“פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ”ה)

פרשתינו פותחת בהכנסת פנחס לתוך משפחת הכהונה ומסיימת בקרבנות המוספים אותם הקריבו באופן תמידי במקדש. ‘תמידים כסדרן ומוספים כהלכתם’. ננסה לקשור בין הדברים.

ליל שבת –

כהונתו של פינחס

כשכר על הריגת זמרי וכזבי בת צור, זוכה פינחס ב’ברית כהונת עולם’. מבאר רש”י:

“ברית כהנת עולם – שאע”פ שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן. אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן” (רש”י תחילת הפרשה)

ידועה הבדיחה על אותו יהודי שהלך לרב וביקש להיות כהן, ו’אני מוכן לשלם הרבה’. לבסוף נתרצה הרב ושאל: ‘בסדר נעשה משהו..אך מדוע הנך כל כך רוצה להיות כהן’. ענה היהודי: ‘אבא שלי היה כהן, סבא שלי היה כהן..’. ובכן מסתבר שלא מפסיק שאבא שלך יהיה כהן, אלא צריך להיוולד לכהן. וכיוון שכשפנחס נולד, אלעזר טרם נתקדש, אזי הוא עצמו אינו כהן.

משמעות הדברים שמשך כל ארבעים השנה במדבר, פינחס (ולכאורה גם צאצאיו), צופה מהצד על עבודת הכהנים במשכן, ללא כל יכולת לעבוד שם. איזה ייאוש!  (שאלת אגב: ומדוע באמת לא קידשו אותו יחד עם כל דודיו? על פי המהר”ל זאת כיוון שאין מושחים קטן. שהרי גם אם היו מושחים אותו בשמן המשחה הוא לא היה יכול להתחיל לעבוד מיד).

לעומת הדעה שמביא רש”י, ישנה דעה בגמרא, שגם עתה לא קיבל פנחס את הכהונה, אלא רק מאוחר יותר בעקבות מעשה בני גד ובני ראובן.

אמר רבי חנינא: לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וכו’ רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים: (זבחים ק”א.)

רב אשי מתייחס לפסוקים בספר יהושע, שרק שם מוזכר לראשונה פנחס הכהן:

” וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן … אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם” (יהושע כ”ב)

המהר”ל מבאר את ההבדל בין שתי השיטות: וסבר ר’ חנינא שהיה מקנא לכבוד ה’ יתברך די היה לכהונה, כי הכהן עושה שלום בין ה’ לישראל וכדכתיב בקנאו את קנאתי בנוקמו את נקמתי ולא כליתי את בני ישראל וגומר. והנה עשה שלום בין הקב”ה ובין ישראל, ומפני כך ראוי שיהיה כהן כי כל כהן עושה שלום בין הקב”ה ובין ישראל ע”י קרבנות שלו. ורב אשי סבר עד שעשה שלום בין ישראל, כי דבר זה עצם הכהן גם כן שעושה שלום בין ישראל מקשר ומאחד אותם כאשר יש להם כהן אחד ודבר זה מבואר כי ישראל כאשר יש להם כהן אחד הם עם אחד ודבר זה בארנו במסכת אבות (פ”א) אצל הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום” (מהר”ל חידושי אגדות על זבחים ק”א)

אלו שתי המידות הנמצאים הכהונה בפרט ובבית המקדש ככלל. לקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים ולחבר את עם ישראל יחד.

כשפנחס הוצא, או טרם הוכנס לכהונה, זה מה שחסר לו. לא האתגר האישי ורוחני, אלא היכולת לקדש שם שמים ולאחד את כל העם יחד.

לסעודת שבת –

מסירות נפש למען הכלל:

ראינו שפנחס זכה לכהונה, דווקא מתוך מסירות נפשו. וזאת תוך ויתור על הרצון האישי לעומת הכלל. התפארת שלמה עוד מרחיב זאת יותר:

