
” זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה .. וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה .. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו” (במדבר י”ט)
“ויָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם” (במדבר כ’)
במעבר בין פרק י”ט בפרשתינו לפרק כ’ אנו מדלגים מתחילת ימי המדבר אל סופם. כלומר תקופה של כ- 38 שנה. בתחילת הפרשה אנו למדים על מצוות פרה אדומה, שהיתה בין המצוות הראשונות שקיבל עם ישראל, עוד לפני מתן תורה (עיינו רש”י שמות ט”ו, כ”ה- ‘במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם,שבת, פרה אדומה ודינין’).ואילו בפרק כ’ כבר מדובר על שנת הארבעים, ערב הכניסה לארץ ישראל.
למרות הרצון הטבעי ללמוד על הפרה האדומה, אנו דווקא נעסוק במיתתם של צדיקים, מרים ואהרן הנפרדים מעם ישראל בפרשה זו.
לליל שבת – אהרן, משה ומרים שלושת הרועים
בפרשה אנחנו נפגשים, ואף נפרדים מחלק, משלושת המנהיגים החשובים שהיו לעם ישראל במדבר.
הלא הם, לפי סדר הולדתם: מרים, אהרן ומשה.
שלושת המנהיגים האלו נקראים בלשון הנביא – רועים. כמו רועה שרועה את הצאן במדבר. כפי שמופיע בספר זכריה:
“וָאַכְחִד אֶת שְׁלשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד ” (זכריה י”א, ח’)
על פי הפסוק, משה, אהרן ומרים נפטרו באותו החודש, בירח אחד. והרי אנו יודעים שאין הדבר כך.
מרים,שפטירתה מוזכרת בפרשה, נפטרה בי’ ניסן. אהרן, שנפטר אף הוא בפרשתינו, נפטר בראש חודש אב – ואילו משה נפטר רק כחצי שנה לאחר אהרן, כפי שכולנו יודעים, בז’ אדר, כחודש לפני הכניסה לארץ ישראל.
- אם כך – מה הכוונה, שכולם נפטרו ב’ירח אחד’?
הסבר אחד מביא המדרש:
“ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד – והלא לא מתו אלא בשנה אחת? אלא בירח אחד נגזרה עליהם גזירה על שלשתן”
המדרש מבאר שבחודש ניסן מרים מתה. אך בעקבות פטירתה לא היה מים לעדה, דבר שהוביל לחטא ‘מי מריבה’. בעקבות החטא נענשו משה ואהרן ונגזרה עליהם מיתה.
כלומר, בחודש אחד, מרים מתה בפועל ואילו על משה ואהרן נגזרה מיתה.
(הערה: מעניין לציין- שגם מרים מוזכרת כמנהיגה, כרוֹעָה. מכאן נבין מדוע התאבלו עליה כל העם. ומדוע המתינו לה כשנצטרעה. ועוד מעניין- שהם נפטרו כסדר הולדתם)
לסעודת שבת – המתנות בזכות הרועים
הגמרא במסכת תענית מביאה הסבר אחר, לשאלה:
“רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר…. וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד … וחזרו בזכות משה.
מת משה נסתלקו כולן שנאמר ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד.
וכי בירח אחד מתו? והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר? אלא מלמד שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כולן בירח אחד” (תענית ט.)
כלומר, גם לאחר שמרים ובהמשך אהרן נפטרו מן העולם, עדיין השפעתם וטובתם הורגשה. רק כשמת משה – הפסיקו שלוש הטובות.
“מת משה בטלו שלשתן ולא חזרו, באותה שעה היו ישראל נפוצים וערומים מכל….”
סיכום ביניים:
לפי ההסבר הראשון – ‘ירח אחד’ , הכוונה לחודש ניסן. שאז נגזרה מיתה על כולם.
ואילו לפי ההסבר השני – הכוונה לחודש אדר, כמעט שנה אח”כ. שאז נעלמה הטובה שבא בזכות כל אחד.
(הערה: נסו לחשוב על ההבדל התפיסתי בין שתי ההסברים. לפי ההסבר הראשון ברגע שאתה יודע שמישהו מסתלק, כבר הוא חשוב כמת. ולפי ההסבר השני, כל עוד אתה מרגיש את השפעתו בעולם, גם כשהוא לא קיים, אזי הוא עדיין חי!)
- אחרי שהסברנו את הפסוק, נשאל: למה כל אחד זיכה את עם ישראל דווקא במתנה הזאת ? וכן, מדוע חזרו כולם בזכות משה?
באר בזכות מרים. כידוע, מרים הייתה אחת המיילדות במצרים. בזכות מסירות נפשן שדאגו לפרנסת הילדים ולכל צורכיהם, זכו כל עם ישראל בבאר המוציאה מים חיים, שמחיים את הגוף ואת הנפש.
ענני כבוב סביב מחנה ישראל בזכות אהרן. מידתו של אהרן היא אוהב שלום ורודף שלום. לאחד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו. גם העננים יצרו מצב שכל עם ישראל, באגודה אחת, תחת ‘סוכה’ אחת.
ו – מן בזכות משה. משה היה הפרנס והמנהיג של עם ישראל. משה זיכה אותנו בתורה, וכן דאג לבעיות האחרות של העם. ובזכותו המן.
המהר”ל אף מוסיף:
“ויש לשאול, למה היו ענני כבוד על ידי אהרן, והמן על ידי משה, והבאר על ידי מרים? כי ראוי היה משה שעל ידו היה המן, שהוא פרנסת ישראל, בשביל שהיה פרנס הדור ומנהיג הדור…וענני כבוד היו על ידי אהרן. כבר אמרנו לך כי על ידי אהרן היה החיבור של הקב”ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים – היה על ידי ענני כבוד; “וירא ה’ בעמוד ענן” . אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העילה (=המקור), והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב (במדבר כא, ז) “עלי באר ענו לה”. כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. וכמו שהיה הענן יורד מלמעלה, כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא ‘ענן שמים’,. כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים”
(נצח ישראל פרק נ”ד)
לסעודה שלישית – המתנות והקשר לקב”ה
על פי המהר”ל, כל מתנה מראה את הקשר ויחס בנינו לבין הקב”ה:
משה – מן. הן פרנסה גשמית – מזון /הזן את העולם כולו בטובו. והן מזון רוחני – התורה.
אהרן- עננים. העננים מסמל את הקשר. ענן קשור על האוהל. הן את הקשר בין אדם לחבירו. אך מוסיף המהר”ל, בעיקר את הקשר בין הקב”ה לעם ישראל – את ההתגלות שבאה מלמעלה למטה. ‘כי בענן אראה על הכפורת.’
מרים- באר. בניגוד למידתו של אהרן, מרים מסמלת את ההשתוקקות שלנו להגיע אל הקב”ה. מלמטה למעלה. ‘עלי באר’. אנחנו צריכים להתעלות.
השל”ה הקדוש מקשר בין שלוש המתנות – ענן, מן ובאר ולבין שלושת הכתרים המפורסמים: כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות.
“ודוגמא לזה המאמר דשלושה כתרים מתפשטים לג’ על ג’ וכתר שם טוב על גביהן, כמו ששלושה כתרים הם וכתר שם טוב על גביהן, כן שלוש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל על ידי שלושה רועים, משה אהרן ומרים, ומשה הנקרא שם טוב, דכתיב (שמות ב, ב), ותרא אותו כי טוב, וארז”ל טוב שמו. על גביהן, כדאיתא במסכת תענית שחזרו כולן בזכות משה” (השל”ה על מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שני)
אהרן – כנגד כתר כהונה. לכן מתאים שהוא יזכה את עם ישראל ב ‘ענן’ הסוכך מעל המשכן. ‘וענן ה’ על המשכן’..
משה- כנגד כתר תורה. משה הוריד את התורה לישראל, והתורה נקראת ‘תורת משה’ (זכרו תורת משה עבדי) מן. בנוסף אומרים חז”ל : ‘לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן’. לכן משה זיכה את עם ישראל במן.
מרים- כנגד כתר מלכות. המדרש מביא שבזכות מרים המילדת היא זכתה לבתי מלוכה שנאמר ויעש להם בתים. את המלכים מושחים ליד מקורות מים… ולכן בזכותה הבאר.
- ולמה חזרו כולם בזכות משה?
משום שמשה, מעבר לכך שהוא ‘כתר התורה’, הוא גם שימש ככהן גדול, בחלוק לבן, במשך כל ימי המילואים. ובנוסף, הוא זכה גם לכתר מלוכה, והתורה קוראת לו מלך. שנאמר: ויהי בישורון מלך…
אמנם ה’כוח’ של משה לא היה הספיק כדי להביא את כל הברכות האלו לעולם. אך אחרי שהם כבר קיימים, יש למשה ואהרן את היכולת לשמור על המצב הקיים.
- ומה אנו למדים מכל זה?
לאחר שנפטר משה, המשיכו בני ישראל לאכול את המן שבכליהם, עד שנכנסו לארץ ישראל. בארץ ישראל, כבר לא קיבלנו לחם מן השמים. כבר גדלנו והקב”ה כבר לא צריך להאכיל אותנו כמו שמאכילים תינוק או ילד קטן.
במדבר למדנו את השיטה. הקב”ה משפיע עלינו טובה. בזכות אהרן אף למדנו הקב”ה משרה את שכינתו עלינו ומרים, מעל כולם לימדה אותנו שצריך השתוקקות מלמטה.
אך המעבר מן המדבר לארץ ישראל, חייב אותנו לקחת אחריות על הן על החיים הגשמיים והן על החיים הרוחניים.
אי אפשר לצפות שכשהמנהיגים ירצו, יהיה. זה כבר לא תלוי ברועים, זה תלוי בצאן. בנו.
ובטח שאי אפשר לצפות שהכל ייפול עלינו כמו מתנה מן השמים. גם לא המקדש..
” זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים” (במדבר י”ט)
תחילת פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה. ראוי לציין ש’מי החטאת’- מי המעיין המעורבים באפר הפרה האדומה – מטהרים רק מטומאת מת. שאר הטומאות אינם מצריכים הזאה, ולמעשה ניתן להטהר מכולם כיום.
תוך כדי הדיון בטומאת המת, עולה גם השאלה כיצד נטמאים בטומאת מת המצריכה טהרה, ומי בכלל נטמא. אנו נרחיב בשאלה זו ובעיקר בשאלה האם גוי נטמא או מטמא בטומאת מת.
לליל שבת – כיצד נטמאים?
בתחילת הפרשה מציינת התורה כיצד נטמאים מטומאת מת:
“זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים” (במדבר י”ט)
כבר בהתחלה נשים לב לנקודה שנרחיב בה בהמשך. התורה מחלקת בשני פסוקים נפרדים בין הדרך הראשונה להטמא ‘אדם כי ימות באוהל’ – טומאת אוהל, לבין שאר הדרכים: ‘אשר יגע בחרב.. בעצם.. בקבר’ – טומאה על ידי מגע בטומאה. ומעט יותר בהרחבה:
- ‘הנוגע במת או בעצם אדם’: מי שנגע במת או בעצם נטמא שבעת ימים. גם אם לא נגעתי במת, אך הזזתי אותו או הרמתי אותו (=טומאת הסט וטומאת משא) נטמאתי.
- ‘בחלל חרב’: מכאן לומדים שגם אם נגעתי בכלי שנגע במת (או בבגדיו) אני טמא שבעת ימים. מאותה סיבה אדם שנגע במת ונגע באדם אחר – גם הוא נטמא.
- ‘בקבר’: הקבר של המת כולו טמא. נגעת – נטמאת!
- ‘כל הבא אל האוהל’: אדם שנמצא בתוך חדר שבו נמצא המת – נטמא. גם אם אתה נמצא בחדר סמוך ויש פתח משותף אתה תטמא (ויש בזה הרחבה רבה לגבי גודל הפתח, האם יש פתח אחר בבית ולא נרחיב). מאותה סיבה עם אני תחת נוף של עץ שיש תחתיו קבר או מת, וכן כל משקוף משותף אטמא.
ועוד כמה פרטים קטנים:
- כל הפריטים כאן, זה בין בבני אדם (בהמשך נראה אם רק ביהודים או גם בגויים) והן בכלים
- המת עצמו הוא ‘אבי אבות הטומאה’. מי נוגע בו – נקרא ‘ראשון’. מי שנוגע בראשון – נקרא ‘שני’ וכן הלאה. (ולפי מה ראינו- אדם שהוא ‘ראשון’ שנגע בכלי, הכלי נקרא ‘שני’)
- רק ראשון ושני – צריכים ספירת שבעה והזאות. השאר – טמאים עד הערב.
