“וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה’ אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן”

 (דברים ג’)

בתחילת הפרשה מבקש ומתחנן משה רבינו להכנס לארץ ישראל ובמיוחד אל ‘ההר הטוב הזה והלבנון’- ההר הטוב הזה – זו ירושלים:  והלבנון – זה בית המקדש’ (רש”י). משה רבינו יודע שהמאורע החד פעמי של ‘פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ’, ניתן לקיים באופן קבוע בהר אחר ולזה הוא שואף.

אנו נעסוק הפעם בדבר נוסף שעבר מהר סיני אל הר המוריה והם לוחות הברית.

בנוסף, לא נוכל להתעלם מהפטרת השבת, הפטרת’ נחמו’, הראשונה בשבע הפטרות הנחמה.

ליל שבת –

ללוחות אין תחליף

עשרת הדברות נכתבו כידוע על לוחות הברית אשר נתנו בהמשך לעם ישראל. ‘תורה מן השמים’ כפשוטו. “אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ .. וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי” (דברים ה’) כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. (שמות ל”א).  כיוון שכך אי אפשר לשחזר את ארון הברית, כפי שעושה מכון המקדש בשאר הכלים. זאת כיוון שלא ניתן להכין לוחות חדשות.

המהר”ל מחדש עוד יותר מזה:

“לפי דעתי ענין גדול יש ללמוד, דיהיו העדות מעכבים את הארון, שאם לא כתב הווה אמינא אם אין עדות יהיה הארון, דהא אצל החושן גם כן כתיב (להלן כח, ל) “ונתת אל החושן את האורים ואת התומים”, אפילו הכי בבית שני אף אם אין אורים (יומא כא ע”ב) היה החושן (רש”י להלן כח, ל), הכי נמי שמא אף על גב דאין לוחות – יעשה הארון כבוד לשכינה, ועל זה אמר עוד “ונתת אל הארון את העדות”, שנה עליו הכתוב לעכב (פסחים סא.), שלא יהיה ארון אם אין עדות. ובבית שני שלא היה העדות (יומא כא ע”ב), לכך לא עשו את הארון. אבל חושן עשו אף על גב שלא היו להם אורים ותומים, ומנא (לן) להם זה, אלא גבי ארון כפל “ואל הארון תתן העדות” לעכב, מה שאין כן באורים ותומים, כך היה נראה” (גור אריה שמות, כ”ה)

המהר”ל מנסה לשאול, האם יש עניין להכין ארון הברית דמי, רק בצורה של הארון, כדי שקודש הקדשים שלא יעמוד ‘ריק’? (כפי שאכן היה בבית המקדש השני). כך למשל, אף על פי שלא נשאלו באורים ותומים בבית המקדש השני, בכל זאת הכינו חושן כדי להשלים לשמונת בגדי הכהן הגדול.

ומתרץ: כיוון שישנה שני פסוקים האומרים שיש להכניס את הלוחות לתוך הארון, ‘שנה הכתוב לעכב’. כלומר, זה שתורה חזרה ושנתה שוב את אותו ציווי, בא לעכב וללמד: ‘שאם אם אין עדות- אין לוחות’. כך שאין לנו ברירה אלא לחפש את ארון הברית והלוחות המקוריות שבתוכו.

מעניין לציין שלריה”ל היתה הבנה אחרת:

‘מה שהעמידו לפני הארון תכונה שתלו לפניה את הפרוכת, בעבור שידעו כי הארון נגנז לשם’ (כוזרי, מאמר שלישי,  ל”ט)

כלומר, על פי הכוזרי העמידו משהו שמקום הארון בתקופת המקדש השני. זאת על פי פרשני הכוזרי כיוון ש’כדאי הוא בית אלוקינו לנהוג בו כבוד’ ואין ראוי שקודש הקדשים יהיה ריק (אמנם יש גירסא שמחליפה את המילה ‘תכונה’ במילים ‘אבן רצפה’. ולפי גירסה זו מדובר ב’אבן השתיה’ שהונחה במקום הארון).

בכל מקרה, למדנו שהארון לא היה קיים בבית שני, השאלה, היכן הוא כיום?

סעודת שבת –

היכן הארון והלוחות?

אם כן הבנו שאין ברירה, אלא למצוא את הארון המקורי עם הלוחות שבתוכו. השאלה היא היכן לחפש?

“מי גנזו? יאשיהו גנזו. כיון שראה שכתוב יולך ה’ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך עמד וגנזו הדא הוא דכתיב ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה’ תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף אמר להם אם גולה הוא עמכם לבבל אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו ” (ירושלמי שקלים כד)

כלומר, הסיבה שיאשיהו המלך גנז את הארון בסוף ימי בית המקדש השני היא ש’אם הוא גולה שוב אינו חוזר למקומו’. ונאבד את לוחות הברית לנצח. הגמרא לומדת מפסוקים מדברי הימים ב’ ,ל”ה, שהמלך מצווה את הלויים לגנוז את הארון, כיוון שהבין שהפורענות מתקרבת. (ראה שכתוב יולך ה’ אותך..אל ארץ אשר לא ידעת). לפי שיטה זאת הארון עדיין גנוז שם.

אך יש שיטה נוספת המתארת שהארון, אכן נגנב לבבל:

” משנגנז לא קתני אלא משניטל. תנן כמאן דאמר ארון גלה לבבל –  דתניא רבי אליעזר אומר: ארון גלה לבבל שנאמר ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויבאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה’. רבי שמעון בן יוחאי: אומר ארון גלה לבבל שנאמר לא יותר דבר אמר ה’ אלו עשרת הדברות שבו.

רבי יהודה (בן לקיש) אומר ארון במקומו נגנז שנאמר ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה” (יומא נ”ג:)

תרגום וביאור: כיוון שכתוב במשנה ‘משניטל’ (ולא כתוב משנגנז), משמע שהמשנה סוברת כשיטה שהארון גלה לבבל.

הוכחה א’ – בדברי הימים מובא שיהויכין המלך גלה לבבל עם כלי חמדת בית ה’ – כלומר עם ארון הברית.

הוכחה ב’ – נאמר בנבואת ישעיה: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר ה’: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה’ (מלכים ב’, כ). ומבינה הגמרא שאף הדיברות (=דבר) לא ישארו בגלות בבל. זוהי שיטת רבי אליעזר ורבי שמעון בר יוחאי.

לעומתם סובר רבי הודה בן לקיש שארון הברית נגנז במקומו. (כפי שראינו מקודם).

הוכחה – כתוב על בדי הארון – “כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן …יַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (מלכים א, ח) משמע שהבדים המחוברים תמיד לארון, עדיין ‘שם’ –  בבית  המקדש (אמנם גנוזים).

לפי השיטה שהארון גלה לבבל, אנחנו בבעיה גדולה. שכן אין מצווה לדורות לבנות ארון חדש (לא תמצאו את מצוות בניין הארון ברמב”ם). וגם לו היינו בונים ארון, מה נעשה עם ארון ריק??

אמנם, הרמב”ם פוסק שהארון גנוז במקומו ויש לכך משמעות גדולה מאוד גם לימינו. (מעבר לשאלה, האם הגיע הזמן לחפשו?)

“והנה הארון שבו הלוחות שהוא כתר תורה לא נעדר מציאתו חלילה, רק נגנז והוא קיים, ועל זה בא הרמז במסכת שקלים (טו, ב). ‘של בית רבן גמליאל ושל בית חנניא סגן הכהנים היו משתחוין כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם ששם הארון נגנז’ . והנה לא נעדר חלילה רק נגנז, ועדיין רישומו ניכר, דכתר תורה מונח (של”ה שמות, פרשת תרומה)

השל”ה מלמד אותנו שמשפחתו של רבן גמליאל היתה משתחווה מול לשכת העצים, שם היה הפתח המוביל למסתור ארון הברית. וכל כך למה?  זאת כיוון שגם במציאות שאין מקדש, רישומו של הארון עדיין ניכר. כלומר על הר הבית עדיין יש את רישומו של הארון, ולא נעדר מציאותו!

אמנם כשם שכיום ישנו הסתר שכינה, כך גם הארון בהסתר. אך מציאותו קיימת. וכפי שהשכינה תתגלה לפי השתדלותינו, כך גם הארון, הלוחות והמקדש.

“כי הענין האלוקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה” (כוזרי מאמר שני, ל’)

סעודה שלישית –

נחמו נחמו עמי – כיצד?

השבת נקרא את פרשת נחמו, המגלה לנו, לא רק שהנחמה תבוא, אלא כיצד היא תבוא.

 “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם:  דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ …” (ישעיהו מ’)

דבר ראשון צריך לדבר על לב ירושלים. ‘בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו’ (ירושלמי ברכות ל”ה). כלומר לא רק להתפלל לכיוון ירושלים, אלא מתפללים על ירושלים.

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה’ יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ”

לפעמים התפילות והקריאות שלנו הם כמו כל קורא במדבר. אך גם אם הקריאה נשמעת עדיין רחוקה, זה יוביל את המסילה שתביא את אלוקינו. ובשביל מה צריך את אלוקינו? כיצד זה יחיש את הגאולה?

הִנֵּה ה’ אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן”

הקב”ה, שבזרת אחת בקע את הים (בקע ב’שעלו’, בכוחו את המים). ברגע אחד יכול לגאול אותנו. כך הזכיר משה רבינו בתחילת הפרשה. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אך איך התהליך מתחיל:

“עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם”

תחילה לעלות על ההר. עלי על הר גבוה!. להבין שזה מקומינו, ולא מקום של השועלים. (מי שלא מבין למה, יכול לזכור שארון הברית עדיין משפיע עלינו שם מעומק האדמה.). להרים את הקול, לדרוש ולהאמין ביכולת שלנו. הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים. ומעל הכל תמיד לזכור- ‘הרימי ועל תיראי’. לא לפחד בצדקת הדרך. ולא לפחד ממי שמנסה להוריד אותנו מחלום המקדש. הן משועלים מבחוץ והן מאנשים בתוך עמינו.

ומי שעושה את כל זה: 

“הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו”

שהרי כבר ראינו, שלפי ההשתדלות שלנו, כך באה הגאולה והנחמה. אם מעט- מעט, ואם הרבה- הרבה.

“כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם ה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם”

 (דברים ד’)

את פסוקי הפתיחה שלנו אנו אמורים להכיר עוד לפני הקריאה השבת בתורה, שכן קראנו אותם רק לפני ימים אחדים בשחרית של תשעה באב.

הפסוקים מתארים את העונש על ‘עשיית הרע בעיני ה’ אלוקיך’ – גלות וחורבן הבית. אך יחד עם זאת מצורפת גם הנחמה, המתאימה לשבת ‘נחמו’ – ‘ושבת עד ה’ אלוקיך’. חזרה לארץ וחזרה אל המקדש.

אנו נעסוק בפרק הגלות בין מקדש ראשון למקדש שני, תוך השלכה לחזרה מן הגלות שלנו והיסודות הנדרשים לבניין הבית השלישי.

לליל שבת – ‘ונושנתם’

מעבר לתנאי שגורם לגלות, מציין הקב”ה גם מתי זה יקרה. זאת בשני ‘תנאים’ : כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וגם וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ. את התנאים ניתן להבין בשני אופנים, כי שנבאר בהמשך. האחד, הקב”ה הוא ‘ארך אפיים’ וגם כאשר אנחנו חוטאים הוא לא ממהר לגרש אותנו עד שיעברו כמה דורות. מצד שני, ניתן לבאר שזאת הסיבה לכך שאנו חוטאים. עצם השהות הארוכה בארץ, נותנת לנו את ההרגשה שלא יכולה להיות מציאות אחרת.

“כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה. ואלו הן: ירבעם בן נבט ובעשא בן אחיה ואחאב בן עמרי ויהוא בן נמשי ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע בן אלה שנאמר ‘אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה וחפרה’. אמר רבי אמי מאי קראה? כי תוליד בנים ובני בנים.

אמר ליה רב כהנא ורבי אסי לרב כתיב ביה בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה’ רק לא כמלכי ישראל וכתיב עליו עלה שלמנאסר וגו’ אמר להו אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן ואעפ”כ לא עלו ישראל לרגל אמר הקדוש ברוך הוא אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי” (גיטין פ”ח.)

הגמרא דנה במושג ‘כי תוליד בנים ובנים בנים’ ומבארת שרק אחרי שבעה דורות בהם עבדו באופן רצוף עבודה זרה החלה הגלות (עשרת השבטים). (ובביאור התוס’: תוליד- דור אחד, בנים- עוד שני דורות, בני- עוד שניים, בנים- שניים. סה”כ שבעה דורות). בהמשך שואל רב כהנא מדוע דווקא בדור של הושע בן אלה התחייבו גלות, הרי נכון שהוא עשה רע, ‘אך לא רע כשאר מלכי ישראל’. ולהפך הוא עשה טוב. שעד אז מנעו מלכי ישראל בכח מעם ישראל את העלייה לרגל, ואותם ‘ פרדסיאות’- מחסומים שהציב ירבעם הוא ביטל והתיר את העלייה לרגל?

מתרצת הגמרא, כיוון שדווקא אז, כשהיתה להם אפשרות לעלות לרגל ולא עלו- אז נתחייבו גלות!!

ומכאן לדורנו: על פי ביאור הגמרא, כל עוד אנחנו ‘אנוסים’ ניתן ללמד זכות עלינו שאיננו עולים אל מקום המקדש. אך ברגע שיש אפשרות ואיננו עולים – עֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

לסעודת שבת – השכחה וההרגל

כפי שראינו לאחר חורבן שומרון, לאחר שנפתחו שערי המקדש לכל, העם כבר התרגל למציאות ללא מקדש ולא עלה לרגל. כך מתואר בדברי הימים:

“וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה’ בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה’  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל..  וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב: וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר: וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בּה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים: עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ יָד לה’ וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ: כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל ה’ אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו: וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם:” (דברי הימים ב’, ל’)

זאת ‘ההצלחה’ הגדולה של ירבעם בן נבט, ש’חטא והחטיא את הרבים’. צעד קטן ופשוט, להעמיד מחסומים המונעים מן העולים את הגישה לירושלים. תחילה לא עלו האנשים מחוסר ברירה. אך לאחר כמה דורות העם התרגל כל כך למציאות בלי בית המקדש, שכשוב היתה לו הזדמנות הוא כבר ‘שחק והלעיג’ על עצם המחשבה להגיע אל בית ה’.

כך מבאר ה’כלי יקר’ גם את הוראת המילים ‘ונושנתם’:

“אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו’. שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, ע”כ אמר בסיום הפרשה ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה’ אלהיך נותן לך כל הימים. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה לא לחלוטין אלא בכל יום על תנאי” (כלי יקר על דברים ד’, כ”ה)

על פי הכלי יקר, ההרגל הוא הגורם הגדול ביותר לחוסר היכולת שלנו להאמין שהמציאות תשנה, הן לרעה והן לטובה. דווקא ה’סבלנות’ של הקב”ה שלא למהר לגרש אותנו מן הארץ, גרמה לכך שאנחנו נגיד ‘אם אנחנו כבר יותר משמונה מאות שנה כאן בארץ ישראל’, לא תתכן מציאות שנגורש מכאן’.

אך פעמים אפילו בזמן קצר יותר אנחנו ‘שוכחים’, כפי שמביא ריה”ל:

“אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה’.  כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו אני ישנה ולבי ער כנה הגלות בשם שינה … ובאמרו קול דודי דופק כון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ … פשטתי את כתנתי מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל דודי שלח ידו מן החור רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים.

 סוף דבר רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה” (כוזרי, מאמר שני, כ”ד)

ומכאן לדורנו : אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית’ מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשיו. שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם” (המשך דברי הכוזרי, ואין מה להוסיף).

“אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי “ (דברים ד’)

פרשת ואחתנן מתארת את תחינתו של משה רבינו להכנס לארץ ישראל. למרות סירובו של הקב”ה להפצרותיו של משה, בכל זאת משה רבינו מנסה לעשות כל מה שביכולתו על מנת לקרב את הביאה לארץ ישראל.

המדרש שלנו משווה בין דוד המלך לבין משה רבינו. שניהם קיבלו גזירה אישית קשה. משה- שלא יכנס לארץ ישראל למרות שכל מטרת ההליכה במדבר היתה להגיע ליעד הנכסף, ודוד- שנאסרה עליו בניית המקדש למרות שזאת היתה משאת נפשו. שני אלו, למרות האיסור, לא נסוגו אחור ועשו כל שביכולתם לקרב את החלום שעליו הם חלמו.

דברים רבה ב’, כ”ו

אז יבדיל משה- “אמר רבי יצחק: מי שהוא אוהב מצות אינו שבע מן המצות. כיצד? את מוצא שני גדולי עולם דוד ומשה ולא שבעו. דוד, אע”פ שאמר לו הקב”ה (ד”ה ב ו) ‘רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה’, היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב”ה אתה לא תבנה לי הבית אני יושב?! מה עשה זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת. מנין שנאמר (שם א כב) ‘והנה בעניי הכינותי לבית אלהי’.  וכן משה, אע”פ שאמר לו הקב”ה ‘כי לא תעבור את הירדן הזה’. אמר משה: אני עובר מן העולם ואיני מפריש להם ערי מקלט?! מיד אז יבדיל משה”

מה לשים לב בקריאת המדרש:

• המדרש דורש את הפסוק (שלא הבנו בציטוט) ‘אוהב כסף- לא ישבע כסף’. על בסיס אותו עקרון הוא אומר שמי שאוהב את המצוות, מנסה כל ימיו לצבור עוד מצוות.
• כדוגמא לכך מביא המדרש את דוד המלך, שלמרות שנאסרה עליו בניית המקדש, אהבתו למקדש הניעה אותו לעשות כל מה שיש בידו לעשות. עד שמת.
• באותה מידה, גם משה רבינו עשה את ככל ההכנות שיכל לעשות עבור עם ישראל בארץ ישראל, ובתוכם הפרשת ערי מקלט.
• יתכן שהמדרש רומז לא רק למסירות הנפש של מנהיגנו עבור הארץ והמקדש, אלא גם על הקשר בין שתי המצוות הללו. עיר המקלט היא על מנת ‘וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי’. ואף המקדש הוא ‘בית חיינו’. וכפי שכבר הראנו בעבר יש קשר בין המטרה החינוכית במקדש ובתפקידו של הכהן הגדול, לבין ערי המקלט (המקדש בפרשת שופטים תשע”ג):

חלק א’:  מדוע דוד המלך לא בנה את המקדש?

דוד המלך שאף כל ימיו לבנות את בית המקדש, הקדיש לכך הרבה מזמנו, מרצו וכוחות נפש, גם, לפעמים, כנגד כל הסיכויים וההיגיון. כך למשל כשבורח דוד מפני שאול. שאול רודף אחר דוד ומבקש להמיתו נפש. אך דוד במקום להציל את נפשו הולך אל שמואל הנביא: ‘וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל… וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה’. ומהי ‘ניות ברמה’? שהיו יושבים ברמה ועוסקין בנויו של עולם’. עוסקים בבית המקדש. כך מתאר המדרש את הלילה, שיתכן שיהיה האחרון בחיי דוד:

” רבי יוסי אמר, באותה הלילה שברח דוד מפני שאול, למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק למד למאה שנה” (מדרש שמואל כ”ב)

אם כן, כיצד דווקא האיש שיותר מכל ביקש להיות בבית ה’ כל ימי חייו, לא בנה את בית המקדש? תחילה נבאר את המקורות העוסקים בכך:

“וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: “בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹקָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה’ לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:” (דברי הימים א’, כ”ב)

אם כן, מדוע אחרי המאמצים הכבירים, מסירות נפשו, וכספו של דוד- לא הוא זכה לבנות את המקדש? (דווקא את הטעם המופיע בפסוקים לא נבאר. על זאת דברנו במקדש בפרשה בחוקותי-יום ירושלים שנת תשע”ב)

“…אתה הקדמת כבודך לכבודי, שְמִשראית עצמך יושב בבית ארזים- תבעת בנין בית המקדש, אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו שנאמר: “ובשנה האחת עשרה וגו’ כלה הבית…” (מלכים א’ ו’ ל”ח) ואחר כך: “ואת ביתו בנה שלמה” (שם ז’ א’):

על פי המדרש, דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש משום שהקדים את כבודו לכבוד ה’, ובנה לעצמו בית מפואר ורק אח”כ רצה לבנות בית לה’, ואילו שלמה, בנו, הקדים את כבוד ה’ לכבודו. לעומת הביקורת במדרש זה, המדרש מביא גם הסבר אחר בתכלית:

אמר לו דוד: “ולמה איני בונה אותו?”  אמר לו הקדוש ברוך הוא: “שאם אתה בונה אותו, הוי קיים ואינו חרב.”אמר לו: “והרי יפה!” אמר לו הקב”ה: “גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין” שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב’ ד’) אמר לו הקדוש ברוך הוא: “חייך, הואיל וחשבת לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו- לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”:

הסבר נוסף, המשתלב יפה עם המדרש שלנו, מבאר שדוד המלך למעשה כמעט ועשה הכל. כיוון שדוד אסף את כל הכסף, החומרים ובניית התשתיות. כל מה שנשאר לשלמה הוא רק להרכיב, הכל יחד, ובפועל דוד הוא זה שבנה!!

“הרי לך כי דוד עליו השלום סידר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי ה’ יתברך, והכול תבנית המרכבה עליונה, כיסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות, כפי שסידר לו דוד אביו עליו השלום, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים”. (השל”ה הקדוש, הקדמה לפרשת תרומה)

ויתכן שאף יותר מזה. יתכן שדוד אף בנה את חלקים מסוימים מן המקדש. אנו יודעים דוד חפר את יסודות בית במקדש, כפי שמופיע בתיאור חפירת ‘חמש עשרה מעלות’ בגמרא (סוכה מ”ט.). אך מהמקור הבא נראה שדוד אף בנה את עזרת הנשים. הגמרא דנה בהיתר המיוחד ‘שאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד’. וממי היא מביאה הוכחה? מדוד המלך שישב בעזרה או בעזרת הנשים!!

“והא, אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה’? כדאמר רב חסדא בעזרת נשים הכא נמי בעזרת נשים” (יומא סט:) והוכחה לדבר: “פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה…” (מסכת סוטה פרק ז), ובה היה קורא את פרשת ההקהל, והסבירו חז”ל שהבמה לא בעזרה, אלא בעזרת הנשים.

אם כן, כיצד נתרץ את העובדה לדוד אסור לבנות את המקדש. הוא אשר אומר המדרש. דוד דן לעצמו ואמר: ‘את המקדש עצמו אסור לי, אך את היסודות, עזרת הנשים ומה שמסביב מי אסר עלי?’  זהו דוד המלך. אוהב מקדש- לא ישבע מקדש’. וגם אם אסור לו, הוא יעשה כל שביכולתו מבלי לעבור על דברי ה’.

חלק ב’ – היה עם לבבי לבנות בית לשם ה’

אם כן, דוד המלך רצה בכל מאודו לבנות את המקדש, ויתכן שאף בנה חלקים מסוימים מן המקדש. “וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: “בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹקָי”. אך בין כך, המסר המרכזי שאנו צריכים ללמוד הוא שצריך לעשות מה אפשר. במיוחד עלינו, שלא רק שלא נאסרה עלינו בניית המקדש, אלא מוטלת עלינו חובה. כך מבאר הרמב”ן על פי המדרש את המגיפה שהיתה בימי דוד: :

“‘ויבא גד אל דוד וגו’ ויאמר לו עלה והקם לה’ מזבח.’ משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שציוויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו.כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. ” (שוחר טוב  תהילים מזמור יז).

לכאורה יש לשאול: הרי הקב”ה אמר לדוד במפורש שהוא לא יכול לבנות את בית המקדש? אם כן מדוע שיקבלו עונש בימיו? הרמב”ן, שלפי דבריו לא ראה את המדרש הנ”ל, מחדש דבר מדהים:

“ויוסף אף ה’ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם” וכתב שם רש”י: לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: “לשכנו תדרשו ובאת שמה”, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש”ב ז א ב): “ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה”, והנה דוד מנעו השם יתברך, מפני שאמר: “כי דמים רבים שפכת ארצה לפני”, ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים.אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במידת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבניין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם: (רמב”ן על במדבר פרק טז פסוק כא)

המגפה שהייתה בימי דוד המלך, אינה עונש לדוד, אלא עונש לעם ישראל”על שלא תבעו לבנות את בית המקדש”. לכן המגפה נעצרה כאשר המלאך מורה על ירושלים והקב”ה מצווה את דוד לבנות מזבח לה’ על הר המוריה. הרמב”ן מחדש, שגם בימי דוד המלך היתה אפשרות לבנות את בית המקדש. פשוט העם היה צריך לומר לדוד: “שב אתה בבית, ואנחנו, בלעדיך נבנה את בית המקדש!” המדרש מדגיש שהעוון שלנו גדול אפילו מזה שהיה בימי דוד, ומסכם, שזאת הסיבה לריבוי התפילות על בניין ירושלים וחזרת השכינה – לא צער על מה שחסר לנו, אלא תביעה אמיתית לחזור ולבנות את בית המקדש!

כשמשה רבינו מתחנן להכנס לארץ ישראל, אף הוא מבקש את המקדש. ‘אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן’. מבאר התרגום יהונתן: ‘אעיבר כדון ואחמי ית ארעא טבתא דבעיברא דיורדנא טוורא טבא דנן דביה מתבניא קרתא דירושלם וטוור ליבנן דביה עתיד למישרי שכינתא’. משה רבינו מבקש: ‘אעבור ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, שבה תבנה ‘קרתא דירושלים’, הר הלבנון- הר המוריה שמלבין עוונותיהם של ישראל- ובו עתיד להבנות בית המקדש’.

משה ודוד המלך, לא זכו. אך אנו, הדבר בידינו. שנזכה במהרה, ברחמים וברצון. ברחמים של הקב”ה ומתוך רצון שלנו.