“והנה הזוה”ק הקשה: איך זכה פנחס לכהונה עבור שהרג לזמרי, הא קיי”ל (ברכות לב, ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו? אכן יבואר כנ”ל שהצדיקים רצונם לקיים רצון הבורא יתברך שמו, אף כי בהמעשה הזאת יפסידו גם כן חלק עוה”ב. מ”מ כל זה אין שוה להם כדי שימסרו נפשם עבור זה בשעה זו… וזהו שכתב דוד המלך ע”ה (תהלים כה, א) אליך ה’ נפשי אשא. פי’ אע”פ שאני יודע שאפסיד שכר הרוחני המכונה לנפש מ”מ רצוני למסור נפשי להש”י. מעתה יבואר דאדרבא זה היה שכרו של פנחס אף שידע זאת כי אם יהרוג את הנפש יפסיד כהונתו דהא גם קודם לזה הי’ כהן הדיוט על כל פנים, וידע כי עפ”י זה יפסיד כהונתו דהא כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו מ”מ כל זה איננו שוה לו ורצה למסור נפשו לפגוע בהפושעים ומורדים למען כבודו ית”ש. והשתא ניחא כי בשכר הזה זכה לכהונה גדולה ואדרבא כיון שרצה למסור עצמו לעשות רצונו ית”ש אף כי יפסיד כהונתו ע”י זה לכן אמר לו הקב”ה הנני נותן לו את בריתי שלום וגו’ (ספר תפארת שלמה על התורה – פרשת פנחס)

תחילה נדגיש שהתפארת שלמה מביא שיטה שלישית. לשיטתו גם קודם לכן היה פנחס כהן הדיוט, ועתה הוא זכה בכהונה גדולה. ומה החידוש על פי זה?

התפארת שלמה מדגיש, שעל פי ההלכה היבשה, היה מפסיד פנחס לגמרי את הכהונה, לאחר ‘שהרג את הנפש’. אך כאשר כבוד ה’ עומד מול החשבונות האישיים ורוחניים שלך, אין שאלה.

כך דוד המלך שברח מפני שאול, אל שמואל הנביא. ובשביל מה?

“וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה וכי מה עניין ניות אצל רמה, אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (זבחים נ”ג:)

דוד המלך אמר לעצמו שאין זה זמן להציל את עצמו. כל עוד הוא חי, יעסוק במה שיכול למען המקדש!

כך שנים אח”כ נהג הרב גץ זצ”ל, רב הכותל. כאשר גילה הרב גץ את פתח המסתור שמוביל את מקום גניזתו של ארון הברית, הוא התייעץ עם הרבי מחב”ד האם מותר\כדאי לא להמשיך לחפש את ארון הברית. הרבי יעץ לו לחדול מכך, כיוון שיתכן שיקרה, מה שאירע לכהן בבית המקדש השני שחיפש את הארון.

“..ועתה נפשי בשאלתי בעניין חשוב אחד שאני הוגה בו. מאחורי בית הכפורת וקודש הקדשים גלינו שער סתום אשר לפי השערתי דרכו יצאו הכנים אשר טבלו למקרה לא טהור…חם ליבי בקרבי לפתחו ולתור פנימה במטרה כפולה. א. לגלות את מקום המזבח…ב. לגלות את מקום גניזת ארון הברית על פי מה שמובא במשנה שקלים. (ויש צורך במסירות נפש לכך…). השאלה היא: האם ראוי לגשת למלאכה הזאת לאחר שנתגבר על כל מיני מכשולים הנדסיים ובעיקר פולטיים… “  (‘רב הכותל’ עמוד 305)

…הרב גץ, שכיהן שנים רבות כרב הכותל מטעם משרד הדתות, דבק בתוכניותיו לאתר את כלי המקדש. הוא לא הרפה מהן גם אחרי שהרבי מלובביץ’, האדמו”ר מנחם מנדל שניאורסון, יעץ לו לחדול מכך. הרבי מלובביץ’ הזהיר את הרב גץ כי מי שיגלה את כלי המקדש מתחייב בנפשו, אך הבהיר שמציאת כלי המקדש תחיש את הגאולה. הרב גץ, כותבת וולברשטיין (עורכת וחקירנית הספר ‘רב הכותל), “החליט להיות כפרתם של ישראל, לחפש את כלי המקדש ובלבד שיסייע להחיש את הגאולה, אולם הוא המתין לשעת כושר לפתיחת המחילות לכיוון מזרח”. (מתוך כתבה ב- ‘הארץ ‘משנת תשנ”ג   )    

מצד אחד, חיפוש הארון הוא דבר מסוכן. אך מצד שני, הדבר יחיש את הגאולה. כיוון שעם ישראל יבין שבית המקדש הוא דבר חי ואמיתי. לרב גץ לא היתה שאלה. ‘החלטתי להיות כפרתן של ישראל ובלבד להחיש את הגאולה’!