- אבל!! כהן שרוצה לאכול תרומה – צריך להקפיד גם ב’שלישי’. ובכדי לאכול ‘קדשים’ מבשר הקרבנות אנו צריכים להקפיד עד ‘רביעי’ לטומאה.
נשמע מסובך. כך גם חשב חגי הנביא. לכן בתחילת ימי בית שני הוא בחן את הכהנים בהלכות הללו:
כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא: ) וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא” (חגי פרק ב’)
האם הכהנים צדקו? בזה כבר דנה הגמרא (במסכת פסחים דף י”ז.) באריכות. ואין כאן מקום להרחיב.
לסעודת שבת – טומאה בגויים
כפי שראינו ישנן דרכים שונות להטמא. אך השאלה מי נטמא וכיצד נטמא, מורכבת אף יותר. הרמב”ם מביא הלכה מאוד מעניינת, המבדילה בין ישראל לעמים:
” אחד המת מישראל או מן העכו”ם מטמא במגע ובמשא:
(יג) ואין העכו”ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל
וכן העכו”ם אינו נעשה טמא מת אלא עכו”ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת ולא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו”ם ולא הבהמה מתטמאין בהן:
ומדברי סופרים שיהו העכו”ם כזבין לכל דבריהן:” (הלכות טומאת מת לרמב”ם, פרק א’, י”ב-י”ד)
אם כן, לפי שיטת הרמב”ם למדנו שלושה דברים. דבר ראשון, גוי לא יכול להיות טמא (וממילא הוא גם לא יכול להיות טהור), אפילו אם הוא נגע במת עצמו. אך גוי שמת – מטמא אחרים בטומאת מגע ומשא, אך לא בטומאת אוהל (משום שכתוב ‘אדם כי ימות באוהל’ ורק עמ”י נקרא ‘אדם’). מדרבנן – הגוי, גם בחייו, מוגדר כטמא זב. (זאת בעיקר על מנת שנתרחק מהם).
[ראוי לציין שישנן שיטות אחרות לגבי הטומאה בגוי שמת, הן שיטה שגוי לא מטמא כלל, והן שיטה שגוי מטמא אף באוהל. כך פסק השו”ע לחומרא לגבי כהנים כיום]
“כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכן בו, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלינו קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר, אדם כי ימות ואין אומות העולם קרוין אדם . אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא. ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא. ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאיבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאוד. מדרש רות, הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור, למה, בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף תשוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, למה, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, ונשאר נפש הבהמית בגוף. ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור” ( השל”ה הקדוש – הגהות לספר במדבר פרשת חוקת)
השל”ה מבאר מדוע לגוי בחייו אין קשר לטומאה וטהרה, ודווקא במותו יש בו יכולת לטמא. ומסביר, שכל עוד הגוי חי – הוא אינו יכול להגיע למדרגה של קדושה, כיוון שגם ה’רוח’ שבו טמאה. דווקא לאחר מותו מתעלה גופו. אצל היהודי בדיוק ההפך. כל עוד הוא חי, גם גופו מתעלה על ידי נשמתו הטהורה הקיימת בו. אך לאחר מותו נוצר חלל, וכוחות הטומאה ממלאים את המקום.
ה’אור החיים הקדוש’ מבאר את הסיבה שהטומאה מחפשת דווקא להדבק ביהודי. זאת על ידי משל נאה:
והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל, במה שאמר זאת חקת התורה, פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה, נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם בחייהם, שבנוגע במת, או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד, אם לא בכח גדול אשר חקק ה’ במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם, גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז”ל (ב”מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו’ (להלן פסוק יד) ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאין באהל:
וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה, לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החדר המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה” (אור החיים על במדבר, י”ט, ב’)
מכאן נלמד שהטומאה והטהרה באים מאותו השורש. רק מי שיש בו את היכולת להטמא, יש בו את היכולת והפוטנציאל להטהר. מי שמסוגל להתקדם, יכול באותה מידה גם לסגת אחורה.
זהו ההבדל בין היהודי לבין הגוי, שנמשל על פי הרמב”ם לבהמה. ודאי שהגוי נעלה מעל הבהמה. אך כשם שהבהמה הינה בה- מה, ואין לה יכולת להתקדם רוחנית. אף הגוי, כל עוד הוא גוי, אינו יכול להתקדם או לסגת.
(ובאותה מידה אף המלאכים נקראים ‘עומדים’ בלי יכולת שינוי, לעומת עם ישראל הנקראים ‘מהלכים’. השאלה האם קדימה או אחורה..)
לסעודה שלישית- הגולגולת של ארוונה היבוסי
השל”ה לימד אותנו שברגע יציאת הנשמה מן הגוף נוצר חלל והטומאה ממלאת את מקומו. התפארת שלמה (רבי שלמה כהן רבינוביץ’, אדמו”ר חסידי שחי לפני כמאתיים שנה בפולין ומתלמידי החוזה מלובלין) לוקח את הרעיון שלב אחד קדימה:
“כבר נודע בספרים בענין סוד בריאת העולם כי בכל דבר שבקדוש’ הנה סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב, ט) הקליפה סובבת עליו מבחוץ והיא הסטרא אחרא החופפת ורובצת לינק מהקדושה כל הימים. ובכל דבר הקדוש יותר הנה הקליפה חזקה עליו ביותר כמבואר זה בזוה”ק בענין הערלה שעל ברית קודש שהוא אבר המקודש יותר הנה הקליפה גברה עליו ביותר ומה גם שהקליפה לעולם קדמה לפרי כנודע. והוא ענין כח הכנענים בארץ הקדושה שהם היו הארורים הטמאים. וכן ארונה היבוסי במקום ביהמ”ק עד שבא דוד המע”ה בכחו הגדול והוריש היבוסי יושב ירושלים שהיא הקליפה החזקה שהי’ שם והתחיל לבנות הביהמ”ק כנ”ל. והנה כן תמיד הי’ סביב רשעים יתהלכון על מקום הקדושה למצוא שם מקום מנוחתם כמבו’ זה הענין בטומאת מת בצאת נפשו הקדושה ממנו הנה הוא אבי אבות הטומאה. וזה הענין בשמירת היסוד עד שבאם ח”ו יסתלק הקדושה ממקומה הנה הם יתפשטו עליו ביותר. והוא הדבר שהי’ בחורבן ביהמ”ק תב”ב כי המקום המקודש יותר נחרב ביותר כי ארץ ישראל נחרב יותר מכל הארצות וירושלים יותר מא”י ומקום הר הבית יותר מכולם עד שבעוה”ר במקום ק”ק נכנס טיטוס הרשע ועשה אותה מעשה כנ”ל שמחמת גודל הפגם בעוה”ר גבר כח הטומאה והסט”א ליכנס במקום המקודש יותר ואין מוחה ר”ל. הנה זה שמאה”כ והזרתם את בנ”י מטומאתם. פי’ שיהיו בנ”י מוזרים ומופרשים מכל כוחות הטומאה והסט”א ולא ימותו בטומאתם שלא יתנו להם שום כח לשלוט עליהם חלילה בטמאם את משכני אשר בתוכם שכאשר חלילה יגרום החטא הנה תצא הקדושה מבהמ”ק כנ”ל ותתפשט שמה כח הטומאה כמו שעשה טיטוס הרשע כנ”ל. והוא שאמה”כ (דברים יב, ב, ג) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם וגו’ ואבדתם את שמם מן המקום ההוא” (תפארת שלמה פרשת אחרי מות)
התפארת שלמה משתמש ברעיון של יציאת הנשמה מן הגוף והטומאה שממהרת להכנס, כדי להסביר כמה סיפורים ואירועים במהלך הדורות. ובאופן כללי כיצד בכל מקום שהיתה קדושה ויצאה משם נכנסים כוחות הטומאה.
יתרה מכך, ככל שמקום היה מלכתחילה קדוש יותר, כוחות הטומאה והרשע (ובשפתו ‘כוחות הסטרא אחרא’) שימלאו את החלל יהיו טמאים יותר ועוצמתיים יותר.
כך הוא מבאר את הסיפור בגמרא שבתקופת חזקיהו המלך נטמאו רבים מעם ישראל כיוון שנמצא הגולגולת של ארוונה היבוסי תחת הר הבית (למעוניינים בירושלמי פסחים ס”ד.). התפארת שלמה מבאר שארוונה מסמל את אבי אבות הטומאה בעולם הזה (שהם מבני חם וכנען). הסיבה שלא יכולנו לכבוש את ירושלים היתה שכנגד כוחות הטומאה החזקים שאפפו את המקום, היה צריך כח גדול כמו של דוד המלך. גם לאחר מותו של ארוונה , אותם כוחות מנסים כל הזמן ‘לחפור ולהתגלגל’ ולקעקע את יסודות הקדושה במקום המקדש.
זאת גם הסיבה כיצד דווקא בתוך קודש הקדשים הצליח טיטוס הרשע לזנות בתוך בית קדשי הקדשים (המעשה בויקרא רבה כ”ב).
אך מעל הכל, הוא מבאר מדוע דווקא המקומות הקדושים לנו ביותר, הם החרבים ביותר. ומדוע דווקא שם בוחרים הערבים ל’תפוס’.
העניין פשוט ומצער. במקומות אלו לא יכול להתקיים חלל ריק. ברגע כשאנחנו יוצאים מן המקומות הזה באופן טבעי כוחות הטומאה נכנסים. ככל שהמקום קדוש יותר, אף עוצמות הטומאה גדולים יותר.
אך גם תהליך הטהרה הוא פשוט. פשוט לחזור. ברגע שאנחנו נמלא את המקום באופן טבעי יצאו הכוחות ו’הקליפות’ שמסביב.
זכרו: לא הם מונעים מאיתנו להכנס. אלא הפוך, אנחנו נתנו להם להכנס בעצם התרחקותנו מן הקדושה!
“קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם: וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:” (במדבר כ’)
תחילת פרשתנו מתרחשת בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, ואילו סופה בשנת הארבעים. בשנה זו מת אהרן והוא מעביר את הכהונה הגדולה לאלעזר בנו. תהליך העברת הכהונה הגדולה נעשה לעיני משה בלבד, אך בטקס שלם.
המדרש מאיר כמה דגשים מתוך הפרשה, ומעיר בעיה הלכתית ביציאה עם בגדי כהונה מחוץ למקדש.
במדבר רבה פרשה י”ט, י”ט
“קח את אהרן והפשט -אמר לו הקב”ה: הרי את מנחמו שהוא מוריש כתרו לבניו, מה שאין אתה מוריש לבניך. ‘ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבישם’ – והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים? אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה ואמר לו קח את אהרן בו בלשון אמר לו לעלות ההר. ויעש משה כאשר צוה ה’ ללמדך שאע”פ שאמר לו גזרה רעה על אהרן לא עיכב”
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- המדרש מבאר מדוע נקרא גם אלעזר אל הר ההר, ומתרץ שכך יתנחם אהרן בכך שבנו יורשו.
- במהלך העברת התפקיד מאב לבן, פשט אהרן את בגדיו והלביש את בנו. המדרש יוצא מתוך הנחה שמדובר בבגדי כהן הגדול, למרות שדבר זה לא מופיע בפירוש בפסוקים.
- מתוך כך נשאלת השאלה: הרי בבגדי הכהן הגדול יש שעטנז, ואמנם בתוך המקדש מצווה ללובשם, אך כיצד לבשו אהרן ואלעזר שעטנז מחוץ למקדש?
- במדרש אין תשובה ישירה. התשובה היחידה היא שישנה הקבלה בין הקריאה לאהרן (ולבישת הבגדים) בתחילת כהונתו בימי המילואים, לבין הלשון כאן. בשניהם נאמר: ‘קח את אהרן’.
- בסוף המדרש מובא שמשה הזדרז להעלות את אהרן להר למרות הגזרה הקשה שבזה הוא לוקח אותו לדרכו האחרונה. יתכן שיש כאן קשר לתחילת המדרש, המציין שמשה נזדרז לעשות זאת למרות שהוא עצמו לא הוריש את תפקידו לבניו.
חלק א’ במדרש: כיצד ממנים כהן גדול?
בפרשה שלנו אנו נתקלים בפעם הראשונה בהעברת סמכויות לדור ההמשך. גם כאן לא באופן שבו יעשה הדבר בעתיד, שכן הקב”ה הוא הממנה את היורש. אך מתוך הפרשה ניתן ללמוד מהם התנאים הדרושים למנוי כהן גדול.
“כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אע”פ שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו:” (הלכות כלי מקדש לרמב”ם, פרק ד’)
לאחר מות הכהן הגדול, או כשהוא נפסל מסיבה כזו או אחרת, יש למנות כהן גדול חדש. כיצד החליטו מי הוא הראוי להתמנות לתפקיד הרם הזה? ע”פ הרמב”ם, תפקיד הכהן הגדול הוא מינוי של שררה, בדומה למלך. וכשם שבמלכות קודמים בני המלך לשאר הטוענים לכתר, כך גם בכהונה גדולה. את הקדימות בין הבנים קבעו לפי אותם קריטריונים בדיני ירושה. זאת כמובן, בתנאי שהבנים עומדים בתנאי הסף של יראת שמים, גדולה בתורה, ובקיצור ‘הגדול מאחיו’. (מכאן נבין מדוע המדרש משבח את משה רבינו שלא הקפיד שלא נתמנו בניו להמשיך את דרכו).
“כהן גדול צריך להיות גדול מכל אחיו הכוהנים בנוי בכח בעושר בחוכמה ובמראה ואם אין לו ממון כל הכוהנים נותנים לו משלהם …עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן” (רמב”ם כלי המקדש , פ”ה, א’)
זהו תהליך הבחירה. לאחר מכן מתחיל הליך המינוי בפועל. לאחר שהוחלט מי יהיה הכהן, היו ‘מעמידין’ אותו במעמד שבעים ואחד חברי הסנהדרין הגדולה, אשר ישבו בלשכת הגזית. לאחר ‘אישור פורמאלי’, ואולי גם בדיקה על תקינות המינוי, היו מקדשים אותו לעבודתו במשיחה בשמן המשחה וריבוי בגדים – לבישת שמונת בגדי הכה”ג המייחדים אותו. במשך שבעה ימים הוא לובש את בגדי הכהונה הגדולה ופושט אותם בכל יום. ובאותם הימים יצקו על ראשו שמן המשחה. לאחר שבעת הימים מביא הכהן הגדול ‘מנחת חינוך’ – עשירית האיפה שחונכת אותו לעבודתו.
“כיצד מרבין אותו בבגדים? לובש שמנה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. וכשם שרבוי בגדים ז’ כך משיחה בשמן שבעה יום אחר יום ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה או קודם שימשח כל שבעה עבודתו כשירה הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כ”ג לכל דבר”
“אין מעמידין כ”ג אלא ב”ד של אחד ושבעים ואין מושחין אותו אלא ביום שנאמר ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום”
תהליך זה דומה לנעשה אצל אהרן הכהן. אלעזר נתמנה בלבישת בגדי הכהונה, ונתין לומר שמשה החליף את תפקיד הסנהדרין. החובה ללבוש בגדים שבעה ימים, מזכירה אף היא את המדרש שלנו המשווה בין ימי המילואים לבין מינוי אלעזר כהן.
תהליך זה הוא הדרך האידאלית. בפועל בבית שני לא נעשו הדברים כך. בראשונה – בבית שני לא היה שמן המשחה, שכן הוא נגנז עם ארון הברית על ידי המלך יאשיהו בתקופת בית ראשון. לכן מינו כהנים רק על ידי ‘ריבוי בגדים’. בנוסף, לקראת סוף ימי הבית, החלה תופעה של רכישת הכהונה בממון, דבר שפגם במעמד הכהונה והיא היתה אחד מן המניעים למלחמת האחים שהובילה לחורבן הבית.
יתכן שלכך רומז המדרש. העברת השלטון, השררה, טומנת בחובה אחריות גדולה מאוד. לפעמים היא גם כואבת בעקבות הנסיבות, אך בעיקר היכולת למנות מנהיג ראוי. הרחבת התורה בכל תהליך מנוי אלעזר באה ללמד, שראוי שהקב”ה, או לפחות יראתו, יהיו מעורבים בתהליך.
חלק ב’ במדרש- בגדי כהונה מחוץ למקדש?
השאלה המרכזית בה דן המדרש היא כיצד יצא הכהן הגדול חוץ למקדש עם בגדי הכהונה. זאת כיוון שרבים מבגדי מרכיבים שעטנז- צמר ופשתים יחדיו. בעבר (המקדש בפרשה כי תצא תשע”ג) כבר דנו בשאלה ההפוכה כיצד מותר ללבוש אותם בתוך המקדש.
אנו נביא סיפור אחר בו יצא כהן גדול עם בגדיו חוץ למקדש, וננסה להשוות לסיפורנו:
” בגדי כהונה, היוצא בהן – במדינה אסור. ובמקדש – בין בשעת עבודה, ובין שלא בשעת עבודה – מותר, מפני שבגדי כהנה נתנו ליהנות בהם. ובמדינה אסור?! והתניא, בחמשה ועשרים בטבת – יום הר גרזים הוא, דלא למספד ביה. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתן להם רשות. באו והודיעו לשמעון הצדיק. מה עשה שמעון הצדיק? לבש בגדי כהנה, ונתעטף בבגדי כהנה, ומיקירי ירושלים עמו, ואבוקות של אור בידיהם, והיו מהלכין כל הלילה כלו. הללו מהלכין מצד זה, והללו מהלכין מצד זה, עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם, מי הם הללו? אמרו לו, הללו יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפרס – זרחה חמה, פגעו זה בזה. כיון שראה את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לו. אמרו לו, מלך שכמותך משתחוה ליהודי הזה?! אמר להם, דמות דיוקנו של זה היא מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם, למה באתם? אמרו לו, בית שאנו מתפללין עליך ועל מלכותך – שלא תחרב, יתעוך כותיים הללו להחריבו, ותתן להם רשות? אמר להם, מי הם הללו? אמרו לו, הללו כותים שעומדים לפניך. אמר להם, הרי הם מסורין בידיכם. מיד נקבום בעקביהם, ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררים אותם על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גרזים. כיון שהגיעו להר גרזים, חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות את בית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב. אבעית אימא, ראויין הם לבגדי כהונה, קאמר. ואבעית אימא, (תהלים קיט) “עת לעשות לה’ הפרו תורתך“. ( יומא ס”ט:)
תחילה הגמרא אומרת שבתוך המקדש, ולאו דווקא בשעת עבודה, מותרת ‘להנות’ מן הבגדים וללובשם. אך חוץ למקדש אסור. אם כך שואלת הגמרא, כיצד יצא שמעון הצדיק עם בגדי הכהונה לקראת אלכסנדר מוקדון? מתרצת הגמרא שני תשובות: א. הם ראויים לבגדי כהונה- כלומר בגדי דמה. ב. ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתיך’. כדי להציל את עם ישראל מותר.
האם תשובות אלו יהיו טובות גם למקרה של אהרן ואלעזר. תחילה נציין שלא נאמר במפורש בתורה שאהרן לבש את בגדי הכהונה. הדבר נלמד הן מתוך ההקשר ואת מריבוי המילה ‘את’. וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו. אך האם יתכן שהיו בגדי דמה? התשובה השניה אומרת ששמעון הצדיק ידע שיש כאן עת מיוחדת בה צריך ל’הפר תורתיך’. בדרך זו הולך המהר”ל האומר שיש כאן הוראת שעה:
“ואם תאמר, והיאך הותר לאהרן ללבוש בגדי כהונה שלא לצורך עבודה. ויש לומר, שהרי הקדוש ברוך הוא צוה לו, ואם כן על פי הדבור היה (גור אריה במדבר כ’)
אך מהי הוראת השעה כאן, ומה הצורך? הבן איש חי על מעשה שמעון הצדיק אומר ‘שעתה ראה שמעון הצדיק, השעה צריכה לכך שתהיה הארה זו, של בגדי הכהונה, גם מחוץ למקדש’ (בן יהודע עמוד צ”ה). על פי זו הדרך נוכל לאמר שאהרן, גם ביומו האחרון, רצה ללמד את אלעזר בנו, שאם כל הכבוד לבגדי הכהונה ומנהיגות שבה בעקבותיה, העיקר זה מה שהם מסמלים. אחריות על העם ויציאה אל העם. אהרן מטבעו היה איש של כולם כפי שנלמד גם מלוייתו:
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: האנשים והנשים לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו” ( במדבר כ’, כ”ט ורש”י שם)
דבר זה רצה אהרן ללמד את בנו. המנהיגות היא זכות, הכהונה הגדולה היא אחריות, ודע להשתמש בה כראוי. (בני משה שלא היו ראויים לכך, אכן לא זכו). ההקבלה ל’קח את אהרן ואת בניו’ בתחילת ימי המשכן, באה ללמד שכשם ששם היה צורך לזרז אותם ולעודד אותם בעול הגדול שהם לוקחים על כתפיהם, אף כאן ה’קח’ לא מיועד לאהרן, אלא לדווקא לבנו. ‘חזק ואמץ’. אתה מסוגל להכנס ל’נעליים’ של אביך. (או להכל חוץ מהנעליים האסורים במקדש..)
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress