר שהדיבור מעל הכפרת היה נתיחד אל משה בזכותן של ישראל, וכמו שאמרו צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל ל”ח שנה שהיה כועס ע”י לא היה מדבר עמו כו’, שלא הודלקו הנרות, דאחרי זה דבר אליו בהעלותך את הנרות על ההדלקה… שבזכות העבודה השכינה שורה בישראל” (משך חכמה כל במדבר, ז’, פ”ט)
לסעודה שלישית- ‘כמראה אשר הראה בהר’
מכאן נוסיף את הבנת המשך הפסוק. התורה מדגישה שאת המנורה עשה משה (משה, ולא הקב”ה!) כפי שהוא ראה בהר סיני. האלשיך הקדוש מבאר את הרעיון על פי מדרש מופלא. נביא את דבריו בדילוגים ואח”כ נבאר את עיקר הרעיון (בעמוד הבא):
והנה במדרש (ילקוט בהעלותך רמז תשיט) אמרו, וז”ל: וזה מעשה המנורה מלמד שראה אותה ארבע פעמים. ראה אותה בכלל כל הכלים ושכח, וראה שנית מיכאל עומד וממשיח בה, וראה אותה נעשית, וראה אותה עשויה”
וראוי לשים לב, אחד, למה שכח צווייו יתברך:
ואם שכח הראשונה ועל כן הוצרך הפעם שנית, למה הוצרכה השלישית כיון שלא שכח השנית:
ועוד למה היו ארבע פעמים. וגם מי הגיד לרבותינו ז”ל שכך היה. וגם מי הכניס את מיכאל באמצע, ומה ענין ממשיח בה. ומה שראה אותה עשויה, גם זולת משה ראו אותה:
אמנם הנה הוקשה לרבותינו ז”ל, מה זה שהוזכרה הוראתו יתברך את המנורה ארבע פעמים. א. בכלל כל הכלים, שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. ב. במנורה וכליה, שנאמר ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה וראה ועשה כתבניתם וכו’. כי באומרו וראה יראה שמראה לו עתה מחדש. ג. אומרו וזה מעשה המנורה, שהוא כמו שאמרו ז”ל (מנחות כט א) שהראה לו הוא יתברך ואמר לו וזה כמורה באצבע:
על כן אמר, כי ארבע פעמים ראה אותה. והוא, כי הנה העולמות הם ארבעה. עולם העליון, ועולם המלאכים, ועולם הגלגלים, ועולם השפל:
והנה ראשונה הראה לו הוא יתברך תבנית משכן ומנורה, מראה רוחנית מעין עולם העליון. ולמה שרוחניות העולם ההוא רוחני מאד, אין הציור נתפס בעצם בשכל אדם. ..ואז היה מראה רוחנית מאד מעין עולם העליון, שזולת שלילת ממשות גם לא יצטייר בו גבול בעצם. וזהו אומרו ושכח, כי למה שלא יכול לסבול ברוחניות תפיסה גבוליית היה נשמט ממנו פרטיות ציוריה.
על כן ראה אחר כך את מיכאל בעולם המלאכים ממשיח, שהוא נותן בו מדה. כי להיות התלבשות מה, יצדק בו משיחה ומדה גבוליית בצד מה, בערך דקות עולם העליון: כי במעשה מלאכים יצדק גבול גדול. .. ועל כן במיכאל נאמר ממשיח בה:
והנה עדיין לא היה ממש ליתפס בעצם בדעת משה, לכן עדיין נתקשה משה. על כן אז נאמר פעם שלישית וזה מעשה המנורה, שהראה לו אופן ממשיי של אש נתפס. שהוא מעין גשמות דק, מעין אש שבעולם הגלגלים, שיצדק לומר נעשית. שהולכת ומשתלשלת, שהוא התלבשות מתחיל לקבל עשיה. וזהו אומרו נעשית, כי לא נעשית ממש, רק קונה דרך ממשיי התחלת עשיה. כלומר, ראה הרוחניות שהראה לך מיכאל כמקבלת עשיה. וזהו נעשית, וזהו וזה מעשה שהראה לו מעשה במנורה:
ואחר כך הראה אותה לו עשויה ממש. שעל ידי ההדרגות נתפס בשכלו המראה הראשון, עד היותה פה עשויה ואין בה שנוי.