יש ענינים שהם מעבר לחשבונות הקטנים ואישיים. כשצריך מקדש- עושים כל מה שאפשר ‘בשביל המקדש’

לסעודה שלישית –

צריך התמדה

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה” (משנה תענית פרק ד’)

בתוך רשימת הדברים הפורעניות שארעו את אבותינו בי”ז מופיע ביטול קרבן התמיד. כלומר, גם לאחר המצור, הצליחו במשך כשנתיים להעביר כבשים מעבר לחומה, עד לאותו היום.

מה משמעותו של ביטול קרבן התמיד עליו אנחנו מצווים בפרשתינו? מבאר הרב קוק:

“והנה הרגילות..פועלת באדם את התכונה שירגיש כמה טוב הוא… מה שבלא הרגל לא ירגיש כל-כך, ויחשוב את זה רק לדבר של יתרון, ולא לדבר של הכרח שבהשלמת האדם… מכל מקום בכך מרגיש כמה הכרחית היא וכמה החושך והחסרון רע וקשה…” (עין אי”ה שבת, דף כג. במקור הדברים נכתבו על הרגיל בנר, אך הדברים נכונים לכל מצווה שמתמידים בה..)

ענינו של קרבן התמיד, ושאר המוספים הקרבים כל אחד בעיתו, הוא לתת סדר יום קבוע וקדוש. קרבן התמיד לא קרב תמיד, (תמיד במלעיל, כמו שאומרים הילדים) בכל רגע, אלא בשעה קבועה ביום. אך זהו הרגל קבוע.

כל דבר שאתה רגיל לעשות אותו, ולפתע הוא נפסק, אתה מרגיש את חסרונו. גם בדברים שליליים. מי שרגיל לעשן, ירגיש צער מכמה שעות ללא סיגריה. כך מי שרגיל למחשב, או פלאפון וכל דבר אחר. הרעיון הוא להתרגל לדברים טובים. מי שהתרגל לקרבן התמיד במשך אלפי שנים, יצטער מחסרונו.

שנים חיינו בלי בית מקדש, ולצערנו מתוך כך איננו מרגישים את חסרונו, למרות שאנו מבינים את יתרונו.

 פנחס זכה לכהונתו כיוון שלמרות שארבעים שנה הוא היה בלי, הוא תמיד הרגיש עם. בכל רגע ורגע הוא חיכה להזדמנות לעשות ‘מעשה כהן’. וברגע שנקרתה הזדמנות לידו הוא לא היה צריך להסס. (לעומת משה שהיסס). כל חייו הוא חיכה לרגע הזה.

על פי המסורת אליהו הנביא הוא גילגולו של פנחס הכהן. אליהו הנביא יבוא, כפנחס וילמד אותנו שלמען המקדש צריך התמדה ומסירות נפש. 

“ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז”ל שאמרו פינחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון ” (אור חיים על הפרשה)

וזאת כיוון שבזמן שאנו ישנים כאן, ממשיך אליהו, הוא פנחס, בכל יום ויום להקריב את קרבן התמיד ולפעול למענינו ולמען המקדש:

“אמר רבי פנחס בשם ר’ שמעון בן לקיש:  הוא פנחס הוא אליהו זכור לטובה. ולברכה שאלולי הוא, לא היה לנו חיים באדום הרשעה. הוא שאמרו רבותינו משעה שחרב בית המקדש הוא מקריב שני תמידין בכל יום ויום לכפר על ישראל, ומזכיר בכל יום זכויותהן של ישראל “(מדרש שוחר טוב כתב יד מזמור סג)

וְאָמַרְתָ לָהֶם זֶה הָאִשֶה, אֲשֶר תַקְרִיבו לַיהוָה: כבָשים בנֵי שָנָה תְמִימִם שנַיִם לַיום, עֹלָה תָמִיד . .. עֹלַת, תָמִיד הָעֲשֻׂיָה, בהַר סִינַי, לְרֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶה לַיהוָה . וְנִסְכֹו רְבִיעִת הַהִין, לַכֶבֶש הָאֶחָד; בַקֹדֶש, הַסֵךְ נֶסֶךְ שֵכָר לַיהוָה. וְאֵת הַכֶבֶש הַשֵנִי, תַעֲשֶה בֵין הָעַרְבָיִם: כמִנְחַת הַבֹקֶר וכְנִסְ כֹו תַעֲשֶה, אִשֵה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה . (במדבר כ”ח)

בביאור המפורט של קרבנות המועדים בפרשתינו, אנו נפגשים עם מצוות ניסוך היין. ננסה להבין את ייחודיות המצווה.

לליל שבת

עניין ניסוך היין

בניגוד לניסוך המים, המתנסכים רק בחג הסוכות, את היין מנסכים בכל יום לאחר הקרבת כל קרבן עולה וכל קרבן – שלמים.

קרבנות המוספים המופיעים בפרשה, הינם קרבנות עולה, וממילא הם מתחייבים בהבאת מנחת נסכים )’סולת בלולה בשמן'( ובניסוך היין. לא רק קרבנות ציבור מתחייבים בכך, אלא גם יחיד המביא עולה או שלמים מביא מנחת נסכים. כמות הסולת והשמן, וכן כמות היין המתנסך משתנים לפי סוג הבהמה.

” ו של שָה עֶ שרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בל ולָה בַ שֶמֶן לַ פָר הָאֶחָד, ו שנֵי עֶ ש רֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בל ולָה

בַ שֶמֶן לָאַיִל הָאֶחָד: וְעִ שָרֹן עִ שָרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בל ולָה בַ שֶמֶן לַ כֶבֶ ש הָאֶחָד … וְנִסְ כֵיהֶם חֲצִי

הַהִין יִהְיֶה לַ פָר ו שלִי שת הַהִין לָאַיִל ורְבִיעִת הַהִין לַ כֶבֶ ש יָיִן” )במדבר כ”ח(

קרבנות העולה והשלמים שונים בתכלית:

 העולה באה על החטא ביטול מצוות עשה ועל הרהורי הלב: –

“ילמדנו רבינו העולה על מה היתה באה כך שנה רבי ישמעאל העולה באה על מצות עשה ועל מצות לא תעשה

ורבי שמעון בן יוחאי אומר על הרהור הלב” (תנחומא לך לך , י)

 השלמים באים כביטוי להודות לה’ ועל השמחה: “וְזָבַחְתָ שְלָמִים וְאָכַלְתָ שָם, וְשָמַחְתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹ י היךָ”

יש לציין שהבאת קרבן העולה )וגם השלמים( למרות שהם באים בגלל חטא שנעשה הם חייבים לבוא בתור ‘נדבה’.

כלומר, שרק אדם שרוצה לכפר על מעשיו יכול להביא אותם. זאת בניגוד לקרבן פסח למשל שהוא חובה, ולא תלוי ברצון המביא.

סעודת שבת

הנקודה המשותפת

שלושת הרגלים רמוזים בסיפור למרות שהעולה באה על חטא והשלמים על השמחה בכל זאת יש בניהם נקודה משותפת הלב. –

כפי שמסביר ‘השם משמואל’:

“ונראה דענין ניסוך היין .. יש לומר, דהנה כבר אמרנו במקום אחר, כי יין יש בו חמימות ומעורר את חום

הלב, שממנו תוצאות רשפי אש אהבה ותשוקה וכל המדות, והוא מנסך אותם לה’, רומז שהאדם מוסר את

תשוקת לבו ורשפי אש האהבה ומדותיו הנטועים בלבו להשם יתברך” )שם משמואל ,חלק המועדים, שנת תרע”ו, שמיני

עצרת(

טבעו של היין האדום לחמם ולהפעיל את הלב, היין מעורר. כך, כאשר אנו מנסכים את היין על גבי המזבח, גורם הדבר

לקירוב הלב, לאהבה אל אבינו שבשמים. כפי שאומר הפסוק “בקודש הסך נסך שכר לה’ “. – –

בנוסף יש ביין את כח השמחה “המשמח אלוקים ואנשים”. ולכן “אין אומרים שירה במקדש, כי אם בעת ניסוך היין” –

)ברכות לה.(.

בקרבן עולה, אנו מנסכים יין לתקן את הירהורי הלב, לשעבד את הלב לה’, ובשלמים להביע

את שמחת הלב לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָׂנִים” )משלי ט”ו(. –

בנוסף, ניתן להוסיף: היין דומה בצבעו לדם. ביכולתנו לבחור האם ‘הדם עולה לנו לראש’ או

שאנחנו מצליחים לנווט את הרגשות שלנו למקומות של שמחה ואהבה.

