” וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם… וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’:

.. בֹּקֶר וְיֹדַע ה’ אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו” (במדבר ט”ז)

השבת אנו נחשפים אל מחלוקת קרח ועדתו. מחלוקת אליה אומרת המשנה, שהיא מחלוקת שאינה לשם שמים ואין סופה להתקיים (אבות, ה, י”ז). אך מעיון בפסוקים לא ברור על מה בדיוק נחלקו קורח ועדתו, וכן מדוע טענתם אינה מוצדקת.

לליל שבת – על מה נחלקו קורח ועדתו?

רש”י על פסוקי הפתיחה מביא סיפור שלם:

ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור. אמר קרח: ‘אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו’. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו’. מה עשה, עמד וכינס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד    ..והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה” (רש”י במדבר, ט”ז, א’)

נעיין שוב בדברי רש”י וננסה להבין על מה יצא הקצף. “אמר: עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה – אחד מלך ואחד כהן גדול. ועכשיו – הוא מינה לנשיא את אליצפן בן עוזיאל בן אחיו הקטן מכולם”

כלומר, קורח רוצה משהו שבו יוכל לומר, בזה אני ‘מתנשא על קהל ה’ ‘. או מלכות או כהונה גדולה או אפילו נשיאות. לפני שננסה לענות נביא עוד מדרש:

“אמר רבי  לוי: למה חלק קרח על משה אמר אני בנו של שמן בן יצהר .. ויצהר זה השמן. ובכל משקים שתתן את השמן הוא נמצא עליון ולא עוד אלא שכתוב ‘אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ’. וכי יש לשמן בנים? אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה, אהרן נטל כהונה ודוד מלכות. אמר קרח: ומה אלו שנמשחו בשמן המשחה בלבד נטלו כהונה ומלכות, אני שאני בנו של שמן איני נמשח ונעשה כהן ומלך? מיד נחלק על משה” (במדבר רבה, י”ח, ט”ז)

כאן מביא המדרש כיוון נוסף. קורח הוא ‘בן יצהר’. כשם שהשמן צף מעל הכל, כך ראוי שהוא יתנשא מעל כולם. אזי ראוי שיקבל איזו גדולה שנמשכים בה ב’שמן המשחה’ – מלכות או כהונה.

לסעודת שבת – המבחן ומשמעותו:

מתוך רש”י והמדרש ראינו שקורח רצה גדולה כלשהי. מלכות, כהונה או נשיאות. לכך ניתן להוסיף גם את בני ראובן, הבן הבכור, שגם הרגישו צד בסיפור.

בהמשך מביא רש”י סיפור שלכאורה לא קשור.  כולם לקחו בגדי תכלת ושאלו: האם טלית שכולה תכלת האם צריך להטיל בה עוד פתיל אחד בציצית… מה הקשר?

לפני שננסה לענות, נחדד את השאלה. לכאורה נראה שמתוך כל ה’גדוּלוֹת’, טענתו העיקרית היתה נגד המלוכה (נמשחים בשמן, הטענה בעיקר כנגד משה, הכל התחיל ממינוי אליצפן ואולי גם הטלית שמסמלת בעיקר מלכות).

אך ה’מבחנים’ בהמשך מתמקדים בעיקר בכהונה בכלל ובכהונה הגדולה בפרט? כך ‘מבחן מחתות הקטורת’. מי ראוי להקטיר את הקטורת, וכן ‘מבחן מטות הנשיאים’- איזה שבט ראוי לעבוד בבית המקדש ומי מתוכו ראוי להכנס אל קודש הקדשים.

ובקיצור – מדוע מתמקדים דווקא בכהונה?

המשנה במסכת אבות מביאה שלושה סוגי הנהגה בעם ישראל:

“רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת” (אבות ד’, י”ג)

ומוסיף המדרש:

“כתר כהונה כיצד אפילו נותן לו כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנא’ והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות שנאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם אבל כתר תורה אינו כן עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול שנאמר הוי כל צמא לכו למים הוי עמל בדברי תורה” (אבות דרבי נתן, פרק מ”א)

אם כן, כתר כהונה שונה משאר הכתרים שהוא בלבד ניתן לזרעו של אהרן. וכי תשאלו כך גם כתר מלוכה? עיינו בהפטרה שם אנו רואים שאף שאול נמשח למלך. וכך גם פוסק הרמב”ם להלכה.

“נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה’ הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו אע”פ שעיקר המלכות לדוד” (הלכות מלכים, א, ח’)

כלומר, כל אחד יכול באופן כזה או אחר להיות מלך או תלמיד חכם\נביא. שני אלה בבחינת  – ‘כל העדה כולם קדושים’ – לכולם יש פתיל תכלת (פתיל- פוטנציאל. כולנו בני מלכים).

בשני אלה ההנהגה היא לפי צורכי הדור – צרכי הכלכלה, הבטחון, ואפילו נביאים יש ‘נבואות לדורות’ ויש נבואה לאותו הדור בלבד.

שונה מכל אלו היא הכהונה. הכהונה הינה יותר מעבודת המקדש. הכהונה היא גם הנהגת החינוך. החינוך שונה מן האחרים – לא מתעוררים יום אחד ומחליטים לחנך – צריך להיות מוקדש לכך. החינוך לא משתנה לפי תקופות או רצונות. זאת טענתו של משה:  “אתם תשאו את עוון העדה” ישנה  אחריות כלפי העם. המחנך מצד אחד צריך להיות מעורב עם הבריות – כמידתו של אהרן הכהן ומצד שני לא משנה את החלטותיו או את ה’אני מאמין שלו’ לפי רצונו של כל אחד,  אפילו אם באים אליו הטענות “אתם המיתם את עם ה’.

כאן באים שני ‘המבחנים’:

– מבחן המטות – הסכמה והסמכה של כל העם

– מבחן הקטורת – מיזוג המידות, שילוב השונה יחד עם כולם.

לסעודה שלישית – הכל קיים במקדש

שלושת ההנהגות הללו באים לידי ביטוי במקדש.

א. שלושת הכתרים מקבילים לשלושת ה’זרים’ שישנם בכלים. הזר בארון- כנגד כתר תורה. הזר בשולחן- כנגד כתר מלוכה (השולחן מסמל את ההנהגה הגשמית) והזר שעל מזבח הקטורת- כתר כהונה. כפי שראינו לעיל  שהקטורת היא מבחן הכהונה.

אמר רבי  שמעון בן יוחאי: ג’ כתרים הם כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה.

 כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו זר זהב סביב. כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב. וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב.

 למה נכתבים זר ונקראים זר אלא לומר לך אם אדם זוכה נעשים לו זֵר ואם לאו זַר. ומפני מה בכולן כתיב ועשית לו ובארון כתיב ועשו עליו ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן” (שמות רבה, ל”ד, ב)

ב. יתרה מכך. אין זה רק באופן סמלי. שלושת ההנהגות יוצאות מתוך המקדש. כל צורות ההנהגה יונקים משורש אחד, מבית המקדש.

• התורה– עיקרה בלשכת הגזית שם יושבים הסנהדרין. (ואף הנבואה מתחילה מירושלים, שכל נביא שאין ידוע מהיכן בא, בידוע שבא מירושלים- מגילה ט”ו.)
• המלוכה – במשך כמעט כל הדורות התרכזה בירושלים. תחילה עיר דוד, ארמון שלמה כבר התקרב אל המקדש ב’עופל’. ולמלך אף מותר לשבת בתוך המקדש. ‘אין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד בלבד’- סוטה מ. ואף אוהל משה היה סמוך למשכן ה’.
• כהונה – כהן גדול מצווה להתגורר סמוך למקדש, וכמובן שכל כהן מגיע לעבודתו במקדש.

ג. ולסיום הכל נובע ונמצא בקודש הקדשים – הארון (תורה), מטה אהרן (כהונה)  וצנצנת שמן המשחה (מלכות).    בעוונותינו כל אלו  נגנזו בסוף ימי בית ראשון – מאז בטל כח ההנהגה האמיתי. ….

קורח יכל לבחור בהנהגה המתאימה בשבילו. אך להיות מנהיג לא יכול לבוא מתוך כוחניות. ‘אם אדם זוכה נעשים לו זֵר ואם לאו זַר.’ הפוטנציאל קיים אצל כולנו, ועל פי המדרשים אף ניתן להגיע למעלה גבוהה יותר ממעלת כהן הקודש הקדשים.

זה לא מתבטא באיך אתה נראה כלפי חוץ (טלית שכולה תכלת) ואף לא בייחוס המשפחתי (בן יצהר). להגיע למעלת קודש הקדשים תלוי בראש ובראשונה בכל אחד ואחד מאיתנו. 

” וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם: זֶה יִהְיֶה לְךָ…” (במדבר י”ח)

פרשתנו פותחת במחלוקת קורח ועדתו ומסתיימת בַּעדות שאהרן ובניו כהנים נבחרו לעלומי עד לשרת לפני ה’ במקדש. כהמשך ישיר לאחריות הגדולה מוטלת על הכהנים, הם מתבשרים גם בעשרים וארבעה מתנות הכהונה להם הם זוכים, כפי שמופיע בפרק האחרון בפרשה.  אנו נעיין במתנות הכהונה מזוויות שונות.

לליל שבת  – עשרים וארבע מתנות הכהונה

לפני הכל, נכיר את עשרים וארבע המתנות, וכיצד ומתי הם נוהגים. הרמב”ם בתחילת הלכות ביכורים מחלק את מתנות הכהונה למספר קבוצות:

• שמונה שאין נאכלין אלא במקדש ונאכלין לזכרי כהונה: בשר החטאת, בשר האשם, זבחי שלמי ציבור , מותר העומר שירי מנחות ישראל, שתי הלחם, לחם הפנים, לוג שמן של מצורע.
• החמש שאינן נאכלין אלא בירושלים לזכרים ולנקבות: חזה ושוק של שלמים, המורם מן התודה, המורם מאיל נזיר בכור בהמה טהורה, הבכורים.
• חמש שאין זוכים בהם אלא בארץ ישראל: התרומה, תרומת מעשר, החלה (ושלשתן קודש). ראשית הגז, שדה אחוזה (שניהן חולין)
• חמש שזוכין בהן הכהנים בכל מקום: המתנות (=זרוע, לחיים וקיבה), פדיון הבן, פטר חמור, גזל הגר , החרמים (וחמשתן חולין לכל דבר)
• והמתנה שזוכין בה מן המקדש: הוא עורות העולות והוא הדין לשאר עורות קדשי הקדשים.

מתוך הרשימה ניתן לראות שחלק ממתנות הכהונה ניתן להפריש אף כיום, וחלקן הקטן ניתן גם לתת לכהן. (אגב, מעניין לציין שכהן שזוכה ואוכל ממתנות הכהונה שיש בהם קדושה מברך, בנוסף לברכה על אותו המין, ‘אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך…’).

הקשר בין פרשת מתנות כהונה למחלוקת קרח, מתפרש על ידי הראשונים באופן שונה. לפי רש”י משמע שהמתנות הם פועל יוצא של מחלוקת קרח ועדתו, והם חלק מן העדות לכך שכהנים נבחרו לדורות. לפי זה, בכל פעם שאנו נפגשים עם הכהן הקב”ה מזכיר לנו את מחלוקת קרח. זאת כדי להוציא מליבנו את המחשבה שהכהן ‘מרוויח’ מעבודתו ולהזכיר לנו שכך עלה ברצון לפני ה’.

“משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין, בא אחד וערער עליו על השדה. אמר לו המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין. אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו  כ”ד מתנות כהונה בברית מלח עולם ולכך נסמכה פרשה זו לכאן” (רש”י על במדבר י”ח, ז’ עפ”י הגמ’ בחולין)

לעומת זאת, על פי רבינו בחיי, הפסוקים המקדימים לפרשת מתנות כהונה, בהם נאמר ‘וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם’, באים להדגיש שלא תחשוב שמתנות הכהונה הם השכר על עבודת המקדש. נהפוך הוא, עיקר השכר היא הזכות לשרת לפני ה’ (ולפי הבנה זו, זאת היתה נקודת המחלוקת בין קרח ולאהרן, מי יזכה לשרת לפני ה’), והמתנות הם ה’בונוס’.

“עבודת הכהונה שאני מטיל עליכם אינה עבודת זלזול אלא עבודת גדולה ומתנה ממני לכם, לפי שהיא לכם כבוד ותפארת מלבד מה שאתם מתפרנסים בה” (רבינו בחיי על במדבר י”ח, ז’)

לסעודת שבת – תרומה או מתנה

אם כן ראינו שמתנות הכהונה ניתנות לקבוצה בעם ש’מובדלת’ משאר העם. יש כאן רעיון נפלא. דווקא האנשים הרמים ביותר בעם, אינם העשירים ביותר ובעלי הנחלות. כך נשמר ביחס המתאים ‘בין הון לשלטון’.

מעבר לכך ניתן להאיר שמתנות הכהונה נחלקות לשתי מטרות עיקריות. האחת, סעד כלכלי לכהן ‘שאין לו נחלה’, כפי שמדגישה התורה במתנות המגיעים ללוי: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם. לכם יש נחלה, להם אין. אז תנו להם.

בנוסף, חלק ממתנות הכהונה ניתות לכהן משום שהוא ‘נציגו של הקב”ה במקדש’. ה’ישמח משה’ (רבי משה טיטילבום, שחי לפני כ- 200 ממייסדי חסידות סאטמר) לוקח את הרעיון במושג ה’תרומה’ צעד אחד קדימה:

“… שקשה להמדרש מה הוא לשון תרומה, לזה אמר המדרש על מים רבים וגו’ אם יתן איש את כל הון ביתו וגו’, אבל בני יעשו מקדש של יריעות דייקא שהוא רק במדריגת דומם, וירדתי כביכול ושכנתי בתוכם. … ולדברי הוא הרמה למשכן והוא הרמה לישראל והבן.

ועל פי זה תבין שם תרומה לתרומת כהנים, וטעם על הפרשת תרומה והמעשר המתנות כהונה, מלבד הטעם הפשוט שיהיה למשרתי ה’ במה להתפרנס. והענין הוא כי בכל יש ניצוצי קדושה, וצריכים תיקון להעלותם ממדריגת דומם צומח חי למדריגת מדבר, והנה לא כל אדם יוכל לעמוד בסוד ה’ לתקן בכוונת אכילה ואלו הכהנים נתייחדו לשרתו, והלוים למטה מהם, כמו שנאמר  ‘ובאת אל הכהנים ואל הלוים’ על כן צוה השי”ת להפריש התרומה לכהן, ומשגיח בחסדו ית”ש שמבחר הניצוץ יתעטף בזה, על כן נקרא ראשית כמו וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו ו), ועל כן נחרץ עונש גדול לזר האוכלו שלא יתחלל קדושתו, ועל כן שם קדושה עליה, והניצוצות הקלים במעשר, ומהבהמה המנות לכהנים כנ”ל, והבן זה כי הוא טעם נכון על מצות הפרשת תרומה ומעשר” (ספר ישמח משה – פרשת תרומה דף קע”ט.)

ה’ישמח משה’ מבאר בדרך יפה את המושג ‘תרומה’. תחילה הוא מסביר את הפסוק המדבר על תרומת המשכן: ‘ויקחו לי תרומה’. הרי לה’ הארץ ומלואה, ואם יתן אדם את כל הון ביתו באהבתו לקב”ה בוז יבוזו לו (על פי שיר השירים ח’, ו’). אלא שהתרומה מרימה, מרוממת. הן את האדם התורם והן את הנתרם.

כך בתרומת המשכן, אנו תורמים דברים שהם במדריגה הפחותה ביותר- עורות, עצים, אבנים וכדומה והם הופכים להיות ‘משכן’, הם מתרוממים למעלות עליונות. ובזכות זה- ושכנתי בתוכם. כלומר, רק על ידי ‘ההרמה’ של הדברים יש יכולת לשכינה לחוּל.   בנוסף, אומר ה’ישמח משה’ זוהי עילוי גם לתורם,  לעם ישראל.

(ועל פי רעיון זה, נוכל אף לפתוח כיוון מחשבה לא רק לתרומת המקדש, אלא לכל עבודות המקדש. שאנו מביאים ‘בהמות, סולת ושמן ועבודת המקדש מרוממת אותם. זאת כפי שכל אכילת דבר –דומם, צומח או חי- הופך בקרבנו ל’אדם’).

לגבי מתנות הכהונה הוא שואל מדוע הם נקראים ‘תרומה’ ולא סתם ‘מתנה’ ? ומתרץ, שאנו לבדנו, גם בעבודת ה’ הרגילה שלנו, איננו מצליחים ל’העלות’ את החומר והחומריות למדגרה המתאימה. כאן באים לעזרתנו הכהנים והלווים. הם, שעסוקים פחות בעולם הזה מסייעים להפוך את העיסוק ב’נחלה’ ל’נחלת ה’.

על פי זה הוא מסביר מדוע כה חמורה האזהרה שאסור לזר לאכול מתרומה או מחלקי הקרבן השונים. בנוסף, החלוקה בין המתנות השונות, שחלקם צריך להביא למקדש, ואת חלקם ניתן לתת אפילו מחוץ לירושלים (ואף לשיטות מסוימות גם בחוץ לארץ) היא רמת ה’עילוי’ בכל דבר.  כך גם ההבדל בין תרומה לכהן לתרומה ללוי. שלפעמים יש עניין לתת דווקא לכהן או לזכרי כהונה, כל דבר וענינו.

גם אם איננו מבינים את ההבדל בין דבר לדבר, שזהו ‘סוד ה’ ליראיו’ וגם אם הדבר נראה מעבר להבנתנו בסוד ‘העלאת ניצוצות של קדושה’. הרעיון המרכזי היוצא מכל זה הוא, שיש יכולת על מעשים שלנו, ולפעמים על ידי הגעה למקום מסוים או בעזרת אדם מסוים לעבור ממצב א. למצב ב.   הן שינוי במדרגה שלנו, והן בכל המדרגות בעולם.

זה היופי של העולם הזה. היכולת להתקדם. להתרומם.

לסעודה שלישית- נתינה מתוך שמחה

גם אחרי שלמדנו את מעלת מתנות הכהונה מכיוונים שונים, נראה שצריך להוסיף עוד מרכיב אחד החשוב בכל נתינה – לתת בשמחה. יתכן שזו ההדגשה שרומז עליה רש”י על הפסוק בפרשה: “וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל”. רש”י מבאר את המושג ‘הנה נתתי’ ומביא על פי המדרש שזוהי לשון של שמחה.

“ואני הנה נתתי לך – בשמחה. לשון שמחה הוא זה , כמו : הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו”

 (רש”י על במדבר י”ח, ח’)

כאן אנו רואים שגם כשהקב”ה נותן מתנה, הוא מדגיש שצריך לתת אותה בשמחה. בעקיפין רומז רש”י גם לנושא המרכזי של תחילת הפרשה  – הערעור על הכהונה. רש”י מתאר את המפגש בין משה לבין אחיו אהרן שיצא לקראתו לאחר היעדרות ממושכת של כמעט שישים שנה. בפי משה הודעה שהוא נבחר להיות מנהיג העם. על תגובת משה מעידה התורה: ‘הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ’. בהרחבה במדרש:

ומניין שהיה אהרן שמח בגדולת משה שנאמר: וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. תני רבי שמעון בן יוחאי : לב ששמח בגדולת משה אחיו ילבש אורים ותומים. הדא הוא דכתיב: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן” (שיר השירים רבה א’, נ”ב)

באופן פשוט, ראוי היה שאהרן יקפיד ויתקנא בגדולתו של משה. הוא מבוגר ממנו, הוא הממשיך הטבעי של ‘עמרם גדול הדור’ ומן הסתם נשא בעול ההנהגה עד עתה. ואילו משה נעלם וברח למשך שנות דור ועכשיו הוא ‘צץ משום מקום’ . אהרן ודאי ידע שאם הגדולה אף בא המעמד ו’המתנות’ ולמרות זאת ‘וראך ושמח בלבו’. רשב”י אף מוסיף ש’כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו’ (עירובין י”ג.) ודווקא בזכות העובדה שאהרן לא חיפש כיבודים לעצמו, הוא זכה בכבוד הגדול ביותר, להיות נושא החושן על ליבו תמיד.   כך מבאר רבי נתן מברסלב:

“וזהו בחינת עשרים וארבע מתנות כהנה שנתן לו הקדוש – ברוך – הוא לאהרן אחר כך בשמחה, כמו שכתוב, “ואני הנה נתתי לך”. ופרש רש”י, בשמחה, כי עקר קדשת הכהנה הוא בחינת שמחה שנמשכת משם כנ”ל. ועל – כן זכה אהרן לכהנה על – ידי שמחה דיקא, כמו שכתוב, “וראך ושמח בלבו”. שעל – ידי זה זכה לכהנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר הכהנה הוא בחינת שרש השמחה ממי שהשמחה במעונו. ועל – כן נתן לו השם יתברך עשרים וארבע מתנות כהנה בשמחה דיקא, כי עשרים וארבע מתנות כהנה הם עשרים וארבעה קשוטי כלה כידוע, כי קדשת הכהנה, שהוא שרש השמחה, הוא בחינת חבור ויחוד חתן וכלה, בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, שעקר החבור והיחוד, הוא על – ידי בחינת שמחה ששרשה בבחינת כהן, בחינת קול הישר, שמשם נמשך הכל והכל צריכין לחזר ולכלל בו בבחינת לשמע בקלו ולדבקה בו “

(ליקוטי הלכות, הלכות פריה ורביה, הלכה ג’)

רבי נתן מתייחס למדרש התמאר את מעמד הר סיני  כיום החתונה על המילים ‘ ויהי ככלתו לדבר’. מה כלה מתלבשת בעשרים וארבעה קישוטים, אף אנו קיבלנו ומתעטרים בעשרים וארבעה ספרי התנ”ך. (והקישוטים הם: : ‘הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים: הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים: הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים: וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים: … חֲגוֹרָה … מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה … פְּתִיגִיל’ (ישעיה ג, : ‘הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים: הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים: הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים: וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים: … חֲגוֹרָה … מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה … פְּתִיגִיל’  על פי ישעיה ג,)

רבי נתן מקשר בין 24 ספרי הקודש, בין 24 קישוטי הכלה ו- 24 מתנות הכהונה. כשהכלה לובשת את קישוטיה בשמחה ומתפארת בהם, זוהי העדות על עומק הקשר עם בעלה (שנתן לה את התכשיטים…). כך בפאר שלנו בתורה וכך מתנות הכהונה מראות הן את הקשר החזק בין הנותן והמקבל- הכהן והן על הקשר בין עם ישראל ואלוקיו.

“וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'” (במדבר ט”ז, א’)

פרשתנו מלמדת אותנו עד כמה מסוכנת המחלוקת, במיוחד כשהיא אינה לשם שמים. לעומת זאת המדרש מלמד אותנו שהיפך המחלוקת, האחדות, אינה תלויה בזה שכולם נראים וחושבים אותו הדבר, ודווקא המחשבה ש’כל העדה כולם קדושים’, היא הגורמת לפילוג.

בימים אלו, בהם עיני כולנו מתאחדים בתפילה ובציפייה לחזרתם של גלעד, נפתלי ואייל. אנו מבינים עד כמה חשובה האחדות, החיבור בין חלקי העם השונים, כוחה של האומה ומעל הכל השגחתו של הקב”ה עלינו. כל אלו ישתקפו מתוך לימודנו, בתפילה ובתחנונים שישבו במהרה הבנים הביתה.

במדבר רבה פרשה י”ח, ג’

“ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו) ועשו להם ציצית. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. א”ל קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה ?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. א”ל: כל התורה כולה רע”ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן הה”ד ויקח קרח אין ויקח אלא לשון פליגא”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש מנסה להבין מה לקח קורח, ומתרץ ‘לקח טלית שכולה תכלת’. את זאת לומד המדרש מסמיכות לפרשה הקודמת, פרשת ציצית.
• טענתו, שאלתו של קורח היא: האם טלית שכולה תכלת או בית שמלא ספרים עדיין חייבים בציצית או במזוזה.
• המדרש לומד זאת גם מתוך המשך הפסוקים: ‘כל עדה כולם קדושים’.
• תשובתו של משה היא, שקורח משתמש בהגיון אנושי, ‘אתה בודה זאת מליבך’, ולא הבין את הציווי של הקב”ה.
• אנו ננסה להבין את עומק המחלוקת ומה הבסיס המוטעה לגישתו של קרח.

חלק א’ במדרש: מעלת התכלת

לפני שנדון במחלוקתו של קרח, נשים לב, שהמדרש מבכר את התכלת שבציצית, כעיקר המצווה. זאת גם בהשוואה בין הטלית שכולה תכלת, לבית שכולו מזוזה (ספרים). מתוך כך ננסה להבין מה ההבדל והיחס בין פתילי הציצית ל’תכלת’ שבציצית.

“דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ‘אם מחוט ועד שרוך נעל ‘ זכו בניו לב’ מצות חוט של תכלת ורצועה של תפלין.  … חוט של תכלת מאי היא? דתניא היה ר”מ אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא” (סוטה י”ז)

רבא מחדש דבר מופלא. בזכות מעשהו (ואולי אפילו אמירתו) של אברהם שוויתר על דבר שהגיע לו מצד הדין, זכו בניו שנים אח”כ במצוות חשובות. כדי להבין מה החשיבות באמירה ‘מחוט ועד שרוך נעל’, נביא את כל הפסוק: ” וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה’ אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם” (בראשית י”ד).

באמירתו, רצה אברהם להראות שהכל בא מהקב”ה ‘קונה שמים וארץ’, ולא לתת פתחון פה לאומות העולם שהם סייעו לנו. בזכות אותה אמירה ורק בזכותה, זכינו למצוות ‘תכלת’ בציצית (אולי הכוונה, שבלי זכותו של אברהם היינו מצווים בציצית, אברהם זיכה אותנו בתכלת).

“ולכך ישראל מצד עצמם לא היו זוכים לאלו המצות, אם לא היה מדת אברהם שהיה מדתו גורם זה” (ספר חדושי אגדות למהר”ל על מסכת חולין)

אך הגמרא מקשה: ‘תכלת מאי היא?’ מה כל כך חשוב בתכלת? ומביאה את דברי רבי מאיר על סגולת התכלת- ‘תכלת דומה לים וכו’. התכלת מזכירה לנו את ‘כסא הכבוד’ את הקב”ה המשרה את שכינתו עלינו.

(במאמר מוסגר, שיסביר לנו את הקשר בין אמירתו של אברהם לזכות התכלת והשכינה, נזכיר סוגיה שהבאנו בעבר: “רבי יוחנן אמר: לא הוה שריא שכינה במקדש שני דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם” (יומא ט:)פירוש- הסיבה שלא שרתה שכינה בבית שני, כיוון שהיינו תלויים באומות העולם, השכינה אינה שורה אלא כשהשלטון בארץ ישראל עצמאי)

עתה נבין כיצד פועלת אותה זכות. כיצד ‘וראיתם אותו’ פועל על המציאות. זאת על פי שני פירושי רש”י, המבארים את הרעיון של ‘תכלת דומה לים’. ומעניין לציין ששני הפירושים אינם זהים, אך משלימים אחד את השני.

מה נשתנה תכלת – שיחדו הקב”ה למצוה זו: דומה לים – שנעשו בו נסים לישראל: ורקיע לכסא הכבוד – ומכח התכלת מזכיר היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וגו’ דהיינו רקיע:וכתיב ספיר – ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כבמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן (=ואנחנו רואים את זה )(רש”י למנחות מג: )

מה נשתנה תכלת – שהזקיקתה תורה לציצית: שהתכלת דומה לים – שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים וים אנו רואין שדומה לרקיע ורקיע לספיר וספיר לכסא הכבוד דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר והוא כעצם השמים אלמא שמים דומין לספיר וספיר הוא כסא הכבוד דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וכשהקב”ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות: ()(רש”י לחולין פט. )

‘מה נשתנה התכלת מכל צבעונין?’ שאלה זאת טעונה בירור, הרי לכל צבע גוון מיוחד. אלא שהשאלה היא מדוע נתייחד צבע התכלת דווקא למצוות ציצית. ומתרץ רבי מאיר – ‘תכלת דומה לים’. וכבר כשאנו מסתכלים בצבע זה אנו זוכרים את הקב”ה שעשה לנו ניסים על הים. ויתרה מכך – הים דומה לרקיע, רקיע לספיר, ספיר לכסא הכבוד.

רש”י מביא כאן שני כיוונים:

כשאנו צופים בתכלת, זהו כאילו צפינו ב’כסא הכבוד’, מתוך כך נזכור לפני מי אנחנו עומדים. כשהקב”ה צופה ב’כסא הכבוד’ הוא נזכר בנו מטילים תכלת.

אך למה כזאת אריכות? ניתן לומר בקיצור – ‘תכלת דומה לכסא הכבוד”. מתוך דברי רש”י ניתן להבין, שזה רק ‘דומה לדומה’, אך לא בדיוק הדבר האמיתי. כלומר, אי אפשר להבין מהו ‘כסאו כבודו של הקב”ה’ אלא רק מאחורי כמה מסכים, את הרושם הכללי. גם זה אמור להספיק לנו ‘לזכור את כל מצוות ה’ ‘.

החידוש הגדול יותר הוא שבזכות לבישת ה’תכלת’ הקב”ה נזכר בנו. ואולי זה קשור לפירוש נוסף המבאר את תכלת דומה לים – ‘שעולה מן הים אחת לשבעים שנה’. אם אנו כל כך משתדלים בחיפוש אחר התכלת, ראוי שהקב”ה יזכור אותנו.

כך היא הנהגת הקב”ה בעולמו. מצד אחד אנחנו צריכים לעשות את מה שה’ מצפה מאיתנו. להטיל תכלת וציצית, כדי לזכור את ה’, ואת שכינתו בעולם. כפי למדנו מאברהם אבינו.

מצד שני לזכור, שהכל בא מהקב”ה. את זה אנחנו צריכים לקבל, גם אם אנחנו לא רואים זאת בעין. לו היינו רואים את כסא הכבוד זה היה קל. אך כאן אנחנו צרייכים להסתכל על כל התמונה או לחילופין על פתיל קטן, ולהבין דרכו את גדלותו של הקב”ה ושהוא תמיד שומר עלינו. זה נכון לגבי הציצית בכלל ובמיוחד בתכלת.

“תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא” (מנחות מ”ג:)

רש”י: גדול עונשו של לבן – למי שאינו מטיל ציצית ותכלת:  חותם – היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותן לשם סימן עבדות: זה שאמר לו המלך הבא חותם של טיט – שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה:

מתוך הגמרא ניתן ללמוד כמה דברים על התכלת. גם בזמן שידעו מהו ‘התכלת’ בכל זאת הוא היה יקר המציאות. לכן גדול עונשו של מי שלא שם בכלל ציצית לבין מי שלא שם תכלת. זאת כיוון שה’לבן’ מצוי’. בנוסף, התכלת והציצית מוגדרים כ’חותמו של המלך, של הקב”ה’. “חותם של טיט – מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב”ה” (תוספות) אך הציצית חותם פשוט של טיט ואילו התכלת חותם של זהב!

אז אם פתיל קטן, ‘שרוך נעל’ כזה טוב ויפה, מה רע בטלית שכולה תכלת. היכן טעה קורח? קורח חשב שניתן להגיע למציאות שכולם קדושים. הן בני האדם והן ההנהגה בעולם. על פי המדרש, קורח לא היה טיפש, ומחלוקתו לא נבעה מרצונו האישי להיות כהן או מלך. הוא חשב ‘שכל העדה קדושים’ וכולם יכולים או חייבים להגיע לרמה זו. אנו נראה את דברי רבי נתן בספרו ליקוטי הלכות וננסה להבין. הדברים עמוקים, אך המסר פשוט וחשוב!

חלק ב’ במדרש- טלית שכולה תכלת

תחילה נביא את הדברים ככתבם, עם סימונים בשורות המרכזיות, ונסכם כל פיסקה.

וְזֶה בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ, כִּי קֹרַח הָיָה לֵוִי וְהָיָה גְּדוֹל הַלְּוִיִּים, וְזֶה יָדוּעַ שֶׁלֵּוִי הוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הַדִּין הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, כִּי כֹּהֵן הוּא בְּחִינַת חֶסֶד וְלֵוִי הוּא בְּחִינַת גְּבוּרָה וְדִין כַּיָּדוּעַ וְעַל – כֵּן נָתַן ה’ יִתְבָּרַךְ הַלְּוִיִּים לְהַכֹּהֲנִים שֶׁיִּהְיֶה נִלְוִים אֲלֵיהֶם לַעֲבוֹדָתָם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל הַלֵּוִי בְּכֹהֵן כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ. וְעַל – כֵּן עִקַּר הַתִּקּוּן עַל – יְדֵי שֶׁהַלֵּוִי שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּין הוּא נִלְוֶה אֶל הַכֹּהֵן וּמְשָׁרְתוֹ בָּעֲבוֹדָה, עַל – יְדֵי זֶה נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁן וְנִתְתַּקְּנִין כָּל הָעוֹלָמוֹת וְנִמְחָלִין וְנִתְכַּפְּרִין כָּל הָעֲוֹנוֹת, כִּי כָּל הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאִים הֵם עַל – יְדֵי הַיְצָרִין רָעִין שֶׁנִּמְשָׁכִין כֻּלָּם מִבְּחִינַת דִּינִים כַּנַּ”ל וְאֵין הַדִּין נִמְתָּק אֶלָּא בְּשָׁרְשׁוֹ, עַל – כֵּן לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַכַּפָּרָה וְהַתִּקּוּן שֶׁל עֲבוֹדַת בֵּית – הַמִּקְדָּשׁ עַל – יְדֵי הַכֹּהֵן אִישׁ הַחֶסֶד לְבַד, כִּי צְרִיכִין לְהַמְתִּיק הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ, עַל – כֵּן הֻכְרַח שֶׁיִּהְיֶה נִלְוֶה הַלֵּוִי אֶל הַכֹּהֵן וְלִהְיוֹת טָפֵל אֵלָיו וּלְשַׁמֵּשׁ וּלְשָׁרֵת אוֹתוֹ בְּכָל צָרְכֵי הָעֲבוֹדָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְנִלְווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ, וְעַל – יְדֵי שֶׁהַלֵּוִי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַדִּין הָיָה טָפֵל אֶל הַכֹּהֵן וְשֵׁרֵת אוֹתוֹ, עַל – יְדֵי זֶה נִכְלַל הַדִּין שֶׁהוּא הַלֵּוִי בְּהַכֹּהֵן שֶׁהוּא חֶסֶד וְנִמְתַּק הַדִּין שֶׁל הַלֵּוִי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַדִּין, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ שֶׁעַל – יְדֵי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן, וְעַל – יְדֵי זֶה הָיָה כָּל הַכַּפָּרוֹת וּסְלִיחוֹת עֲוֹנוֹת, כִּי נִתְבַּטֵּל כֹּחַ הַיֵּצֶר הָרָע בְּשָׁרְשׁוֹ שֶׁהוּא הַדִּין, כִּי נִמְתַּק הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ עַל – יְדֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַכֹּהֵן שֶׁנִּלְוֶה אֵלָיו הַלֵּוִי לְשָׁרְתוֹ וְכוּ’ כַּנַּ”ל. וְקֹרַח הָיָה לֵוִי וְהָיָה גְּדוֹל הַלְּוִיִּים וּבְוַדַּאי הָיָה נֶאֱחָז בְּשָׁרְשׁוֹ בְּיוֹתֵר בִּבְחִינַת דִּינִים וּגְבוּרוֹת הַרְבֵּה, וּבֶאֱמֶת זֶה הָיָה מִצַּד מַעֲלָתוֹ, כִּי בְּהַשֹּׁרֶשׁ כָּל הַדִּינִים הֵם קְדוֹשִׁים וְזַכִּים מְאֹד מְאֹד וְהֵם שְׁלֵמוּת וְתִקּוּן הָעוֹלָמוֹת רַק שֶׁצְּרִיכִים לְהַמְתִּיקָם לְכֹלְלָם בְּחֶסֶד וְזֶה כָּל עֲבוֹדָתֵנוּ כַּיָּדוּעַ. וְקֹרַח לְפִי גֹּדֶל מַעֲלָתוֹ שֶׁהָיָה גְּדוֹל הַלְּוִיִּים בְּוַדַּאי הָיָה בּוֹ דִּינִים גְּבוֹהִים הַרְבֵּה מְאֹד וְכָל עֲבוֹדָתוֹ הָיָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַמְתִּיקָם, וְעִקַּר הַמְתָּקָתוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל נֶגֶד אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁהָיָה תַּכְלִית הַחֶסֶד, אֲבָל מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ נִתְגָּרָה בּוֹ הַדִּין וְלֹא עָמַד בַּנִּסָּיוֹן וְנִתְקַנֵּא בְּאַהֲרֹן וְלֹא רָצָה לִכָּלֵל בּוֹ, וְתֵכֶף שֶׁהִפְרִיד אֶת עַצְמוֹ בְּלִבּוֹ מֵאַהֲרֹן תֵּכֶף הִתְגַּבְּרוּ בּוֹ הַדִּינִים בְּיוֹתֵר וְנִפְרַד יוֹתֵר, וְכָל מַה שֶּׁנִּפְרַד יוֹתֵר נִתְגָּרוּ בּוֹ הַדִּינִים יוֹתֵר, כִּי שָׁרְשׁוֹ הָיוּ דִּינִים וּגְבוּרוֹת הַרְבֵּה כַּנַּ”ל. עַד שֶׁהִתְגָּרוּ בּוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִפִּילוּ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי עַד שֶׁחָלַק עַל ה’ וְעַל מְשִׁיחוֹ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וְעַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ…

תמצית הדברים: הלוי מסמל את הגהגת ה’דין’ בעולם . אמת מושלמת. ללא פשרות. אך ה’דין’ גם מסמל את הרע בעולם. (קיצוניות- או הכל טוב או הכל רע) . לעומתו הכהן הוא איש ה’חסד’. תומיך ואוריך לאיש חסידך. לו היה הכהן לבדו מנסה לכפר על עוונות עם ישראל הוא לא היה מצליח, משום שגם ‘איש חסד’ צריך לדעת שיש מקומות שאין בהם פשרות. לכן האידאל הוא: הכהן איש החסד עובד במקדש, ונלווה אליו (מלשון לוי) הלוי. כך ‘מתמתקים הדינים’ ומתקן העולם.

אך קורח, הגדול שבלווים, רצה להגיע למצב ש’כולם קדושים’. להגיע למצב שכולם מתוקנים ומושלמים. לא רק הכהנים ולא רק הלויים. אך הדרך שרצה להגיע היתה מוטעת. ברגע שהוא הפריד את עצמו מאהרן, התגבר בו הכח הרע של הדין. טעותו היתה שאי אפשר לתקן את העולם על ידי התפרדות מחלק מן העם.

וְכָל טָעוּתוֹ הָיָה שֶׁמֵּחֲמַת גַּסּוּתוֹ נִדְמָה לוֹ שֶׁהַכֹּל שָׁוִין וְלֹא רָצָה לְהַאֲמִין שֶׁגַּם הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים צְרִיכִין מִלְחָמָה גְּדוֹלָה עִם הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּינִים כַּנַּ”ל. וְאָמַר שֶׁמִּי שֶׁזּוֹכֶה לְמַעֲלַת הַגְּדוֹלִים שׁוּב אֵין צָרִיךְ מִלְחָמָה כְּלָל. וְאִם כֵּן הַכֹּל שָׁוִין וְאֵין חִלּוּק בֵּין מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבֵין שְׁאָר הַגְּדוֹלִים, וּבִפְרָט שֶׁאָז הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲלָה גָּבֹהַּ מְאֹד, כִּי זָכוּ כֻּלָּם לְהַשָּגַת נְבוּאַת פָּנִים בְּפָנִים לִשְׁמֹעַ מִסִּינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה.

תמצית הדברים: קורח חשב שאם כולם התעלו (באופן רגעי או אפילו נצחי) למעלת נבואה, אזי הם כבר לא צריכים להתמודד עם הרע. נגמרו המלחמות. וכאן הטעות: בכל שלב בחיים ישנם התמודדויות. דווקא לאנשים גדולים. אפילו לכהן הגדול. ובכל אופן אין מציאות כזו שכולם שווים.

וְזֶה שֶׁשָּׁאַל, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית? … וְעַל – כֵּן שָׁאַל, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵיךְ שַׁיָּךְ שֶׁתִּתְחַיֵּב בְּצִיצִית, כִּי הֲלֹא טַלִּית שֶׁל מִין אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ וְכוּ’?! הַיְנוּ מֵאַחַר שֶׁתְּכֵלֶת גָּבֹהַּ וְקָדוֹשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לְחוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת לְתַקֵּן אֶת הַטַּלִּית שֶׁל מִין אַחֵר וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא כֻּלָּהּ צִיצִית וּתְכֵלֶת, וּבֶאֱמֶת בְּוַדַּאי כֵּן הוּא שֶׁעַל – יְדֵי חוּטֵי הַצִּיצִית נַעֲשֶׂה כָּל הַטַּלִּית כְּאִלּוּ כֻּלָּהּ צִיצִית, כִּי בְּוַדַּאי נִמְשָׁךְ קְדֻשַּׁת הַצִּיצִית שֶׁעִקָּרָן תְּכֵלֶת עַל כָּל הַטַּלִּית וְנַעֲשֶׂה הַטַּלִּית כְּאִלּוּ הִוא כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת כֻּלָּהּ צִיצִית, וְעַל – כֵּן אָנוּ מְבָרְכִין לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וְאֵין מְבָרְכִין לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁתְּלוּיִים בּוֹ צִיצִית, כִּי עֲטִיפָתֵנוּ הִוא רַק בְּצִיצִית, כִּי עַל – יְדֵי חוּטֵי הַצִּיצִית נַעֲשֶׂה הַטַּלִּית קָדוֹשׁ כֻּלּוֹ בִּקְדֻשַּׁת הַצִּיצִית וּכְאִלּוּ הוּא כֻּלּוֹ צִיצִית, וְעַל – כֵּן טָעָה קֹרַח וְשָׁאַל מֵאַחַר שֶׁתְּכֵלֶת גָּבֹהַּ וּקְדוֹשָׁה כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ שֶׁחוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת יִפְטֹר אֶת הַטַּלִּית שֶׁל מִין אַחֵר וְיַעֲשֶׂה אֶת הַטַּלִּית כְּאִלּוּ הִוא תְּכֵלֶת אִם כֵּן, מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר כְּשֶׁהַטַּלִּית בְּעַצְמָהּ הִוא כֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת אֵינוֹ בְּדִין שֶׁתִּפְטֹר אֶת עַצְמָהּ…

תמצית הדברים: עדיין שואל קורח. הרי רוב הטלית אינה ‘ציצית’ או ‘תכלת’. ובכל זאת אנו מברכים להתעטף בציצית. וזה העיקר. אז אם פתיל אחד פוטר את כל הבגד, אז בטח שאם כל הבגד הוא תכלת, זה הכי טוב!

וכאן באה התשובה:

וְזֶה בְּחִינַת הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה’ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ, ‘לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ’ דַּיְקָא, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וּלְמַעְלָה מַעְלָה מֵהַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים וּלְמַטָּה מַטָּה מֵהַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, לְכֻלָּם הַתּוֹרָה שֶׁהִוא אִמְרַת ה’ מָגֵן לָהֶם לְכֻלָּם. וְזֶהוּ בְּחִינַת הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, … כִּי אִמְרַת ה’ צְרוּפָה שֶׁהִיא צְרוּפָה וּמְזֻקֶּקֶת בְּחָכְמָה נוֹרָאָה וַעֲמֻקָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִוא מוֹעִילָה וּמְגִנָּה וּמוֹשִׁיעָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף בְּחִינַת מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ. ‘לְכָל הַחוֹסִים’ דַּיְקָא כַּנַּ”ל. וְזֶהוּ עִקַּר תְּמִימוּתָהּ וּשְׁלֵמוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁהִיא תְּמִימָה וּשְׁלֵמָה בְּכָל מִינֵי שְׁלֵמוּת בִּבְחִינַת תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה וּמוֹעִילָה וּמְתַקֶּנֶת הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהִוא מֵרוּם כָּל דַּרְגִּין עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, כִּי אִם הָיָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה בְּחִינָה וְדַרְגָּא שֶׁבָּעוֹלָם לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה שֶׁלֹּא תּוֹעִיל לוֹ הַתּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵחֲמַת עֹצֶם מַעֲלָתוֹ אוֹ מֵחֲמַת עַמְקוּת יְרִידָתוֹ וּנְפִילָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אִם כֵּן הָיָה חִסָּרוֹן בְּהַתּוֹרָה חָלִילָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת וְאֵין דַּרְגָּא בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא תָּגֵן וְתוֹשִׁיעַ לוֹ הַתּוֹרָה בְּחִינַת הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ וְכוּ’ מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ, ‘לְכָל’ דַּיְקָא כַּנַּ”ל.

נקודת המוצא היא שהקב”ה ‘מגן לכל החוסים בו’. מגדול ועד קטן. המחשבה שרק אם כולם יהיו קדושים אז יהיה טוב, מנסה להמעיט בערכם של מי שאינו כזה.

דווקא העובדה שעם ישראל מורכב מאנשים שונים, זאת השלמות. לכן המבחן מול קורח ועדתו נעשה דווקא בקטורת, המסמלת את הגוונים השונים שיש בעם ישראל. וש’כל תפילה שאין בה גם מפושעי ישראל- אינה תפילה’.

מצד שני אסור לשכוח את ה’תכלת’, התכלית. אנו מצדנו צריכים לשאוף לראות בתכלת את הים (הניסים שבים, וגם את הים כפשוטו) ובים את הרקיע, ורקיע את כסא הכבוד. לראות בכל דבר את העובדה שה’ מגן עלינו, ולאמין שכל מעשה שאנו עושים. קטן כגדול מגיעים בסופו של דבר עד כסא הכבוד.

יהי רצון שהמעשים הרבים שעם ישראל עושה השבוע. החייל בחזית, התלמיד בלימוד, האישה בהפרשת החלה, והילד בתפילה. ומעל הכל מפגן האחדות והמטרה המשותפת של כל העם, למרות הגוונים בעם- הם שיבקעו שערי שמים ויגיעו עד כסא כבודו.  באותה עת יזכר גם הקב”ה בנו, ‘ויגן לכל החוסים בו’.