כי אז היה בלבו מתבייש ואומר הלא מה המה אלה משכן וכליו לפני כבוד ה’ מלא שישתמש בהם. ומה גם נרות של אור גשמי להאיר שם, כי הלא יכבה ולא יאיר כלל, כי שרגא בטיהרא מאי מהניא. כי בפני אור עליון אור של העולם הזה לא מהני. ומה גם בפני מי שנהורא עמיה שרא. כי הכל הוא אור גשמי לפניו, ובדרך טבע לא יגיה אורו שמה כלל ועיקר. ועל כן היה מטמין ומפריש בלבו הדלקת הנרות, באומרו כי לא יאירו נרות גשמיים, ואדרבא יכבו לפני אור כבוד ה’ מלא:
אדרבה יושפע בם קדושה כל כך גדולה, ששם יאירו שבעת הנרות ולא תמנע הארתם. והוא דרך נכון בפשט הכתוב. והוא כענין למעשה ידיך תכסוף (איוב יד טו). וזה שבח לאהרן שהספיק בטיב כונתו, כי אל מול פני המנורה העלה נרותיה באופן יספיקו להאיר שם. כי על ידי טוב כונתו המשיך עילוי ושפע אל הנרות להאיר שם.
כי כאשר בהקים משכן התחתון הוקם העליון, כן בהדליק נרות המנורה התחתונה יאירו גם כן נרות המנורה העליונה. כי משכן של מעלה מכוון כנגד של מטה. וכמאמרם ז”ל (ירושלמי ברכות פ”ד ה”ה זוהר ח”ב דף נ”ט ע”ב) על בית המקדש, כי כשהיה הכהן המקריב למטה היה כמקריב למעלה וכו’. והנה לזה צריך כונה ראויה לאהרן, שעל ידי כונתו למטה יאיר למעלה בנרות עליונות, כי ישפיע לה שפע מעולם האצילות”
(תורת משה על במדבר ח’, ג-ד)
ביאור הדברים:
האלשיך מביא מדרש שאומר שהקב”ה הראה למשה את המנורה ארבע פעמים:
- ראה אותה בכלל כל הכלים ושכח,
- וראה שנית מיכאל עומד וממשיח בה,
- וראה אותה כמנורה של אש
- וראה אותה עשויה בזהב
המדרש למד זאת כיוון שהציווי על מעשה המנורה מופיע ארבע פעמים בתורה. מכאן מבאר ה’תורת משה’ את העניין.
- כשראה משה רבינו את המנורה בראשונה הוא ראה את ‘אור הגנוז’, את האור של היום הראשון לבריאה, את האור של הקב”ה עליו דברנו מקודם. האור היה כל כך חזק שמשה רבינו לא הצליח להבין את המנורה-האור יכול להתפרט לפרטים ולמשהו גשמי.
- בפעם השניה, ראה משה את ‘מיכאל הכהן הגדול של ירושלים של מעלה’ מדליק את המנורה. כאן כבר התקדמנו ליום השני של הבריאה בו הבדיל הקב”ה בין העולמות. למלאכים יש ‘צורה’, אמנם רוחנית והקב”ה חשב שבזה משה כבר יקלוט.
- כשזה לא עזר, הראה הקב”ה למשה מנורה של אש. האש כבר משמשמת בעולם הזה. אך היא אינה ניתנת לתפיסה. משה רבינו עדיין לא הבין כיצד ניתן לקחת דבר כה רוחני ונשגב ולהורידו אל העולם הזה. העולם השפל.
- בלית ברירה, הראה הקב”ה למשה מנורה ממש. מזהב. וכפי שראה עשה.
עדיין, מוסיף ה’אלשיך, התקשה משה. מה הרעיון להדליק את המנורה, בבית המקדש. הרי זה ‘שרגא בסיהרא’, זה כמו נר באמצע היום?
