“וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר ה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” (במדבר ל’)

רצף הפרשיות שלנו, המסיימות את ספר במדבר, גם חותמות את תקופת המדבר. עם ישראל נמצא ממש ערב הכניסה לארץ וכבר מתחיל את ההכנות המעשיות ליישב אותה. כיבוש, חלוקה לנחלות, ערי מקלט וערי לויים.

בתוך כל זה השתחלה מצווה, שנראה שאין זה מקומה- מצוות הנדרים. ננסה להבין את רצף המצוות שלנו ולקשור אותם לרעיון אחד.

לליל שבת – הנדרים

פרשת מטות פותחת בחובה לקיים את מוצא פינו, ואת הפתח לצאת מכך. שאלה אחת ששאלנו היא- מה ענינה של מצווה זו לכאן. נוסיף עוד שתי שאלות. האחת, מדוע הציווי מגיע אל ראשי המטות ולא פשוט ‘דבר אל בני ישראל..’ ובכלל, ואולי מתוך כך, מה כל כך חשוב בחובת קיום הנדר? (למשל, כך פותחים את יום הכיפורים, במצוות כל נדרי)

תשובה אחת רמוזה כבר בתוך הפסוקים. “לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ”. מבאר רש”י, על פי התוספתא: לא יעשה דבריו חולין”. כלומר עצם הדיבור שיוצא מפינו, כל דיבור, הוא קדוש, יש לו משמעות. לכן אם אמרנו ולא קיימנו- חיללנו את דברינו, את עצמינו.   דבר זה מתבאר בהבחנה שמביא ריה”ל בין מדרגות הברואים בעולם. דומם, צומח, חי ומדבר. הדבר שמייחד את האדם מעל הכל, הוא הדיבור.

” ואילו החי המדבר לא נתנה לו ההנעה כי אם לתקן את הנפש המדברת הפועלת המכרת” (כוזרי מאמר חמישי,  י”ד)

כלומר, בניגוד לבעלי חיים, כח הדיבור (ואף המעשה) נועד לבטא ולרומם את ‘הנפש המדברת’. ריה”ל, אף מנגיד זאת לגישת הפילוסוף שמסתפק במחשבה:

” בשכל שבכח .. נולדים ציורי המושכלות. המשכלות הראשונים המשתפים לכל בני אדם .. ציורי אמיתות … וכן הציור על הענינים הלימודיים כחכמות המספר ההנדסה העיונית והנדסת התכונה וכחכמה הנגונית וההבטית ולבסוף ציור הענינים האלוהיים” (כוזרי, שם)

השכל, הוא חשוב ואף הכרחי. דרכו אפשר להגיע, להבנות פשוטות, מורכבות ואפילו ל’ציור העניינים האלוקיים’, אך חסרה לו את הפעולה. פרשת הנדרים מלמדת אותנו מהם בני אדם. מדברים. בדיבור אנו מתעלים ומתדמים לקב”ה. בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. ולְעוֹלָם ה’ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.  כוח זה ניתן לנו – “וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.

לולי פרשת נדרים היינו חושבים שאין משמעות לדיבור, אלא רק למעשה. מלמדת אותנו התורה שדיבור, ובמיוחד נדר לעשות משהו, הוא מעשה לכל דבר. בעצם הדיבור ניתן לנטוע שמים ולייסד ארץ. אך בכל זאת יש הבדל חשוב בינינו לבין פועלו של הקב”ה. אצל הקב”ה, הכל בא ביחד. ‘הוא אמר… ומיד ויהי’. לעומת אצלינו השלבים, מחשבה, דיבור ומעשה משלימים אחד את השני.

” כי ביחס אל האדם שלשה הם: כי האדם חושב בשכלו ומדבר בפיו וכותב בידו את דבורו .. ואילו מחשבת האלוה ודבורו וכן כתבו הם הדבר (כוזרי, מאמר רביעי, ג’)

ניתן לומר שעד עכשיו, במדבר, רק קלטנו את המציאות האלוקית- מחשבה.  אך במעבר לארץ ישראל צריך גם את המעשה, שהשלב החשוב שבו הוא הדיבור. ההוצאה את מה שקלטנו בחושים ובשכל אל המעשה. לוי פרשת נדרים היינו חושבים שאין משמעות לדיבור, זה סוף פעולת המחשבה. פרשה זו מלמדת אותנו שדיבור הוא הוא תחילת המעשה. ואם דברנו לשווא- חיללנו.

אך טרם בררנו, מדוע דווקא הציווי בא לראשי המטות. את זה נלמד מתוך פרשת ערי הלויים

לסעודת שבת – ערי הלויים וערי מקלט

“צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם” (במדבר ל”ה)

ראינו את כח הדיבור. בכח זה ניתן לברוא שמים וארץ. וחלילה גם הפוך, אם לא נשתמש בדיבור כראוי, נחריב את הארץ, נחלל את הארץ, נרחיק את השכינה.

במדבר חיינו בתוך בועה, רחוקים מן המציאות הארצית ולא נצטרכנו כמעט לכל מעשה. אך עתה הקב”ה מלמד ידינו למלחמה ולמעשים. אם עד עכשיו, במדבר, הלויים היו מנותקים מעם ישראל, חיים בתוך מסגרת עצמאית ובחיים שלהם, עתה, בארץ ישראל המגמה מתהפכת. כאן, כאשר יש אחריות גדולה למעשינו, הלויים צריכים לדאוג למציאות הקבועה של ‘ושכנתי בתוכם’ לא רק על ידי הקמת ופירוק המשכן, אלא בהנחלת ערכי הקדושה לכל העם. לכן, אין להם נחלה, אלא הם מחולקים ומפוזרים בישראל.

“ומה שפִזר אותם (את ערי הלויים) בכל ישראל- העניין הזה לתועלת ישראל בהוראותיהם וכעניין שכתוב בהם: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” (רבינו בחיי על בראשית מ”ט)

ה’שם משמואל’ אף מרחיב יותר בהסברו, מדוע ערי הלויים, משמשים כערי מקלט:

“והנה בטעם רוצח בשגגה שגולה לערי הלויים, משום שמי שחטא בחיים נלקחה ממנו חיותו ואין לו חיים, ועל כן אף שאין עליו עונש, שהרי בשוגג עשה מה שעשה, מכל מקום- איבד חיותו, וזאת העצה: שישאב חיים חדשים על כל פנים באמצעות הלויים, כי הלויים דבקים במקור החיים ולשון ‘לוי’ הוא חיבור ודבקות על כן עבודתם היא בשיר שהוא דבקות וחיות…” (שם משמואל שמות תרע”ב)

הרוצח מבטא את ההיפך מן המציאות של השראת השכינה בישראל. כפי שמופיע בסוף פרשת ערי מקלט.

“וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:

כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ…

 וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“(במדבר ל”ה)

מכאן גם נבין את אחת הסיבות לקשר בין הכהן הגדול (ראש לכל הכהנים והלויים) לבין הרוצח בשגגה:

“עד מות הכהן הגדול – שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו” (רש”י על הפרשה)

ההסבר השני של רש”י, מחבר אותנו אל ‘ראשי מטות’ בפרשת נדרים. רש”י מדגיש שלמנהיגי העם ובמיוחדים למחנכי הדור יש אחריות גדולה על מעשי העם. ואם קוראת תקלה לאדם מישראל, זאת אחריותו. לכן, מצווה משה את ראשי המטות, כאזהרה. כאשר אדם פשוט מישראל נודר משהו ולא מקיימו, ובכך מחלל את דברו (שלו, ושל הקב”ה שדבר ה’ שמים נעשו) או חלילה עושה משהו שגורם ל’סלק את השכינה מישראל’, האחריות היא גם עליכם.

ברור, שאין כאן הסרת אחריות של הפרט. אם נחטא, אם נטמא את הארץ, אנחנו נהיה בעיר מקלט. אך ביכולתינו להיות גם בצד השני של המתרס, מובילי הדגל. להיות כלויים, להיות שגרירי השכינה בישראל:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’  והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים “

 (רמב”ם, הלכות שמיטה, פרק י”ז)

לסעודה שלישית – סיכום, אז מה לעשות?

אנו מתחילים עכשיו את ‘תשעת הימים’. מייחלים ומצפים לבניין בית המקדש, ולמציאות ש הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”(מתוך הפרשה).

אבל איך מתחילים?

דבר ראשון ראינו שלא מספיקה המחשבה. זה טוב לימי המדבר, למציאות ניסית. כלומר, לא מספיק לחשוב, ‘איזה בעסה, שאנחנו במציאות כזאת’. גם צום הוא מן פסיביות. לא מספיק לצום ולהתאבל!

אז מה כן?

פרשת נדרים לימדה אותנו שגם בדיבור אנחנו פועלים. אנחנו יכולים ליצור ולבנות. עצם הדיבור על משהו יכול להפוך מחשבה למעשה. אצל הקב”ה זה אוטומטי. ‘הוא אמר ויהי’. אצלנו זה תהליך, אבל אפשרי.  אבל הדגשנו עוד דבר. אם אני מדבר\ מתפלל ולא מתכוון לקיים את זה, אז ‘לא יחל דברו’. לא רק שלא עשינו, אלא הוספו חולין לעולם.

‘והנה ידוע, שהוזהרנו בתורה להתרחק מדברי שקר כמו שכתוב מדבר שקר תרחק… ועל כן יפלא מאוד, איך אנו אומרים שלש פעמים בכל יום ‘עלינו לשבח’, ומסיימים על כן נקוה לך ה’ אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, והלא אם היה מקוה באמת על כבוד ה’ שיתגלה במהרה, היה צריך כל אחד להכין עצמו לדעת עניני העבודה, דהיינו כל ההלכות השייכות לעניני הקרבנות והמקדש, בעבור שאז כל הדינים הללו יהיו נוגעים למעשה” (החפץ חיים, ספר צפית לישועה, פרק ג’)

עוד הדגשנו את האחריות האישית, ובנוסף את האחריות של המנהיגים. מנהיג אינו דווקא כהן גדול, אלא כל אחד שנדבה רוחו, יכול להיות ‘לוי’. כוחו של הלוי של ארץ ישראל הוא לחבר ללוות (לוי מלשון ‘עתה ילווה אלי אישי’). לסחוף ולמשוך אחריו אחרים. אם אנחנו נאמין במה שאנחנו אומרים, אחרים יתלוו אלינו.

“גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקותנו. כמה שנאמר אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. זאת אומרת ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה” (סוף הכוזרי)

מעבר להכל, צריך לזכור שרצון לבד, ואפילו דיבור לבדו אינו מעשה. אם ביכולתנו לפעול, לעשות משהו, ולו הקטן ביותר, ואיננו עושים אין משמעות למעשים שלנו.

“למה הדבר דומה? תאר לך בדמיונך אורג משי אשר די לו להעלות במחשבתו את עשיית מלאכתו ומיד ישמע לו המשי ויתגונו בו הגונים אשר עלו בלב” (כוזרי מאמר רביעי)

כשם שלא מספיק לחשוב על משהו כדי ליצור אותו, כך לא מספיק לדבר על משהו כדי שיהיה. אם רוצים את המקדש צריך לעשות. אין קיצורי דרך.

“האדם חופשי גם בתחום הרצון גם בתחום המעשה. יש לבוא אפוא בטענה על האדם המבקש להגיע לשכר הנגלה בלא מעשה נגלה. .. כי אם המצוות הן הצריכות להעשות בשלמות למען תהיינה ראויות לגמול. כשם שכונות התפלה יש לתת להן מבע על צד השלמות האפשרית בתחנה ובבקשה, כי רק אם יהיו הכונה והמעשה גם יחד שלמים כראוי יבוא הגמול עליהם. (סיום הכוזרי)

” וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן:  וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ” (במדבר ל”ג)

צמד הפרשות שלנו חותם את תקופת עם ישראל במדבר. העם עומד ‘על ירדן יריחו’, וכן להכנס אל הארץ. בארץ מחכים להם אתגרים חדשים ובראשם ביעור העבודה זרה. עבודה זרה היא הניגוד לכל הקודש והקדושה, כפי שמעיד הכתוב לקראת סוף פרשת מסעי: ‘לֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל’. כדי שה’ ישרה בתוך בני ישראל, ‘ושכנתי בתוכם’ יש צורך לאבד את כל ה’טומאה’.

אנו נגיע בניגוד הזה ואחת מסוגי העבודה הזרה המופיעה בפרשתינו – ‘אבן המשכית’.

ליל שבת – מהי אבן משכית

איסור ההשתחוויה על אבן משכית, מובא בסוף ספר ויקרא. ספיח של האיסור אנו מכירים מן המנהג לפרוס ‘עשבים’ או מגבת תחת רגלינו בשעת ההשתחוויה כחלק מתפילת יום הכיפורים:

“לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹקיכֶם” (ויקרא כ”ו)

מהי אותה ‘אבן’ ומהי פרשנות המילה ‘משכית’? ומדוע אסור להשתחוות עליה?

• רש”י: “ואבן משכית – לשון כסוי כמו (שמות לג) ושכותי כפי. שמכסין הקרקע ברצפת אבנים”

• אבן עזרא:  “משכית – אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב שכיות החמדה”

• רמב”ן: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, אפילו לשמים, מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם, כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים”

• רבינו בחיי: “מנהג עובדי ע”ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו”

• דעת זקנים מבעלי התוספות: “אבן שיש בו צורה ובני אדם מסתכלין בה ומשתחוים עליה ודומה שמשתחוה לצורה. ומשכית לשון שכיה שהכל סכין ביופיה”

• הכתב והקבלה: “ואבן משכית. תרגם אונקלוס ואבן סגידא, כוונתו לפרש משכית לשון השתחויה. אף שהשי”ן היא שמאלית, שרשו שכך בשי”ן ימנית, אשר תמצית ענינו השפלת הדבר, כמו וחמת המלך שככה, שהוא היפך מן ותעל חמתו, התגברות החמה נקראת עליה, והשפלתה שכך, וכן וישכו המים. והנה השתחויה היא השפלת הקומה, ומזה הבין אונקלס מלת משכית ותרגמו סגידא”

באופן כללי ראינו שני פירושים. האחת –  אבן שהיא עצמה העבודה זרה. השניה – אבן שעומדת לפני העובדה זרה.

לגבי המילה משכית. יש המפרשים מלשון ‘יופי’ – שכיות חמדה או שסכין ביופיה. ויש מלשון ‘השתחוויה’ – הפעולה שעושים על האבן.

ואולי אף ניתן לפרש על פי המשך הפסוקים: וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם.. אם לא תשמידו את ה’משכית’, היא תהפוך להיות ‘שכים בעיניכם’ – קוץ שאי אפשר להפתר ממנו.

לסעודת שבת – אבן משכית מותרת במקדש !

אם כן ה’משכית’ הזו מושכת ביופיה. אבן יפה וצבעונית. לא דומה לעבודה זרה כדוגמת ה’מולך’ או ‘בעל פעור’. יתכן שדווקא בדברים ה’יפים’ הנמצאים אצל אומות העולם, מדגישה התורה את הצורך להשמר ביותר. זה תרגיל ידוע של הגויים ‘לעטוף’ את תרבותם בנאורות ויופי כדי למשוך אחרים תחת כנפיהם.

מכאן נבין את ההרחבה הקטנה שמוסיף בעל ספר החינוך, על פי הגמרא, בביאור המצווה:

“שלא נשתחוה על אבן משכית, אפילו לשם ברוך הוא” (ספר החינוך מצווה שמ”ט)

אבן משכית אסורה, גם אם אתה עושה זאת ‘לשם שמים’. אך למרות האיסור החמור של אבן משכית, אנו מוצאים הלכה הפוכה:

“ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה …. עליה אי אתה משתחוה.  אבל משתחוה אתה על אבני בית המקדש” (תלמוד ירושלמי ע”ז כה:)

מכאן יש הלומדים שלא רק שאין איסור להשתחוות על אבן משכית בבית המקדש, אלא שמותר ואף יש מצווה!   יתירה מכך, כיוון שהשתחוויה במקדש היא בפישוט ידיים ורגליים (כמו בציור…) רק השתחוויה כזאת אסורה מחוץ למקדש.

מדוע, אם כן, במקדש מותר. מבאר ה’מי השילוח’ (רבי משה ליינר ממייסדי חסידות ראדזין לפני כ-200 שנה):

“ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עלי’, משכית היינו שהאדם יעזוב דעתו ושכלו, ולכל דבר ה’ ימסור את נפשו, וזה נאסר כמו דאיתא בגמ’ ע”ז אע”פ שהיתה חביבה עלי בימי האבות כו’, ואין צריך האדם למסור את נפשו רק על הג’ דברים, ורק בבי”המ שם יוכל האדם לעזוב כל דעתו נגד הש”י” (ספר מי השילוח פרשת בהר)

המי השילוח מחדש שני דברים. תחילה הוא נותן פירוש אחר להבנת המילה ‘משכית’. לפי הבנתו ‘משכית’ הוא הלב. תפקיד אבן המשכית היא לעורר את המחשבות ואת עומק הלב. זאת על פי הפסוק בתהילים פרק ע”ג:  יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב’. ה’ציורים’ על המשכית אינם ציורים כפשוטו אלא ‘ציורי הלב’ – המחשבות. כך מבאר גם האבן עזרא:

“ומלת משכיות על דעת ר’ משה כמו מחשבות כי השכוי כינוי ללב לאחד שנים טעמים כאחד כתרגום יצף ה’ כאילו משכיות מראות כמו ולבי ראה הרבה חכמה ודעת ויהי פי’ שכיות החמדה או יהיה כטעם ואבן משכית מצויירת והציורים הם המחשבות” (אבן עזרא על תהילים ע”ג)

החידוש השני במי השילוח הוא שרק בבית המקדש, עתה יכול לכוון את ליבך במאה אחוז לשם שמים. לכן ברגע שתשתחווה על אבן מצויירת, ציורי הלב שלך, המחשבות יגיע למקום הנכון.

ה’שם משמואל’ מוסיף עוד נדבך:

“בזה יש לפרש שלש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, והיינו שארץ ישראל יש לומר שהיא ענין רצון שהש”י רוצה בעמו ישראל, כי ארץ היא לשון רצון כאמרם ז”ל (ב”ר פ’ ה’) למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ורצון זה הכניס את ישראל לארץ והפיל לפניהם את ז’ העממים, ואפי’ בלתי זכאין כ”כ כמ”ש ביהושע (כ”ב י”ז) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, וממילא כמים הפנים לפנים נתעורר הרצון בלב ישראל לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים. .. ובזה זוכין למצות בית הבחירה ששם היא תכלית הביטול להש”י בהשתחואת פישוט ידים ורגלים על רצפת אבני בית המקדש, שזה אסור בגבולין וכמ”ש (ויקרא כ”ו) ואבן משכית וגו’, והביטול נמשך מפחד ה’ ומהדר גאונו בהתגלות, שעמלק הוא המעכב להתגלות כבוד ה’ וכמ”ש (שמות י”ז) כי יד על כס י’ שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק” (ספר שם משמואל פרשת צו – ופרשת זכור תרע”ו )

לסעודה שלישית – מעלת ההשתחוויה במקדש

ה’שם משמואל’ נותן הסבר אחר למצווה להשתחוות בבית המקדש. על פי הבנתו שלוש המצוות שנצטוו בני ישראל בכניסה לארץ ישראל מקדמות כל אחת בדרכה את גילוי השכינה בארץ.

מצות אלו עוזרות לנו להתכוונן אל המטרה, גם אם אנחנו לא ראויים לה כעת. כאשר אנחנו עסוקים ב’הכרתת זרעו של עמלק’ ושל שאר העממין, זה מעורר לנו את ההבנה מהו ההבדל בינינו לבינם. ההשלמה לדבר הזה באה כאשר אנחנו משתחווים דווקא בבית המקדש. הרעיון המרכזי של השתחוויה הוא ההכנעה ו’שפלות הנפש’. כל עוד אנחנו ‘גאים’ ומתגאים הקב”ה לא יתגלה. כאשר אנחנו במקום שכולו ‘הוד והדר לפניו עוזו ותפארת במקדשו’ ושם אנחנו משתחווים זה הדבר שמביא את התגלות השכינה.

ה’תורת משה’ מבאר אחרת ההבדל בין המקדש לבין ‘ארצכם’, ומחדש על הדרך עוד כמה דברים חשובים:

“”ושמא תאמר אם כן איפה למה אבן משכית התרת במקדש להשתחות עליה ובגבולים אסרת אותה (מגילה כב ב). לזה אמר אל תשיתו לבכם לזה. כי הלא את שבתותי תשמורו, ועם היות כי גדולה מצות שבת בעיני ועם כל זה הותרה במקדשי, כדבר שנאמר (שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו’ הוא לומר אבל במושבי מותר, עם כל זה אל יקל בעיניכם מקדשי כי הלא ומקדשי תיראו, כי אני ה’ כלומר אל דעות ה’ וידעתי סוד כל מצוה והפרש מקומה.

ומזה תדעו גם כן לענין האבן משכית כי לא על חנם אסרתי בגבולין והתרתי במקדש.

…כי הלא כשבראתי את העולם לא היה רק כדי להיות לי דירה בתחתונים שהוא בבית המקדש על יד ישראל. וזהו את שבתותי שהם זכר לבריאת העולם תשמורו, שתכליתו הוא ומקדשי תיראו כי הוא דירתי בתחתונים. כי לא בהיותי בתחתונים אני משתנה כמלאך הבא אל הארץ שמתלבש, כי אם אני ה’ כהוייתי למעלה, כי אני ה’ לא שניתי.

.. ושמא תאמרו אם אין לאלהי העמים ושריהם של מעלה דבר, למה אתה מייחס דירתך במקדש ארץ ישראל וכל חוץ לארץ מלא מהם יורה כי יש להם חלק רב בעולם, לזה אני אומר את שבתותי תשמורו שהם הוראת האמינכם בחדוש כל העולם. ובזה ומקדשי תיראו ולא יהיה אדרבא מקדשי סיבת העדר המורא, באמור כי הוא לבדו שלי כי אני השרוי במקדש ה’ הבורא את הכל, אלא שאין שאר העולם ראוי להשרות בו שכינה”

” (תורת משה ויקרא כ”ו)

התורת משה שם לב שהאיסור בפרשת בהר על השתחוויה על אבן משכית בא בצמוד לצמד המצוות: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה’. מכאן הוא לומד שכשם שהבערת אש הותרה במקדש ורק ‘במושבותיכם’ לא תבערו. כך גם השתחוויה במקדש מותרת ואסורה מחוצה לו.

צמד המילים ‘אני ה’ שבה בסוף הציווי מלמד שכשהקב”ה מתגלה בעולם הוא ‘אני ה’. כלומר לא מתשנה צורתו או כבודו ממה שהיה למעלה (בניגוד למלאך ה’מתלבש’ בהגיעו לעולם הזה). זאת כיוון שעיקר דירתו של הקב”ה היא כאן. בעולם הזה. ‘רצה הקב”ה שתהיה לו דירה בתחתונים’.

הסמיכות בין השבת והמקדש באה ללמד שזה שהקב”ה אינו מתגלה בגלוי בכל העולם, אינה משום ששאר העולם שייך לאלוהי העמים האחרים. אלא כיוון שיש רק מקום אחד מיוחד להתגלות. השבת מלמד על ‘זכר למעשה בראשית’ ומזכירה לנו שהקב”ה הוא הבורא שמים וארץ.

בכל פעם שאנו “מקפידים” על השתחוויה מחוץ למקדש, אנו מזכירים לעצמנו שיש רק מקום אחד, יחיד ומיוחד “שבו ראוי להשרות בו שכינה”. לכן אפילו השתחוויה לשם שמים אסורה מחוץ למקדש.

וכל פעם שאנו משתחווים בהר הבית (שניתן לקיים מצווה זו גם כיום) אנחנו מקדמים עוד שלב בהתגלות שם ה’ בעולם.

“וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ” (במדבר ל”א, ו’)

עם ישראל יוצא לנקום את נקמת המדיינים, ובראש הלוחמים פנחס בן אלעזר הכהן. פנחס הכהן לקודש בידו את ‘כלי הקודש’ ואת חצוצרות התרועה.

שני המדרשים שנביא דנים מהם ‘כלי הקודש’ על פי הפירושים השונים ומה משמעותם. בימים אלו בהם חיילנו מגנים עלינו ויוצאים אל המערכה, מתאימים דברים אלו לזכור, שלא רק בחיל ובכח אלא ברוח ה’ ובעזרתו אנו נגבר על אויבינו באשר הם.

במדבר רבה כ”ב, ג’  \ במדבר רבה כ’, כ’

” וכלי הקדש זה הארון שנאמר כי עבודת הקדש וגו’ . רבי יוחנן אמר אלו בגדי כהונה שהם אורים ותומים כמו שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן”

“וכלי הקדש זה הציץ שכתוב בו קדש לה’ וחצוצרות התרועה בידו. אמר להם משה לישראל בלעם הרשע עשה להם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים הראו לו את הציץ ששמו של הקב”ה גלוף עליו והן נופלין . תדע שכן כתיב (במדבר לא) ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם “

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרשים נותנים שלוש אפשרויות ל’כלי הקודש’. ארון הברית או בגדי הכהונה ובהם האורים ותומים, או הציץ.
• המשותף לשלושת הדברים הללו הוא שהם נקראים ‘קודש’. תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: והציץ עליו מפותחים פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה’.
• באופן פשוט יש כאן מחלוקת, ומי שסובר כך, לא סובר אחרת.
• את הארון אנו מכירים כיוצא לפני העם במדבר. כאן אנו למדים שהוא היה יוצא גם במלחמה. אך לא לכל השיטות, כפי שנראה בהמשך.
• גם את האורים והתומים אנו מכירים כמנחים וכמתווים את הדרך ואת היוצאים למלחמה.

בחלקו השני של המדרש מסופר סיפור מדוע לקחו דווקא את הציץ. זה כנגד זה. בלעם השתמש לרעה בשם ה’ המפורש על מנת ‘לעשות כשפים’ כנד ישראל, ולעומתו הציץ הגן על העם והפיל את מלכי מדיין.

חלק א’: פנחס משוח המלחמה

לפני שנדון מה היה בידו של פנחס (ולאו דווקא בידו ממש, אלא ברשותו ובאחריותו) ננסה ללמוד על תפקידו של כהן ההולך בראש המחנה.    

” ועמהם שלח את פינחס. לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו. שלח אותו לצבא, לראש ומשוח מלחמה, ושיהיו כלי הקדש וחצוצרות התרועה ברשותו ” (ספורנו במדבר ל”א, ו’)

מהו משוח המלחמה?  תפיקידו הראשון הוא לרומם את רוח העם, לחזקם בצדקת הדרך ובכך שה’ הולך עימהם. לא לפחד מקול צווחות, הפצצות וכדומה. כפי שמופיע בפרק ‘משוח מלחמה’ במסכת סוטה (ואגב נשים לב שהוא מדבר בלשון הקודש דווקא):

“מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ) וְהָיָה כְּקָרְבָכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וְדִבֶּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאָמַר אֲלֵיהֶם (שם) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם, וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דה”ב כח) וַיָּקוּמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלּוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם. (דברים כ) אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ’. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. אַל תִּירְאוּ, מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין. אַל תַּחְפְּזוּ, מִקּוֹל קְרָנוֹת. אַל תַּעַרְצוּ, מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת. כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ, מֶ בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַהוֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ’, זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן: ” (מסכת סוטה פרק ח’)

אם כן משוח המלחמה הוא ‘נציג הקב”ה’, ומי שירא וירך הלבב חוזר לביתו. במשנה מופיע גם דבר נוסף. ‘זה מחנה הארון’. זאת על פי הדעה שראינו לעיל, שהארון יוצא לפני המחנה. כאן נבין תפקיד נוסף של ‘משוח המלחמה’, להוביל את הארון לפני המחנה. לפי שיטה זאת החיילים ממש רואים את ה’, הולך לפני המחנה.

ראוי אף להדגיש שגם לפי השיטה ש’כלי הקודש’ הוא הארון, בכל זאת הכהן המשיח לובש בגדי כהן גדול אל המלחמה! זאת למרות שבאופן עקרוני אסור בכלל לצאת מן המקדש בבגדי זהב. יתירה מכך הכהן המשוח מלחמה הוא השני בדרגתו אל הכהן הגדול:

“כהן הגדול המשוח קודם למרובה בגדים …ומשוח מלחמה קודם לסגן וסגן קודם לקתיקול וקתיקול קודם לאמרכל ואמרכל קודם לגזבר וגזבר קודם לראש משמר וראש המשמר קודם לראש בית אב וראש בית אב קודם לכהן הדיוט משאר הכהנים נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו”  (הלכות כלי מקדש פרק ד’)

מכל זה למדנו עד כמה חשוב תפקיד זה. דווקא פנחס נבחר להיות הכהן המשוח מלחמה הראשון, שכן למצווה זאת צריך מסירות נפש אישית, ודוגמא אישית. כך מבאר הרד”ק את תפקידו:

“ואעפ”י שהיה בניהו כהן ואסור להטמא למתים להלחם באויבי ה’ הוא מצוה כשצוה הקב”ה להלחם בשבעה גוים ובשאר האומות המצרות לישראל לא חלק בין כהנים לישראל וכן צוה להיות כהן משוח מלחמה ולהכנס עם ישראל למלחמה והנה פנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל” (רד”ק שמואל ב’, פרק כ”ג)

רמטכ”ל צבא ה’, הוא דווקא כהן. כהן שלרוב אסור להטמא למתים, עומד בראש המחנה. אם יטמא לא יוכל לשרת במקדש, ואם יהרוג את הנפש, יפסל עולמית. אך לפעמים השירות לפני ה’, הוא בשדה הקרב ולא במקדש. זאת כאשר אנו זוכרים את שה’ הולך לפנינו. את זאת אנו מזכירים בכל פעם שאנו פותחים את ארון הקודש:  וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

חלק ב’ – לא יאמרו ארון ברית ה’

בספר ירמיהו מופיעה נבואה מוזרה: וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה’ לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה’ וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד” (ירמיהו ג’, ט”ז). הנבואה היא נבואת נחמה על העתיד, אבל היכן בדיוק הנחמה? מה פתאום שארון הברית “לֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ”?

מפרשים שונים תירצו שדרכים שונות. הרד”ק אומר שלעתיד לבוא, אף-על-פי שנרבה ונפרוץ בארץ אף אחד לא יעלה עלינו למלחמה, ולא נצטרך להוציא למלחמות את ארון הברית. לא יהיו בכלל מלחמות, עד שזה יהיה כאילו שכחו את ארון הברית. על פי המצודות דוד, לעתיד לבוא אנשים לא יאמרו: “בואו נלך להתפלל לפני ארון הברית!” פשוט כי לא יהיה שם מקום. כל-כך הרבה אנשים יגיעו לירושלים להתפלל, יהיה צפוף, השכינה תתרחב, ולא תהיה רק בקודש הקודשים אלא בירושלים כולה. האברבנאל מבאר אחרת:

“בהיות ישראל נמשכים אחר שרירות ליבם, היתה כל קדושתם בבית המקדש ובארון האלקים אשר שם, וזה אם בשמירת ישראל שבהיות זכאים היה הארון שומר ומגין בעצם, ובהיותם חוטאים היה הארון אשר בתוכם סיבת חורבם ואיבודם, כי היה הארון ממשיך ההשגחה האלוקית בענייני האומה”.

האברבנאל מבאר שבעתיד, עם ישראל יבין סוף-סוף שהקדושה של הארון לא נובעת מהארון עצמו. הקדושה של הארון היא בעצם השכינה ששורה עליו, אבל לא שהארון עצמו הוא הקדוש. בבית ראשון אנשים חשבו שהארון יפתור את הבעיות שלהם, הם שכחו שכל הרעיון זה להתפלל לה’. כך למשל בתקופתו של עלי הכהן הגדול שבה עם ישראל לקח את ארון הברית למלחמה כ’סגולה’ לניצחון. אם כך הדבר. הארון מאבד את הסיבה להוצאתו לקרב. ואכן בזה אף תלויה מחלוקת כמה ארונות היו. והאם היה ארון מיוחד ליציאה למלחמה:

“תָּנִי רַבִּי יְהוּדָה בֶן אִלָעִאי שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר אֶחָד שֶׁהָיְתָה תּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה נָתוּן בְּאֹהֲל מוֹעֵד שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יד) “וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶרֶב הַמַּחֲנֶה” וְהַשֵּׁנִי שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָהֶן. א) פְּעָמִים הָיָה מִתְרָאֶה עִמָהֶם בַּמִלְחָמָה וְרַבָּנָן אָמְרִי, אָרוֹן אֶחָד הָיָה, פַּעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה. מְסַיֵיעַ לְהוּ קְרָא לְרַבָּנָן, (שמואל א ד) “אוֹי לָנוּ מִי יַצִילֶנוּ מִיָד הָאֱלֹהִים הָאַדִירִים הָאֵלֶּה”. מִילַיָיא דְלָא חֲמוּן מִימֵיהוֹן, וּקְרָא מְסַיֵיעַ לֵיה לְרַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי אִלָעִאי. (שם יד) “וַיֹאמֶר שָׁאוּל לְאֲחִיָה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים” וַהֲלֹא הַאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים הֲוָה וְכוּ’  (ירושלמי שקלים)

חלק ג’ – חצוצרות התרועה

בנוסף לכלי הקודש, לוקח פנחס את החצוצרות. מה משמען? הסבר אחד הוא כקול השופר, לתפילה והתעוררות:

“וחצוצרות התרועה. לקול תרועה ותפלה. וכבר ביארנו בס’ שמות י”ד ט”ו דאפי’ במקום שהבטיח הקב”ה שיצליחו במלחמה. מכ”מ היה נצרך לתפלה וכן עשה יהושע במלחמת יריחו דכתיב ביהושע ו’ כ’ וירע העם ועוד מבואר שם יפה. ומכש”כ כאן שפירש משה שנצרכים לעצה מפני המקטרג” (העמק דבר במדבר ל”א, ו’)

אך ניתן גם ללמוד אחרת. בפרשת חצוצרות הכסף בתחילת ספר במדבר (שאגב סמוכה לפרשת ‘ויהי בנסוע הארון) אנו למדים מה תפקידן:

“עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

החצוצרות מכנסות יחד את כל העדה. זאת הערובה להצלחה במלחמה. אם עם ישראל מאוחד ומלוכד, הניצחון מובטח. זאת גם הסיבה שמשחררים מן המלחמה את מי שבנה בית או אירס אישה. אנשים אלו עסוקים מידי בעצמן ומאבדים את היכולת להיות חלק מן הכלל.

ביים אלו נאחל הצלחה לעם ישראל במאבקו. ושנזכה שה’ ילחם לנו את מלחמתינו ויחזרו חיילנו בשלום במהרה ובשלום.

” וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן:” (במדבר ל”ג, נ’)

פרשת מסעי פותחת עם תיאור מסעות בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנות הנדודים. אך בפרשה מגיעה הבשורה הגדולה: ‘אתם עוברים את הירדן, אל ארץ כנען’. סוף סוף. השאיפה הגדולה מתממשת. נכנסים לארץ.

המדרש שלנו ממחיש עד כמה גדולה היא הבשורה על הארץ, ובוחר להדגיש שאנו מודים על הטובה הגדולה הזאת בכל יום.

למרות שלא נעסוק בכך השבוע, המשך הפסוקים חשוב לא פחות, ומצווה זאת אנו מקיימים בהידור בימים אלו: “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ”

במדבר רבה כ”ג, ז’

” כי אתם באים אל ארץ כנען –  הלכה, עד שלא נכנסו לארץ כיצד היו מברכין על המזון? שנו רבותינו: עד שלא נכנסו לא”י היו מברכין ברכה אחת ‘הזן את הכל’.  משנכנסו לא”י היו מברכין ‘על הארץ ועל המזון’. משחרבה, הוסיפו ‘בונה ירושלים’. משנקברו הרוגי ביתר הוסיפו ‘הטוב והמטיב’. הטוב- שלא הסריחו, והמטיב- שניתנו לקבורה.

ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון. שכך אמרו חז”ל: כל מי שאינו מזכיר בבהמ”ז על הארץ ועל המזון ארץ חמדה וברית ותורה וחיים לא יצא ידי חובתו”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש מלמד את הלכות ברכת המזון ומבאר את ההתפתחות בתיקון הברכה.
• במדבר בירך עם ישראל רק את ברכת ‘הזן’, אותה תיקן משה רבינו. (יש אומרים שכתב ממש את נוסח הברכה, כולל את הפסוק ‘פותח את ידך’ אותו ידע ברוח הקודש, וי”א רק את הרעיון הכללי בברכת הזן).
• בכניסה לארץ התווספה ברכת ‘על הארץ ועל המזון’ וברכת ‘בונה ירושלים’ נתקנה לאחר החורבן. (ולפני החורבן היתה ברכת הודאה על ירושלים ועל המקדש כפי שנראה בהמשך)
• את ברכת ‘הטוב והמיטיב’ הוסיפו מאוחר יותר כברכת שבח, והיא שונה משאר הברכות.
• בחצי השני של המדרש, אנו למדים ש’ברכת הארץ’ היא החביבה ביותר. זאת כיוון שהמעבר מהמציאות של המדבר למציאות של חיים בארץ ישראל הינם השנוי המשמעותי ביותר, והקשורה ביותר להודאה על המזון.

אנו נדון במערכת שלוש הברכות בברכת המזון, ביחס בינם ומדוע להודות על ירושלים ובית המקדש, דווקא בזמן ההודאה על המזון.

חלק א’: העולם- הארץ- ירושלים- מקדש

המדרש שלנו מופיע בהרחבה ושינוי גירסה בגמרא במסכת ברכות. שם ישנה התייחסות למי תיקן כל ברכה:     

” אמר רבי נתן, משה תקן להם לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם המן. יהושע תקן ברכת הארץ, כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן, “על ישראל עמך ועל ירושלים עירך”. ושלמה תקן, “על הבית הגדול והקדוש”. “הטוב והמטיב” – ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנא, אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה, “הטוב והמטיב”. “הטוב” – שלא הסריחו, “והמטיב” – שנתנו לקבורה” (ברכות מ”ח:)

אם כן משה רבינו תיקן את ברכת ‘הזן’, יהושע את ברכת ה’ארץ’, דוד מלך ‘על ירושלים’ ושלמה המלך הוסיף ‘על הבית הגדול הקדוש’. אנו נראה מספר דרכים להתבונן על שלושת הברכות הראשונות בברכת המזון.

אם נשים לב לשלושת הברכות אנו נראה שיש בהם הדרגה ומעגל בתוך מעגל. תחילה אנו מברכים הזן את העולם. זהו המעגל הרחב ביותר. כאן אנו גם מודים שהקב”ה משביע לכל חי רצון. לא רק כל העולם, אלא אפילו בעלי החיים בעולם. בהמשך אנו מתקדמים, אל ארץ חמדה טובה ורחבה. בנוסף, בברכה זו אנו מזכירים ‘על בריתך שחתמת בבשרנו. הארץ מתייחד דווקא בעם ישראל היושב בה. וברכה השלישית כבר מגיעה הפסגה – ירושלים ובית המקדש. (מדרג זה מזכיר מעט את ‘חמש עשרה המעלות הטובות בשיר דיינו…)

באופן אחר, המגלה עמוקות מכוון את שלוש הברכות כנגד שלוש האבות:

“נמצא אנו למידין שצריכין אנו ליכנס בכל תפילה דרך שלשה אבות, וכן בברכת המזון תקנו ג’ ברכות לקבליהן, ברכה ראשונה לקביל אברהם שהיא ברכת הזן, כי מצד החסד של אברהם יורד המזון לעולם, כמ”ש הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם שהוא חסד אל (שם תהלים נב ג), וכן הוא אומר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ברכה שנייה כנגד יצחק שהיא ברכת הארץ, שכן יצחק לא זז מארץ ישראל. ברכת רחום היא מדתו של יעקב שהוא בעל הרחמים, והוא בונה ברחמיו ירושלים, והם גם כן לקביל ג’ שערים שאמרנו. ” (מגלה עמוקות פרשת ואתחנן, רל”ט)

המגלה עמוקות אומר שבכל תפילה אנו צריכים להזכיר את האבות. כך בתפילת עמידה וכך בברכת המזון. הברכה הראשונה היא כנגד אברהם. ברכת הזן, היא ברכת החסד, מידתו של אברהם. הקב”ה זן את העולם, ללא קשר למעשינו, אלא חסד שהקב”ה מעניק לנו. באותה מידה, אף מתאים שדווקא משה יתקן ברכה זו. שכן המן שירד מן השמים מבטא את החסד שהקב”ה משפיע עלינו, אף ללא מעשינו. הברכה השניה, היא כנגד יצחק. שכן יצחק מסמל יותר מכל האבות את הקשר אל ארץ ישראל. בברכה השלישית, תופס המגלה עמוקות הלשון של תחילת הברכה- ‘רחם’. מידתו של יעקב היא הרחמים. וכך גם בסוף הברכה ‘בונה ברחמיו ירושלים’.

אנו נוכל לשלב בין הרעיונות הללו, כפי שנראה בתרשים הבא:

• הזן את העולם. עולם- אברהם- אב המון גויים.
• ‘ארץ חמדה טובה ורחבה’ – ארץ- יצחק- עולה תמימה, שלא יצא מן הארץ
• מקדש- ירושלים והמקדש- שער השמים

אברהם הוא אב המון גויים. הוא אינו מצטמצם רק למעלת עם ישראל. לכן הוא מתאים לברכת הזן את כל העולם. יצחק כפי שראינו, מתאים למעלת ארץ ישראל. ואילו יעקב מלמד אותנו לא רק על הברכה שבאה מלמעלה, אלא גם על ההתעוררות מלמטה למעלה. ‘סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’. זאת מעלת בית המקדש. אנו מעוררים למטה והקב”ה משפיע עלינו מלמעלה.

חלק ב’ – המקדש בברכת המזון?

בברכת הזן וברכת הארץ מתאימות לברכת המזון. שכן שתיהן קשורות למזון. הזן ברכה כללית לכל חי, וברכת הארץ המוציאה את האוכל בפועל. ברור הדבר שבמדבר לא יכלו לברך ‘על הארץ’ וראוי שיהושע יתקן ברכה נוספת עם הכניסה לארץ.

המדרש אף אומר ש’חביבה ברכת הארץ’, שהרי דבר פשוט הוא שהאדם שמח יותר מיגיע כפיו. אך מה ענינה של ברכת ירושלים והמקדש, ומדוע ראו דוד המלך ושלמה בנו צורך לתקן ברכה נוספת בברכת המזון. המהר”ל מסכם את דברינו עד כה, ומבאר את מדוע הכרחי להזכיר גם את המקדש:

“ומה שיש לברך אלו ג’ ברכות ומה ענין ברכת בונה ירושלים אל ברכת המזון. וזה מפני כי הש”י נתן אל האדם ג’ דברים, האחד שנתן לאדם ההכרחי אליו כמו המזון שא”א שיהיה האדם בלא מזון, והשני נוסף על זה שנתן לאדם ההכרחי כך נתן להם הארץ הטובה והיא מבורכת בכל עד כי יש להם אף דבר שאינו הכרחי, ועוד יותר מזה שנתן לאדם עד שאין למעלה מזה כלל והוא תכלית השלמה הוא בהמ”ק. כי ע”י בהמ”ק היה להם הברכה בעולם בשלימות לגמרי, וכדאמרינן במסכת סוטה (מ”ח ע”א) כי מיום שחרב ירושלים ובהמ”ק פסקה הברכה מן העולם, וע”י בהמ”ק היה העולם מקבל הברכה בשלימות לגמרי. ואחר שהוא חרב בעונינו יש לבקש רחמים רחם ה’ אלהינו וכו’ כלומר שיהיה נבנה בהמ”ק במהרה בימינו ואז תהיה הברכה בעולם בשלימות כמו שהיה. … ומתחלה מברך שנתן להם מזון ובזה משותפים כל הנבראים שיש להם מזון, ואח”כ זכר מה שהשלים ישראל יותר שנתן להם השלמה זאת ארץ מיוחדת ארץ קדושה נבדלת מכל ארצות ובזה הם נבדלים מכל האומות, ולכך צריך להזכיר בברכה זאת ברית ותורה כמו שיתבאר בסמוך, וברכה ג’ תקנו שהשלים הש”י את ישראל בבנין בהמ”ק, ודבר זה השלמה אחרונה שאין עליה עוד שהש”י היה שם ששכינתו ביניהם בירושלים ובבהמ”ק ואין זה כברכת הארץ. ואף כי הש”י השלים את ישראל בהשלמה יתירה ונתן להם הארץ שהיא ארץ מיוחדת ובזה יש לישראל השלמה מיוחדת, מ”מ עדיין לא ידענו כי נתן לישראל השלמה שאין השלמה עליה ובזה נתן להם ירושלים ובהמ”ק והשלמה הזאת היא על הכל. ולכך בהגדה של פסח שזכר כמה מעלות טובות וכו’ זכר באחרונה ובנה לנו בהמ”ק והוא האחרון כי היא השלמה אחרונה.

אמנם אף כי השלמה הזאת מה שנתן להם את הארץ היא השלמה אלהית, אין זה דבר אלהי לגמרי כמו ירושלים ובהמ”ק, כי ירושלים עיר הקודש ובהמ”ק שהוא בית קדוש אלהיי הוא השלמת אלהית לגמרי, ולכך אמרו (אבות פ”ה) עשרה נסים נעשו בבהמ”ק כי כל בהמ”ק מעלתו אלהית לגמרי עד כי מושלמים ישראל בתכלית ההשלמה אלהית, ופי’ זה הוא כמו פי’ שלפני זה. וכל זה יש להזכיר בברכת המזון שתקנו על השביעה שהשלים האדם עד שאין האדם חסר, ובאלו ג’ ברכות נעשו ישראל שבעים ושלמים לגמרי. ועוד יש לפרש כי כל אלו ג’ ברכות הכל הם השלמה אחת לגמרי, כי מפני שתקנו ברכת המזון על שהש”י השלים את ישראל במזון, ותחלה תקנו ברכת הזן שהש”י משפיע מן השמים להם המזון, וצריך אל ברכה זאת מקבל מוכן שהוא מוכן לקבל שפע הברכה ולזה נתן להם הארץ שהיא מקבל מוכן לזה בברכה, ומפני כי הברכה באה מלמעלה למטה אשר המעלה והמטה הם נבדלים זה מזה, וצריך שיהיה כאן אמצעי אשר הוא שייך למעלה ושייך למטה שעל ידו הברכה באה למטה וזה בהמ”ק, כי בהמ”ק הוא מחבר עליונים ותחתונים ולכך על ידו באים הברכות לעולם מעליונים לתחתונים. וכן תמצא במדרש שדרשו על והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה על בית המקדש, שהוא כמו סולם שיורדים בו מלמעלה ועולים בו מלמטה דהיינו שמחבר עליונים ותחתונים. (נתיבות עולם למהר”ל, נתיב העבודה,י”ח’)

על פי המהר”ל, ברכת הזן היא המזון ההכרחי, שא”א לחיות בלעדיו. זה המשותף ל’כל חי’. ברכת הארץ, מסמלת את הטובה. ‘ארץ חמדה טובה’. זה כבר דבר שמעניק הקב”ה כמתנה במיוחד (אך לא רק) לעם ישראל. ברכת המקדש מסמל את הברכה בצורתה השלמה ביותר. משחרב המקדש, חסרה אותה שלמות, ולכן אנו מבקשים, ‘רחם על ציון’, ‘ובנה ירושלים’, על מנת לבקש לבנות מחדש את הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. מתוך דבריו נראה שאצלו ברכת ירושלים היא החביבה. אך השפת אמת מבאר מה מיוחד בברכת הארץ:

“הענין הוא כי המן הי’ לחם מן השמים וכן מדריגת מרע”ה שהוריד לנו התורה משמים והוא המשכת השפע מהשי”ת והוא ברכת הזן. אבל א”י הוא בחי’ הקבלה שבנ”י מקבלים השפע הבאה משמים והיא ברכת הארץ שהוא כלי מחזיק ברכה. וז”ש כי אתם באים אל הארץ בה’ כי ארץ ישראל היא כלל הארץ. כי השי”ת ברא השמים והארץ א”כ באמת הקדושה נמצאת בארץ כמו בשמים. שבנ”י וא”י הם כלי מחזיק ברכה כנ”ל. ויכולין לקבל השפע הבאה משמים, וזהו החילוק כי מן הי’ מתנה למעלה מהכנת בנ”י לכן כתיב כי לא ידעו מה הוא. כענין שכתבו מאן דאכיל דלאו דילי’ בהית לאסתכולי בי’. אבל א”י הוא השפע שזוכין בנ”י להיות בא בהכנת מעשיהם וזה חביב לפניו ית’ יותר מהכל” (שפת אמת, מסעי, תרמ”ז)

את המן לא הכירו בני ישראל ולא הבינו את מעלתו. לכן נקרא ‘מן’ ‘מאן הוא?’- מה זה?. אך ברכת הארץ מסמלת את השפע שבא בזכות מעשה ידינו, ‘וזה חביב לפניו יתברך ביותר’. כשאנו שואפים להביא את הברכה והקדושה לעולם, אין חביב מזה לפני הקב”ה. ובזעות זה נזכה לברכה השלישית- בונה ברחמיו ירושלים- אמן!