בשני סוגי הקורבנות זריקת הדם הינה דומה. זריקת הדם מתקנת את הנפש, את הרגשות. כמו

שנאמר: “כי הדם הוא הנפש”.

לסיכום:

הצבע האדום של היין )ושל הדם…( מורה על מידת הדין, החמימות והתשוקה. אנו יכולים לבחור האם להיות חמומי מוח

או חמי לב. –

וחצי משפט על ניסוך המים:

“ניסוך היין הוא בחינת הלב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, כי יין יש בו כח החימום והשמחה –

המתיחסת ללב. וניסוך המים רומז למוח שבראש וישוב הדעת, וכענין שכתוב )ישעי’ י”א ט'( כי מלאה הארץ דעה את

ה’ כמים לים מכסים, הרי שמכנה את הדעת בשם מים.

עד עכשיו דיברנו על שמחת והרהורי הלב התפרצות הרגש. ניסוך המים, מבטא את הדעה והשמחה הבאים מן המוח

“צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:

(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד” (במדבר כ”ח (

בפרשתנו אנו קוראים על קרבנות הציבור. קרבן התמיד הקרב בכל יום והמוספים הקרבים בראשי חודשים, שלושת הרגלים ובימים הנוראים. גם בימים בהם מוסיפים ‘מוספים’ לעולם קרבן התמיד פותח את הרשימה, והוא הקרבן היחיד שקרב יום יום, בבוקר ובערב ואינו בטל לעולם.

בשבוע הבא אנו נציין את י”ז בתמוז, שבו אירועו ‘חמישה דברים לאבותינו’ ובתוכם ‘בטל התמיד’. משמעות הדבר היא הפסקת הקביעות הנפלאה ששררה במקדש במשך כל ימי הבית.

המדרש שלנו מלמד שאחת ממטרות המקדש העיקריות היא על מנת להקריב בו את קרבן התמיד.

תנחומא תצוה פרק י”ד

” כיון שעשו אותו מעשה בקש הקב”ה לכלותן ועמד משה בקש עליהם רחמים כמה שנא’ (שמות לב) ויחל משה את פני ה’ ונחבט בקרקע עד שנתרצה לו הקב”ה שנאמר (שם) וינחם ה’ על הרעה. אמר משה: רבש”ע הרי כבר נתרצית, מי מודיע לבאי עולם שאתה נתרצית לישראל? אמר לו: ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’ ויהיו מקריבין לי קרבנות בתוכו, ואני אקבל מהם את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני תמידים אלו בכל יום. ואם תאמר יש לפני אכילה ושתיה? ‘האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה כי לי כל חיתו יער’ (תהלים נ) אלא מכל קרבנותיהם איני רוצה אלא הריח וכאלו אכלתי ושתיתי שנאמר (במדבר כח) את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. תדע לך שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ, ומזבח הקטרת שהיה לריח נתון בפנים”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש מתאר דוח שיח בין הקב”ה ומשה רבינו בו מבקש משה אות לכל באי עולם שהקב”ה מחל לעם ישראל.
• כתשובה אומר לו הקב”ה שיבנו את המקדש על מנת שיקריבו בו כבש אחד בבוקר וכבש בין הערביים. כשהקב”ה יקבל את קרבנותם זהו הסימן שהמקדש נתרצה לעם ישראל.
• מכאן עובר המדרש לשאלה נוספת. הקב”ה אינו צריך את הכבש עצמו. שהרי אין לפניו אכילה או שתיה. כל מטרת הקרבן הוא ה’ריח’, ‘ריח הניחוח’ אותו עושים בני ישראל לפני ה’. בהמשך נברר את משמעות הריח הזה.
• לסיום, מביא המדרש השוואה מעניינת בין מזבח הקטורת למזבח העולה. זאת בשני דברים. מזבח הקטורת כל מטרתו להפיץ ריח טוב, וריחו הרבה יותר טוב מן המזבח המיועד לקרבנות. אך דווקא המזבח לקרבנות נמצא בחוץ, ואילו המזבח המיועד לריח נמצא בפנים. אנו נדון על משמעות הבחנה זאת בהמשך.

חלק א’ במדרש: עדות לכל באי עולם

המדרש שלנו פותח בשאלת משה שידעו כל באי עולם שהקב”ה אוהב אותנו. את התשובה נותן המדרש בשלושה דברים שמשלימים אחד את השני. הראשון – עשו לי מקדש ואשכון בו. העדות היא הן בזה שאנו עושים מעשה עבור הקב”ה, ובמיוחד שבזכות זה הקב”ה יחזור וישכון בתוך עם ישראל. כיוון שהשכינה תהיה ב’תוכם’, זאת כבר תהיה עדות לכל העולם. ‘עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו’. שנית נקריב קרבנות שכל מטרתם הוא ה’ריח’. ושלישית– עבודת הקרבנות נעשית בחוץ, ולא בפנים.

עצם זה שאנו מקריבים דבר ל’ריח ניחוח’ שאין בו ריח, ודווקא בחוץ. ובניגוד לכך, דווקא את הדבר שמפיץ ריח טוב (-הקטורת) אנו לא עושים בפומבי, מלמד שהריח לא מיועד לנו, אלא לקב”ה. כך יותר מכל אנו מראים שכל עבודת הקרבנות אינה אלא לרצונו.

עבודת הקרבנות ועניין הוא דבר שקשה לנו להבנה. אנחנו מנסים לתאר ‘ריח’ שלא הרחנו בחיים, וכפי שמביא הרב קוק, לנסות לשמוע את המנגינה רק על פי קריאת התוווים:

“כיום אי אפשר לנו לצייר את גודלם ואת עוזם של עבודת הקודש והמקדש, מפני שכיום יש בידינו רק הלכות קורבנות, והריהם בבחינת תווים של מנגינה שעדיין לא שמענו את ביצועה. כיום אנו אך ורק בבחינת קוראי תווים, המשתאים על החכמה המשוקעת בהם. אבל כאשר נזכה לשמוע את הביצוע החי, הנהדר, של סדרי עבודת קורבנות לפני ה’, תקשיב נפשנו את המנגינה האלוקית של השראת השכינה בישראל, ובהקשיבנו לה ובראותנו אותה רק אז גם נבין ונראה מה גדולה ועשירה הנשמה שלנו, אשר סדרי הקורבנות הם עמוד עבודתה לקונה” (אורות , קי”ט)

כך גם מביא ריה”ל בזיון בשאלה אותה מעלה המדרש:

” כה. אמר הכוזרי: יספיק לי זה בעניין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקורבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: “את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי”, ואמר על הקורבנות, כי הם קרבן ה’ ולחמו וריחו.” (כוזרי מאמר ב’, כ”ה)

הכוזרי אינו מבקש להבין, אלא לפחות ‘שתקרב לי’. שנבין מעט יותר:

“אמר החבר: מה שאמר הכתוב לאשי מתרץ כל קשיה .כאילו אמר הקרבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיחסים אלי אינם ,כי אם לאשי. זאת אומרת האש הנפעלת לפי דבר האלוה הקרבנות הם לחמה ואת שיריהם יאכלו הכהנים והכונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכן המלך במקדש לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה . וקח לך כמשל לענין האלוהי את הנפש המדברת השוכנת בגוף טבעי בהמי גוף כזה לאחר שנשתוו כחותיו הטבעיים וסדרו כחותיו הנפשיים הראשיים והמשעבדים להם סדור אשר הכינו לקראת מצב שלמעלה ממצב הבהמות, נעשה ראוי לשכן בו השכל כמלך להורותו ולהדריכו ולהיות עמו כל עוד יתמיד הסדר ההוא וכאשר יפרע הסדר יפרד השכל ממנו. והנה הכסיל סובר כי השכל זקוק למאכל ולמשקה ולריחות נעימים הואיל והוא רואה את השכל מתמיד כל עוד אלה מתמידים ונפרד בהפרדם. אולם הדבר אינו כן כי הענין האלוהי גומל טוב לכל ורוצה בטוב לכל ובהיות אחד הדברים מסדר ומוכן לקבל את הנהגתו, אין הענין האלוהי מונע אותה ממנו ואינו פוסק מהשפיע עליו אור וחכמה ודעת אך בהפסד הסדר הנכון אין הדבר ההוא מקבל את האור ההוא והוא עצמו הולך לאבוד.  אולם הענין האלוהי נעלה הוא משתפל בו לאות או יקרהו הפסד כל הנוגע לסדר העבודה המלאכה והקרבנות והקטרת והשירה והמאכל והמשתה וכל אלה בתכלית הטהרה והקדשה לא נאמר עליו אפוא עבודת ה’ ולחם אלהיך וכדומה כי אם בהשאלה להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האמה וכהניה ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם אולם הוא עצמו מקדש ונעלה מלהנות ממאכלם וממשתיהם ואין לחמם כי אם לנפשם ” (כוזרי ,שם)

הכוזרי מביא משל נפלא ואומר שהכל גנוז במילה ‘לאישי’. כשם שהאש צריכה את ה’אוכל’ שלה, את הפתילה והשמן, כך עבודת ה’ צריכה את ה’מזון’ שלה. הכוזרי ממשיל זאת לגוף האדם. עיקר ה’אדם’ זוהי נשמתו ושכלו. אך ה’כסיל’ יחשוב שכיוון שמזון ומשתה מקיימים את השכל, אזי הנשמה והשכל הם חומר בלבד.

מלמד אותנו הכוזרי שכדי לקיים את הדברים הנעלים, אנו צריכים לפעול על פי מתכון קבוע. לאכול שצריך, לישון שצריך וכדומה. ברגע שנסטה מן הרגילות, ‘בהפסד הסדר הנכון אין הדבר ההוא מקבל את האור ההוא’, נפסיד הכל. כך גם בעבודת המקדש. כל עוד מתקיים המהלך הקבוע של ‘תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן’ הוא יפעל כראוי ותשרה שכינה.  זאת גם אם לא נבין את איך זה פועל. כשם שאיננו מבינים כיצד האכילה והשתיה שלנו מחיים את הנשמה.

ברגע שהסדר מפסיק, ברגע ש’בטל התמיד’- אזי חוסר האיזון מתרחש.

“וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה” (נצח ישראל למהרל, פרק כ”ב)

חלק ב’ במדרש- בין מזבח העולה למזבח הקטורת

המדרש מנגיד בין עבודת הקטורת ועבודת הקרבנות. אנו דנו מקודם בנקודה אחת, שעבודת הקרבנות דווקא בגללה אופיה ה’משונה’ היא המראה את ההתמסרות המלאה לעשות את רצון ה’, גם אם אין אנו מבינים.

בנוסף, כיוון שזאת עדות לבאי עולם, מוטב שעבודת הקרבנות תהיה בחוץ.

למדנו מתוך דברי הכוזרי, שעבודת המקדש הן ‘המזון לנפש’ והדרך להתקרב לה’. לפעמים ללא הבנה. אך כשם שאיננו נמנעים להשתמש בדבר שאין אנו יודעים כיצד הוא פועלת, כך עבודת המקדש פועלת אף ללא הבנה. הן כיוון שאלו דברים נשגבים, וכפי שאמר רב קוק- ‘אנו רק כקוראי תווים המשתאים על החכמה המושקעת בהם..שעדיין לא שמענו את ביצועה’.

מתוך המדרש משמש ש’ריח’ הקרבנות עדיף על ‘ריח’ הקטורת, אך על פי הזוהר נראה שיש כאן מדרג. ויש לעבור את שלב עבודת הקרבנות ורק אז להגיע אל עבודת הקטורת.

“רבי אבא פתח (שיר ד) עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. עורי צפון, אלין עולות דנשחטות בצפון, בגין דאינון מחשבות בצפוני לבא, ובאתר דדינא, …. ובאי תימן, אלין שלמים דנשחטין בדרום, בגין דאינון שלמא דכלא, שלמא דעלאי ודתתאי, ואלין שלימו דסטרי עלמא, שלימו דכלא מסטרא דמהימנותא. ושלמים, בגין דאינון שלמא דכלא, בעלים אכלין מנייהו ומתהניין מנייהו, דהא שלמא הוא ליה ולכל עלמא בדרגא חדא, … ומכל קרבני לא חביבין קמי קודשא בריך הוא כמו שלמים, בגין דאשתכח שלמא בעלאי ותתאי. ועילא מכלהו קטרת, דאיהו שלים מכלא, ולא אתיא לא על חטא ולא על אשם ולא על עון, אלא על שמחה” (זוהר ויקרא, חלק ג’, י”א)

הזוהר מביא מדרג בין שלוש קרבנות. העולה- שנשחטת בצפון- באה על חטאים. ה’צפון’ מרמז על ‘צפוני הלב’, והיא באה לכפר ולתקן את ה’לב’ את המידות הרעות של האדם ואת מעשי האדם. זהו השלב הראשון. בהמשך באים השלמים. שכשכם כן הם באים על השלמות בין העליונים לתחתונים. עולם מושלם ושלם. ולכן כולם נהנים מן השלמים, בעל הקרבן, הכהן וחלק קטן שלעל המזבח. מעל הכל באה הקטורת. היא כבר לא מתקנת. הקטורת מבטאת את השמחה. את היכולת להפיץ את הטוה הלאה. ‘שמן וקטורת ישמח לב’.

השל”ה הקדוש, מבאר דברים דומים, אך בהקשר למיקום של כל קרבן.

“ולבני אהרן תעשה כותנות, והוצרכו להתלבש בבגדי קודש, דהיינו מתחלה נתלבש גופם בשמן משחת קודש, ואח”כ נתלבשו בבגדי קודש, כי יצאו מכלל זרות להיותם קדושים משרתי עליון. והזרות בא לאדם הראשון מכח זוהמת הנחש, וצריך לתיקון. דהיינו אהרן איש החסד שהוא בנין העולם, צריך להיות נבדל להיות בו קדושת הגוף להיותו גוף קדוש, ואח”כ להיותו נבדל במלבושיו הקדושים מלבושים מיוחדים לכבוד ולתפארת, מדוגמת כתנות אור ב’א’. וזוהמת נחש נתהפך לטובה ‘חשן’ על לבו, ובו שם המפורש וי”ב אבנים, וי”ב זכרון י”ב השבטים, ושמות אברהם יצחק ויעקב, … וכשם שהוא נבדל לקדושה, ומלבושיו נבדלים לקדושה, ומאכלו נבדל לקדושה לאכול קדשים, כן נבדל מקום קודש ממקום קודש לתוספת קדושה, הן בענין כלל המשכן דהיינו חצר ואוהל מועד וקודש הקדשים, כן נבדלו עבודת המשכן. דהיינו הקרבנות במזבח החיצון שהוא מזבח העולה, והקטורת שהוא חביב מכל הקרבנות, שהוא המקשר רצון עליון בתחתון, תרגום קשר קטר, ולטעם להיות הנשמה רוחני אינה נהנית אלא מן הריח, ובכן תתחזק לקבל שפע האלהי, הוא לפנים במזבח הזהב, ולרוב קדושת הגוף אין להקטיר שם אפילו קטורת רק של ציבור ולא של יחיד כי הוא קטרת זרה. ואין רשות ליכנס שם לפני ולפנים אפילו אהרן כהן גדול אלא ביום הכפורים, כמו שנאמר (ויקרא טז, ב), ואל יבא בכל עת אל הקודש” (תורה אור, פרשת תצוה)

השל”ה מבאר שהכל בא לתקן את חטא אדם הראשון והנחש. מאז הזדהם גופינו וכדי להגיע למעלות גבוהות צריך תיקון על גבי תיקון. תחילה הכהנים מושחים את גופם בשמן המשחה. תיקון הגוף. (ומקביל אצלנו קרבן עולה, מעלים את כל הבהמה, בהמיות, על המזבח). אח”כ לבוש קודש. הלבוש כבר עושה את האדם שלם. ‘לכבוד ולתפארת’. ובמיוחד כהן הגדול שעל ליבו כל השבטים וה’חשן’ שהוא היפוך אותיות של ‘נחש’. (ובמקביל אצלנו, השלמים. שמסמלים חיבור בין כל השותפים בקרבן ובאים מתוך שלמות כבוד ותפארת). 

השלב השלישי הוא המיקום. רק לאחר שהכהנים נתקנו כראוי, תיקון המעשים ותיקון המידות, הם יכולים להכנס אל הקודש. בעבודת הקטורת אין שום הנאה לגוף, אלא רק לנשמה. שהרי הגוף כבר מתוקן. את הקטורת, לגול מעלתה, אי אפשר להקריב כקרבן יחיד, משום שרק כעם ישראל מאוחד היא יכולה להתקיים. ורק היא נבחרה להיות המצווה שקרבה בקודש הקדשים, שם ‘אל יבוא בכל עת’. כביכול הכהן הגדול אף פעם לא שם בגופו, (אל יבוא בכל עת, בשום עת, אי אפשר להכנס לשם בגופו) אלא רק בנשמתו.