כאן הקב”ה לימד את משה את סודו הגדול של המקדש. רק על ידי הדלקת הנרות למטה, דולקים הנרות למעלה. כפי שראינו מקודם. בזכות עם ישראל ועבודתם, מגיע האור לעולם כולו. זה למעשה הכח שלנו להחזיר את האור שנגנז ביום הראשון לבריאה, על ידי עבודת המקדש.
זוהו גם הדגש, שאהרן עשה ככל אשר ציווה ה’. וכי עלתה על דעתינו אחרת?! אלא שאהרן הצליח לעשות את הכוונות הנכונות בהדלקת המנורה שיצליחו להשפיע מן העולם הזה אל כל העולמות.
כשזה קורה- אז זוהי העדות האמתית ביותר שהשכינה שורה בעם ישראל.
לעתיד לבוא, שוב יחזור האור הזה לעולם. אורם של הרשעים ידעך ואורו של הקב”ה יחזור להיות עדות שהשכינה שורה בישראל.
“וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר ..וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.. וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זכריה ח’)
” וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם:” (במדבר ח’, כ”ו)
הפרשות האחרונות עסקו הרבה בלויים ובעבודתם. חנייתם סביב מחנה שכינה, פירוק והקמת המשכן, ומשא אוהל מועד- איש איש ותפקידו. רק עתה מפרטת התורה את עצם הקדשת הלויים מתוך בני ישראל. מעבר לתפקידים אותם ראינו- שמירה ונשיאת המשכן, מתארת התורה תפקיד נוסף: ‘ושרת את אחיו באוהל מועד’. התורה לא מפרטת מהו ה’שירות’ המדובר, אך הגמרא מבארת שמדובר בשירה. ‘וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה’ אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה’- איזהו שירות שהוא בשם ה’, הוי אומר זו שירה’ (ערכין י”א.)
המדרש שלנו עוסק בתפקיד הנלווה לשירה- הניגון בכלי הנגינה. למרות שהנגינה אינה מסורה רק ללויים, כפי שנראה בהמשך, ככל הנראה רוב הנגנים, ולא רק המשוררים, אכן היו מבני לוי
במדבר רבה ט”ו, י”א
” קח את הלוים – הלכה כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנים בו? א”ר יהודה: ז’ נימין היו בכנור, שנא’ (תהלים טז) שובע שמחות את פניך נעימות, אל תהי קורא שובע אלא שבע שמחות. וכן דוד אומר: (שם קיט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ולימות המשיח נעשית שמונה, שכן דוד אומר בניגון (שם ו) למנצח בנגינות על השמינית. ולעתיד לבא נעשית עשר שנא’ (שם קמד) אלהים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור.
ומי התקין להם? שמואל ודוד שנא’ (ד”ה א ט) המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, והם העמידו חלוקי השיר. והיו הלוים עומדים על הדוכן ומזמרים לפני מי שאמר והיה העולם. ראה חיבה שחיבב הקב”ה את הלוים, כך אמר הקב”ה למשה: הרבה הלוים חביבין לפני קח אותם לשמי לשררה מנין ממה שקרינו בענין קח את הלוים”
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- המדרש מתאר את הכינור ששימש לשירת הלויים, כינור עם שבעה מיתרים.
- את זאת הוא לומד משירתו של דוד שהילל את ה’ ב’שבע’. בכלי הנקרא ‘שבע’. (שהרי א”א לומר שהלל את ה’ רק שבע פעמים ביום, שהרי ‘כל היום תהילתך’)
- לימות המשיח יתנגן הניגון בכינור עם שמונה מיתרים הנקרא ‘שמינית’, ולעתיד לבוא- בנבל עם עשרה מיתרים- ‘העשור’.
- בחלקו השני של המדרש אנו למדים על משמרות הלויים, בדומה למשמרות הכהונה, כשתפקידם- ‘עומדים על הדוכן ומזמרים’.
לסיום, מלשון התורה ‘קח את הלויים מתוך בני ישראל’, מדייק המדרש שהקב”ה מחבב אותם במיוחד, שמתוך כל בניו אהוביו הוא בורר לו את הטובים ביותר, וכשכר על כך קיבלו ‘שררה’- כבוד וגדולה.
חלק א’: שירה או נגינה?
ללוויים שני תפקידים מרכזיים, השמירה והשירה. כחלק מתפקיד השמירה כלולה גם פתיחת ונעילת שערי העזרה, ויחד עם השירה באה הנגינה. אך הנגינה כשרה גם על ידי זר. (כפי שלמדנו המדרש עצמו העוסק בנגינתו של דוד המלך) זאת על פי מחלוקת קדומה בגמרא האם ‘עיקר שירה בפה או בכלי’.
” תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה. אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן, דרבי יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת. ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת. אבל שיר של שואבה דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת. אמר רב יוסף .. מאן דמכשיר סבר עיקר שירה בכלי .. ומאן דפסיל סבר עיקר שירה בפה ” (סוכה נ:)
הגמרא דנה האם מותר לנגן בכלי נגינה בשבת. אם נומר שזוהי מצוות הלווים, כלומר ש’עיקר שירה בכלי’ ודאי שיהיה מותר. אך אם זה רק ‘לביסומי קלא’, לבשם ולהוסיף על שירה, יהיה אסור לנגן בשיר של קרבן בשבת. להלכה נפסק ש’עיקר שירה בפה’, וזוהי מצווה המסורה ללווים בלבד. לעומת זאת הנגינה מותרת גם באדם מישראל, כפי שמסכם בעל החינוך:
“עיקר עבודתם לשורר על הקרבן. ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהן שירה: .. ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם. והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא, ואחרים היו עומדים שם שמנגנין בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין שמשיאין אותם לכהונה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיוחס“ (ספר החינוך מצוה שצ”ד)
למרות זאת, ככל הנראה רוב הנגנים היו לויים. כך משמע מן התנ”ך, המשנה ופסקי הרמב”ם, שכולם מניחים כדבר מובן מאליו שהלויים הם אלו שמנגנים. כך בתיאור חלוקת המשמרות על ידי דוד: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה” (דברי הימים א’, כ”ו), כך בתיאור שמחת בית השואבה: וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה” (משנה סוכה פרק ה’). וכך גם ברמב”ם: זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש .. עבודה שלהן היא שיהיו שומרין ..ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום .. ובמה הם מנגנין בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל”( הלכות כלי מקדש לרמב”ם, פרק ג’)
אם כן מה החשיבות להגדיר את עיקר השירה בכלי או בפה, אם בכל מקרה עושים זאת הלויים? (אמנם כבר ראינו שלהלכה שאין מנגנים בכלי זמר בשבת). ננסה ללמוד זאת מתוך דברי הרמב”ן והמהר”ל:
“ונראה דהנה הרמב”ן כתב שעיקר עבודת הלויים הוא השיר וע”כ לא היו ממנים אותם לשיר אלא בראויין למשא, שכל הממונים לשיר ראויין לעבודת כולם, עי”ש. ונראה שענין השיר דאפסק הלכתא עיקר שירה בפה עפ”י מ”ש מהר”ל שהדיבור שבאדם הוא חותם התקשרות הגוף והנפש, שהרי בהמה אף שיש בה גוף וכלי הדיבור אינה מדברת, והנפש לבדה אין בה כח הדיבור שהרי צריך לכלי הדיבור, ומוכרח שהדיבור מכח שניהם. ובכן יש לומר שהדיבור בשיר שהוא ענין רגש הנפש שמתדבקת בשרשה ומחמת קשר דיבוק זה יוצאים דברי השירה מכח שניהם, היינו מכח הגוף והנפש ומכח השורש שבעליונים, והוא ענין רוה”ק כמפורש בדברי הימים שכולם היו מתנבאים ברוה”ק, וכל ספר תהלים ברוה”ק נאמר .. והנה מובן שדיבוק הגוף והנפש בשורש בעליונים עד שיהיו לאחדים צריך להיות מקודם האדם שלם בשבח מדותיו בלי פסולת, כי השורש אינו סובל מטנופא דהאי עלמא כלום, וכן נמי צריך להיות השכל נקי ומצוחצח שיהי’ ראוי להדבק בשרשו כדי שתצלח עליו רוח השיר” (השם משמואל, בהעלותך תרע”ד)
ה’שם משמואל מביא את דברי הרמב”ן שרק מי שכשר לשאת את כלי המשכן, כשר לשיר. זאת כיוון שהדיבור, ובמיוחד ה’דיבור בשיר’, הוא בכח המחבר בין הגוף לבין הנפש. כדי לשיר כמו שצריך לא מספיק שיהיה לך קול יפה. השירה, השירות בשם ה’, מבטאת את האדם השלם, הן בגוף והן בנפש. ‘עיקר שירה בפה’, מלמד אותנו את מהות השירה המקבילה למדרגת רוח הקודש, ולזה צריך להכין את עצמך ו’ללמוד חמש שנים’. אחרי שיש לך את זה, ניתן להוסיף את הנגינה, קול שבא מכלי חיצוני.
חלק ב’ – שבע או שמונה?
לאחר שראינו שנגינה והשירה, אינם רק צלילים יפים, אלא כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן כדי שתְּהִי עָלָיו יַד ה’. ניתן להבין את המשך המדרש המתאר שגם צורת כלי הנגינה מכוונים למטרה זו. המדרש, על פי הגמרא במסכת ערכין, מתאר כינור ‘רגיל’ עם שבעה נימין- מיתרים, לעומת הכינור העתידי בו יהיו שמונה מיתרים.
בהסבר המדרש ישנם כמה כיוונים. רובם מתייחסים ליחס שבין שבע לשמונה המופיע במקומות רבים. אך אנו נקח דווקא פירוש המחבר בין מנורת שבעת הקנים, לבין עצם בחירת הלויים מתוך בני ישראל ובין המדרש שלנו.
“קח את הלוים מתוך בני ישראל וגו’, רמז בכאן ענין נפלא, שצוה לקחת אותם מתוך בני ישראל מתיבות אלו. כי בני ישראל במילואם, בי”ת נו”ן יו”ד, האותיות האמצעות הם יו”ו גימטריא כ”ב, הם כ”ב אתוון שנתן להם בכחם להודות ולהלל ולרנן ולפאר בשיר וזמרה, ישראל במילוי יו”ד שי”ן רי”ש, האותיות האמצעיות הם וי”י, גימטריא הוי”ה, השם הנכתב להודות לפניו. ואח”כ אל”ף למ”ד ממלת ישראל, האמצעיות הם מ”ל, לשון מלה, שיצרפו כ”ב אתוון למלה לפני הוי”ה לשורר בהם, וזה הכח שנתן להם מתוך בני ישראל ממש:
ואמרו במדרש רבה (במ”ר טו) כמה נימין היו בכינור, שבע, שנאמר (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך, ולימות המשיח נעשה שמונה, שכן דוד הוא אומר (שם ו, א) בנגינות על השמינית, ולעתיד נעשה עשר שנאמר (שם קמד, ט) בנבל עשור אזמרה לך עי”ש. דהנה עיקר התיקון לתקן שבע ספירות הבנין ולהעלותם כנודע, עד אשר לימות המשיח שיהיה להם עליה עד הבינה ואז יהיו שמונה. ואחר כך לעתיד לעולם שכולו טוב ויתוקן העץ חיים עד שרשו שהוא הרצון, ואז בנבל עשור אזמרה, שכל עשר כחד חשיבן ונכללים יחד והבן:” (ספר עבודת ישראל פרשת בהעלותך)
הרמז קצת עמוק, אך הרעיון פשוט ויפה. בעל ה’עבודת ישראל’ (רבי ישראל מקוזניץ’ מאדמורי פולין מלפני 200 שנה) מבאר את הפסוק ‘קח את הלויים מתוך בני ישראל’, שיש לקחת את האותיות של ‘בני ישראל’ ולקחת את מה שבתוכם, ואז נבין את הסוד הגדול של שירת הלויים. כשאנו כותבים כל אות כמו שהיא נשמעת (‘במילואה’) נוכל ללקט את מה ש’בתוך בני ישראל’. כך למשל את האות ‘ב’, כותבים ‘בית’ אז נלקט את האות י’ מאמצעיתה. בדרך זה יצא לנו שמתוך ‘בני’- נשיג אותיות שיחדיו הם 22, מתוך ‘ישר’ נקבל- מנין 26 כשם הוי”ה. ומתוך ‘אל’ את המילה ‘מילה’. מזה נלמד שתפקיד הלווים הוא להשתמש ב’מילים’ ובפה לגלות את שם ה’ בעולם.
מספר הנימין בכינור או בנבל מלמד מה המטרה בכל תקופה. המספר שבע הוא כנגד ‘ימי הבניין’ – שבעת ימי הבריאה והעולם הזה. (וכך גם שבעת קני המנורה מאירים את המציאות של העולם הזה). לעומתם תוספת של עוד מיתר אחד, היא כנגד ה’בינה’ (זאת כיוון ששבע הם ‘ספירות הבניין הראשוניות- חכמה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) זאת במציאות שמלאה הארץ דעה את ה’. אז תפקיד הלויים יהיה לעזור לנו להגיע לקומה הבאה. ועוד יותר לעתיד לבוא שאז יהיו עשרה מיתרים כנגד האות ‘יוד’ המסמלת שלמות. (ועל פי רעיון זה נבין מדוע בנבל רגיל יש 22 מיתרים, כנגד האותיות. שכן האותיות הם אבני הבניין עליהם מושתת העולם. כפי שראינו בעמוד הקודם שמותר האדם מן הבהמה , זוהי היכולת לדבר והביע את עצמך).
ובגמרא בפרק אין בערכין (י”ג ב’) אמרו למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד דלא כר’ יהודה? דתניא ר’ יהודה אומר כנור של מקדש של שבע נימין היה שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע, של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית על נימא שמינית, של עוה”ב עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור ואומר הודו לה’ בכנור בנבל עשור זמרו לו, ומתרצינן אפילו תימא ר’ יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כנבל. ופירוש הענין הזה כי ענין הכנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוסיקא, כענין שאמרו קול ודבר ורוח וזהו רוח הקדש, והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש, ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי הזכיר אותן בה”א הידיעה, לפיכך נרמזו בכנור שבע כלי הקול בעוה”ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוזו אותן, וזה ענין מופלא ונכבד ומכל פנים נלמד בפי’ העוה”ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו, ואינו עולם הנשמות שכל אדם בו בחלק הראוי לו אחרי מיתתו מיד” (ספר תורת האדם לרמב”ן, שער הגמול, קכ”ד)
הרמב”ן מביא שאלה בגמרא, מה ההבדל בין ‘כינור’ ל’נבל’, ומתרץ שברגע שיש יותר משמונה מיתרים זה נקרא נבל, כיוון שהקול חזק יותר. שבע מיתרים, וכן שבעת קני המנורה ושבעת המזבחות של בלעם- כולם הם ה’רוח’ או קדושה שמאירים בעולם הזה, כפי שהוא כיום. (ולא בכדי הקול היה נשמע עד יריחו, ללמד שיש בכוחו להשפיע עד פתחה של ארץ ישראל). אך כאן מדייק הרמב”ן יסוד חשוב. הקול החזק יותר שישמע ‘לימות המשיח’ ו’לעתיד לבוא, זה גם חלק מתוך העולם הזה, ולא מדובר על עולם של נשמות. גם לעתיד לבוא יהיה גוף, מקדש וכלים. ההבדל היחיד הוא שהקול יהיה חזק יותר! וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירושלים. קול ה’, רוח ה’ שיצאו מירושלים, יגיעו גם לנידחים ולרחוקים.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress