” כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ

הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב”

(במדבר כ”ג)

פרשת בלק היא בין הפרשות היחידות שעוסקות בסיפור אחד, מתחילתה ועד סופה. למרות זאת, בפרשה נושאים רבים וחשובים.

הגמרא בתלמוד הירושלמי אומרת ש’בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן שלא להטריח את הצבור’ (ירושלמי ברכות ט:). פרשת בלעם מופיעה באותה גמרא ברשימה אחת עם עשרת הדברות, הזכרת יציאת מצרים וקבלת מלכות ה’ בעולם. אם כן מה חשיבותה, שראוי היה לקוראה בכל יום?

לליל שבת –

כוחו של עם ישראל: מלכות, נבואה, שכינה ושלשת הרגלים

בגמרא שראינו לעיל לא נאמר איזה חלק מפרשת בלק יש לקרוא. האם את כולה או רק את ברכותיו של בלעם. (ואולי מזה שנאמר פרשת בלק ובלעם, יש רמז ברור שמדובר על כל הפרשה). בכל מקרה נראה שגם מהסיפור המקדים לקללות-ברכות, יש הרבה מה ללמוד.

תחילת הפרשה מלמדת אותנו על החשש הגדול של בלק מפני בני ישראל.  בלק נחשף לעוצמתו של עם ישראל ואת זה הוא רוצה לעצור. כפי שאומרת הגמרא:

“אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טובו אהליך יעקב. לא תשרה שכינה עליהם ומשכנותיך ישראל. לא תהא מלכותן נמשכת כנחלים נטיו.. לא יהיו להם מלכים בעלי קומה .. לא תהא אימת מלכותן ותנשא מלכותו” (סנהדרין ק”ה:)

בהמשך אנו למדים פרק בהנהגת ה’ בעולמו. אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה’ לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֹתוֹ אֲדַבֵּר. אך גם כשבלעם מקבל לבסוף אור ירוק מהקב”ה, רומז לו הקב”ה על ידי האתון עם מי יש לו עסק.

“וַיִּפְתַּח ה’ אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים” (במדבר כ”ב)

“זה שלש רגלים – רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה” (רש”י שם, ע”פ המדרש)

בלעם השתבח בזה שהקב”ה נגלה עליו. אך האתון רמזה לו, שזאת אומה החיה תמיד במציאות של גלוי פני ה’. “כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ .. בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה”. גם עתה שכשהעם חונה סביב המשכן, וגם בארץ ישראל, כשהקב”ה ירחיב את גבולינו. תמיד המקדש יהיה המרכז. אומה שכזאת אי אפשר לנצח.

ואולי נרמז כאן משהו נוסף. רש”י מאיר לנו, שבלעם בא לקלל את העם, אך האתון הוא רוצה להכות בחרב. כוח הפה, התפילה מצד אחד והנבואה מצד אחר, שייך רק לעם ישראל.

“”עד שלא הוקם המשכן היתה הנבואה מצויה באומות העולם… אפס כשהוקם המשכן נסתלקה מהם, כי מאז והלאה שכן כבוד ה’ בישראל, והחלה ההנהגה ההשגחית להתנהג לרוב בישראל, ..משהוקם המשכן הורגלו לראות בישראל הרבה אותות ומופתים כאלה היוצאים ממנהג הטבע” (ספר עקידת יצחק הערות – שער נו הערה א)

לסעודת שבת: שלוש ברכות –שלושה בתי מקדש

חז”ל מקבילים בין ‘שלושת הרגלים’ לשלוש הברכות שבירך בלעם.

“ובזה יש לפרש הענין ששלש פעמים ברך בלעם, כי הן לעומת שלש הרגלים, כי הוא רצה לעקרן מישראל, אבל ה’ יתברך הפך את הקללה לברכה. ועל כן שלש הברכות הן מעין ענין שלש הרגלים. כי הברכה הראשונה היא שהם עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגו’ עד ותהי אחריתי כמוהו, שהוא מעין יו”ט של פסח שבו נבחרו ישראל לחלק ה’ יתברך. לעומת שישראל משכו ידיהם מע”ז ובחרו לעבוד את הש”י לבדו. הברכה השני’ ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו ובתרגום ושכינת מלכהון ביניהון, זהו יו”ט של שבועות מתן תורה דכתיב וירד ה’ על הר סיני. הברכה השלישית מה טובו אוהליך יעקב שרומזת למקדשות, זה יו”ט של סוכות דוגמת המקדש ובו נתקיים הביאני המלך חדריו כמבואר במדרשים,

ויש לומר עוד שהנבואה הרביעית שמדברת מלימות המשיח, זה הוא שמיני עצרת שרומז לימות המשיח וכנור שלעתיד של שמונה נימין כידוע בספרים, ואין להאריך עוד” (שם משמואל פרשת בלק – שנת תרע”ב)

גם כאן אנו רואים את סגולת עם ישראל. עם שממליך את ה’ למלך, עם של תורה ועם של מקדש. רבי נתן, בעל הליקוטי הלכות מביא עוד הסבר והשלמה לדברים הללו.

“כי בלק ובלעם היו קוסמים ומכשפים גדולים וראו גודל החורבנות שיהיה לישראל מחמת התגברות הסטרא אחרא להחטיאם בכל פעם. ועל – כן רצו לעקר את ישראל לגמרי חס ושלום. אבל ה’ לא עזבנו בידם והפך הקללה לברכה. ועל – כן כשראה בלק שברכם ברכה הראשונה עדין לא שב מדעתו הרעה. מחמת שצפה שבית הראשון שהוא בחינת ברכה הראשונה של בלעם סופו לחרב. על – כן סבר שיתגבר עוד אולי תחול הקללה חס ושלום. וכמו שבאמת חשבו נבוכדנצר וטיטוס וכל הרשעים המחריבים, שמאחר שרואים שיש להם כח להחריב את הבית – המקדש על – כן הם אומרים לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. וכן בפעם השני שהוסיף בלעם לברכם חזר והתחזק ברשעתו להוליכו למקום אחר אולי תחול הקללה חס ושלום משם. מחמת שראה שגם הבית השני יהיה נחרב וכנזכר לעיל. ובפרט ששם אל המדבר פניו אל חטא העגל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וגם בעצם רשעתו ראה שאי אפשר להשיג קץ האחרון כי הוא נעלם מאד מאד כי לביה לפומיה לא גלי, על – כן סבר שעתה בפעם השלישית תחול הקללה חס ושלום. אבל ה’ יתברך בעצם רחמיו מאד כאשר עקם את פיו עד שהכרח לברכם, פתח תכף בתחלת הברכה מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. שבכח המשכנות של יעקב וישראל .. על – ידי זה לא יוכל לבלע את ישראל חס ושלום” (ליקוטי הלכות, תפילת מנחה, ז’)

על פי הליקוטי הלכות, שלוש הברכות מקבילים לשלושת בתי המקדש. רבי נתן למעשה שואל, מדוע לאחר שראה בלק שבלעם בירך ולא קילל, מדוע הוא עדיין מנסה שוב ושוב. האם לא ברור לו שכך יקבל עם ישראל עוד ברכה?

אלא שבלק ‘צפה’ שכשם שעם ישראל זכה לבית המקדש הראשון, אך איבד את אותה טובה, וכך גם בבית שני. כן, כך ציפה, למרות שעכשיו הם מתברכים, לבסוף תבוא הרעה.

אך בלק לא צפה מספיק רחוק. בלק ראה וצפה את הגלות הארוכה שבא אנו נמצאים וחשב שנתקע שם. על כך עונה לו בלעם: “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל”. אין הכוונה למשכנים הנוכחיים, אלא לבית שלישי. כפי שהודיע הקב”ה לבלעם כבר בתחילת נבואתו. “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים”

בלק ובלעם לא צפו למרחוק. אך הקב”ה הבטיח לעם ישראל, שגם אם הדרך רחוקה, הם עוד יזכו לבנות את המקדש. אך כל עוד זה לא קורה ברכת בלעם- היא עדיין קללה!

לסעודה שלישית: סיכום ותפילה

בהרבה מקומות בחז”ל ישנו קשר בין פרשת השבוע לאירוע החל באותו שבוע. השנה חל י”ז בתמוז בשבת, ואי אפשר שלא לראות את הקשר הישיר בין הדברים. בפרשה שלנו מנסה בלק להחריב את עם ישראל, כיפ שעשו אומות העולם במהלך הדורות. הדרך שבה הם בחרו זה לשמוע את הבסיס שלנו, כפי שמבאר המדרש:

“א”ר חייא בר אבא: למה העובדי כוכבים דומין, לאדם שהיה שונא למלך והיה מבקש לשלוט בו ולא היה יכול. מה עשה הלך אצל אנדריאנטוס ובקש להפילו והיה מתיירא מן המלך שיהרגנו. מה עשה נטל את הציפורן של נחושת והיה חופר הכותל שתחתיו אמר מתוך שאני מפיל את הבסיס אנדריאנטוס נופל.

 כך העובדי כוכבים באים להתגרות בהקב”ה ואינן יכולין והם באין ומתגרין עם ואינן יכולים ומה הם עושין מתגרים בישראל מה כתיב אחריו ננתקה את מוסרותימו נעקור אותם מן העולם אימתי בשעה שאין להם מה למשכן. אבל המשכן נתמשכן על ידיהם. הוי אלה פקודי המשכן אל תהי קורא כן אלא המשכון” (שמות רבה, נ”א, ה’)

המדרש מלמד אותנו שהמקדש הוא הבסיס של עם ישראל בעולם. במקום להלחם ישירות נגד ישראל, הם חופרים תחתינו ושומטים את הקרקע שמעמידה אותנו. ברגע שנשמט המקדש- עם ישראל באופן טבעי נופל.

בלק ובלעם הבינו שאי אפשר להלחם ישירות נגד העם, שה’ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. לכן הם מנסים לפגוע בכל הדברים שבונים את העם. במלכותו של העם, בשכינה הבונה את העם, בכח התפילה ובנבואה. כל אלו יסודם במשכן ובמקדש- מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. משכנותיך בלשון רבים. בתי המקדש במהלך כל הדורות, הם

אך המשכן, אומר המדרש, יכול להפוך גם להיות משכון. כאשר אנו שוכחים את אותם דברים גדולים, שאפילו אומות העולם הבינו שהם העיקר. הקב”ה עושה איתנו חסד, ובמקום לכלות אותנו הוא ממשכן לנו את המשכן.

בימי בין המצרים, מבקדש מאיתנו הקב”ה שנפדה את המשכון. שנבקש חזרה את בית המקדש. איתו תחזור עוצמתו של ישראל, שבגויים לא יתחשב. איתו הקשר הישיר עם הקב”ה, כשאנו עולים לראות את פניו שלוש פעמים בשנה, ומלכים ונביאים שינחו אותנו בדרך הישר האמת והשלום.

ראוי היה לזכור זאת בכל יום, כפי שאומרת הגמרא בירושלמי. אך מפני טורח הציבור ביטלו את קריאת פרשת בלק. אך בודאי בימים אלו, ראוי לחזור ליסודות החשובים המופיעים בפרשה. ואם בלעם ביקש

ש- תְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. בטח שאנו צריכים לבקש זאת.

“אמר ריב”ל: אלו היו האומות יודעים מה היה אהל מועד יפה להם באהליות וקסטריות היו מקיפין אותו לשומרו. (שיר השירים רבה, ב, י”ד)

” וַיִּפְתַּח ה’ אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:

… וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי” (במדבר כ”ב)

בפרשה אנו מתוודעים לדו-שיח המעניין בין האתון לבין בלעם. במהלך הסיפור מופיע שלש פעמים צמד המילים ‘שלש רגלים’. גם ללא הפרשנות של חז”ל קופץ מיד הקשר המתבקש לצמד המילים המוכר לנו מן הפסוק: ‘שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה’, ומכאן אנו ננסה להבין את פשר השיחה בין בלעם לאתון ומה הדגש המיוחד הנלמד מן ההקשר הזה.

לליל שבת  – מה הקשר לשלשת הרגלים?

רש”י על המילים ‘שלש רגלים’ מביא את דברי המדרש המפורסמים:

“זה שלש רגלים – רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים (רש”י על במדבר כ”ב פסוק כ”ח)

למרות הלשון המשותפת עדיין צריך לשאול, מדוע ביקש בלעם הרשע לעקור דווקא את מצוות שלושת הרגלים מעם ישראל. האם לא חסרות מצוות קדושות וחשובות אחרות. (במיוחד אם נחדד את השאלה בכך שאומה זו טרם נכנסה לארץ ועדיין לא זכתה לקיים את מצוות העליה לרגל, אף לא פעם אחת)?

רבי מאיר שמחה הכהן, בעל ה’משך חכמה’ (מרבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה) מביא בדבריו הקצרים רעיון עמוק ויסודי, בהבנה ובהבדל בין בלעם ונבואתו לבין עם ישראל בעלייה לרגל:

“זה שלש רגלים – רמז רמזה לו אתה הולך לעקור אומה שחוגגת ג’ רגלים (תנחומא ט). פירוש דיראה קרינן (ע’ חגיגה ב), וכל הזכרים רואים פני השכינה, ואתה אף המלאך אינך רואה…” (משך חכמה על במדבר כ”ב פסוק כ”ח)

כאן מסביר לנו המשך חכמה את העניין הגדול בעליה לרגל. על הפסוק: כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה” (שמות ל”ד)

מבארת הגמרא במסכת חגיגה- ‘כשם שבא להראות, כך בא לראות’. כלומר כאשר אנו עולים לרגל אנו זוכים ‘לחזות בנועם ה’ ‘. לראות (במובן של הבנה ותחושה, יותר מראיה פיזית) את פני הקב”ה. זאת בהתרסה לבלעם שהוא לא מצליח לראות אפילו מלאך, וכל שכן שלא יצליח לראות את כבודו של הקב”ה בעצמו.

ה’שפת אמת’ מבאר בדומה, ואף קושר את הנ”ל לנבואותיו של בלעם בהמשך. השפת אמת מבאר את הפסוק ‘כי ברוך הוא’- הוא עצמו ‘ברוך’, ואת ראייתו של בלעם את עם ישראל ‘כי מראש צורים אראנו’. בכך שעם ישראל יכול להתעלות בעלייה בשלשת הרגלים אל המקדש למצב של ‘מראש צורים’ לתחילת ימי הבריאה, שאז מתגלה ה’אור הגנוז’.

הרעיון המרכזי הוא שכשם שבתחילת ימי הבריאה ה’אדמה עצמה היתה קדושה’ (עד שנתקללה) והאור עצמו היה מאיר ללא צורך ב’מאור’ (עד שנגנז), כך עם ישראל הוא עצמו ‘ברוך’ ולכן אין ה’קללה’ יכולה לדבוק בו. כאשר עם ישראל רוצה להגיע אל המקדש, אז הוא חוזר אל אותה מעלה שהיה בתחילת ימי הבריאה. ‘חיים ברצונו’ – בזכות הרצון למקדש, אנו זוכים ל’חיים’ , לראות “בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים” (משלי ט”ו)

וזהו ג”כ שרמזו לו שביקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. כי כשעלו בנ”י לראות פני ה’ ג”פ בשנה בודאי הי’ נתגלה ראי’ הנסתרת והוא מאור הגנוז מבחי’ עץ החיים דכ’ באור פני מלך חיים ולכן נקראו ימים טובים שיש בהם מאור הגנוז כמ”ש בזוה”ק אמור. ולכן ניתן להם קביעות המועדים שהם למעלה מן הזמן. ונשתנה הזמן לפי קביעות הב”ד שלמטה. והלא גם באותן הימים לא זעם ה’ לפי שדביקות בנ”י למעלה מן הזעם בבחי’ חיים ברצונו כמ”ש לעיל והיה זה עדות לבנ”י שהזעם נדחה בפניהם בכח הרצון שהוא דוחה הזעם” (שפת אמת במדבר, בלק, תרס”ג)

לסעודת שבת – שלושת הרגלים רמוזים בסיפור

אם כן, הבנו באופן כללי, כיצד ה’רגלים’ מסמלים את הניגוד לכל מה שמסמל בלעם ‘שתום העין’. שאינו מסוגל באמת לראות ולדעת את ה’. דרשנו את סוף הפסוק על העליה לרגל המלמד שבמקדש ניתן ‘לראות את פני האדון ה’ ‘. זאת בזכות הרצון שלנו לדבוק בה’. עתה נראה את כיצד תחילת הפסוק – ‘כי אוריש גויים מפניך.. לא יחמוד איש את ארצך’ – קשורים לרעיון הגדול של העליה לרגל.

” כי הכיתני זה שלש רגלים, ובמד”ר רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. להבין למה רמזה לו דוקא מצוה זו. והנה כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה אמר שהמצוה הזאת היא היפוך מהות אומות העולם הרשעים כבלעם וכדומה, כי אף שרוצים גם כן קרבת אלקות מ”מ אינם רוצים להניח מעשיהם המכוערים, וישראל הם היפוך זה, וזה מורה מצות עולי רגלים שהפקיר כאו”א הונו ורכושו ועלה לירושלים ליראות פני השכינה, וזה הוא עיקר מצוות עליית רגלים.

 ולי יש להוסיף בזה דברים, דהנה במהר”ל ז”ל (בנצח ישראל פרק ג’) פירש כי יש שני מיני רצונות, האחד הוא עצם הרצון שהוא חפץ לעשות הדבר הזה ועל כן אם בא לו דבר המונע הוא רוצה לסלק המניעה, למען יהי’ ביכלתו לעשות הדבר. אבל מי שאין רצונו לעשות הדבר הזה רק הוא מוכרח מכח יצה”ר המכריחו, אם לזה בא דבר המונע אותו אינו מסלקו אדרבה רוצה הוא במניעה הזאת, מאחר כי עצם רצונו איננו לעשות דבר זה, .. וזה שאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה’, לא אמר רצון ה’, וישראל הם להיפוך כל מה שעושין עבדות ד’ בשמחה עושין, וכמו עליית הרגלים אף שבאמת מצוה קשה מאד שלש פעמים בשנה לעזוב הפקר כל ביתם ולעלות לירושלים, מ”מ הם עושין זאת בתכלית השמחה. וזהו שאמר אומה החוגגת שלש רגלים, דחגיגה היא לשון שמחה. כמ”ש (שמ”א ל’ ט”ז) וחוגגים בכל השלל וגו’ “( ספר שם משמואל פרשת בלק – שנת תר”ע )

ה’שם משמואל’ (בפיסקה השניה) מביא את דברי המהר”ל על שני סוגי ‘רצונות’ ועל פי זה מבדיל בין ישראל ובין אומות העולם. לפעמים יש דבר שאתה רוצה בכל מאודך לעשות. במקרה כזה גם אם תבוא מניעה כלשהי שתנסה לעכב אותך מלהגשים את רצונך, אתה תעשה כל שביכולתך לנסות להסיר את המכשולים בדרך.

לעומת זאת, לפעמים יש דבר שאתה עושה מתוך כורח או מתוך ‘רצון שלילי’ ודחף של יצר הרע. במקרה כזה אם יבוא דבר שימנע ממך לעשות את הדבר, אתה תשמח מאוד בעיכובים.

על פי זה מבאר ה’שם משמואל’ את זכותם של עם ישראל בעליה לרגל. באופן טבעי כאשר ‘ירחיב ה’ את גבולך’ היינו מצפים שהאדם מישראל יעדיף שיהיו עיכובים שימנעו ממנו לעזוב את כל רכושו למשך כל תקופץ העליה לרגל, ובכל מקרה גם אם היה עולה לא היה זה בלב שלם. אך בפועל ‘אומה זו חוגגת שלוש רגלים’. כל עליה לרגל היא חגיגה. שמחה. למרות כל הקושי בעליה לרגל. זאת כיוון שמעל הכל זהו רצון ה’.

לעומת זאת, מעשה האתון מלמד אותנו שבלעם עושה כל יכולתו ללכת נגד רצון ה’. גם כאשר ישנם עיכובים בדרך, הוא אינו שמח בהם ובכך מראה מהו הרצון האמיתי שלו.

רבי צדוק מלובלין מתייחס גם הוא לרצונו של בלעם, אך בכיוון הפוך:

“וכאן שאמרו פי האתון [ע”כ] כי פתיחת פה האתון היה הקדמה על השלש פעמים שבירך בלעם לישראל להוודע ולהגלות שלא היה בזה שום יתרון לבלעם בעצמו רק שכל הברכות יצאו על ידי השכינה , רק המעבר היה על ידי הפה טמא של בלעם והוא לא עשה רק עקימת שפתים כמו שאמר כל אשר ידבר ה’ אותו אעשה רק מעשה עקימת שפתים. והראיה שכשהיה רצון השם יתברך פתח את פי האתון ודיבר גם כן דברים גבוהים כאלו כמו בלעם בג’ ברכותיו. כי באמרה כי הכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור את האומה החוגגת שלש רגלים. וזהו בעצמו ענין שלש הברכות שנתברכו ישראל מהשם יתברך על ידי בלעם כמו שאמרנו בפרשת בלק שבהם גילה עוצם הקדושה שנמצא יקרות בישראל שהמה מושרשים משלשה אבות הקדושים אשר מרמז על זה קדושת שלש רגלים “(ספר פרי צדיק פרשת מטות – אות ח’)

על פי ה’פרי צדיק’ פתיחת פי האתון נועדה ללמד אותנו שבלעם רק היה ה’צינור’ דרכו עבר רצון ה’, ולמעשה הוא לא תרם כלום. זאת כשם שהקב”ה יכול לשים מילים בפי אתון, ואף רעיונות גבוהים (הרעיון שלמדנו עתה – ‘אתה רוצה לבטל אומה החוגגת שלוש רגלים”).

יתכן שנוכל אף להוסיף, שזאת בניגוד ‘לאומה זאת’ שלה כן יש את יכולת להחיל קדושה על המציאות, כדוגמת היכולת לקדש את הזמנים ולמעשה לקבוע מתי יחולו ‘שלושת הרגלים’.

לסעודה שלישית- שלושת הרגלים רמוזים בסיפור

עד עתה התייחסנו לשלושת הרגלים כמקשה אחת. הראשונים אף מוצאים רמז בתוך סיפור האתון או בשלושת הברכות שמברך בלעם בהמשך (שהם כפי שראינו פועל יוצא של ‘שלושת הרגלים’ שהאתון ניסתה למנוע מבלעם להתקדם לעבר מטרתו) .

ה’כלי יקר’ מבאר את מהלכה של האתון וחג הרמוז בכל שלב. ובנוסף מה מייחד כל חג משלושת הרגלים בין ישראל לעמים:

ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה שנאמר בו (דברים טז יג) באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו מקריבים ישראל ע’ פרים כנגד ע’ אומות וא”כ בטולם גורם בטול כל האומות.

• ואח”כ אמר במשעול הכרמים, רמז לחג הפסח זמן יציאת מצרים שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, כי הדין נותן לעקור הקוצים וליטע הגפן ואיך אתה רוצה להחליף הקערה ולעקור הכרמים מפני הקוצים, ודרך הגפן שהוא נרפס ברגלים ולסוף היין מפיל את זה הרופסו כששותהו.. והרבה דמיונות על שישראל נמשלו לגפן וכולם שייכים לבטל דעת בלעם. ורמז לחג הפסח שבו שותים ד’ כוסות של יין כנגד כוס ישועות לישראל שנמשלו לגפן, וכתיב ד’ לשונות של גאולה, וכנגדם הקב”ה משקה לאומות ד’ כוסות תרעלה כדמסיק בב”ר, (וישב פח ה) ואיך אתה רוצה לעקור כל זה ולהחליף השיטה בין ישראל לעמים:

• ואח”כ אמר ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה שנאמר בה (משלי ג טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ואלמלא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (שבת פח.) והיו כל האומות בטלין ואיך אתה רוצה לעקור אומה זו החוגגת חג זה שיש בו צורך לכל האומות ולכל העמים שבמעלה ושבמטה”

ויתכן עוד לפרש זה ג’ רגלים, שרמז לו איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג’ דברים אשר עליהם העולם עומד (אבות א ב) דהיינו ג’ רגלי העולם והם התורה, עבודה, גמילות חסדים, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו ג”ח במ”ש ותלך בשדה, כי עיקר הג”ח מן השדה ע”י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ”ק שנמשל לכרם רמז לו במשעל הכרמים וכן פירש”י הביאני אל בית היין (שיר ב ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר (שם ז יב-יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו’ ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה בדרך שנתבאר וזה רמז נכון” (כלי יקר על במדבר כ”ב, כ”ג))

כיוון שכל הפרשה עוסקת ברמזים ומשלים, נסיים גם אנו בעוד רמז והבנה מדוע היה כה חושב לבלעם לבטל ‘אומה החוגגת שלוש רגלים’. השם משמואל מבאר שכל ‘רגל’ מרמז על שלב נוסף בגאולתם של ישראל:

יש לפרש הענין ששלש פעמים ברך בלעם, כי הן לעומת שלש הרגלים, כי הוא רצה לעקרן מישראל, אבל הש”י הפך את הקללה לברכה, וע”כ שלש הברכות הן מעין ענין שלש הרגלים.

• כי הברכה הראשונה היא שהם עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגו’ עד ותהי אחריתי כמוהו, שהוא מעין יו”ט של פסח שבו נבחרו ישראל לחלק הש”י, לעומת שישראל משכו ידיהם מע”ז ובחרו לעבוד את הש”י לבדו.
• הברכה השני’ ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו ובתרגום ושכינת מלכהון ביניהון, זהו יו”ט של שבועות מ”ת דכתיב וירד ה’ על הר סיני, ומתנבא על לעתיד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ופרש”י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתו לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו וכו’.
• הברכה השלישית מה טובו אוהליך יעקב שרומזת למקדשות, זה יו”ט של סוכות דוגמת המקדש ובו נתקיים הביאני המלך חדריו כמבואר במדרשים“

” וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים… וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ”  (במדבר כ”ג)

מוטיב המזבחות חוזר על עצמו מספר פעמים בפרשת בלק. לא רק שבלעם מצווה לבנות מזבחות, אלא דווקא שבעה, ועליהם שבעה פרים ושבעה אילים- פר ואיל לכל מזבח. בסה”כ הטקס הזה חזר שלוש פעמים, ובמצטבר הקריבו בלעם ובלק ארבעים ושניים קרבנות.

המדרש שלנו מברר מה מיוחד בשבעה ה-מזבחות, ומה ניסה להשיג בלעם. תוך כדי כך נלמד מה העיקר בהקרבת הקרבן.

במדבר רבה כ’, י”ח

“ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות-  ולמה שבעה מזבחות? כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה . אדם והבל ונח אברהם יצחק ויעקב ומשה. שהיה אומר למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם? לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת? השיבו רוח הקדש: (משלי טז) ‘טוב פת חריבה טוב מנחה בלולה בשמן וחריבה מבית מלא זבחי ריב’, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל. … ויקר אלהים אל בלעם – אמר לו רשע מה אתה עושה? אמר: את שבעת המזבחות ערכתי. משל לשולחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק והרגיש בו. אמר לו אתה משקר במשקל. אמר לו כבר שלחתי דורון לביתך. ואף כך בלעם רוח הקדש אמר לו רשע מה אתה עושה? אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי. אמר לו: ‘טוב ארוחת ירק’, טובה סעודה שעשו ישראל במצרים ואכלו על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב ע”י שנאה”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש מבאר ששבעה המזבחות הם כנגד שבעה אנשים- ‘צדיקים’ שהקריבו קרבנות מאז ועד אותה העת: אדם והבל ונח אברהם יצחק ויעקב ומשה.
• בלעם פונה לקב”ה ואומר שהם מייצגים רק אומה אחת, ואילו הקרבן שלו שלם יותר, שהרי הוא מייצג את שבעים אומות העולם.
• בתגובה עונה הקב”ה: ‘טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב’. אם הקרבן הוא ‘זבחי ריב’ אין לי רצון בו. וקרבנך אינו בא על מנת לרצותי, אלא כל כולו לעורר שנאה ביני ובין עם ישראל. (ויתכן שהרמז לבלעם רמוז בצמד המילים ‘בית מלא’ המזכיר את ‘מלוא ביתו כסף וזהב’ שרצה בלעם מבלק).
• בחצי השני של המדרש מובאת סיבה אחרת לקרבנותיו של בלעם. כאן משתמע שאכן בלעם מעלה קרבנות על מנת לפייס את הקב”ה, לאחר שנתפס בקלקלתו.
• גם כאן עונה לו הקב”ה: ‘טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ’. לא תוכל לפייסני, כשכל מטרתך היא שנאה. הקרבן נמדד על פי הכוונה ולא על פי המעשה שבו.

חלק א’: שבעה מזבחות

המדרש שלנו מנסה לברר מדוע בנה בלק שבעה מזבחות. את זאת הוא מתרץ בכך שבעבר הוקרבו שבעה קרבנות על ידי צדיקי העולם. כשם שהקב”ה קיבל את קרבנם, כך יש לקבל את קרבנו. המספר שבע אינו מקרי והמדרש אף רומז לכך, שבניגוד ל’צדיקים’ שכל אחד הקריב קרבן ויחדיו הגיעו ל’שבע’. בלעם ובלק הצליחו להגיע לאותה עוצמה בפעם אחת. יתרה מכך הם מייצגים את כלל האנושות. את שבעים אומות העולם (שבע פעמים י’) שבאידיאל אף מקיימים שבע מצוות בני נח. אם כן, מה מיוחד במספר שבע? האבן עזרא רומז לסוד גדול:

“שבעה מזבחות – יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר. ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות. גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה.  אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין” (אבן עזרא על במדבר כ”ג, א’)

האבן עזרא מכין אותנו מראש שאת הסוד לא יבינו ‘כי אם מתי מספר’. בכל זאת ננסה להבין את דבריו. תחילה אומר האבן עזרא שמצאנו ‘שבע’ בימים, בחודשים (החודש השביעי, שבו גם מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם) ובשנים (שמיטה, יובל). כך מצאנו שבעה כבשי עולה בחגים, שבעה הזאות, ואף אנו יכולנו להוסיף עוד פעמים רבות בהם מופיע המספר שבע. כך גם איוב ונח הקריבו שבעה קרבנות (במאמר מוסגר: שניהם מייצגים את אומות העולם, שיכולים להגיע עד מדרגת ה’שבע’, אך לא מעבר לזה אל ה’שמונה’ שמעבר לטבע, אך זה כבר נושא אחר).  בסוף דבריו מגיע הא”ע אל הסוד: ‘בתת שלם לשלם’!

השבע מסמל את השלמות. בכל דבר ישנם ארבע צדדים לארבעה רוחות השמים, למטה למעלה. ואת נקודת האמצע- המרכז. ובסה”כ שבעה צדדים. בלעם רצה לאחד את כל הכוחות כולם כנגד עם ישראל.

ויש להסביר עוד הדבר, כי ידוע שבכל יום משמשת מדה אחת משבע המדות, ביום הראשון חסד, וביום השני גבורה וכו’, ובשבעה ימים נכללות כל המדות, ע”כ להיות נעשה האדם כללי צריך שיעברו עליו כל שבעת הימים בעודו בחופת כבודו. ובזה יש לומר נמי הענין שבע ברכות שיהי’ מבורך מכל צד ומכל בחינה, ועי”ז נעשה כללי. וכענין זה יש לפרש כוונת בלעם בשבעת המזבחות, שטענתו היתה שמוטב שיהי’ השי”ת נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה דוקא, וע”כ עשה עבודה כללית שבעה מזבחות” (שם משמואל, קרח, מאמר לחתונה)

כשם שכל יום הוא כנגד מידה אחרת, והשבת כוללת את כל השבוע יחד, רצה בלעם לחבר את הכל יחד. את כל הכוחות, את כל המידות שבעולם. אם כן השאלה היא, היכן בכל זאת טעה בלעם? מבאר ה’קול מבשר’:

“ובהקדם ממורי. על מה שאומרים, שוכן עד מרום וקדוש שמו, וכתוב אחרי זה רננו צדיקים וכו’. מה המשך יש לזה? .. כי ה’ מרומם על כל זה, ואינו מתפעל מכל זה. ובאמת מצד אמיתות השם, הנה הוא מרומם על כל ברכה ותהלה. אבל השם צמצם כבודו, ובחר בישראל ובאבות ובעבודתם. ובזה מפרשים הפסוק רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו. …אבל האמת הוא כן, כמו שאמרנו, שמצד אמיתת השם, אין לתארו ואין לצייר שרוצה בעבודה – אבל מצד שצמצם השי”ת כבודו ורוצה להקרא בשם, ומצד הזה, כל מה שצמצם השם – אפשר לתאר ולהשיג. …. ומה שהוריד ה’ מזיו כבודו בתורה, בזה נאמר, במה שהורשית התבונן. .. כי באמת ה’ מרומם מכל ברכה ותהלה, רק לעם קרובו הרשה ובחר בשירי זמרה:  וזה גם כן מה שבלעם חישב. כיון שה’ מתפעל וחפץ בעבודה, אם כן יותר טוב להיות נעבד מע’ אומות. אבל השם השיבו, שזה לגמרי ענין אחר. שהאמת, שהשם מרומם, ואין חפץ בעולות וזבחים, רק שבאבות ובישראל בחר וצמצם עבורם הוד כבודו. .. וזהו שדרש המדרש דקדוק הכתוב, כל חכם לב. כי הרי למלאכה זאת, די חכמה לבדה. אלא, שבאמת אין זה מהדרך כלל, שה’ יחפוץ במעשה התחתונים. רק שבחר בישראל, ובהם דבק רוח אלקים בקרבם ובלבם. לזה אמר, שאם יתן איש כל הון ביתו באהבה, שירצה להיות גם כן דבוק בה’, לא יועילנו ובוז יבוזו לו. אבל בני, מצד הקרבות ומצד החכמה התקועה בלבם, שנקראים חכמי לב. עשו מקדש של יריעות עזים – ושכנתי בתוכם.” (ספר קול מבשר חלק א’, ויקהל)

הקול מבשר מבאר את הפתיחה שאנו אומרים בתפילת שבת ‘שוכן עד מרום..’ ואז ממשיכים ‘רננו צדיקים..’. מצד האמת הקב”ה כל כך מרומם שאי אפשר לשבח אותו. זאת הכוונה ‘שוכן עד מרומם’. אם כן כיצד יכולים צדיקים לשבח את הקב”ה? אלא שכך היתה בחירתו של הקב”ה להתגלות בעולם, ‘בתחתונים’, דרך עם ישראל. בלעם עשה ניתוח הגיוני, שכלי וטבעי (בעולם השבע..) אך בקרבה לקב”ה ‘השיבו הקב”ה שזהו עניין אחר לגמרי’.

מסביר הקול מבשר. במיוחד בענייני המקדש והקרבנות. הפעולה החיצונית אינה מספיקה. צריך ‘חכם לב’. לכן גם ‘יריעות של עיזים’ הם מקדש המספיק לשכינה, ו’פת חריבה’ עדיפה על זבחים ועולות. רק כשיש רצון להתקרב אל הקב”ה אז, למרות שהוא ‘מרום וקדוש שמו’, למרות ש’על השמים כבודו’ מתגלה הקב”ה אל עמו, כיוון שזהו רצונו. להתגלות למי שחפץ בגילויו בעולם. רק בגלל שנתן ‘שלם לשלם’ נחה עלינו רוח חכמה ושכינה.

חלק ב’ – קרבן של גוי

המדרש שלנו מדגיש את השלילה בקרבנותיו של בלעם. הן בכוונתו, ואף במעשיו. בניגוד לזה, ישנו מדרש אחר שדווקא משבח את מעשי בלעם:

“ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות. אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר’ חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר’ חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו’ יצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה ” (ילקוט שמעוני במדבר, תשס”ח)

כאן משבח המדרש את בלק ואומר, שאמנם בלק הקריב קרבנות שלא לשמה, אך מתוך זה זכה לרות המואביה, ואף להיות הסבא רבא של דוד ושלמה שהקריבו אלפי עולות לשם שמים. תחילה יש לומר שעצם קבלת קרבן מגוי הינה מחלוקת קדומה ביותר,ולהלכה מותר לקבל קרבן עולה מן הגוי. על הפסוק ‘אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ לְעֹלָה דורשת הגמרא: ‘מה תלמוד לומר איש איש? לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות’. וכך פסק הרמב”ם:

“הגויים – אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר “ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם” אפילו עולת העוף, מקבלין מן הגוי – אף על פי שהוא עובד עבודה זרה: אבל אין מקבלין מהן שלמים, ולא מנחות, ולא חטאות ואשמות; וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה – אין מקבלין אותן מן הגויים, כגון עולת יולדת וכיוצא בה, מעולות שאינן באות לא משום נדר, ולא משום נדבה: גוי שהביא שלמים, מקריבין אותן עולות – שהגוי, ליבו לשמיים” (הלכות מעשה הקרבות פרק ג’)

כאן, בניגוד לנאמר לעיל, אין מניעה עקרונית לקבל קרבן מגוי, ‘ואפילו עובד עובדה זרה’. אמנם רק קרבן עולה, הבא בתור נדר או נדבה. מתוך הלכות אלו נוכל להדגיש שהקב”ה רוצה ללמד אותנו מדוע לא התקבלו קרבנותיהם של בלק ובלעם. לא בגלל שהם היו גויים, אלא בגלל כוונתם הפסולה.זאת גם הקריאה של הנביא מיכה, אותה נקרא בהפטרה:

“בַּמָּה אֲקַדֵּם ה’ אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי”(מיכה ו’,ז’)

כיוון נוסף ניתן להעלות בהקבלה בין שתי צורות בהם מופיע המדרש. בשני המדרשים שהבאנו הדגש הוא על (שבעה) אנשים שהקריבו קרבן. לעומת זאת רש”י מביא אחרת. לפי שיטתו מדובר על שבעה מזבחות שנבנו:

“את שבעת המזבחת – שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן אלא את שבעת המזבחות. אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן. אברהם בנה ארבעה..ויצחק בנה אחד .. ויעקב בנה שתים”

כאשר גוי רוצה להקריב קרבן על מזבח שאנחנו בנינו, אז אין בעיה. במיוחד שהוא המקריב קרבן עולה המראה על התמסרות מלאה. על פי רש”י, החטא של בלק ובעלם היה דווקא במזבח שהם בנו. כאן הם ניסו לבנות משהו אחר. (זאת בניגוד למדרש לעיל שראה בעיה בקרבן עצמו, ולא במזבח שעליו הוא הוקרב).

המזבח מסמל את המעשה שלנו, שעליה תרד אש מן השמים. (=ה’ יורד אלינו) הקרבן לעומת מסמל את הרצון שלנו להתקרב לה’ (= אנחנו מנסים לעלות אל ה’). לכן בכל הקרבת קרבן לה’, גם אם זה לא לשמה, יש בזה ניצוץ של טוב. אך בבניית המזבח עצמו, אי אפשר לתת לגוי לבנות את התשתית. זאת היתה המטרה הסמויה של בלעם – לקעקע מאיתנו את הזכות של ‘ארץ שבעת עממים’. לנתק את ה’שלם’- ירושלים שנמצאת במרכז העולם, מן ה’שלם’. זאת על ידי יצירת מרכז אחר. על זאת מקונן הנביא: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר’. כל עוד אומות העולם מבינים מיהו ה’שלם’ ולמי שייכת ‘שלם’, נקבל מהם גם נדרים ונדבות. אך כאשר כל רצונם  לשמוט את הבסיס שלנו, נומר להם: ‘לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד (יחד-  עם ישראל יחדיו) נִבְנֶה לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל’ (עזרא ד’)