” וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה’ מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:” (במדבר י”ד)

חטא המרגלים נכנס לרשימת החטאים ששינו את פני ההיסטוריה, הן לאותו הדור והן לדורות. (חטאים נוספים ב’קבוצה’ זו, הם חטא אדם הראשון וחטא העגל). מעבר לעונש ולשינוי הייעוד של דור המדבר, במהלך כל שנות קיומו של עם ישראל מרחף עליו ‘חטא המרגלים’. בנוסף, מלמדים אותנו חז”ל שאותה בכייה שהיתה במדבר, יצרה את ה’בכייה לדורות’, חורבן בית המקדש.

בלימודנו ננסה להבין מה קרה בחטא המרגלים וחטאם של ‘כל העדה’ בעקבותם ומדוע זה השפיע לדורות.

לליל שבת  – ‘בכיה לדורות’

חז”ל קושרים בין חטא המרגלים לחורבן הבית בראש ובראשונה כיוון ששניהם חלו באותו תאריך.

בְּט’ בְּאָב נִגְזָר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, מְנָא לָן? דִּכְתִיב, “וַיהִי בַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן”, וְאָמַר מַר, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָה הֵקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מְרַגְלִים, וּכְתִיב “וַיְהִי בַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת” וּכְתִיב, “וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים”, אָמַר רַבִּי חַמָא בַר חֲנִינָא שֶׁסָּרוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה’, וּכְתִיב, “וְהָאֲסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַווּ תַּאֲוָה”, וּכְתִיב, “עַד חֹדֶשׁ יָמִים”, דַּהֲווּ לְהוּ כ”ב בְּסִיוָן וּכְתִיב, “וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמָּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים”. דַּהֲווּ לְהוּ כ”ט בּסִיוָן. וּכְתִיב, “שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים”, וְתַנְיָא, בְּכ”ט בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים, וּכְתִיב, “וַיָשׁוּבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם”, הַנֵי “אַרְבָּעִים נְכִי חַד” הֲווּ? אָמַר אַבַּיֵי, תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מַלְוּיֵי מַלְיֻוּהֻּ, דִּכְתִיב, “קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבּוֹר בָּחוּרַי”, וּכְתִיב, “וַתִּשָׂא כָּל הָעֵדָה וַיִתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִבְכוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא”, וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אוֹתָהּ הַלַּיְלָה לֵיל ט’ בְּאָב הָיָה.” (תענית כ”ט.)

אם כן, יכולנו לאמר שזהו ‘צירוף מקרים’ נורא שכמה אסונות התגלגלו לתאריך מסויים. אך הגמרא בהמשך מוסיפה:  “וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אוֹתָהּ הַלַּיְלָה לֵיל ט’ בְּאָב הָיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם בְּכִיתֶם בִּכְיָה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בִּכְיָה לַדוֹרוֹת” . כלומר, הגמרא תולה את סיבת חורבן הבית ב’אותה בכייה’.  המהר”ל מבאר מה היה חמור כל כך במאיסה בארץ ישראל.

“וקאמר בט’ באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ… ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ… כי כל הדברים הטבעים משתוקקים אל מקומם הטבעי. ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל, ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם, ומאסו בארץ חמדה , ודבר זה נקבע להם בכיה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה (סוטה מז.), וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. …. וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי” (מהר”ל, נצח ישראל, ח’)

המהר”ל מבאר שכדי שנזכה בארץ, אנו צריכים להראות שאנו משתוקקים ורוצים אותה. כוונת המשפט ‘חן המקום על יושביו’, היא, שגם אם כלפי חוץ אין המקום נראה ‘מושלם’, האדם אוהב את מקומו הטבעי. בכך שמאסנו בארץ הראינו שאין אנו חושבים שזה מקומנו הטבעי.

מאותה סיבה הפסדנו את המקדש. אם אנו לא מבינים שהמקדש הוא מקומנו הטבעי – הפסדנו אותו.

לסעודת שבת – גלות וריחוק

הרמב”ן מתקשה במדרש שהביאה הגמרא ולא מבין כיצד ניתן ללמוד מן הבכייה באותו הדור לחורבן הבית.

” .. ואמרו רבותינו (תענית כט) הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות . ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה , אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד -כז), וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה’ וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות.  אולי ידרש זה מפסוק (לא) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים,..” (רמב”ן על במדבר י”ד, א’)

בנוסף מתקשה הרמב”ן, מדוע חטא של דור אחד משפיע על דור אחר. מתוך כך הרמב”ן מדגיש בעיקר את הגלות. כך משמע גם במדרש:

” ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות” (במדבר רבה, ט”ז, כ)

כלומר, חורבן הבית מיועד, כדי שיגלו ישראל בין האומות. ניתן לומר שזוהי השלמה לדברי המהר”ל שראינו מקודם.  ניתן להבין את המדרש בצורה כזאת – ברגע שחרב הבית, אין לעם ישראל מה לחפש בארץ ישראל, כיוון שנעקר ממנו הלב.

מטרת הגלות היא בכדי שנרגיש שמשהו לא בסדר, שחסר לנו משהו. לפעמים אדם מרגיש שיש לא הכל עד שהוא לא מרגיש שזה חסר לו. המהר”ל מדגיש זאת שכמה מקומות:

“אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר (תהלים קלז, ה) “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר – אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר “תשכח ימיני”, שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר, כמו שהתבאר” (מהר”ל נצח ישראל פרק כ”ג) 

מהר”ל שואל: האם יכול להיות שאדם ישכח את יד ימינו? הרי היא חלק מגופו! כך המקדש הוא חלק מאיתנו. המקדש הוא העיקר! כיצד אפשר לשכוח אותו.חל ילה אם אדם מתנהג בשלמות ולא מרגיש את חסרונו, זהו סימן שהוא לא מכיר את מעלת המקדש.

במקום אחר מסביר המהר”ל, מדוע הארץ והמקדש הם הטבע שלנו:

“בפרק בתרא דסוטה (מח.) תנן, מיום שחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל….המשנה הזאת בא לבאר לך, כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה. ….והבן זה מאוד:

ואמר אין יום שאין בו קללה. כי בבטול בית המקדש בטלה הברכה מן העולם. וכל יום קללתו מרובה משל חברו. וביאור זה, כי השנוי גורר אחריו שנוי. ולפיכך כאשר חרב בית המקדש, היה זה גורם קללה במה שקבל העולם השתנות ויציאה חוץ מן הסדר, כמו שאמרנו. וזה גורר אחריו עוד שנוי יותר. ולכך כל יום קללתו מרובה משל ראשון. ודברים אלו ברורים, שנמשך אחר שנוי – שנוי יותר” (מהר”ל, נצח ישראל, כ”ב)

בית המקדש מבטא את הקשר בין העליונים לבין התחתונים. מתוך כך, יש ברכה בעולם. לעומת זאת בהעדר המקדש, אנו יוצאים מן ההנהגה הטבעית והשלמה אל מציאות חסרה. דבר זה גורם ‘ליציאת מן הסדר’ ולכן כל שינוי וכל קללה גוררים אחריהם שינוי גדול יותר.

לסעודה שלישית- התיקון

למרות החטא החמור של דור המדבר, הדור הבא כבר זכה להכנס לארץ ישראל ורק כארבע מאות שנה אח”כ גם לבנות את בית המקדש.

הסיבה לעונש הארוך ומתמיד לחטא המרגלים נעוץ בעובדה שחטא זה קיים בכל דור ובכל אדם. תחילת התיקון יהיה בהבנת מהות החטא. מצד אחד ההבנה, כפי שביארנו, להבין שעם ישראל בלי הארץ ובלי המקדש מנותק מחבל הטבור שלו, מנותק בן הסולם ש’העולמות העליונים’ ו’העולמות התחתונים’.

מעבר לכך, תמיד טוב לזכור גם את היסוד הפשוט של השפעתה הרבה של ‘לשון הרע’.

“יֵדַע הָאָדָם כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כִּי הִנֵּה כְּשֶׁהָיִינוּ בַּמִּדְבָּר כַּמָּה פְּעָמִים, מָרִינוּ אֶת פִּי ה’ בָּעֵגֶל וּכְהַאי גַּוְנָא, וַאֲפִלּוּ הָכֵי לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם עֲלֵיהֶם אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁל מְרַגְּלִים בִּלְבַד..

וְעַתָּה נְבָאֵר מְעַט אֶת עִנְיַן הַמְרַגְּלִים. דְּלִכְאוֹרָה יִפָּלֵא מְאֹד, מַהִי הַסִּבָּה שֶׁהִטְעֲתָה אוֹתָם לֵירֵד פְּלָאִים כָּל כָּךְ, וְהִטְעוּ אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאַף הַסַּנְהֶדְרִין טָעוּ בָּזֶה, .. וְאֵיךְ אָמְרוּ שְׁטוּת כָּזוֹ?:

אָכֵן, כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב נִמְצָא, שֶׁכָּל זֶה הַטָּעוּת שֶׁל מְרַגְּלִים נִמְצָא גַּם אֶצְלֵנוּ מִין יֵצֶר הָרָע זֶה. … וְהִנֵּה יָדוּעַ, שֶׁדֶּרֶךְ הַיֵּצֶר לְהִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלוֹתָיו, וּלְכָךְ הוּא יוֹשֵׁב עַל שְׁנֵי מַפְתְּחֵי הַלֵּב דְּהַיְנוּ לִפְעָמִים הוּא מַטִּיל גֵּאוּת בְּלֵב הָאָדָם” (ספר שמירת הלשון ח”ב – פרק י”ט)

המחשבה ש’אנחנו יודעים הכל’, מרחיקה אותנו מכל דבר שבקדושה. זה היה הבסיס לחטא המרגלים. הם ידעו שהקב”ה אומר על הארץ, ‘טוב הארץ מאוד מאוד’. אך את המציאות הם שפטו בעיניים שלהם. וזה הפילם. כך גם במצוות רבות, במקדש ובכלל, אנו מנסים לנתח את השפעתם וטובתם לפי ראות עינינו. משפטים כמו ‘כיצד ניתן להתקרב לה’ דרך הקרבנות’, מעידות שאנו מפקפקים בקב”ה.

תיקון נוסף, מלמד אותנו הקב”ה בסמיכות הפרשיות. מיד לאחר חטא המרגלים מצווה הקב”ה את בני ישראל במצוות חלה ובמצוות ניסוך היין על גבי המזבח.

מצוות ניסוך היין –  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם:

(ג) וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לה’

מצוות הפרשת חלה –  ( (יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה:(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה’

שתי המצוות מתקיימות בשלמותם:רק בארץ ישראל ובזמן המקדש (ולפחות בזמן שישנם כהנים בטהרה). בזה מלמד אותנו הקב”ה שיש תקווה, ולא רחוק היום שנחזור למקומינו הטבעי:

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עונינו שקבע לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר (תהלים קו, כד), וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה, כתיב (תהלים קב, טו), כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו וגו’ אתה תקום תרחם ציון, ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותה ואבניה בבואם אליה. ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבי יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת השירה ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו’, כן אנו משוררים על ציון, ר’ יהודה בר אלעי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה ומתחננים לאל אל יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל ויחד אותה להם, ואין נקראים גוי אחד אלא עמה, שכך פירוש רשב”י (זוהר ח”א קסד, א) על מקרא שכתוב (דה”א יז, כא), ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” (השל”ה הקדוש, שער האותיות, עמק הברכה, כ”ב)

” וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה’ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם” (במדבר ט”ו)

בפרשת השבוע מצווה אותנו הקב”ה בשתי מצוות התלויות בארץ ובמקדש- מצוות חלה ומצוות ניסוך היין (הבאה עם מנחת נסכים). מצוות אלו באותו מיד לאחר פרשת המרגלים והם מהוות למעשה את התשובה למרגלים כפי שמביאים כל הפרשנים:

” כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו’ ועשיתם אשה לה’ – נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות” (רבינו בחיי)

אנו נלמד בעיקר על מצוות חלה, אחת ממתנות הכהונה, חשיבותה וכיצד היא באה כתשובה לחטא המרגלים.

ליל שבת – הלכות חלה :

למרות שכולם מכירים את מצוות ‘הפרשת חלה’ נבאר בקצרה את עיקר פרטי ההלכה ואת ההבדל בין המצווה כיום, למצווה בזמן שיש לנו כהנים טהורים:

• כל עיסה שנילושה מחמשת מיני דגן חייבת בחלה. גם אם הוספתי שמן, ביצים, שמרים, סוכר וכדומה. (גם בעוגיות, בוקרס וכדומה. ודווקא אם אני מתכוון לאפות את הבצק. אך עם אני מטגן או מבשל, כמו בכופתות, אז בלי ברכה)
• הכמות החייבת בהפרשת חלה נלמדת מכמות ה”עומר” המדברי. מכאן נובעת המחלוקת איזו עיסה חייבת בחלה עם ברכה. (כמות הקמח! בין 66 ק”ג ל2.2 ק”ג לשיטות השונות. ומ- 1.2 ק”ג מפרישים בלי ברכה)
• מברכים ‘על הפרשת חלה’ (אשכנזים) או ‘להפריש חלה תרומה’ (ספרדים) ואז מפרישים. (ויש שגם מגביהים ואומרים ‘הרי זו חלה’)
• מצוות חלה הינה אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה. אמנם מדאורייתא אין שיעור לחלה, אך נהגו שמפרישים אחד מעשרים וארבע מתוך כל העיסה. (כדי שהכהן יקבל ‘מתנה’ וסתם לתת חתיכה קטנטנה אינה נקראת ‘מתנה’.)
• כיוון שחלה אמורה להינתן לכהן על מנת לאוכלה בטהרה – אנו היום מפרישים רק מעט. (ונהגו 1 מתוך 48)
• אסור לאכול את הפרשת החלה וגם לא לאפות אותה עם תבשיל אחר!!!! לכן אסור לשים את ההפרשה יחד עם החלות בתנור. (אז או לשרוף על הגז והכי טוב בשתי שקיות ולפח.)
• יש מחלוקת האם חלת חוץ לארץ נוהגת מדאורייתא או מדרבנן.
• אם הפריש את כל עיסתו לחלה – אינו יוצא ידי חובתו.

לסעודת שבת- מצוות חלה לנשים בלבד?

כל ההלכות שהבאנו לעיל ניתנות להעשות גם על ידי גבר. אך כידוע מצווה זו נמסרה לנשים. כפי שמביאה המשנה:

“עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן,עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר”

(משנה מסכת שבת פרק ב,ו)

נשאל שלוש שאלות:

א. מדוע דווקא מצוות אלו, האם אין מצוות יותר ‘חשובות’ מאלו?

ב. אם נאמר שמצוות אלו חשובות, מדוע דווקא נשים חייבות בהם?

ג. מדוע הן נענשות דווקא בשעת לידתן. היה אפשר לומר על שלוש עבירות נשים מתות?

• מדוע דווקא נשים?

המאירי מביא תשובה פשוטה:

“ומפני שמצוה אלו מסורות לנשים ושאין האנשים רגילים להתעסק בהם היה מאופני המשפט להיותן נענשות עליהן והזכירו עת הלידה להיות אימתו עליהם להפליג בהתעוררות ובאזהרה “(המאירי, שבת, שם)

כלומר שכיוון שדרך נשים להיות במטבח, אזי מצווה ו מסורה להן. ועניין נלידה הוא כדי להפחיד אותן כמו שצריך.

אך הגמרא והמדרש מביאים לכך סיבה עמוקה יותר:

ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו?

אמר הקב”ה אדם הראשון תחלת בריותי היה ונצטווה על עץ הדעת וכתיב בחוה ותרא האשה וגו’ ותתן גם לאישה עמה ויאכל וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו וכתיב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך.תשפוך דמה ותשמור נדתה כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה.

מצות חלה מנין? היא טמאה חלתו של עולם. דא”ר יוסי בן דוסמקא כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואח”כ היא מגבהת חלתה, כך עשה הקב”ה לאדם הראשון דכתיב ואד יעלה מן הארץ והשקה ואח”כ וייצר ה’ אלהים את האדם עפר וגו’

הדלקת הנר מנין? היא כבתה נרו של אדם דכתיב נר אלקים נשמת אדם. לפיכך תשמור הדלקת הנר” (תנחומא בראשית, א)

למדנו מן המדרש, שהטעם שנצטוו בזה דווקא הנשים, כיוון שזאת כפרה לדורות על חטאה של חוה אימנו. היא גרמה לאדם מיתה ושפכה דמו – מצוות נידה. פגמה באדם שנוצר כבלילה מן האדמה – מצוות חלה, ושרפה את נשמתו, נר ה’ נשמת אדם – תדליק נר.

ואם תשאלו, הרי זה חטא אחד, מדוע לחלקו לשלושה עונשים? מבאר ה’שם משמואל’ שזה כנגד שלושה חלקים שבונים את ה’אדם’ – הגוף, הנפש והשכל.

“ונראה שלעומתם חושב התנחומא שלשה דברים, טמאה חלתו של עולם, ושפכה את דמו, וכבתה את נרו. טמאה חלתו הוא קלקול הגוף שהגוף הוא חלתו של עולם כמו שהביא המדרש שכך היתה יצירת גופו כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים כנ”ל. שפכה את דמו הוא קלקול הנפש, כי הדם הוא הנפש, כבתה נרו הוא השכל כענין שכתוב (איוב כ”ט) בהלו נרו עלי ראשי. וע”כ נצטוו הנשים על שלש מצוות הללו לכפר על חטא חוה שגרמה קילקול שלשה דברים הללו, וכה חטא זה מתכפר והולך עד עת קץ שיתכפר לגמרי” (שם משמואל פרשת נח – שנת תרע”ח)

אם כן, מצוות חלה היא כנגד גוף האדם. החלק הפחות ביותר באדם. על פי המדרש גם חלק גשמי זה, הוא ‘חלק אלוק ממעל’ ואם פגמו בו צריך תיקון.

כיצד כל זה קשור למרגלים נראה בהמשך.

לסעודה שלישית – מצוות חלה, התשובה למרגלים

הזוהר מפליג מאוד בשבחם של דור המדבר.”לא היה בעולם דור עליון כדור המדבר, והם בני עולם הבא” (על פי הזוהר ח”ג, קס”ג). אם כך העם, כל שכן המובחרים שהם שנשלחו לתור את הארץ. אם כן, נשאל, מה הפריע למרגלים בארץ ישראל, ומדוע העדיפו את המדבר?

המרגלים קראו לארץ ישראל, ‘ארץ אוכלת יושביה’. לפי תפיסתם, בכיבוש הארץ, ישובה, עבודת אדמתה וההשתקעות בעולם החומר והמעשה, יש מידה מסוימת של פחיתות וירידה בקדושה. באומרם: “ארץ אוכלת יושביה היא”(במדבר י”ג), התכוונו המרגלים, שהארציות והחומריות שבארץ ישראל, “אוכלת” ומכלה את הרוחניות שבאדם, לעומת ההתעלות הרוחנית שבמדבר, תחת ענני הכבוד. 

לעומת זו, מצוות חלה מלמדת אותנו בדיוק את ההפך.  במקורות לעיל ראינו את תיאור בריאת האדם –

“כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואח”כ היא מגבהת חלתה, כך עשה הקב”ה לאדם הראשון דכתיב ואד יעלה מן הארץ והשקה ואח”כ וייצר ה’ אלהים את האדם עפר וגו'”

כלומר האדם נוצר מבוץ! הקב”ה מלמד אותנו שגם דבר גשמי ביותר, עיסה, יכול להיות דבר קדוש. (על פי אותו כיוון ניתן גם להסביר מדוע מצוות נידה, הנראית מאוסה, ‘נבחרה’ לאחת ממצוות הנשים החשובות.).

מצוות חלה מלמדת אותנו שאפילו שלב העיסה, שהיא אפילו עוד לא חלה, יכולה להיות מצווה, להיות דבר רוחני. כך מצוות רבות במקדש, נראות כלפי חוץ כגשמיות ופשוטות. אך גם עיסוק בבצק, יכול להוביל לקרבן מנחה, לחלות לחם הפנים או לחלות לשבת. ביכולתינו להעלות את המימד הגשמי למעלה:

“וזה פירוש הפסוק “בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ”, דהיינו אל הארציות, ותדעו נאמנה אשר אני מביא אתכם שמה… אז “וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'”, ותגביהו הניצוצין קדישין למעלה” (ספר עבודת ישראל, פרשת שלח)

וכיוון נוסף:

אולי ניתן להוסיף נדבך נוסף בתפיסתם המוטעת של המרגלים. המרגלים העדיפו את החנייה במדבר שכולם יחד, אחדות מושלמת. בארץ ישראל, כל אחד תחת תאנתו ותחת גפנו (כפי שאכן הוכחו המרגלים)

דווקא מצוות חלה מלמדת אותנו את ההפך. רק כאשר יש לך, אתה יכול להעניק לאחר.

בראשית ברא…. ב – ראשית: בזכות ג’ דברים נברא העולם, בזכות חלה בזכות מעשרות ובזכות בכורים. אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך…: (בראשית רבה, א’)

ומדוע בזכות מצוות אלו מתקיים העולם, מבאר המהר”ל:

ולמה בשביל אלו שלשה דברים נברא העולם, אבל אלו שלשה דברים הם מה שהאדם נותן לאחרים משלו שהם חלה מעשר ובכורים.(מהר”ל דרך חיים)

ולמה בשעת לידתן?

על פי הגמרא, כיוון שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.

אך לפי הכיוון שלנו, נוכל לומר, שדווקא כאשר אישה מביאה חיים חדשים לעולם, אזי הקב”ה ‘בודק’ את היכולת החינוכית של האשה, שבזכותה תזכה ל’זרעא חייא וקיימא. ..תעבדין רעותך’.

כפי שרק דור הבנים זכה להכנס לארץ ישראל.

לסיכום:

למרות שהמציאות השלמה נראית דווקא בניתוק מן החול, פרשתינו מלמדת אותנו שדווקא מתוך הגשמיות ניתן להגיע אל המדרשה הגבוהה והקדשוה ביותר. זהו המקדש. פסגת חיי העולם הזה.

“… כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה אוֹ זֶבַח ..מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה’ מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (במדבר  ט”ו, פסוק ב’-ד’)

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ” (במדבר ט”ו, פסוק י”ח- כ’)

פרשתנו היא ‘פרשת ארץ ישראל’. למרות שרובה עוסקת בדיבת הארץ, דווקא מתוך כך אנו למדים על חיבתה. בפרשה שתי מצוות ‘התלויות בארץ’ המופיעות לאחר חטא המרגלים, על מנת ‘לנחם הבנים להודיעם כי יבואו אל הארץ’. מצוות ‘חלה’ ומצוות ‘מנחת נסכים’- סולת בלולה בשמן, יחד עם יין לנסך, הבאים לאחר הקרבת קרבן עולה ושלמים.

המדרש שלנו עוסקת בשתי המצוות הללו, ביחס ביניהם, ובסדר הופעתם בתורה.

במדבר רבה פרשה י”ז, ב’

“כי תבואו אל ארץ מושבותיכם- כך פתח ר’ תנחומא בר אבא בשם רבי חנינא אחיו של ר’ אחא ב”ר חנינא: זאת הפרשה של נסכים שנא’ (במדבר טו) ‘או לאיל תעשה מנחה ויין לנסך חצי ההין’. ומכאן ואילך ‘והיה באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה’ , הרי חלה. למטה ונסכים למעלה? לפיכך פתח ר’ חנינא (קהלת ט) ‘לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך’,  מהו ‘כי כבר רצה האלהים את מעשיך’? אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מהו כי כבר רצה וגו’ זו הכנסת ישראל לארץ שנא’ כי תבאו אל הארץ וגו’ “

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש מבאר מהם שתי המצוות המופיעות בפרשה. ‘כי תבואו אל ארץ מושבותיכם’- זוהי מצוות ‘נסכים’. ולעומת זאת ‘בבואכם אל הארץ’- זאת מצוות ‘חלה’.
• המדרש מקשה על סדר הופעת הדברים. שהרי מצוות נסכים מתקיימת רק ‘בארץ מושבותיכם’, לאחר כיבוש וחלוקה ורק בבית המקדש. לעומת זאת חלה מתקיימת מיד בכניסה לארץ עם אכילת הלחם הראשון מן הארץ. אם כן, מדוע הקדימה התורה נסכים לחלה?
• כתירוץ מביא המדרש פסוק מקהלת. לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. בפסוק הזה הקדים שלמה את אכילת הלחם לשתיית היין. ללמד שזהו הסדר הנכון.

אך היכן התשובה לשאלה? מתרץ המדרש מסוף הפסוק: כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. אנו ננסה לברר בהמשך, מהי התשובה בפסוק זה.

חלק א’ במדרש: מצוות נסכים

המצווה המתחדשת כאן בפרשה היא מצוות הנסכים. עד עתה הקריבו אבותינו קרבנות רבים מן החי, אך עתה צריך להוסיף לקרבנות מסוימים תוספת. בכל פעם שאתה מקריב אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה אוֹ זֶבַח ..מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, אתה צריך להוסיף : מִנְחָה סֹלֶת בָּלוּל בַּשָׁמֶן: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ. כמות הסולת, השמן והיין הבאים בכל קרבן תלויים בסוג הבהמה. ‘שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש’. וכך גם משתנה בהתאם כמות היין. זאת דווקא בשני סוגי קרבנות שהאדם או הציבור מביאים- קרבן עולה או שלמים (‘זבח’) שבהם צריכים להוסיף את מנחת הנסכים ואת היין שיינסכו על ספל מיוחד בראש המזבח.

אנו ננסה לגעת כמה נקודות הקשורות למצווה זאת, ומתוכם להבין מדוע דווקא מצווה זאת נבחרה לייצג את המצוות התלויות בארץ, ומדוע דווקא היא באה לתקן את חטא המרגלים (או לתת תקווה ממשבר המרגלים).

• השלמים והעולה- תיקון ה’לב’: לכל קרבן יש את הסיבה המיוחדת להבאתו. העולה- באה בעיקר על חטא הרהורי הלב, ואילו השלמים על השמחה- שמחת הלב. שני אלו קשורים לניסוך היין:

“ונראה דענין ניסוך היין .. יש לומר, דהנה כבר אמרנו במקום אחר,  כי יין יש בו חמימות ומעורר את חום הלב, שממנו תוצאות רשפי אש אהבה ותשוקה וכל המדות, והוא מנסך אותם לה’, רומז שהאדם מוסר את תשוקת לבו ורשפי אש האהבה ומדותיו הנטועים בלבו להשם יתברך” (שם משמואל ,חלק המועדים, שנת תרע”ו, שמיני עצרת)

טבעו של היין האדום לחמם ולהפעיל את הלב,  היין מעורר. כך, כאשר אנו מנסכים את היין על גבי המזבח, גורם הדבר לקירוב הלב, לאהבה אל אבינו שבשמים . כפי שאומר הפסוק – “בקודש הסך נסך שכר – לה’ “. בנוסף יש ביין את כח השמחה – “המשמח אלוקים ואנשים”. ולכן “אין אומרים שירה במקדש, כי אם בעת ניסוך היין” (ברכות לה.).בקרבן עולה, אנו מנסכים יין לתקן את הירהורי הלב, לשעבד את הלב לה’ ובשלמים להביע את שמחת הלב – לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים” (משלי ט”ו). ניתן להוסיף: היין דומה בצבעו לדם. הצבע האדום מורה על מידת הדין, החמימות והתשוקה. (וזהו גם ענין ‘זריקת הדם’ הבא מן הלב כפשוטו)

• מנחת נסכים- שילוב של ‘דגן תירוש ויצהר’: הנקודה השניה המייחדת את מנחת הנסכים היא במרכיביה. בניגוד לבהמה הקרבה על גבי המזבח ‘בה מה’. היא באה כמו שהיא בלי שינוי שנעשה בה. את מרכיבי המנחה צריך לייצר. להוציא קמח מן הארץ, לגדל גפנים וזיתים ולהפיק מהם את היין ואת השמן. באלו נדרשת פעולת האדם, הקיימת בעיקר בארץ ישראל. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:

“אכן השי”ת רצה להכניסנו לא”י לתקן גם הגוף… וזה ענין סמיכות פרשת נסכים אחר מעשה מרגלים כמו שאמרנו במקום אחר ע”פ הגמ’: ‘הקורא ק”ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר, וכאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים’. כי צריכין לשתף עובדא למלולא כדאיתא בזוה”ק תרומה. והוא לתקן הנשמה והגוף. לכן בשעת ק”ש צריך להיות גם התיקון במעשה המצוה שעי”ז מתקיים וישאר הארת הדיבורים בגופו של אדם. ובלא”ה הוי מעיד עדות שקר בעצמו שאינו מבורר בגוף רק בנשמה בלבד. והבירור צריך להיות גם בגוף. וכמו כן בכל קרבן צוה השי”ת להוסיף נסכים ומנחה שהוא התיקונים מן הארץ דגן תירוש ויצהר שבאין בכח חרישה וזריעה ונטיעה. אבל הבהמה הוא בע”ח בעצמו. והקב”ה רצה בשעת הקרבן יהי’ דביקות במעשה האדם. ולכן השירה הי’ בשעת נסכים עובדא ומלולא. וכמו כן ק”ש ותפילין. לכן בש”ק אין צריכין תפילין שהיא יומא דנשמתין ואין צריך בירור כנ”ל” (שפת אמת שלח לך, שנת תרמ”ט)

השפת אמת מלמד אותנו, שהכניסה לארץ ישראל, היא כדי לתקן את הגוף ולא רק את הנשמה. במדבר היו ‘דור דעה’ שֶֹכֶל מתוקן, אך נטולי גוף. כשם שצריך בנוסף לקריאת שמע, לעשות גם מעשה– הנחת תפילין בגוף, כך גם בקרבן צריך להיות מעשה שלנו. וזה דווקא על ידי הבאת דברים המצריכים אותנו לעשות מעשה (לזרוע, לחרוש, לבצור וכדומה). מעניין לציין שדווקא כאשר אנחנו באים לתקן את הלב, כפי שראינו לעיל, אז צריך להביא משהו הדורש מעשה.

ועכשיו נקרא שוב את הפסוק שהביא המדרש, ונתחיל להבין: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

חלק ב’ במדרש- רצה ה’ את מעשיך

כאשר המרגלים חזרו מארץ ישראל הם פחדו לאבד את מעלת המדבר. הם קראו לארץ ישראל, ‘ארץ אוכלת יושביה’. לפי תפיסתם, בכיבוש הארץ, ישובה, עבודת אדמתה וההשתקעות בעולם החומר והמעשה, יש מידה מסוימת של פחיתות וירידה בקדושה. באומרם: “ארץ אוכלת יושביה היא” התכוונו המרגלים, שהארציות והחומריות שבארץ ישראל, “אוכלת” ומכלה את הרוחניות שבאדם, לעומת ההתעלות הרוחנית שבמדבר, תחת ענני הכבוד. 

המדרש מלמד אותנו ש’רצה האלוקים את מעשיך’. כל מטרת העולם הזה בכלל, וההגעה לארץ ישראל בפרט, היא כדי לעשות בה מעשים טובים. המדבר לא אפשר לאדם לעשות כל מעשה. במצב כזה א”א גם ל’אכול בשמחה את לחמך, ולשתות בטוב לב את יינך. זה לא לחמך ולא יינך. קריאת שמע בלא התפילין, הם כקרבן בלי הנסכים! שהם כנשמה בלא גוף. ‘אין שירה, אלא בשעת ניסוך היין’. דווקא מתוך המעשים שלך, אתה בא לידי שמחה.

לפי זה נבין מדוע הוקדמה פרשת נסכים לפרשת חלה. הקב”ה מבשר לנו תחילה, מה הדבר הראשון שאתה צריך לעשות כשאתה נכנס לארץ ישראל ומתבסס בה. “… כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: מה תעשו? וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה אוֹ זֶבַח.  ולמה? כדי להודות לה’ על הארץ הטובה. (כלומר, המילים ‘ועשיתם עולה..’ אינם תיאור מצב, אלא ציווי: ‘כך תעשו’.) . ולפי זה יש לקרוא אחרת גם את המדרש, כפי שנדייק ממקור דומה.

“ולכך נסמכה פ’ זו לפ’ מרגלים לפי שכששמעו ישראל גזרתו של הקב”ה אמרו אוי לנו כי לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף מ’ שנה אם הם חוטאים יגזור גזירה אחרת עליהם וא”כ אין לדבר סוף א”ל הקב”ה בודאי לאחר מ’ שנה תבואו אל הארץ אמר ר”י בר חנניא למה נסמכה פ’ זו של חלה לפ’ נסכים שנא’ ויין לנסך וכתיב בתריה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה’ פ’ חלה למטה ופ’ נסכים למעלה וזש”ה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך שהקרבת נסכים “

המדרש הזה מלמד אותנו שישנם שני שלבים ב’למה נסמכה’. אם עד עכשיו הבנו ששתי המצוות (נסכים וחלה) נועדו לבשר לעם ישראל שהם עתידים להגיע לארץ ישראל. המדרש מלמד אחרת. המצווה הראשונה הקרבת קרבנות במקדש ומצוות נסכים הם עיקר הבשורה ! (כך נבין גם את הקשר בין אשכול הענבים בחטא, לבין ניסוך היין בתיקון). בשלב הבא, שאלה נוספת: ‘למה נסמכה פרשת חלה לפרשת נסכים’ (ולא לפרשת המרגלים, כפי שהבנו בהתחלה). וכאן התשובה שמביא המדרש שלנו. ללמד שעצם ההגעה לארץ ישראל, בזה כבר רצה ה’ את מעשיך:

“מהו כי כבר רצה וגו’ זו הכנסת ישראל לארץ שנא’ כי תבאו אל הארץ וגו’ “

לסיכום: מתוך המדרש נוכל ללמוד כמה דברים. מטרת ההגעה לארץ הינה לעבוד את ה’ לא רק בלב, אלא גם בגוף. במעשים ולא רק בדיבורים. יתרה מכך, גם כדי לתקן את ה’לב’, מהרהורי לב, או להודות בלב שלם- צריך לעשות זאת על ידי מעשה. סדר הדברים הוא שבעצם ההגעה לארץ ישראל, זה כבר מעשה גדול. וכבר מאז רצה (מלשון אהב- עשית את רצונו) האלוקים את מעשיך’. בהמשך מיד ‘בבואכם’ יש לקיים את מצוות חלה, שהיא מצווה התלויה בארץ ולא במקדש, וכבר בה, אנו צריכים לעמול כדי להוציא לחם מן הארץ. לכן בפסוק בקהלת, היא קודמת למצוות ניסוך היין. אך כדי להסכיר לנו מההיעד העיקרי, הוקדמה בפרשה מצוות נסכים לחלה. שלא תחשוב שכבר שאם הדעת לארץ, נגמר לך מה לעשות. רק כאשר יבנה בית המקדש תתגלה בכל פארה הקדושה היכולה להתגלות אפילו בגשמיות.

לכן ברגע שתגיעו אל ‘ארץ מושבותיכם’, ותשבו איש תחת גפנו, אז הגיע הזמן להודות לה’ בניסוך היין על גבי המזבח. כשם שמביא הביכורים אומר: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: במקרא ביכורים מקדימים את ‘המקום זה’ אל ה’ארץ הזאת’. ללמד שאי אפשר לזכות ולשמוח בלב טוב ‘בארץ הזאת’, מבלי ‘המקום הזה’.

הבאת הדגן, התירוש ויצהר, אף הם מלמדים אותנו, שהקב”ה כל הזמן מחכה למעשים שלנו. שלושת היסודות הללו הינם מאכלים שצריך להביאם לאחר עמל. לאור זאת אף נבין את המצווה הנוספת בסוף הפרשה ‘ועשו להם ציצית’.  וכשם ש’אם שמוע תשמעו אל מצוותי… תזכה ל: ואספת דגנך ותירושך ויצהרך’. אין מצווה גדולה שיש בה מעשה ממצוות ‘ועשו לי מקדש’ (שגם היא מזכירה במעט את ‘ועשו להם ציצית’).